מעצבנת

פוסט של אָמִיר אֱלִישָע אַהֲרוֹנִי
"חיפושים כמשל"

ברשומה הזאת הייתה אמורה להיות פרסומת חינם למשהו שאהבתי. במקום זאת הרשומה הזאת תהיה קיטוּר על משהו שלא אהבתי.

אני אוסף תמונות של סמלים ושלטים שיש בהם שילוב של אותיות לועזיות עם ניקוד עברי. כל בתי העסק שמופיעים שם מקבלים פרסומת חינם ואיש לא מתלונן – לא הקוראים ולא בתי העסק. אדרבא, קיבלתי פניות אחדות מבתי עסק שביקשו להוסיף עוד פרטים. פעם אחת אפילו הוספתי קצת, כשהייתה לזה הצדקה.

אמש צילמתי עוד שלט כזה, שעמד מחוץ לחנות:


כאן הייתה יכולה להיות פרסומת שלך, מעצבת מעצבנת. הצגת את התמונה הזאת ברשות הרבים ולא החתמת אותי על חוזה שמחייב אותי לתת לך קרדיט

כפי שאתם מנחשים, התמונה הזאת ערוכה. היא ערוכה כי בעלת הבית רצה אליי ושאלה אותי:

– „מה אתה עושה?”

– „אני מצלם את השלט היפה שלך.”

– „מישהו נתן לך רשות?”

– „אני מקווה שאת צוחקת.”

– „צריך לקבל אישור בשביל לצלם דברים כאלה.”

– „אני עדיין מקווה שאת צוחקת.”

– „לא. אתה יודע, התכשיט הזה,” היא הצביעה על התכשיט עם העיגולים הגדולים באמצע, „מישהי צילמה אותו כמוך ועכשיו היא מוכרת אותו פה מעבר לפינה. שבועיים לקח לי רק לעצב אותו…”

– „אסור לצלם? את קולטת מה את עושה? את אומרת לי שאסור לי להוציא את הטלפון שלי וללחוץ על כפתור ברשות הרבים. את מציגה את הפרסומת שלך ברשות הרבים. בשביל מה את מציגה אותה אם את לא רוצה שאנשים יראו?”

– „אתה אמור לשאול. אתה יודע, אני קולטת אנשים ברגע, הייתי מרשה לך…”

– „לא את לא. אם את קולטת אנשים ברגע, את היית אמורה להבין בלי שאשאל שאין לי שום כוונה להזיק לך. ואם, נגיד, מישהי קונה את זה, הולכת עם זה לארוחת ערב ומישהו מצלם אותה, גם זה אסור?”

– „אין לי שליטה על זה.”

– ״נכון, אז מה אכפת שמישהו יצלם פה? זה אותו דבר.”

– „כי אתה אמור לפחות לשאול. אחרת זה כמו גנבת דעת.”


גנבת דעת. לקח לה שבועיים לעצב שבעה עיגולים, יומיים לכל עיגול. ולקח לה רק שניותיים לעצבן אותי. בשלב הזה החלטתי שאפרסם את התמונה הזאת על אפה ועל חמתה, אבל בלי שמה, כי היא הרסה לי את הערב, אז לא מגיעה לה פרסומת. קצת חבל, כי נעשה שם שימוש חמוד בניקוד. רציתי לשאול אותה של מי היה הרעיון לנקד ככה, כי לא תמיד יש לי הזדמנות לזה, אבל אחרי שהיא עצבנה אותי זה כבר לא היה אפשרי.

היום גם חיפשתי את שמה באינטרנט ומצאתי שיש לה אתר. לא אקשר אליו, כמובן, אבל אספר לכם שיש בו תמונות רבות, איכותיות ומפורטות הרבה יותר של העיצובים שלה. אבל מה, לי אסור לצלם אצלה בחנות.

