הסכסוך הישראלי-פוטוגרפי
“מעריב”, שלפני יומיים דיווח בשערו על ההרוגים בעזה ואתמול סיפק דיווח בלעדי מאת כתב ברצועה, מתעלם הבוקר כמעט לחלוטין מהמתרחש מעבר לקו הגבול. על ההרוגים הפלסטינים לא מדווח כלל בידיעות החדשותיות בעיתון. רק באינפוגרפיקה המתפרסמת בכפולה הפותחת מוזכרים “7 פלסטינים הרוגים”, כולל שמות האזרחים.
יתרה מכך, במקום להקדיש עמוד שלם לזוועה המתחוללת בעזה, מקדיש “מעריב” עמוד שלם לידיעה [שירות ‘מעריב’] המסתמכת על פרסום בבלוג של דובר צה”ל, ולפיו “פלסטינים הפיצו ברשת תמונות מפוברקות נגד צה”ל”. למעשה התמונות אינן מפוברקות, הן מיושנות. באחת נראית ילדה הרוגה ובשנייה תקיפה אווירית על עזה. שתי התמונות צולמו בעבר, בשנת 2006 ובשנת 2009, והוצגו אתמול ברשתות חברתיות כאילו צולמו בימים האחרונים (אגב, לפי הידיעה הילדה בכלל מתה מתאונת דרכים, ולא מאש כוחות צה”ל). מהידיעה עולה כי מפיצי התצלומים הם גולשים פרטיים, לא סוכנויות ידיעות רשמית או משרד התעמולה בעזה.
לידיעה נלווה טור פרשנות מאת בן-דרור ימיני. “עצם המחסור בחומרים אמיתיים מוכיח שאפילו גל האלימות הנוכחית אינו מספק להם את הסחורה שהם כל-כך זקוקים לה”, הוא כותב. “כן, יש גם טעויות. כן, גם אזרחים וחפים מפשע נפגעים. אלא שלא קרה שום דבר שיכול לספק את תעשיית השקרים, שזקוקה לאיזו תמונה מדממת נגד ישראל”.
האם אין בנמצא תצלומים מזעזעים שצולמו בעזה בימים האחרונים ובהם נראים תקיפות צה”ל והרוגים או פצועים חפים מפשע? בוודאי שיש, גם של תקיפות צה”ל וגם של פצועים חפים מפשע. אבל היו פלסטינים שהפיצו תמונות ישנות, דרמטיות יותר, ויש עיתון שמעדיף להתמקד בזה ולפרסם תצלומים ישנים במקום עכשוויים. בעשותו כן מחסן “מעריב” את קוראיו למקרה שייתקלו, באיזה ערוץ זר, בתצלומים עכשוויים של תקיפות צה”ל ברצועה ובהרוגים פלסטינים חפים מפשע. “זה מפוברק, זה חלק מתעשיית השקרים”, יכול להגיד לעצמו הצופה המזדמן שנקלע למבוכה רגעית. או, לכל הפחות, “זה לא קרה אתמול אלא לפני שנים”.
כעת מוזמן כל ישראלי לשאול את עצמו: מה נלוז יותר? מה תועמלני יותר? גולש פרטי פרו-פלסטיני/אנטי-ישראלי, שמפיץ תצלומים מיושנים של התקפות צה”ל ופצועים עזתים תוך הצגתם כחדשים, או עיתון מוביל במדינת ישראל שמקדיש למקרה הזה עמוד שלם, טוען כי בימים האחרונים “לא קרה שום דבר שיכול לספק את תעשיית השקרים”, מתעלם כמעט לחלוטין מהרוגים (ועשרות פצועים) חפים מפשע מירי כוחות צה”ל, ועל הדרך עוזר לקוראיו להדחיק באופן יעיל יותר את מה שבאמת מתרחש ברצועה?
אגב, גם דובר בלשכת ראש הממשלה הפיץ אתמול תצלום מלפני כמה שנים. בתצלום נראית אם שכובה על הקרקע, מגוננת על ילדיה בעת התקפה על עיר בדרום הארץ. האם ניתן להסיק מכך כי בדרום המדינה אין אזרחים שחיים כבר כמה ימים בפחד נוראי? בוודאי שיש. עליהם מדווחת הבוקר התקשורת הישראלית בהרחבה.
