אני רוצה להודות לכל מי שיביא אותי עד הלום בתרומה של 150 שקלים ומעלה // רבע לדיגיטל

רבע לדיגיטל. קליק לארכיון המדור

קליק להאזנה >>

תרימו ידיים ותפתחו ארנקים, זה שוד רגשי!

בתוכנית דיברנו עם יובל אברמוביץ’, שגייס ומגייס כסף להוצאת ספריו, ועם ליאור זלמנסון, שחוקר את התחום במסגרת הדוקטורט שלו, בעקבות ויכוח פייסבוקי שניהלו השניים בנושא.

כסף קונה חברים? איור: יעל בוגן, העין השביעית, the7eye.org.il, cc-by-nc-sa

אברמוביץ’ גייס 250 אלף שקל במימון-קהל לספרו “הרשימה”, ומגייס בימים מימון-קהל לספרו השני, “הרעיון”, גיוס שעליו סיפר כאן. בין השאר סיפר אברמוביץ’:

אחרי הגיוס הרציני של השבוע הראשון [ל”הרשימה”], שבו הגעתי ל-100 אלף שקלים, ועל פניו כבר חציתי את היעד הראשוני שהצבתי – 86 אלף שקלים, והפרויקט הצליח, נשארו עוד חודשיים לקמפיין ולא ידעתי מה אני עושה עכשיו. אני עוזב את זה או ממשיך לעבוד בזה? כי אני ממש עובד בזה – זה לעלות סטטוסים כל יום, לשלוח מיילים לאנשים, ללכת עם פליירים ולחלק לאנשים. מדי יום שבת עשיתי חוג בית וסיפרתי לאנשים על ‘הרשימה’, עבדתי בזה מהבוקר עד הלילה.
[…]

[אחת העצות שלי למתחילים היא] לחפור. אנשים שעושים קמפיין מעלים סטטוס אחד בשבוע, כי לא נעים להם להציק. אני מעלה 4 סטטוסים ביום. אני יודע שהחברים שלי בפייסבוק אוהבים אותי וזה לא מפריע להם.

החשיפה בפייסבוק מוגבלת, לא כל החברים שלכם רואים את מה שאתם מעלים. אז לכתוב 3-4 פוסטים ביום בלי להתבייש, מכמה זוויות שונות. לך בתור בעל הפרויקט אולי לא נעים, אבל אנשים צריכים לראות את זה כמה פעמים עד שהם רואים, חושבים, מתלבטים ורק בסוף ניגשים לארנק.

זלמנסון כתב ב”אלכסון” ב-11.2013 מאמר על גיוס-ההמונים כמסיבת טאפרוור, שבה אנשים מפעילים לחץ על משפחה וחברים כדי שיממנו להם את הפרויקט:

בכירה בחברת IndieGoGo, אחת מהפלטפורמות המובילות בעולם לגיוס כסף מההמונים, סיפרה לי בפגישה לאחרונה ש-20 האחוזים הראשונים מגיוס המונים מוצלח מגיעים תמיד מהמשפחה והחברים של המגייס. המסר שלה אל המגייסים הפוטנציאליים הוא ברור: אם אתם שואפים להצליח, דאגו להשיג כסף ומהר ממי שמכיר אתכם, סומך עליכם ורוצה בטובתכם. או במילים אחרות – ממי שלא נעים לו לסרב לבקשת התשלום שלכם.

איני רוצה שתבינו אותי לא נכון. לדעתי, הפלטפורמות האלו הן כלי נהדר לדמוקרטיזציה של גיוס משאבים, לחשיפה המונית וכתוצאה גם להוצאה לפועל של אלפי פרויקטים שאחרת לא היו מתממשים לעולם. אך התוצר הנלווה לפלטפורמות האלו הוא לחץ נפשי מתון המופעל מהמגייסים ההולכים ומתרבים אל חבריהם שמהווים מקור הכנסה מרכזי. זו היא אותה אי הנעימות שהובילה את הנשים במסיבה לקנות את מוצרי חברת טפארוור בניגוד לרצונן.