לא זכור לי שקרה לי דבר כזה בארץ. זה כן קורה הרבה ברוסיה. ההורים שלי נוסעים לשם כמעט כל שנה ואוהבים להסתובב בחנויות יוקרה, מסעדות וכניסות של בתי מלון ומספרים שכמעט בכל מקום אוסרים עליהם לצלם. המעצב (!) הרוסי ארטמי לבדב, המוזכר בבלוג הזה מדי פעם, יצא למלחמה נגד התופעה הטיפשית הזאת ויצר שלט „מותר לצלם” (הדף באנגלית). כרגיל אצלו, הוא גם מסביר את תהליך יצירת השלט וגם נותן תמונות וקטוריות איכותיות להורדה שאתם יכולים לשים בבית העסק שלכם ולומר לאנשים: „אנא מכם: תעשו חיים וצלמו להנאתכם (ופרסמו בחינם את בית העסק שלי ולא את בתי העסק של אנשים טיפשים שאוסרים לצלם)”.

שלט „מותר לצלם”. השלט בצורת מצלמה, ברקע ירוק ועם פרצוף מחייך באמצע.
מותר לצלם

ובחייאת רבאכ, אל תספרו לי שטויות כמו „באמת יש בעיה של גנבת עיצובים”. ככה האמנות התנהלה מאז ומעולם. יש מי שטוב ברעיונות ויש מי שטוב רק בביצוע. יש מי שטוב בשניהם ויש מי שגרוע בשניהם. לנסות למנוע העתקה, ועוד באמצעים כה מרגיזים, זה דבר טיפשי להחריד.

ביסוד הרעיון המוסרי שמאחורי תכנה חופשית ותוכן חופשי נמצא אותו עיקרון: מניעת העתקה באמצעים משפטיים (פטנטים וחוקי זכויות יוצרים) וטכנולוגיים („ניהול זכויות קניין”, Digital Restrictions Management) היא דבר טיפשי ומיותר שמזיק לחברה האנושית ובסופו של דבר פוגע גם בעסקים שנוקטים בה.

• עוד בנושא: פלאש מוב מגדל האופרה

___________________
אמיר אלישע אהרוני הוא ירושלמי שאוהב מוזיקה ולשון, וכותב הבלוג "חיפושים כמשל", שם התפרסם הפוסט במקור ב-26.8.2011

המלחמה על הדומיינים של וויקיפדיה

אדם יוחנן ואורן שץ השתלטו על wikipedia.org.il ו-wikipedia.co.il. לטענתם, הם סיפקו שם שירות טוב יותר מזה של וויקיפדיה עצמה. האם הרוויחו מהם כסף? ולמה קרן וויקימדיה עתרה נגדם וזכתה בדומיינים? עידוק ברשת >>

האח הגדול נתפס עם המכנסיים למטה; קשת מעלימה ראיות

בזמן ששירות הרדיו המקוון פנדורה מתגונן מפני ים פיראטים סוער וחברות תקליטים חמדניות, קשת נתפסת עם המכנסיים למטה ומורידה סרטונים גסים של האח הגדול מהרשת. עידוק ברשת >>

הבימה: גם האתר בשיפוצים?

או שיש הסבר אחר לסימן המים של iStockphoto על התמונה של הווילון האדום?

הלשין: יהונתן קלינגר.

קופי-פייסט גמרא

ללא קרדיטא וללא רשותא >> הראל שפירא, בעל אתר האינטרנט “הדף היומי”, שם לב שאתר אחר, “כיכר השבת”, מעתיק ממנו את, ובכן, הדף היומי. אבל כיצד מוודאים שאכן מדובר בהעתקה? >> ידיעה שלי ב”העין השביעית” >>

• עוד בנושא: האם למכון ממרא יש זכויות יוצרים על התנ”ך?

שיא מקצועי ואישי שקשה להתעלות עליו

מיברג גנב לי תמונה.