אורן פרסיקו הוא כתב אתר ביקורת התקשורת “העין השביעית”, שם התפרסם הטקסט במקור ב-13.3.2012 כחלק מסקירת העיתונות היומית
זכרון צילומי: המאבק בשוטרים, חיילים ומאבטחים שמוחקים תמונות ואוסרים לצלם
בשבועות האחרונים הופצו בפייסבוק תמונות של פסולת שהשאיר אחריו זוג אחרי הצעת נישואים ביער, אדם שמישהי מאשימה שהטריד אותה מינית ברחוב והמון תיעודי מצלמות אבטחה של גניבות. אפשר לראות זאת כהעצמה אזרחית שמובילה לפרו-אקטיבית חיובית, או כלקיחת החוק לידיים בגלל ייאוש מאוזלת היד של רשויות החוק.
התופעה לא דילגה על רשויות החוק עצמן: אקטיביסטים ואזרחים מהשורה מפקחים על שוטרים וחיילים באמצעות מצלמות וטלפונים סלולריים, כאמצעי הרתעה בזמן אמת, ככלי תיעוד לשימוש התקשורת הממוסדת והעצמאית, ובמקרה הצורך גם לראיות בבית המשפט. גם הצבא והמשטרה מצלמים את האירועים מאותן סיבות בדיוק.
בשטח מתפתחת ריאקציה לתיעוד האזרחי. למשל: חיילי גולני בחברון איימו לשבור מצלמה של ילד פלסטיני שצילם אותם מתעמתים עם בני משפחתו (ותועדו למרבה האירוניה במצלמת אבטחה); פעילי שמאל טענו שחיילים בחברון מחקו כרטיסי זכרון שבהם תיעדו את האלימות בעיר; פעילי ימין טענו שחיילים מנעו תיעוד של מעצר חשודים במעורבות בפריצה לחטמ”ר אפרים; שוטר שעצר באלימות שוהה בלתי חוקי עיכב לחקירה את כתב וואלה ג’וש בריינר, שתיעד את המעצר בסלולרי; מאבטחים בתחנה המרכזית בירושלים דרשו מסטודנטים לאמנות, בלי שום סמכות חוקית, למחוק סרטון שצילמו מחוץ לתחנה לפרויקט לימודי.
הדרגים הפיקודיים צריכים להבהיר לכוחות בשטח את החוקים ואת גבולות הכוח. כאנשים ריאליסטיים, כנראה שניאלץ להסתמך פחות על זכויות אזרח ויותר על יכולות טכנולוגיות: כשמצלמים בסמארטפון אפשר להעלות את הצילומים מיד לרשתות חברתיות; שירותי גיבוי מאפשרים שכפול של התמונות לענן בזמן אמת; כרטיס זכרון בשם EyeFi משדר תמונות על גבי רשת אלחוטית מיד אחרי שצולמו במצלמה דיגיטלית; ומטלפון סלולרי אפשר לשדר לשדר וידאו חי לאינטרנט באתרים כמו USTREAM.tv. תגידו צ’יז.
התפרסם במקור בטור “השרת” במדור fi בגליון פברואר 2012 של מוסף פירמה של גלובס
באינטרנט אף אחד לא יודע שאתה לא הכלב של דיכטר
החתולים שולטים באינטרנט, אבל גם כלבים הם אקססורי-רשת נחשק. תשאלו את 485 אלף חברי-הפייסבוק של ביסט, הכלב הלבן והצמרירי של מייסד פייסבוק מארק זאקרברג וזוגתו. כשאבי דיכטר הודיע בתחילת השבוע שהוא יתמודד על ראשות “קדימה”, הוא ליווה את ההודעה בפייסבוק בתמונה שלו בחליפה, כורע לצד כלב גדול, ביד אחת מלטפו ובשניה אוחז ברגלו הקדמית.
למה פוליטיקאי ישראלי בוחר להצטלם עם כלב? אולי הוא קינא בבנימין “ביבי גאמפ” נתניהו, ורצה שאומת האינטרנט תעשה גם עליו מם ויראלי עם עיבודי פוטושופ. וכך היה.
