הפייסבוקאים שנותנים תגובה ציונית הולמת

רחלי מלק-בודה ואביטל אינדיג
“מוצש”

במקום ליילל על התשקורת הם מתיישבים על המקלדת, מנסחים עוד סטטוס ציוני שנון ומושחז ומשגרים אותו למאות חבריהם. קבלו את הסיירת המובחרת של לוחמי ציונות הפייסבוק

באחרונה התפרסם דו”ח של חברת קומסקור, ואיתו הידיעה הלא ממש מפתיעה כי ישראל היא שיאנית השימוש העולמית בפייסבוק. הישראלי הממוצע בילה בחודש אוקטובר כ-11.1 שעות בטיפוח קשרים וירטואליים ו-94% מכלל הגולשים בישראל כבר מחוברים לצוקרברגיה. ישנם הרבה סוגי משתמשים בפייסבוק – הפאסיבים, הנעדרים, המציפים, המגיבים האובססיביים. אנחנו פה כדי לדבר על יחידת העילית. אלו שכותבים סטטוסים שנונים, מדויקים, שכל סטטוס שלהם הוא פנינה של ממש. אלו שגורמים לכם להגיד “אוי, כמה שהוא צודק” וללחוץ מייד על לייק או אפילו על “שתף”.

בעידן המודרני, הניוז-פיד החליף זה מכבר את כיכר העיר ובמדינה רותחת כמו שלנו היה ברור שהפוליטיקה לא תישאר הרבה זמן מחוץ לעסק. שהשוויצריים יעלו תמונות של החתולים שלהם, הישראלים כאן כדי לשכנע (בעיקר את עצמם) שהם צודקים.

אז קבלו את עשרת הלוחמים המצטיינים, חבר’ה שנמאס להם לראות תמונות תעמולה מפוברקות של חיילי צה”ל רומסים ילדות והחליטו לפעול בעניין. למה הם עושים זאת? אידיאליזם מהול בדלק שמניע את תעשיית הרשתות החברתיות – הרצון ליחס, תשומת לב והערכה. אז קדימה, אתם מוזמנים לקחת מקלדת ולהתחיל לתרום את חלקכם. רק מילה קטנה מאיתנו לפני שאתם מתחילים: זהירות, זה ממכר.

זיו תדהר

מי: בן 40, אדריכל, יליד דימונה ותושב תל אביב

כמה: 1,587 חברים

מה: אם השם זיו תדהר מצלצל לכם מוכר, זה כנראה כי שמעתם אותו מקריין חדשות בגל”צ, שם הוא עדיין משמש כמבזקן בשירות מילואים פעיל. אך אל תטעו בו, תדהר הוא ממש לא הגל”צניק הטיפוסי. הוא מגדיר עצמו כציוני, יהודי ואוהב ישראל, וככזה הוא מרגיש חובה לחוות את דעתו כל אימת שהמציאות מוציאה אותו משלוותו. עניין של שלוש-ארבע פעמים ביום. עם כמות חברים מרשימה, כמעט כל סטטוס שלו זוכה לאינספור תגובות ולייקים, והוא מככב תדיר באתרים המצטטים סטטוסים נבחרים כמו “סטטוסים מצייצים” או “שרוטונים”. אבל מבחינת תדהר, הסיפוק האמיתי הוא לאו דווקא כמות התגובות אלא אם הצליח לעצבן חברים מסויימים שלו מהגדה השמאלית.

תגובה שמאלנית שהכי עצבנה אותך: “אנשים שמקללים אותי, לרוב סביב ויכוחים פוליטיים. אני בדרך כלל מוחק את תגובותיהם. אם הם ממשיכים לקלל, אני פשוט חוסם את המשתמש”.

סטטוס שזכה להכי הרבה לייקים: “עתידות בזוקה מהדרין של חרדים: אם תתפלל חזק, בגיל 18 לא תלך לצבא”

סטטוס שאהבנו: “אנסטסיה מיכאלי: “הוט ווטר… סמול גלאס…”.