הנשיא פרס ביוטיוב: כל הזכויות שלי

פוסט של שחר גולן


אתמול השיק הנשיא שמעון פרס ערוץ משלו ביוטיוב. היוזמה הברוכה מביאה הוכחה נוספת לכך שישראל תקועה בניינטיז:

us-prez-vs-il-prez2

לשכתו של הנשיא נקטה את היוזמה לתייג כל אחד מקטעי הוידאו כ”כל הזכויות שמורות“. מבחינת החוק, המשמעות היא שניתן אולי לצפות בקטעי הווידאו, אבל לא להציגם בבית-הספר ובטח שלא לדגום אותם או לערוך אותם מחדש.

גם לנשיא האמריקאי ברק אובמה יש ערוץ ביוטיוב, אבל הוא מתויג כ”נחלת הכלל“. המשמעות היא שניתן להשתמש בתוכן בכל צורה שהיא: לצפות בו, להקרין אותו, להטמיע אותו באתרים, למקסס אותו, כל דבר העולה על הדעת וללא צורך בבקשת רשות או מתן קרדיט למקור.

בחירת רשיון ליצירה אינה מוגבלת ל”כל הזכויות שמורות” ו”נחלת הכלל”. יוזמת “קריאטיב קומנס” מאפשרת לכל אחד לבחור את הרשיון המתאים ליצירתם בדיוק, לאפשר שימושים מסוימים ביצירה ולאסור שימושים אחרים. לצערי, בעת שהנשיא מעבר לים מגלה פתיחות של המאה ה-21 בכל מה שנוגע לשיתופיות, זה אינו המצב פה אצלנו, גם לא אצל האזרח מספר אחת.

___________________
היה זה פוסט של שחר גולן, אמן דיגיטלי ומנהל בלוג באנגלית על תרבות מודרנית, frgdr.com, שם פורסם הפוסט במקור

• מן הארכיב: גם בנימין נתניהו העתיק מאובמה

חדשות 2: אנחנו מאפשרים להשתמש בסרטון גלעד שליט משידורינו

אתמול דיווחתי שחדשות 2 ביקשו מיוטיוב להסיר סרטון בו הוצג הסרטון של גלעד שליט כפי שהוקלט משידורי חדשות 2. יוטיוב הסירה את הסרטון והעלתה במקומו כיתוב שאומר: “This video is no longer available due to a copyright claim by Channel2News” (“הסרטון אינו זמין עוד בעקבות טענת זכויות יוצרים מחדשות ערוץ 2”).

channel 2 news claims copyright on gilad shalit tape

מחברת החדשות מסרו לי היום:

חברת החדשות מאפשרת שימוש בקלטת של גלעד שליט מתוך שידורי ערוץ 2 לכל כלי התקשורת ולכל הגולשים הפרטיים, לראייה גם ב-Ynet הועלתה הקלטת של גלעד שליט מתוך שידורי חדשות 2, וכמו כן גם ברגע זה ניתן למצוא ב-YouTube קטעים רבים של קלטת שליט שהוקלטו מתוך ערוץ 2 (לינק רצ”ב). לגבי המקרה הספציפי, אנחנו מזמינים את הגולש ליצור איתנו קשר ונסייע לו להעלות את הקטע.

רצ”ב לינק שמרכז קטעי וידאו של הקלטת, שהועלו משידורי ערוץ 2: [הלינק ארוך, הטמעתי אותו כאן; ע”ק]

מאחורי הקלעים נבדקת שם האפשרות שהסרטון הוסר אוטומטית על ידי גוגל, מפעילת יוטיוב, באמצעות פילטר שמזהה קטעים החשודים כמפירים זכויות יוצרים.

חדשות ערוץ 2 טוענים לזכויות יוצרים על קלטת גלעד שליט

מישהו העלה ליוטיוב את הסרטון של גלעד שליט, אותו הקליט מחדשות ערוץ 2. הסרטון כלל עוד שניות ספורות של הפאנל של חדשות 2 אחרי הסרטון. עכשיו הסרט הוסר מיוטיוב, וכתוב שם שהסיבה היא טענת זכויות יוצרים מצד חדשות ערוץ 2.