אלברט נולד בשדה בוקר לאם כנענית עם תעודות ואב לא ידוע, נשלח לצבא וגוייס לבסיס פלמ”חים של חיל האוויר. כאוהב אדם וחופש הוא לא הסתדר עם המסגרת הצבאית הנוקשה ושוחרר על סעיף חוסר התאמה. וכאילו הבחירה של דיכטר להצטלם עם כלב לא מספיק משונה, מסתבר שהכלב בכלל לא שלו.
“חבר של חבר ששירת בכלבייה אמר שיש אצלם כלב אחד מדהים ושכדאי לי מאד לאמץ אותו”, מספר הצלם גיל לביא, הבעלים של אלברט. לבו נצבט בגעגוע כשראה את אלברט ודיכטר מככבים במם האינטרנטי: הוא השאיר את אלברט אצל ההורים כשעבר לניו יורק לתחזק קריירה בינלאומית מצליחה.
מה הסיפור עם התמונה של דיכטר?
לביא: “התמונה צולמה בסטודיו הישן שלי בת”א באווירת מאחורי הקלעים, תוך כדי שצילמתי את הפורטרט הרשמי שלו. האמת, אין לי מושג איך התמונה של דיכטר [עם אלברט] נפלטה ככה לעולם”.
כשלביא עוד עבד בארץ, אלברט נהג להסתובב בסטודיו ולהתיידד עם מצולמים. לא כולם קיבלו אותו יפה, אבל לביא הבהיר להם בנחרצות את סדר העדיפויות שלו: “לא פעם איבדתי בגללו עבודה כשסילקתי מצולמים שפחדו מכלבים”. אף שהוא כלב נאה, אלברט השתדל להימנע מאור הזרקורים: “הוא הופיע רק על שער ‘ישראל היום’ ובכמה פרסומים מקומיים של מרצ“.
ראש השב”כ לשעבר הוא לא הפוליטיקאי הראשון שנופל שדוד לרגליו של אלברט, ששבר את הקרח עם לא מעט פוליטיקאים שבאו לעשות דיוקנאות בחירות אצל לביא: “עם חלק הוא הצטלם, עם אחרים רק שיחק או נבח עליהם. אגב, הוא חבר טוב של אבו-וילן”.
המציג אינו כלב
הקמפיין של אבי דיכטר מציג אותו באווירה ביתית לצד כלב שהוא בכלל לא מכיר
כשאבי דיכטר הכריז בתחילת השבוע על כוונתו להתמודד על ראשות קדימה, הוא ליווה את ההודעה בפייסבוק בתמונת דיוקן שלו בחליפה שחורה, כורע לצד כלב חום-לבן גדול, ביד אחת מלטפו ובשנייה אוחז ברגלו הקדמית.
כבר ביום הראשון התמלא האינטרנט בהמוני מחוות, פרודיות ובדיחות על חשבון התמונה הרשמית. התגובה הזאת היתה צפויה. למה שפוליטיקאי ישראלי ישיק קמפיין בתמונה שבה הכלב הוא הדבר הבולט ביותר בפריים? אולי הוא רצה לשדר איזו אווירה אמריקאית שבה המנהיג הקשוח מגלה רוך ביתי לצד כלבו הצמרירי והאהוב. צמרירי? ודאי. אהוב? אולי. כלבו? אז זהו.
כאילו הבחירה של דיכטר להצטלם עם הכלב אינה משונה מספיק, מתברר גם שהכלב בכלל אינו שלו. “חבר של חבר ששירת בכלבייה אמר שיש אצלם כלב אחד מדהים ושכדאי לי מאוד לאמץ אותו”, מספר הצלם גיל לביא, הבעלים של אלברט הכלב ומי שצילם את דיכטר. לבו של לביא נצבט בגעגוע כשראה את אלברט ואת חבר הכנסת מככבים באינטרנט: מאז שצולמו התמונות, לביא עבר לעבוד בניו יורק והשאיר את אלברט עם ההורים.
מה הסיפור עם התמונה של דיכטר ואלברט?