קליק >>

דידי הללי

מי: בת 37, מוזיקאית, חיפה

כמה: סביב ה-2,100 חברים

מה: עזבו אתכם משנינויות וסטטוסים מתחנפים. דידי הללי כאן בשביל לפקוח לכם את העיניים וכמה שיותר מהר. הילדה-טובה-חיפה הזו השתייכה בעברה לקבוצות שמאל רדיקלי, עד שיום אחד התפכחה ושינתה את דעותיה מן הקצה אל הקצה. הרדיקליות אגב, נשארה. הללי משתמשת בפייסבוק כדי לחשוף את הפתולוגיה שמאחורי אנשי השמאל (כך לדבריה), את מנגנון התעמולה של התקשורת ומעל לכל את האיש שלדעתה אחראי לכל מה שקורה מסביבנו – ג’ורג’ סורוס. היא צינית, בועטת והכי לא פוליטיקלי קורקט שיש, מה שהביא אותה לא אחת לקבל איומים לתביעות מצד החבר’ה של “שלום עכשיו”. אבל זה כל הכיף, לא?

תגובה שמאלנית שהכי עצבנה אותך: “לא מתייחסת אליהם. מבחינתי הם אידיוטים שימושיים שטופי מוח”.

סטטוס שזכה להכי הרבה לייקים: “רופא השיניים שלי אמר לי היום שאני צריכה טיפול סורוס. שאלתי אותו אם לא ניתן להסתפק בעקירת יישובים או לכל הפחות בסתימת פיות. אמר שחייבים טיפול סורוס”.

סטטוס שאהבנו: “הפכנו מעִברים לעִוורים. תענוג איתנו!”

קליק >>

יואב פסקרו (Yoav Paskaro)

מי: בן 32, מהנדס מחשבים ביום וכותב למדור הסאטירי במקור ראשון, “בריחת המוחות” בלילה, גר בירושלים

כמה: 414 חברים

מה: יואב פסקרו נמצא בעסק מסיבות אידיאולוגיות לא פחות מהללי, הוא פשוט מעדיף לעשות זאת עם כמה שיותר הומור. בבחירה שלו בין שתי צורות התמודדות של יהודים עם צרות, אנחנו לגמרי איתו; למה לקטר אם אפשר לצחוק על המצב? למרות שמדובר בבחור דתי-ימני קלאסי, הוא לא בהכרח מצדד אוטומטית בקבוצה הביתית ומבקר גם אותה לא פעם בנושאי הדרת נשים או חוק לשון הרע. אורח קבוע בעמוד משחקי המילים “בא לה לייקה”.

תגובה שמאלנית שהכי עצבנה אותך: “מישהו שהשווה את הביטוי ‘העם הנבחר’ לגזע הארי. ההשוואה הזו עצבנה אותי כי זו דמגוגיה זולה. הגבתי לו שעם ישראל הוא אכן העם הנבחר – נבחר לקבל עליו יותר חובות מוסריות משאר העמים בניגוד ל’עם הנבחר’ הארי שלקח לעצמו זכות להרוג את כל השאר”.

סטטוס שזכה להכי הרבה לייקים: “נשים שלא יודעים להתחלק הם אנשים אי זוגיים”.

סטטוס שאהבנו: “מסתמנת פשרה במועצת הביטחון: יגנו את ישראל (נכתב בעקבות הטבח המתמשך בסוריה)”.

קליק >>

רגינה גרוזינגר

מי: בת 39, חילונית ומתנחלת שגרה בדרום הר חברון, ביישוב שמעה. עובדת כמנהלת לשכה בחברה לפיתוח הר חברון.

כמה: 548 חברים.

מה: רגינה היא אושיית פייסבוק מזן קצת שונה. היא מגיבה בעיקר בדפי פייסבוק אחרים כמו “אוי דוט קום”, “פטפוט”, “תמונה יומית”, ו”נו ניוז”, ואוהבת לגרור סטטוסים של אחרים למחוזות משעשעים ולהוציא אותם מהקשרם. תגובותיה זוכות בדרך כלל לתשומת לב רבה.

תגובה שמאלנית שהכי עצבנה אותך: מעצבת אותי באופן כללי מדיניות הבלטת האידיאולוגיה החברתית של שלי יחימוביץ והצנעת דעותיה השמאלניות קיצוניות. זה כמו מסך עשן בעיני הציבור הישראלי שנוטה לרוץ אחר החדש והמסעיר.