[עדכון 4.10.2009: חברת החדשות מוסרת שאין לה בעיה עם שימוש בסרטון גלעד שליט ממשדריה. התגובה המלאה כאן.]

channel 2 news claims copyright on gilad shalit tape

ומילא שהם טוענים את הטענה המגוחכת הזאת – למה גוגל/יוטיוב משתפים עם זה פעולה? אין להם מחלקה משפטית בגודל של נס ציונה בשביל לנפנף מכתבי-סרק-מעו”ד כאלה?

• מן הארכיון: חדשות 2 לא מבינים בטוויטרחדשות 2 בטוויטר קבעו את אשמתו של דודו טופז

קורי נגד וואלה נגד עידו, סיבוב ראשון

בדרך כלל, כששני חברים מתווכחים על מי צודק והולכים למומחה בתחום זה לא אירוע חריג. השאלה של “מי צודק” תזכה בבירה, אולי בטיפה מעבר לזה, אבל היא לא שאלה כל כך מהותית. החל מ”האם בנימין נתניהו עמד על המרפסת בכיכר ציון כשקראו ליצחק רבין בוגד” (כן), דרך “אם תשתה קולה ואז תאכל מנטוס, האם הקיבה שלך תתפוצץ?” (בשביל זה יש Mythbusters) ועד “אם תזרוק מטבע של פני ממגדל האמפייר סטייט והוא יפגע במישהו, האם זה יגרום למותו?” (לא ידוע). לכן, כשדידי חנוך ועידו קינן החליטו לריב על הסוגיה הזו ופנו אליי לענות, לא יכולתי אפילו להתחיל לחשוב על כמה השאלה מסובכת.

תקציר המקרה הוא כזה: דידי לקח טקסט מבוינגבוינג על קינדל ומאבק הסופרים בו, תרגם אותו ופרסם באותו באתר וואלה!. עידו לקח את הטקסט והעתיק אותו, מילה במילה, לבלוג שלו מבלי לתת קרדיט לדידי עבור התרגום.

עכשיו, מה יש כאן מבחינה משפטית? דידי לקח את הטקסט והעתיק אותו כיוון שהטקסט שפורסם בבוינגבוינג שוחרר לציבור תחת רשיון קריאטיב קומונס לשימוש לא מסחרי. אותו רשיון, שהוא חלק ממשפחות רשיונות קריאטיב קומונס (קראו עוד כאן) הולך נגד הכלל של זכויות היוצרים ואומר שניתן להעתיק את היצירה המקורית, לעשות בה שינויים ולפרסם אותה מחדש, והכל כל עוד נשמר הקרדיט המקורי והדבר נעשה לא למטרה מסחרית.

עידו טען כי השימוש של וואלה! הוא שימוש מסחרי ולכן דידי הפר את הרשיון.

למרות שיש לא מעט בדבריו של עידו, התשובה לכך אינה מוחלטת. ההגדרה של ‘שימוש מסחרי’ לא מופיעה ברשיון Creative Commons אלא מסתפקים שם באמירה שאין להשתמש ביצירה בכל דרך שמיועדת בצורה עיקרית ליתרון עסקי או לתגמול כספי (הטקסט המשפטי של הרשיון, סעיף 4(b)). לכאורה, וואלה! מציג מודעות ומשיג תגמול כספי מתוך הצגת הכתבה וכך על פניו הוא אמור להחשב כאתר מסחרי. אולם, הדבר אינו ברור בהכרח ולא כל אתר המציג פרסומות חייב להחשב כאתר מסחרי (וראו טור שכתבתי לפני מיליון וחצי שנה). אולם, יש כאן מאפיין נוסף שגרם לכך שההצגה תהיה, לפחות לדעתי, מסחרית: דידי קיבל תגמול כספי עבור התרגום. מאי נפקא מינה אם קיבל ישירות תוספת למשכורת על התרגום או שעשה זאת כחלק מעבודתו, מדובר ביצירה מסחרית; העובדה שמאוחר יותר קורי דוקטרו, מחבר היצירה, אישר את השימוש בדיעבד, לא מוסיפה לפרשנות.