לביא: “התמונה צולמה בסטודיו הישן שלי בתל אביב באווירת אחורי הקלעים, תוך כדי שצילמתי את הדיוקן הרשמי של דיכטר. האמת, אין לי מושג איך התמונה נפלטה ככה לעולם”.
אלברט נולד בשדה בוקר לאם כנענית עם תעודות ולאב לא ידוע. הוא נשלח לצבא וגויס לבסיס פלמחים של חיל האוויר. כאוהב אדם וחופש הוא לא הסתדר עם המסגרת הצבאית הנוקשה, ולבסוף שוחרר על סעיף חוסר התאמה. ח”כ אבי דיכטר נולד באשקלון ושירת כלוחם בסיירת מטכ”ל. עם שחרורו הצטרף לשב”כ ושירת שם בתפקידים בכירים עד שבשנת 2000 מונה לתפקיד ראש השירות. עם סיום תפקידו הצטרף למפלגת קדימה ונבחר לכנסת.
כאשר לביא עוד עבד בארץ, אלברט נהג להסתובב בסטודיו שלו והתיידד עם המצולמים. לא כולם קיבלו אותו יפה, אבל לביא הבהיר להם בנחרצות את סדר העדיפויות שלו: “לא פעם איבדתי בגללו עבודה כשסילקתי מצולמים שפחדו מכלבים”. אף שהוא כלב נאה, אלברט השתדל להימנע מאור הזרקורים. לביא: “הוא הופיע רק על שער ‘ישראל היום’ ובכמה פרסומים מקומיים של מרצ”. לביא מספר שאלברט שבר את הקרח עם לא מעט פוליטיקאים שבאו לעשות דיוקנאות בחירות אצלו: “עם חלק הוא הצטלם, עם אחרים רק שיחק או נבח עליהם. אגב, הוא חבר טוב של אבו וילן”.
מעצבנת
פוסט של אָמִיר אֱלִישָע אַהֲרוֹנִי
"חיפושים כמשל"ברשומה הזאת הייתה אמורה להיות פרסומת חינם למשהו שאהבתי. במקום זאת הרשומה הזאת תהיה קיטוּר על משהו שלא אהבתי.
אני אוסף תמונות של סמלים ושלטים שיש בהם שילוב של אותיות לועזיות עם ניקוד עברי. כל בתי העסק שמופיעים שם מקבלים פרסומת חינם ואיש לא מתלונן – לא הקוראים ולא בתי העסק. אדרבא, קיבלתי פניות אחדות מבתי עסק שביקשו להוסיף עוד פרטים. פעם אחת אפילו הוספתי קצת, כשהייתה לזה הצדקה.
אמש צילמתי עוד שלט כזה, שעמד מחוץ לחנות:
כאן הייתה יכולה להיות פרסומת שלך, מעצבת מעצבנת. הצגת את התמונה הזאת ברשות הרבים ולא החתמת אותי על חוזה שמחייב אותי לתת לך קרדיט
כפי שאתם מנחשים, התמונה הזאת ערוכה. היא ערוכה כי בעלת הבית רצה אליי ושאלה אותי:
– „מה אתה עושה?”
– „אני מצלם את השלט היפה שלך.”
– „מישהו נתן לך רשות?”
– „אני מקווה שאת צוחקת.”
– „צריך לקבל אישור בשביל לצלם דברים כאלה.”
– „אני עדיין מקווה שאת צוחקת.”
– „לא. אתה יודע, התכשיט הזה,” היא הצביעה על התכשיט עם העיגולים הגדולים באמצע, „מישהי צילמה אותו כמוך ועכשיו היא מוכרת אותו פה מעבר לפינה. שבועיים לקח לי רק לעצב אותו…”
– „אסור לצלם? את קולטת מה את עושה? את אומרת לי שאסור לי להוציא את הטלפון שלי וללחוץ על כפתור ברשות הרבים. את מציגה את הפרסומת שלך ברשות הרבים. בשביל מה את מציגה אותה אם את לא רוצה שאנשים יראו?”