סטטוס שזכה להכי הרבה לייקים: “צהריים. מרק שעועית ואני. מישהו עובר ומפטיר: ‘מי שאוכל לבד מת לבד’. אני: ‘לא רוצה שימותו איתי, מה אני מחבלת מתאבדת?'” וגם: “שטייניץ: הרופאים העבירו לי דרישותיהם – אני עדיין מנסה לפענח מה הם כתבו”.

סטטוס שאהבנו: “הרשות שוקלת: בית המשפט העליון – אתר מורשת פלסטיני” (בעקבות הפרסום ב-YNET על כך שהרשות שוקלת להכריז על ים המלח כאתר מורשת פלסטיני).

קליק >>

דודו עזריה

מי: בן 40, מבאר שבע, איש סיסטם בחברת תוכנה ופרילנסר בעיתונים שונים. אוהד שרוף של הפועל באר שבע.

כמה: 587 חברים.

מה: כל מה שמעלה לו את החלסטרה: חדגוניות תקשורתית, סטיגמטיות בתקשורת ובטלוויזיה. יש לו גם הרבה מה להגיד על בעיות התחבורה הציבורית בבאר שבע, ובאופן כללי בעיניו הכל קשור בסופו של דבר לכדורגל.

תגובה שמאלנית שהכי עצבנה אותך: האמירה של גל אוחובסקי לרונן שובל מתנועת “אם תרצו”: ‎”אתה בחור אשכנזי כזה עם עיניים כחולות..הכי נראה בחור טוב כזה, שמאלני…”

והאיש הזה מדבר על דברים שמזכירים לו את גרמניה הנאצית?”

סטטוס שזכה להכי הרבה לייקים: “תאמינו לי, בישראל שמים מליונים על תוכניות לא מצחיקות באמת כמו ארץ נהדרת, בזמן שבאל ג’זירה מרימים הפקות קורעות בדינר שמונים”.

סטטוס שאהבנו: “עכשיו, כשאתם קוראים שאת הטיל שנורה עלינו אתמול לא ירה חמאס אלא ארגון אחר שמחזיק לו כמה בסטוק וזה בכלל לא בגללנו אלא בגלל פעילות המצרים בסיני – נכון שאתם מרגישים הרבה יותר טוב?”

קליק >>

אמילי עמרוסי

אמילי עמרוסי. צילום: מירי צחי

מי: בת 33, מטלמון, סופרת ועיתונאית (“ישראל היום”).

כמה: 3,308 חברים.

מה: הפייסבוק של אמילי הוא סוג של מאגר חיוני בסגנון “דע את הימין”. תמצאו שם הרבה ביקורת תקשורת, והרבה נסיונות להגחיך אמירות שמאלניות מרגיזות. הקיר שלה די מתוייר, וכל סטטוס שהיא מעלה זוכה לעשרות לייקים, ומאות תגובות ושיתופים. לא מעט אנשים מנסים לרכב על הרייטינג של הדף שלה, ומבקשים שיתוף והפצה של מסרים שלהם. בדרך כלל היא עונה: “מצטערת, אני לא לוח מודעות”.

תגובה שמאלנית שהכי עצבנה אותך: “אני תמיד מחכה לאמירות מרגיזות של גדעון לוי ויריב אופנהיימר, רק כדי לשים אותן על הקיר שלי ולכתוב ‘תודה. אתם עושים לנו עבודת יח”צ מצויינת'”.

סטטוס שזכה להכי הרבה לייקים: “יום שישי, בראנץ’ אצל השגריר הצרפתי. אני בסביבת שועים ורוזנים. והנה, חוטובלי חולפת ליד הבופה הכשר. גדעון לוי (אליי): את הרבה יותר דתייה מחוטובלי.אני: ?? (מאותתת לכיוון המכנסיים שלגופי) גדעון לוי: יש לך את הדבר הזה על הראש, ולה אין. אני: אה, זה בגלל שהיא לא נשואה, ואני כן. גדעון לוי: מה זה קשור לנישואין? עמנואל רוזן: היא לא נשואה? לגלות שלא רק כמה מהמתנחלים גרים בבועה אטומה”.