זלמנסון זיהה אצל יובל אברמוביץ’ את ההתנהגות הזאת, והעיר עליה בסטטוס בפייסבוק:

יובל מעודד את מכונת ההצקות הבלתי נלאית של המימון המונים. את הסחיטה הרגשית והלא נעימה בעליל מעוד משפחה וחברים, את המנהג הבכלל לא חינני של להשתמש בכל הסטטוסים שלך ככלים לשיווק של מוצר ואת היחס הציני בו כל מי שאתה מצרף לפייסבוק הוא ארנק מהלך בשבילך ועוד קורא לזה “קהילה”. אני רגיש לזה במיוחד, כי אני יודע שזה עובד. אני חוקר כבר חמש שנים את המניפולציות הפסיכולוגיות השיווקיות “הקהילתיות” שברשתות החברתיות במסגרת הדוקטורט שלי. אבל אני מנסה (וזה די מאתגר…) לבנות את המחקר כך שיעורר מודעות חשובה גם בצד המשתמשים ולא רק ישרת את אלו שרוצים להתעשר ומהר בשיווק רשתי. מותר לכם להתנגד למימון המונים אם הוא נעשה בצורה שלא נעימה לכם או מציקה לכם (וכן יש כאלו שעבורם זו הדרך היחידה להשיג כסף וזה ברור, ויש כאלה עם פרויקט חברתי מדהים ויש את אלו שפשוט לא משווקים אגרסיבי וגם הולך להם ושיבורכו). מותר לכם לבקש שיראו אתכם כבנאדם ולא רק כאמצעי להשיג אחוז גבוה יותר בקיקסטרטרים למיניהם. מותר לכם ואולי אף רצוי לעשות בלוק למי שהופך את העמוד האישי שלו לעמוד שיווקי שלו. הגיע הזמן שנפתח דף חדש, ולא עוד קמפיין.

אברמוביץ’ הגיב בסטטוס משלו:

אשר לזיהום הפייסבוק והסחיטה שמפעילים בעלי פרויקטים למימון. גם כאן שוגה הכותב. לכל חבר / עוקב קיימת האפשרות למחיקה או חסימה. אפשר פשוט להתעלם מבעל עמוד למימון ומעבר לכך מדובר, תודה לאל, בפרויקטים קצובים שנעים מחודש ועד חודשיים. גיליתי בשני הפרויקטים שקיימתי שמי שאוהב אותך בפייסבוק ״בולע״ בהבנה תקופת קידום פרויקט. מעולם לא ראיתי בחבריי ברשתות ארנקים מהלכים ואני מקווה שמעולם לא גרמתי למישהו לחוש כך. כשאני מציע ספר ב38 ש״ח פלוס משלוח ברכישה מוקדמת אני בסך מכסה את ייצור הספר והמשלוח ולא מרוויח מכך.

מה שהוא רואה בשיווק אגרסיבי אני רואה כהסתערות על מטרה. וזאת בקצרה אחת הסיבות לכך שבפרויקטים שלי אני מצליח לחצות את מאה האחוזים.

עם מימון המון הולכים עד הסוף – או לא הולכים.

פייסבוק היא דיון ציבורי מקוון

ההחלטה של פייסבוק לסגור את “סטטוסים מצייצים” לנצח – כלומר לא לאפשר למייסד הדף, אבי לן, להקימו מחדש, לאחר שסגרה לו את הדף כעונש על שעבר על כללי השימוש, היא החלטה בלתי סבירה. פייסבוק היא אמנם חברה פרטית, שזכותה להחליט מי משתמש בפלטפורמה שלה, ומי שהיא לא רוצה רשאי ללכת לכל פלטפורמה מקוונת אחרת או להקים אחת משלו.

אבל לאור הכוח הרב של פייסבוק, הפיכה למונופול דה-פקטו בתחום הביטוי האינטרנטי, והעובדה שפוליטיקאים, אנשי ציבור, עיתונים, אנשי ציבור וחברות מסחריות הפכו אותה לבמה המרכזית של הדיון הציבורי בישראל – לדעתי היא מה שנקרא בשפה המשפטית גוף דו-מהותי, כמו כלי תקשורת או סופרמרקט – גוף מסחרי בבעלות פרטית שיש לו מחוייבות לכללים ציבוריים מסויימים.

לכן, ההחלטה של פייסבוק לצנזר גוף לצמיתות בלי אפשרות ערעור אינה סבירה, וצריכה להיות מטופלת בכלים חברתיים, ציבוריים ומשפטיים.


רבע לדיגיטלמשודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ


תגובות

תגובות

Powered by Facebook Comments

תגובות

תגובה אחת לפוסט “אני רוצה להודות לכל מי שיביא אותי עד הלום בתרומה של 150 שקלים ומעלה // רבע לדיגיטל”

  1. » זכרונות מהסרט “שאזאם” שלא היה מעולם • תיעודי שצולם באמצעות סלולרי שנגנב • גיוס מימון-קהל לסרט » רבע לדיגיטל on 22 בינואר, 2017 12:53

    […] מאוד קשה כדי להגיע לקהל, כדי לשבור את המעגל שלך. לא שאמא שלי ודודה שלי ישימו כסף, אלא לשבור את מעגל המשפחה והחברים. זה דורש הרבה הרבה […]

פרסום תגובה