פרויקט סינדרלה: שירותי נקיון בשכר הוגן והכשרה מקצועית לעתיד

עידו קינן

שירלי קציר, מה הבעיה עם נשים מהנגב שעובדות בנקיון?
“בעמותת עדן, שאני ייסדתי ומשמשת כמנכ”לית שלה, זיהינו מצב מאוד מאוד קשה. בקהילות המבוססות כלכלית בנגב אנשים גרים בבתים גדולים וצורכים שירותי נקיון, ויש נשים חסרות השכלה שרוצות לעבוד בנקיון. מכיוון שיש בעיית נגישות לישובים האלו – לתוך החלל הזה נכנסו קבלני כוח אדם שמעסיקים את הנשים בתנאי ניצול מחפירים. בגלל שקיים ביקוש לשירותי נקיון ומצד שני ביקוש לעבודה, הקבלנים יכולים לחגוג ולגזור את הקופון שלהם בצורה מאוד צינית וקשה”.

ומה הפתרון?
“‘סינדרלה‘ הוא פרויקט שעמותת עדן יזמה לפני שנה וחצי. אנחנו מעסיקים נשים שעובדות ארבעה ימים בשבוע בנקיון, מקבלות 50% יותר משכר המינימום, כולל כל התנאים הסוציאליים הנלווים והסעות מהבית וחזרה. בשלושת החודשים הראשונים הן מקבלות ביום החמישי סדנת העצמה, לחבר אותן אל עצמן, אל הכוחות שלהן, אל הזהות שלהן, ואחרי שלושה חודשים הן מתחילות לעבור קורס הכשרה מקצועית כדי למצוא מקצוע. הנקיון הוא שלב ביניים בדרך לרכישת מקצוע. כמו שכשאני למדתי באוניברסיטה, ניקיתי בתים למחייתי. הפרויקט נמשך שנתיים, וכל אישה שנכנסת אליו עוברת סדנאות והכשרה מקצועית, ובסוף נעזור לה בתהליך של השמה”.

מי המשתתפות?
“כרגע יש 40 נשים בפרויקט, בשנה וחצי עברו יותר מ-100. לא כולן מסיימות את המסלול. אוכלוסיית היעד שלנו מגיעה משלושה מגזרים – נשים חרדיות שנכנסות למעגל העבודה ואין להן כישורים בסיסיים להשתלב בשוק העבודה – אין הרגלי עבודה ומיומנויות; עולות מבריה”מ לשעבר ואתיופיה; ובדואיות. שלושה מגזרים שמוגדים כמוחלשים, ולמעשה זה נשים שישבו בבית עד היום וקיבלו הבטחת הכנסה. אנחנו מוצאים אותן למעגל יצרני. הפיתוי להישאר בבית ולקבל השלמת הכנסה הוא גדול, ולהתאמץ בשביל לקבל קצת יותר כסף לא תמיד מתאים להן”.

התעריפים שלכם גבוהים מהמקובל.
“אנחנו גובים מהלקוחות שלנו 55 ש”ח לשעה. הלקוחות שלנו מוכנים לשלם יותר כי הם יודעים שהם משתתפים בפרויקט חברתי. הם מקבלים נקיון של בית אבל גם עוזרים לאישה לצאת ממעגל מצוקה ועוני למעגל יצרני. אנחנו משלמים משכורות יותר גבוהות מהקבלנים, וההוצאות שלנו גדולות. הוצאה גדולה היא ההסעה – כשאני צריכה להסיע אישה מנתיבות ללהבים או לעומר, זה המון כסף. לפרויקט הזה יש בעיה בהיתכנות הכלכלית שלו. באנו למדינה ואמרנו, אנחנו חוסכים לכם מיליונים בשנה על הבטחת הכנסה. ביקשנו שיתנו לנו שליש מהבטחת הכנסה כדי לממן את מערך ההסעות. אבל המדינה לא עושה חשבון – זה שחסכנו בכיס אחד לא אומר שנעזור בכיס אחר. ללא עזרת המדינה, הסיכוי שלנו להמשיך את המפעל המדהים הזה מאוד נמוך. בחזון שלנו אנחנו רואים את זה כמפעל ארצי, הוא במובן מסוים מהווה תחליף לתוכנית וויסקונסין שנעלמה לפני כמה שנים, ואין לה תחליף. עד שהמדינה תחליט לתמוך, אנחנו נאבד את זה, כי העמותה מתקשה לעמוד בגרעונות שהפרויקט הזה יוצר”.