סטטוס שאהבנו: “אתמול פתחתי את הראש. בחורה פתוחה כמוני – יש עוד מה לפתוח? | דלת של ארון הצליחה לפצח את הראש הקשה. מטומטמת שכמוני, נכנסת בארונות במקום לצאת. הדביקו. עכשיו: הפצע הפעור – צלקת הארי פוטר. התחבושת על הראש – אריק שרון. | ואז אני מגלה שזה בדיוק שש שנים לאירועי עמונה (בעקירת גוש קטיף שרנו ‘שיר למעלות’ – בכיכר טיינאנמן של עמונה שרנו ‘שיר למה אלות’). כואב, כמה כואב”.

קליק >>

אבישי עברי (Avishai Ivri)

מי: בן 33, כותב ועורך באתר “לאטמה”, תל אביב

כמה: 1,201 חברים

מה: כעורך ראשי באתר “לאטמה” עברי נוהג לאכול שמאלנים (או סמולנים כפי שהוא נהנה לכנותם) לארוחת הבוקר. מדובר בחיית רשתות חברתיות המתפקד גם כצייצן אדוק וכאחד משריפי הימין הבודדים בערבות הטוויטר. ברשימת החברים שלו תמצאו הרבה עיתונאים ואנשי ברנז’ה תלאביבים כך שאף פעם לא משעמם אצלו על הוול. בעמוד שלו הוא משתף בלינקים שעצבנו אותו, סטטוסים משעשעים ואפילו במאמרי דעה ארוכים ומנומקים. אחד הפופולריים מהם עסק לאחרונה במוחמד בכרי ובדיסוננס והצביעות שהוא חש כלפי הכיבוש הישראלי.

תגובה שמאלנית שהכי עצבנה אותך: “אם הייתי מתעצבן מהם לא הייתי יכול להיות במקצוע שלי”

סטטוס שזכה להכי הרבה לייקים: שלום, מדברת אראלה. לא, מה מפעל הפיס? עזבתי שם מזמן. אני עובדת בהוצאה לפועל היום, שומע?

סטטוס שאהבנו: רה”מ אנס עובדת! כלומר לא הוא אלא עובד בלשכה, כלומר לא אנס אלא הטריד, כלומר לא ממש הטריד רק… לא חשוב. ביבי מניאק.

קליק >>

אבי סגל

מי: בן 42 מגבעת שמואל, עיתונאי (“בשבע”) ומחבר תשבצי הגיון.

כמה: 871 חברים.

מה: סגל אוהב לכתוב ביקורת תקשורת, ובגדול אומר את דברו על כל מה שמעלה לו את הסעיף. במקביל, יש לו פטיש בלתי מוסבר לבדיחות גלעד שליט. ביום של העסקה הוא כתב: “השאלה אם המחבלים המשוחררים חתמו או לא חתמו על התחייבות כלשהי – מרתקת אותי בדיוק כמו השאלה אם הנשיא פרס סולח להם או לא”. לאחר מכן הוסיף: “אם יום אחד החמאס יחטוף אותי, אני דורש מממשלת ישראל לא לשחרר אלף מחבלים עבורי. לדעתי, אני שווה לפחות 10,000 מחבלים, שלוש מדינות פלשתיניות וחזרה של כל היהודים לאירופה”. בניגוד לסגנון הכתיבה הרציני-יחסית שלו כעיתונאי, בפייסבוק הוא מקפיד להיות ציני ושנון, ולא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות.

תגובה שמאלנית שעצבנה אותך: כששלום עכשיו הוציאו קמפיין להחרמת ההתנחלויות. בתגובה כתבתי על הקיר “כשאתה קונה חלוה של אחוה, אתה תורם לעידוד הכתיב החסר בהתנחלויות”.

סטטוס שזכה להכי הרבה לייקים: “סליחה, אני הרשיתי לו לצפות במשחק בשעות כאלו? הוא הילד של כולנו או לא?” (על ביקורו של גלעד שליט במשחק ביד אליהו).

סטטוס שאהבנו: “פורסם שמה המלא של א’ שהנשיא ביצע בה את פשעיו החמורים – אוסלו”.