לכן, כיוון שדידי הפר את תנאי הרשיון ועשה שימוש מסחרי ביצירה, הוא הפקיע מעצמו את הרשיון והשימוש (תיאורטית, אלמלא היתה מתקבלת הסכמתו של דוקטרו) היה מוגדר כהפרת זכויות יוצרים. לכן, כל הטענות שהולכות להיות מובאות מכאן ואילך הן תיאורטיות לגמרי ולא קשורות למחלוקת.

התרגום, שבוצע על ידי דידי, הוא יצירה נגזרת של היצירה המקורית, וככזה הינו יצירה נפרדת. את היצירה הזו לאו דווקא פרסמו תחת רשיון קריאטיב קומונס, כיוון שהרשיון לא מחייב לעשות זאת (להבדיל מרשיון cc-by-sa-nc). ולכן, לו דידי היה עושה שימוש לא מסחרי ועומד בתנאי הרשיון, הוא היה יכול לשחרר את היצירה תחת הגנת “כל הזכויות שמורות”, מה שהיה אוסר על עידו לפרסם אותה בבלוג כאן. (אגב, דידי היה יכול לעשות הלבנת זכויות יוצרים, וקודם לתרגם ולפרסם במקום לא מסחרי תחת רשיון cc-by רגיל ואז לתת קרדיט, הרשיון עצמו של cc-by-nc הוא רשיון רע מאוד)

לכן, למרות שדידי הפר את הרשיון ובפועל יצר “יצירה לא חוקית” שאין לה הורים, לעידו עדיין לא היתה את הזכות לפרסם בבלוג שלו את היצירה המתורגמת, כיוון שזכויות התרגום ‘נקנו’ ברשיון על ידי דידי, והופרו, כך שהן בכלל פקעו. דידי גם לא הכריז על בעלותו בטקסט כיוון שהוא בעצמו לא נתן לעצמו קרדיט על התרגום למרות שהוא ערך את הטקסט, מה שגרם לכך שניתן היה לחשוב כי דוקטרו בעצמו תרגם את הטקסט ושלח לוואלה!, ושחרר אותו תחת אותו רשיון.

לכאורה (בלבד), דינה של היצירה המתורגמת הוא בפח הזבל של היצירות העזובות (ולא יצירות יתומות) שיוצריהן יצרו אותן מהפרות זכויות יוצרים אחרות. יצירות כמו Hey של הפיקסיז, שהופרו על ידי ליטל מייזל כאשר זו ערכה סרטון בו היא עושה ליפסינקינג לצלילי השיר; האם מייזל, שהוסיפה ליצירה לא מעט, היתה יכולה לתבוע על הפרת זכויות היוצרים שנעשתה כאשר הבמאי קווין סמית’ החליט לערוך לה מחווה? לא, מייזל בנתה את זכויות היוצרים שלה על יצירה אחרת, ולא יכולה לקנות אותן עכשיו (וראו גם).

אז מה יש לנו כאן? דידי הפר, לכאורה, את הרשיון וקיבל אישור בדיעבד, עידו טעה ולקח טקסט יתום ופרסם אותו, וכולנו למדנו שכשנותנים לעורכי דין לדבר זה לא נגמר בפחות משבע-מאות מילים, לא משנה מה.

אז מה פסק הדין? אם הייתי צריך להכריע במחלוקת בצורה רצינית, הייתי חייב להגיד ששני הצדדים טועים, כל אחד במקום אחר, מה שגרם לנו לטראגדיה של טעויות, שאפשר לפצות עליה בארוחה. הפרטים יתואמו מראש.


יהונתן קלינגר הוא עורך דין שעוסק בתחום דיני המידע וכותב את הבלוג Intellect or Insanity. בזמנו הפנוי הוא דואג להיות אדם טוב ולהלחם בצנזורה באינטרנט ואפילו לעזור לאנשים כמו עידו לפתור סכסוכים.

לדף הבא →