הערת קרדיט
“קרדיט”, או ההכרה בהיותו של מאן-דהו האחראי להוצאתו של מידע מסוים אל האור, הוא מהמוקדים הרגשיים היותר מרכזיים באישיות העיתונאית (כך אצל מי שאינו קדוש. ברם, אין קדושים העוסקים במקצוע העיתונות). ממילא, מי שאינו מעניק קרדיט משול לבועט בעיטה גסה באותו מרכז רגיש.
למרות זאת – בעיטות כאלו הן עניין שבשגרה: הגדולים לא נותנים קרדיט לקטנים (יותר נפוץ), הקטנים לא נותנים קרדיט לגדולים (פחות נפוץ), עד שאפשר להוסיף לכלל האמור לעיל את הכלל הבא: מי שנותן קרדיט משול למי שבועט בעיטה גסה באותו מרכז רגיש שלו עצמו (המשל מתפתח). ולמרות כל האמור לעיל – תלונות פומביות על אי-מתן קרדיט אינן נפוצות, זאת משום שתלונה על אי-מתן קרדיט משולה (הנה משל שלישי) למי שבעטו בו בעיטה גסה, והוא מקנח בכך שהוא מוסיף לה בעיטה גסה שהוא בועט בעצמו.
ובגלל כל זה, היכן שניתן למצוא לעיתים תלונות פומביות על אי מתן קרדיט, הוא בשולי הדרך: אצל דמויות עיתונאיות זניחות, בבלוגים, ובאופן כללי אצל מי שכבודו העצמי כה גדול שהוא מצליח להביס את כבודו העצמי שלו עצמו. במסגרת תלונות מן הסוג הזה, נהוג להאשים את מי שאינו נתן קרדיט בכך שהוא עבר על כללי תקנון האתיקה. באופן מפתיע, למרות שלדעתי מעטים העיתונאים החיים שאי פעם קראו את התקנון, הרי שלטענה כי הוא טרח לשמור גם על גאוותם של עיתונאים ולא רק על מוסריותם, יש רגליים.
הנה סעיף 21 של תקנון האתיקה העיתונאית, “ציון מקור הפרסום”, ובו נכתב כך: “לא יציגו עיתון ועיתונאי כלשהם את עבודתם של עיתון ועיתונאי אחרים. בכל מקרה של ציטוט מידע שכבר פורסם באמצעי תקשורת אחר או על ידי סוכנות חדשות, יציינו העיתון והעיתונאי את זהות המפרסם המקורי”.
אם כן, מי שאינו מציין את שמו של עיתונאי (או כלי תקשורת) אחר כמקור למידע שהוא מביא שוב, אינו נוהג רק באופן לא קולגיאלי אלא גם לא אתי. אמנם, לטובת הנילונים, ולמען בריאות נפשם של המתלוננים, יש לשים לב למה שכן נכלל ולמה שלא נכלל בסעיף 21 של תקנון האתיקה: מתן קרדיט הוא על ציטוט, כלומר שכפול, של עבודה עיתונאית. במקרה שבו עיתונאי מבצע עבודה עיתונאית משלו על סמך מידע שעיתונאי אחר חשף, הרי שלפי תקנון האתיקה לפחות, הוא אינו מחויב במתן קרדיט (אם כי, זה בכל זאת יכול להיות נחמד).
ועוד: התקנון אינו מחייב עיתונאי, בטרם פרסום, לחפש אם עיתונאי אחר כבר פירסם חלק מהמידע שהוא הגיע אליו בעבודה עיתונאית עצמאית, כדי להעניק לו קרדיט. לא התקנון וגם לא ההיגיון. כך גם כשעיתונאי מצטט כלי תקשורת אחר, אין עליו חובה לבדוק אם אותו כלי תקשורת לא נתן קרדיט ראוי למידע שהוא מביא, לא לפי התקנון ולא לפי ההיגיון.
אמנם, טענה כמו זו שהובאה לעיל, יכולה להיות בשימוש גם על-ידי עברייני קרדיט, שיטענו כי נחשפו אל המידע לא כשפורסם אצל העיתונאי האחר אלא הגיעו אליו בעצמם, ממקורותיהם. זו טענה שאפשר לנסות להזים אותה, כמובן, ואם מדובר בעניין אתי, הרי שבפני העיתונאי הנפגע פתוחה הדרך לתביעה בבית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות, ולסכנה כי יוכח שהוא, העיתונאי המתלונן, אכן זניח עד כדי-כך שהפרסום שפירסם לא תפס את תשומת ליבו של העיתונאי הנתבע (והנה משל רביעי: הדבר משול למי שממשיך לבעוט בעצמו שוב ושוב ושוב כדי להפסיק להרגיש כאב).
________________________
שוקי טאוסיג הוא עורך אתר ביקורת התקשורת “העין השביעית”, שם התפרסם הטקסט במקור ב-2.12.2011 כחלק מסקירת העיתונות היומית. העין השביעית בפייסבוק, בטוויטר, בפליקר ואף בגוגל פלוס
תגובות
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
כל הקדחת הקרדיטים גם בעתונות וגם בכל תחום אחר (אמנות וכ”ו) הוא דבר שעוצר זרימת מידע באופן חופשי ומביא תסקול רב ולכל הצדדים.
בעולמנו, היום, קרדיט הוא דבר פסול כי כל מה שמישהו יכתוב (או יעשה) כבר כתבו או עשו בצורה כזאת או אחרת. הכל רמיקס של רמיקס.
ובכן שום תקננון לא יעצור מידע וידע. כמו שתעשיית המוסיקה כבר מתחילה להבין מה הולך ואיך גם העתונות ותחומים אחרים צריכים להיתרגל לעולם חופשי ונטול אגוים מנופחים.
אז הכל פשוט, רוצה לכתוב? תכתוב! רוצה לנגן? תנגן!
רוצה להיות לוזר – תחשוב על קרדיט ותשמור את העשייה קרוב קרוב לחזה ולא תגיע לשום מקום…