קליק >>

אור רייכרט (Or Reichert)

מי: בן 28, קריקטוריסט וארט-דירקטור בחברת פרסום, רחובות

כמה: 1,064 חברים

מה: בעוד רובנו מתאמצים לנסח סטטוסים שיהיו גם מקוריים, גם מבריקים וגם עם פואנטה רייכרט מצליח להכניס את כל הפרמטרים הללו לתוך תמונה פשוטה אחת. אימג’ כידוע, שווה אלף מילים. זה יכול להיות קריקטורה, איור גרפי או סתם צילום של כותרת בעיתון שהוא כבר יעשה ממנה מטעמים. את כל אלו הוא מעלה מדי יום לעמוד שלו “קריקטורה יומית ושאר ירקות” בה הוא מנסה לתת פייט לארגוני שמאל שונים כמו תגובתו לקמפיין הפראיירים המפורסם. אם תהיו ממש נחמדים אליו הוא ייצור גם עבורכם תמונת פרופיל מאוירת ומגניבה.

תגובה שמאלנית שהכי עצבנה אותך: “כרזה של פו הדב בבית כלא כחלק מקמפיין תמיכה בילדי עובדים זרים. כלומר, מהגרי עבודה”.

תמונה שזכתה להכי הרבה לייקים: פשקוויל.

תמונה שאהבנו: אחד האלים אם לא ה’!

קליק >>

מאיר עוזיאל

מי: בן 67 מתל אביב, לשעבר בעל המדור המיתולוגי “שיפודים” וכיום עוסק בכתיבה, תיאטרון וניהול אמנותי של אגודת הסופרים

כמה: 2911 חברים

מה: עוזיאל נדחק לפתוח דף פייסבוק בלחץ הקוראים, ומאז הוא מקפיד לפרסם בכל יום סטטוס אחד לפחות, ובסופי שבוע – את פינת השלולית האהובה. סגנון הכתיבה דומה לזה של המדור, וכל סטטוס זוכה לתגובות ושיתופים רבים. הוא אפילו זכה פעמיים לפרגון באתר “חורים ברשת”, שבוחר בכל שבוע את 20 הסטטוסים המוצלחים ביותר בפייסבוק. עוזיאל טוען כי “אין לי סגנון. אני מגיב על טיפשות של אנשים, ועל חוכמה של אנשים אחרים”.

תגובה שמאלנית שעצבנה אותך: “כששאלו איך זה שלוקחים את התלמידים לחברון בלי להפגיש אותם גם עם הפלשתינים. זה בדיוק מה ששאלתי גם אני. מדוע שלא יפגישו את ילדי בתי הספר שלנו עם פלשתינאים וערבים אחרים, כדי שיספרו להם כמה הם רוצים להשמיד אותנו? מדוע להשאיר את הילדים בחוסר ידיעה?”

סטטוס שזכה להכי הרבה לייקים: “דוברי שלום עכשיו זועמים: ‘סטודנט פעיל ב’אם תרצו’ קיבל ציון גבוה במתמטיקה’. נוכח גילוי מדהים זה החליטה האוניברסיטה לבטל את כל הבחינה, ואת ציון הבחינה, ואת מקצוע המתמטיקה, ולכן גם שאר הסטודנטים יקבלו אפס” (בתגובה לביטול קמפיין שתי מיליון סיבות טובות של בנק לאומי).

סטטוס שאהבנו: “במטרה ליצור שקיפות והגינות בבחירת השופט המזרחי לבית המשפט העליון, הוחלט לא להשאיר את הערכת מזרחיותו של השופט לגורמים ישראלים בלבד, העלולים להיות נגועים במשוא פנים, ואם יהיו פולנים בין הבודקים אף ייתכן שהם יקבעו שהונגרי נחשב למזרחי”.

קליק >>

הם משלנו

גם כותבי מוצש ומקור ראשון לא טומנים ידם בצלחת הפייסבוק. הנה מקבץ:

אוריה קניג
– אבא, איפה אתה היית כשכולם יצאו לרחובות?
– איפה שדפני ליף הייתה כשכולם נסעו לבקו”ם.

