למה רונאל פישר הוא מודל להשראה // סמול טוק

להצליח להגיד את שמך בראיון עבודה רק בנסיון ה-15 זו חוויה מעצבת, לטוב ולרע. ירון לוטן רוצה לדבר אתכם על גמגום

יש משהו מעורר צחוק לא מנומס בהגדרת התפקיד שלך.
“שאני דובר של מגמגמים, כן. זה אפילו מצחיק אותי, זה בסדר. במיוחד לאור העובדה שאני עד גיל 17 גמגמתי, לא יכולתי להוציא שתי מילים רצוף בלי לגמגם, אז יש איזושהי אירוניה. אני אולי המגמגם הכי פחות מגמגם ולכן אני עושה את זה”.

איך השתחררת מזה? אני לא יודע אם להגיד “נרפאת”.
“‘נרפאת’ זה באמת מילה לא נכונה. בערך מגיל שנתיים עד שבע יש מה שנקרא גמגום התפתחותי, הפרעה בדיבור. איור: Yau Hoong Tang, cc-by-nc-ndוסביב גיל 5-7 יש החלמה ספונטנית, שתלויה בסוג הגמגמום וההתפתחות. אצלי זה קרה בגיל 17, אני חושב שזה בגלל שהיה לי טרקטורון שהעלה לי את הבטחון העצמי, התחלתי לקבל הרבה תשומת לב. את הגמגום המאוחר יותר אנחנו תולים בבטחון העצמי. כל מה שאנחנו עושים בעמותה, קואוצ’ינג וכדומה, נועד להעלות את הבטחון העצמי. ב-16-22 בנובמבר יצויין שבוע המודעות לגמגום באירועים ברחבי הארץ”.

מה באמת עושה “ארגון מגמגמים בישראל” (אמב”י)?
“זה הארגון היחיד בישראל שמתעסק במגמגמים. הדבר העיקרי שמלכד את כל הפעילויות שלנו זה ליצור עולם שמבין גמגום, ולתת למגמגמים את התחושה שיש עוד מגמגמים ושאפשר לשתף ולדבר גם כשאתה מגמגם. זה לא איזשהו אות קלון, שזהו, אתה נידון לחיות בבדידות, בלי זוגיות ועבודה, שזה שני הדברים שהמגמגמים מתקשים בהם. גמגום לא חייב להיות מגבלה, זה איזשהו משהו שנמצא איתך. יש אנשים מאוד מוצלחים בעולם שמגמגמים. רונאל פישר, אולי הדמות הכי מוכרת, היום להזכיר אותו זה לא פופולרי כל כך, אבל הוא דוגמה טובה למישהו שלא נתן לגמגום לעצור אותו, לכאן ולכאן”.

ירון לוטן, דובר אמב"י, ארגון המגמגמים בישראל. צילום: אלי דז'ורייב.JPG

אתה רואה בגמגום מקור להגדרה עצמית וגאווה, כמו שיש בקהילת החרשים למשל? היית רוצה לא להיפטר מהגמגום?
“בהיבט האישי, אני נפטרתי ממנו בגיל יחסית מוקדם, וזה נתן לי לעבור את הצבא והלימודים כשאני לא מגמגם, וזה משהו אחר לגמרי. אני מבחינתי לא נותן לו להגדיר אותי., אבל גם היום יש הרבה מאפיינים שנשארו איתי מתקופת הגמגום. הרבה מאוד יגידו לך את זה. אבל כן יש מגמגמים, במיוחד מבוגרים יותר, שיגידו לך שזה חלק מהזהות העצמית שלהם, הם גאים בזה, זה מה שעיצב את האישיות שלהם והם אוהבים אותה, ולא היו רוצים בשלב הזה של החיים להפסיק לגמגם. כל מגמגם, לא משנה באיזה גיל, שתשאל אותו אם הוא חשב איך החיים שלו היו בלי גמגום, הוא יענה לך שהוא חושב על זה כל החיים שלו. איך זה להזמין במסעדה, להתחיל עם בחורה, ללכת לראיון עבודה ולהגיד את השם שלך בפעם הראשונה ולא אחרי 15 נסיונות”.

[עוד בנושא: מספיק קשה למרינה סמוסבטוב לדבר כמגמגמת גם בלי שתבהו בפה שלה]


התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 31.10.2014


תגובות

פרסום תגובה