מצחיק למות באמצע התמוז // סמול טוק

התסריטאי אריק שגב מתמודד עם מחלה סופנית. הוא רוצה שתבואו לסטנדאפ שלו ותתמודדו גם

מה יש לך?
“אם הייתי יודע את התשובה הייתי הרבה יותר רגוע. כרגע מה שחלק מהרופאים הגיעו לאיזשהו קונצנזוס עליו זה שיש לי שילוב של שתי מחלות אוטו-אימוניות. לא הרבה חולים בשתיים במקביל, זה נדיר – זה כאילו קיבלתי את השיחה הכי מבאסת מאראלה. אחת זה לופוס רנאלי והשניה היא APLA, שהחליטו ביחד לעשות קומבינות על המערכות הפנימיות שלי. אמרו לי שמחלה אוטואימונית זה אומר שהגוף שלי שונא אותי. אמרתי שזה בסדר, הוא שונא כל אחד”.

מה אתה עושה עם זה?
“לפני חמש שנים קיבלתי את הדיאגנוזה שהמצב שלי לא טוב וכל הנראה בלתי הפיך. יש לי כרגע צפי שלגיל 40 אני מגיע כמו גדול, אבל לקראת 45-50 אני אתחיל להידרדר. הבעיה היא שאני עובד הרבה יותר טוב עם דדליין – אתה הרי לא קונה קרטון חלב וכתוב לו על הצד ‘מתישהו’. אז עשיתי את מה שכל תסריטאי היה עושה – אמרתי, ‘וואלה, מגניב, זה רעיון לסדרה’. הצעתי אותה למפיקה אפרת דרור מאולפני הרצליה והיא אמרה, ‘שלא נדע. מי יצחק מבדיחות על ועדות רפואיות ובדיקות דם?’ במקביל, הפסיכיאטר שלי אמר שהבעיה שלי היא שאני לא מפחד מספיק מהמוות, וברגע שאני אתחיל לפחד אני אתחיל לקחת את הטיפול הרפואי שלי יותר ברצינות. אז הוא אמר, ‘תעשה משהו שמפחיד אותך, תתחיל לפחד'”.

ומה עשית?
“אמרתי, ננסה לעשות סטנדאפ, שזה דבר שעשיתי לפני 20 שנה ושנאתי כל רגע בגלל פחד במה, דבר שאינו בלתי אופייני לסטנדאפיסטים. אז דיברתי עם דרור ניר קסטל מהבלום בר, שידעתי שעושה שם ערבי סטנדאפ, ושאלתי אם הוא יכול לתת לי עשר דקות. בגלל שיש לי רזומה מגניב הוא אישר לי. היו הרבה חברים שלי שבאו להופעה. לא רציתי להביא, אבל הוא אמר שכל מי שמופיע אצלו בפעם הראשונה חייב להביא 10 חברים. חשבתי שאני אהיה גרוע ורציתי רק להגיע, לתת את הסטנדאפ ולרדת. המטרה לא היתה לעשות וידוי מול חברים”.

אז בהופעה יצאת מארון התרופות?
“החברים ידעו שאני בבתי חולים המון, שאני לא מרגיש טוב, אבל כל ההגדרה של מצב סופני היתה קצת חדשה להם”.

הם צחקו?
“כן, וזה היה הכי טוב. הם הבינו שאפשר לצחוק איתי על זה. לא צריך להגיד יהיה בסדר, אנחנו נתגעגע אליך. אני רוצה לדבר על זה אבל לא שיגיעו מהנקודה המתנשאת, של ‘מה אנחנו יכולים לעשות בשבילך’. אתם לא יכולים לעשות כלום”.

איך מתבדחים על מחלה סופנית?
“אני בקבוצת תמיכה של חולים סופניים למרות שהמצב שלי לא כל כך סופני. אני פשוט הישגי, אני חייב להיות בהקבצה א’. בקבוצה לא מעודדים אותם לצחוק על המחלות, וחבל, כי זה ממילא מה שהם עושים, כי אלה האנשים היחידים שאיתם הם יכולים להתבדח על זה. הומור קיים בשביל שתוכל לצחוק על חסרונות שלך ולהרגיש שלם איתם”.

בית חולים. צילום: Paul (howzey@Flickr), cc-by-nc-nd

איך אתה מסתדר שם?
“בקבוצה יש חוקים: אסור להגיד ‘מוות’, צריך להגיד ‘סוף’. יש שם הרבה עם סרטן אשכים, אסור להגיד ‘הביצים שלך’. אבל כולם שמים זין על החוקים, כי מה כבר יעשו להם? אגב, יש המון יריבות בין חולים סופניים. רוב החולים האוטואימוניים שונאים את חולי הסרטן, שהם האשכנזים של המחלות הסופניות. הם בעלי הפריבילגיות. אתה מגיע לבנאדם ברחוב ואומר לו, אני חולה סרטן, ישר הוא יגיד, אוי, איזה מסכן, אני אתחשב בך. אם תגיד לו, ‘יש לי לופוס רנאלי’ הוא יגיד לך, ‘אה? תעמוד בצד’. וסרטן, אנשים מחלימים ממנו מדי פעם, אבל משום מה זו נהייתה המחלה הפייבוריטית”.

איפה אפשר לראות אותך צוחק על המחלה שלך?
“היום (ו’) ב-12:30 אני מתארח באירוע ‘סטנד אפ על הספסל’ ~~ברחבת סינמטק תל אביב~~ ליד פסל הפירמידה בכיכר רבין בתל אביב. בשאר הבקרים אני עושה סטנד אפ על הספסל בחדר ההמתנה בקופת החולים שלי”.

גירסה שונה של פוסט זה התפרסמה במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 9.5.2014

9 במאי, 2014 | בנושאים 404, סמול טוק