עקיבא ביגמן
מה שרונן שובל היה צריך לומר לגל אוחובסקי: עשיתי סרט עלילתי על כך שאמא שלך פרוצה. לא תיעודי, עלילתי. הסרט ייקרא “גברת אוחובסקי הפרוצה, לכאורה”, ויצוין בתחילתו באותיות גדולות שיש בו הרבה פרטים שאינם מדוייקים והוא לא מתאר את המציאות אלא תחושות של היוצר. מה אתה אומר, גל, תפגין נגד ההקרנה שלו? מהנקודה הזו הדיון על “ג’נין ג’נין” צריך להתחיל. [עדכון 13.2.2012] ביגמן כתב בפייסבוק: “השבוע ב’מוצ”ש’ מבית מקור ראשון התפרסם טקסט של אחד מכותבי דעות ב60, נחום אבניאל, שעסק בהיסטוריה המקצועית של אימו של גל אוחובסקי, לכאורה. בשל טעות שלא ברורה טיבה, במוצ”ש בחרו לפרסם זאת תחת שמי, על אף שלא אני חיברתי אותו. היום בבוקר ערכתי שיחת הבהרה עם מערכת מוצ”ש ועם נחום אבניאל (שהטקסט שלו נרשם כאחד המוצלחים בכל הזמנים), וכל כוחותינו שבו בשלום. בעקבות המעבר לפורמט החדש, אני מאמין שיהיה יותר ברור מי עומד מאחורי הטקסטים שבאתר, באשר כל כותב מוזמן לפתוח חשבון אישי בו הוא מעלה את הטקסטים בעצמו שיתפרסמו לאחר אישור העורך. במצב כזה שמו של הכותב יתנוסס בחדווה מעל הטקסטים שלו ויימנעו אי-הודאויות להבא. עקיבא ביגמן, עורך ב-60”.

גדעון דוקוב
“הביאו את הסתיו” (כותרת הראיון עם סתיו שפיר שיפורסם בסביבות חנוכה באחד העמודים הפנימיים של שבעה לילות במסגרת הפרויקט המיוחד — “מנהיגי המחאה, איפה הם היום”).

גיל סלוביק ואסף וול
עוד מהלך מבריק: ציפי לבני פורשת מקדימה לצורך כניסה לפוליטיקה.

יהודה יפרח
הקולות שמהדהדים על ההרים בלילה — אללה הוא אכבר! א–לוהים הוא גדול! עושים לי את זה. חוק מיותר בתכלית. אמנם, הייתי מציע לשדרג למוסיקה סופית ושגם בתי הכנסת ישדרו מהגגות את שירת הבקשות ופיוטים של אנסמבל היונה. אבל בשום אופן לא לוותר על הקונפסט. הלוואי גם בתל אביב.

אורי אורבך
ברור שתלמידי ישראל חייבים(!) לבקר במערת המכפלה. ולדעתי גם בקבר רחל, וכמובן בכותל המערבי ובעיר העתיקה. לא יוצאים מזה ימניים, כמו שביקור בבית המשפט העליון, בכנסת ובקבר רבין לא הופך אדם לשמאלני.

הכתבה התפרסמה במקור במוסף “מוצש” של מקור ראשון, גליון 10.2.2012. כל התמונות באדיבות מוצש.

13 בפברואר, 2012 | בנושאים 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית, פייסבוק 

תגובות

16 תגובות לפוסט “הפייסבוקאים שנותנים תגובה ציונית הולמת”

  1. רותם on 13 בפברואר, 2012 00:16

    לא נותר אלא להתקומם על כך שציוני=ימני.

  2. אלי on 13 בפברואר, 2012 05:08

    אז הנה תזכורת קצרה ביותר.

    דמוקרטיה א י נ ה זכותו של המיעוט לכפות את דעותיו על הרוב. להיפך, הוא זכותו של הרוב למשול ולסלק הצידה גורמים שמונעים ממנו את זכות היסוד הזו.

    דמוקרטיה א י נ ה זכותו של המיעוט להחזיק ולהשתמש בכל דרך אנטי-דמוקרטית כדי למוטט או לחבל בשלטון הדמוקרטי ולהחליף אותו בשלטון לא-דמוקרטי.

  3. אלי on 13 בפברואר, 2012 05:10

    מדובר ככלל באנשים שיותר ממה שהם שונאים את ישראל
    הם אוהבים את עצמם, ומרוב אהבת עצמם הם דוחקים כל
    גילוי של מוסר אמיתי וחושבים בטפשותם שהם אמת המידה
    למוסר. ולכן הם מטיפים לזולת, בעוד ההתנהגות המוסרית
    שלהם היא דוגמא לטינופת שהצטברה בתחתית של באסטה בשוק
    הכרמל.