– „אתה אמור לשאול. אתה יודע, אני קולטת אנשים ברגע, הייתי מרשה לך…”
– „לא את לא. אם את קולטת אנשים ברגע, את היית אמורה להבין בלי שאשאל שאין לי שום כוונה להזיק לך. ואם, נגיד, מישהי קונה את זה, הולכת עם זה לארוחת ערב ומישהו מצלם אותה, גם זה אסור?”
– „אין לי שליטה על זה.”
– ״נכון, אז מה אכפת שמישהו יצלם פה? זה אותו דבר.”
– „כי אתה אמור לפחות לשאול. אחרת זה כמו גנבת דעת.”
גנבת דעת. לקח לה שבועיים לעצב שבעה עיגולים, יומיים לכל עיגול. ולקח לה רק שניותיים לעצבן אותי. בשלב הזה החלטתי שאפרסם את התמונה הזאת על אפה ועל חמתה, אבל בלי שמה, כי היא הרסה לי את הערב, אז לא מגיעה לה פרסומת. קצת חבל, כי נעשה שם שימוש חמוד בניקוד. רציתי לשאול אותה של מי היה הרעיון לנקד ככה, כי לא תמיד יש לי הזדמנות לזה, אבל אחרי שהיא עצבנה אותי זה כבר לא היה אפשרי.
היום גם חיפשתי את שמה באינטרנט ומצאתי שיש לה אתר. לא אקשר אליו, כמובן, אבל אספר לכם שיש בו תמונות רבות, איכותיות ומפורטות הרבה יותר של העיצובים שלה. אבל מה, לי אסור לצלם אצלה בחנות.
לא זכור לי שקרה לי דבר כזה בארץ. זה כן קורה הרבה ברוסיה. ההורים שלי נוסעים לשם כמעט כל שנה ואוהבים להסתובב בחנויות יוקרה, מסעדות וכניסות של בתי מלון ומספרים שכמעט בכל מקום אוסרים עליהם לצלם. המעצב (!) הרוסי ארטמי לבדב, המוזכר בבלוג הזה מדי פעם, יצא למלחמה נגד התופעה הטיפשית הזאת ויצר שלט „מותר לצלם” (הדף באנגלית). כרגיל אצלו, הוא גם מסביר את תהליך יצירת השלט וגם נותן תמונות וקטוריות איכותיות להורדה שאתם יכולים לשים בבית העסק שלכם ולומר לאנשים: „אנא מכם: תעשו חיים וצלמו להנאתכם (ופרסמו בחינם את בית העסק שלי ולא את בתי העסק של אנשים טיפשים שאוסרים לצלם)”.
מותר לצלם
ובחייאת רבאכ, אל תספרו לי שטויות כמו „באמת יש בעיה של גנבת עיצובים”. ככה האמנות התנהלה מאז ומעולם. יש מי שטוב ברעיונות ויש מי שטוב רק בביצוע. יש מי שטוב בשניהם ויש מי שגרוע בשניהם. לנסות למנוע העתקה, ועוד באמצעים כה מרגיזים, זה דבר טיפשי להחריד.
ביסוד הרעיון המוסרי שמאחורי תכנה חופשית ותוכן חופשי נמצא אותו עיקרון: מניעת העתקה באמצעים משפטיים (פטנטים וחוקי זכויות יוצרים) וטכנולוגיים („ניהול זכויות קניין”, Digital Restrictions Management) היא דבר טיפשי ומיותר שמזיק לחברה האנושית ובסופו של דבר פוגע גם בעסקים שנוקטים בה.
• עוד בנושא: פלאש מוב מגדל האופרה
___________________
אמיר אלישע אהרוני הוא ירושלמי שאוהב מוזיקה ולשון, וכותב הבלוג "חיפושים כמשל", שם התפרסם הפוסט במקור ב-26.8.2011
צילומי שכונות
יש כמה עבודות יפות בתחרות צילומי שכונות של קבוצת אתרי “הסיטי” – חיפה, תל אביב וירושלים. טעימה:
שכונת הדר, חיפה. צילום: פיני וולך.
שוק הכרמל, תל אביב. צילום: גלעד חכלילי.
שכונת הבוכרים, ירושלים. צילום: רבקה בן עטר.