  4. אלי on 13 בפברואר, 2012 05:11

    יש לחקור את ההתנהלות התקשורת הישראלית הנישלטת ע”י הבראנז`ה השמאלנית – האם עויינת את האינטריסים הקיומיים של מדינת ישראל. פגיעתם בחוסן הלאומי שלנו, קשה ורעה. אבסורד חמור במיוחד היא ההתנהלות והתקשורת הרעה מגלי צה”ל. אח”כ לחקור את ה”פרשנים” בערוצי הטלוויזיה. באם יחקרו את התחושה של רוב העם בישראל, יגלו כעס עצום ושנאה רבה לכלי התקשורת , לפרשנים ולעיתונאים. הם לא מעניקים לעם בישראל את התקשורת שהוא ראוי לה. התקשורת שהם מקיימים בין העם לממשלתו – כמו וירוס סרטני היושב על תאים בריאים. הם מכרסמים בכל אושיות המדינה. פגיעתם פנימה – רעה עשרות מונים מפעולות הטרור של הגרועים שבאויבינו.

  5. אלי on 13 בפברואר, 2012 05:12

    אם לרצות את ישראל כמדינה יהודית זה נחשב קיצוני – אז אני קיצוני.
    אם להכליל ירושלים המשוחררת והמאוחדת כעיר הבירה של ישראל זה קיצוני – אז אני קיצוני.
    אם לדרוש זכויות אזרח: חופש, כיבוד זכות הקניין וקדושת החיים זה נחשב קיצוני – אז אני קיצוני
    אם חופש להתגורר היכן שאני רוצה ולבנות עליו את ביתי על חלקה שקנתי בכספי זה נחשב קיצוני – אז אני קיצוני
    אם הפרדת רשויות השלטון רשות מחוקקת, רשות מבצעת ורשות שופטת זה נחשב קיצוני אז אני קיצוני.
    אם כיבוד בני עמים אחרים הגרים כאן, יחד עם דרישה מהם לכבד את יהדותה של המדינה זה נחשב קיצוני – אז אני קיצוני
    אני קיצוני וגאה להיות כזה

  6. עקיבא ביגמן on 13 בפברואר, 2012 08:01

    חשוב לציין שהטקסט שפורסם על שמי לא נכתב על ידי, אלא על ידי אחד מהכותבים הנמרצים באתר אותו אני עורך ‘דעות ב60’, נחום אבניאל.
    מסיבה שטרם הובררה מערכת מוצ”ש סברה שהטקסט הוא שלי (אולי מכיוון שקידמתי אותו בפייסבוק) ופרסמה אותו תחת שמי.
    עכשיו שהאתר עבר לפלטפומה חדשה, כל כותב מקבל חשבון משתמש עצמאי דבר שימנע אי הבנות מסוג זה בהמשך.

  7. טליה on 13 בפברואר, 2012 08:33

    יש כמה ימנים עם סטטוסים חזקים, שאינם עובדים בתקשורת.
    באופן מפתיע, הם גם חילונים (למיטב ידיעתי):
    esty magnus סטטוסים משובחים אחד-אחד
    Nava Rak
    אורי צבי
    Amit Moreno

    נסו ותהנו!

  8. ר on 13 בפברואר, 2012 10:05

    איכס

  9. דוד on 13 בפברואר, 2012 10:41

    בינם לבין ציונות אין כלום. הדרך של הליצנים האלה תוביל אותנו למדינה אחת שבה חצי מהאוכלוסיה תהיה פלסטינאית. הם פאשיסטים קטנים ומגוחכים.

  10. יואב on 13 בפברואר, 2012 13:25

    אין לך מה להתקומם. זה חלק מהשיח החדש. אוהב ישראל = ימני, ציוני = ימני. כסמולני שאוהב את ישראל אני כנראה בשבילם סוג של סכיזופרן…
    שינבחו. הכלבים נובחים והשיירה עוברת.

  11. יובל on 13 בפברואר, 2012 14:15

    יואב, זה לא נכון. יש גם שמאלנים ציוניים. רוב השמאל הוא ציוני. הבעיה היא שהוא לא מראה את זה. השמאל לא כותב כמה הוא אוהב את הארץ, רוצה להיות בה ולתרום לה. מה ששומעים כל היום זה רק את השמאל הקיצוני, שנלחם בצה”ל ובמדינה ומתעלל במתנחלים. הגיע הזמן שגם השמאל הציוני ישמיע את קולו, לא רק הימין הציוני.

  12. יוסי on 13 בפברואר, 2012 18:15

    נראה שהערבים והימין הגיעו להסכמה לגבי הגדרת הציונות. מה חבל שהרצל היה חולק עליהם.

  13. הצוהל מיהל on 13 בפברואר, 2012 18:23

    מגוחך ועצוב כאחד…
    ייבאנו את תרבות הדו-שיח הפוליטי האמריקאית עד טיפת הפרפוצ’ינו האחרונה. בחסות ביביהו המהולל, כנראה.
    להגיד שהתקשורת, בכוונה לערוצי הטלוויזיה והעיתונים הגדולים, סמולנית זה לא רק לא נכון עובדתית זה גם אי הבנה בסיסית של המדיה. התקשורת הנ”ל מונעת מהסנסציה הרבה יותר מכל אג’נדה של מען דהו כזה או אחר.
    וכל הטרמינולוגיה הזאת של “אם אתה לא חושב כמוני, אתה סמולני שונא ישראל”, הרמיזות האלו כאילו שזה שאתה בעל דעה שמאלית אז אתה קופץ משמחה כל פעם שמראים תמונה (מפוברקת או לאו) של חייל צה”ל שמתעלל בפלסטיני, ושציונות (המונח הערטילאי הזה שבנקל אפשר לתת לו כל נופח שרוצים) או אהבת הארץ אלו מילים נרדפות לימניות. זה הכל כ”כ נבוב וריק מתוכן, סיסמאות שמפריחים באוויר כדי להראות שלצד אחד יש יותר גדול מלצד השני. זה לא דיאלוג, זה דף מהמחברת של האסטרטגיה הפוליטית של הנאו-קונס כפי שהיא מיושמת בארץ ע”י נתניהו, חבורתו ופוליטיקאים אחרים שלמדו ממנו.
    אז במקום לתת במה לאנשים שצועקים הכי חזק, תנו במה לאלו שמדברים עם הצד השני, אולי נבין שבהרבה מהדברים אנחנו לא כ”כ רחוקים אחד מהשני ואפשר לשנות הרבה דברים לטובת כולם. אולי גם אז נפסיק לתת את הכוח לאלו המושחתים או שאלו שדואגים לאינטרסים החבריים-כלכליים הצרים שלהם.

  14. אביש on 17 בפברואר, 2012 18:00

    שאלה לעידוק — מה בדיוק גורם לכתבת מגזין הסוקרת את עשרת מצטייני הפייסבוק בלוחמה-ציונית לפי הקריטריונים המחמירים של מגזין “מוצש” של “מקור ראשון” להיכנס כמו שהיא כפוסט לחדר 404, בלי אף מילה של הקדמה או הסבר? ובמילים פשוטות יותר, למה חשבת שהתוכן הזה, שמצד אחד הוא שלב-השאלה-הזהה מהסוג המגזיני הנפוץ בעיתוני תיכון ומצד שני הוא פוליטי במופגן באופן שגובל בלא-נעים, שגורר תגובות איכותיות מהסוג שאפשר למצוא רק בווינט, הוא רלוונטי לכאן? בגלל שיש בו 16 סטטוסי-פייסבוק שהם אולי מצחיקים?

  15. עידו קינן on 17 בפברואר, 2012 18:13

    אביש, התשובה הכי כנה שאני יכול לתת היא שככה בא לי. אני מפרסם בבלוג דברים שמעניינים אותי, וזה אחד מהם. ומה הבעיה עם פוליטי במופגן?

  16. בת7 on 23 ביוני, 2013 20:34

    טוב הגעתי לפה אחרי שקראתי סטטוס שדידי הללי כתבה, קודם צחקתי כי היא מדברת שטויות, אחרי זה כעסתי כי היא מסוכנת ומסיתה נגד שמאלנים עם השקרים שלה. אחרי זה שמחתי שהיא נחשבת משפיעת דעת קהל ומקווה שהציבור הישראלי לא ישאר עיוור וטיפש לעד, ושיום אחד יזהה את השטויות והשקרים שיש ל”בחורה הנבחרת” הזאת לומר

פרסום תגובה

עליך להתחבר כדי להגיב.