בני ציפר (צילום)
בסוף אפריל השתתפתי בפאנל על עיתונות במכללת ספיר. בהפסקה ראיתי את בני ציפר. מאחר שאני מתחזק מאגר צילומי עיתונאים עבור “העין השביעית”, שלפתי את המצלמה, אבל לא מספיק מהר, אז לא הצלחתי לצלם דיוקן חזיתי. אבל אני חושב שהתמונה יצאה מוצלחת בכל זאת. עכשיו היא מלווה טור של חנוך מרמרי על מחאה של סטודנטים בספיר נגד ציפר.
מוכנים לחג בדוכן הפרחים
המשבר הכלכלי של 1929 ממשיך לספק פרנסה
רמי מ”קו סוגר”, הממסגר השכונתי שלי, קיבל מלקוחה אמריקאית עבודת מסגור של האוצר הקטן הזה שהיא מצאה בבית: שער של ה-The Milwaukee Leader מה-28.10.1929, יום שני השחור של המשבר הכלכלי הגדול בארה”ב. “Billions Lost in New Stock Crash” (“מיליארדים אבדו בהתרסקות החדשה של מניות”), זועקת הכותרת הראשית.
הראש השנה שלי
הלשינה: תמר עילם גינדין, שגם כתבה על זה פוסט בלשני בנושא יידוע.
עינת לברון מצלמת את ההלוויה של דודו טופז
הצלמת עינת לברון, כיום צלמת הבית של גלובס, פתחה בלוג בשם המוצלח “צילום: עינת לברון“.
הכרתי אותה כשהצטלמתי בסטודיו שלה לתמונה של מדורי “השרת” בפירמה (ומיד אחר כך הסתפרתי והרסתי הכל).
הפוסט הראשון שלה עוסק בצילום בהלוויה של דודו טופז. הנה הוא:
פעם ב”ירח כחול” מתאפשרת זווית מיוחדת לצילום אירוע חדשותי קשה לסיקור. את הבלוג הזה אני בוחרת לפתוח עם צילום שכזה מהלוויתו של דודו טופז ז”ל, שהתקיימה ביום שישי האחרון.
מעבר לקושי האישי שבסיקור הלוויה (ולא אוסיף כאן עוד על הנושא בנתיים) כאישה צלמת לא פעם (למרות מבנה גופי האתלטי) אני מוצאת את עצמי בנחיתות פיזית מסויימת אל מול עמיתיי למקצוע, רובם גברים.
הפעם כאשר כל הצלמים דילגו וקפצו אל גג המבנה שהיה סמוך לקבר כדי לתפוס עמדה לצילום ההלוויה, עבד העניין לטובתי, כשהשטח נשאר פנוי כדי שאוכל לתפוס זווית מיוחדת יותר. והרי התוצאה לעיונכם.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
-
לאחרונה בחדר 404
-
ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות
האחראי על האינטרנט בגלצ
-
שליחות קטלנית בלי ביטוח רפואי האחראי על האינטרנט בגלצ
-
ה-NFL מזייפים את אלישה קיז, קנדה אייר מאשימים את הצ’טבוט ומפסידים האחראי על האינטרנט בגלצ
-
שתיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
-
איך מדרגים בעברית?
- שקר הביטקוין, קיץ חם במקרר של שופרסל, הצופן היווני ועוד עדכוני סייברסייבר
-
זום מסתבכת עם העובדים והמשתמשים האחראי על האינטרנט בגלצ
- אילן מאסק ממשיך לחטוף יוזרים בטוויטר
- ברכות לסופרת בינה מ. על כניסתה לרשימת רבי המכר של קינדל
- פסיקה עלולה לתת למו”לים שליטה מוחלטת על השאלת ספרים דיגיטליים בספריות
- תומכי נטלי דדון מבצעים לינצ’טרנט שנמוך דירוג בבית-קפה הלא-נכון
-
זעם נגד תרגום המכונה האחראי על האינטרנט בגלצ
-
מתמונות חתולים לפוליצר – חדשות באזזפיד נסגרים האחראי על האינטרנט בגלצ
-
תיק-תק לחסום את טיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
-
זו תרבות ביטול על כלום האחראי על האינטרנט בגלצ
-
ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות
