מונית ב-3000 שקל, סינמסקופ חוגג עשור וסיוע משפטי לעולים החדשים של ההייטק // רבע לדיגיטל

סל קליטה לסטארטאפ ניישן

הקליניקה להנגשת המשפט לסטארטאפים במרכז הבינתחומי הרצליה (אתר, דף פייסבוק), בהנהלת עו”ד אסף בן דוד, מספקת ליווי משפטי בחינם ליזמים טכנולוגיים מאוכלוסיות שאינן מיוצגות כראוי בהייטק הישראלי, ובהן עולים חדשים, תושבי פריפריה, חרדים, ערבים, בעלי מוגבלויות ואנשים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, כשהיא מעניקה עדיפות ליזמיות ולמיזמים חברתיים.

יזמית אחת שנעזרה בקליניקה היא אלהאם חמדאן, ערביה מוסלמית ממג’ד אל-כרום, מורה לחינוך מיוחד, סופרת ילדים ואמא ל-4 ילדים. היא חוותה מריבות עם ילדיה סביב חגירת חגורות בטיחות ברכב, והגיעה למסקנה שכל הדרכים לעידוד החגירה הן שליליות ומעוררות קונפליקטים, עצבים וסכנות בכביש. כאשת חינוך היא הבינה שיש צורך בדרך חיובית ומחזקת, ויזמה את “אלקיין”, אפליקציה שמטרתה לעודד ולהרגיל ילדים בין גילאי 4-9 לחגור חגורת בטיחות, על ידי מתן חיזוקים חיוביים, כמו האפשרות לשחק במשחקים בטאבלט רק כאשר הילדים חגורים בחגורה, וחסימתם כשהחגורות פתוחות.

חמדאן מספרת כי דרכה של אישה ערביה בעולם היזמות היא דרך שאינה פשוטה, ופעמים רבות מצאה עצמה הערביה היחידה בחדר, ולעיתים אף האישה היחידה. כדי לקדם את חזונה ולהפכו לבר קיימא אלהם היתה צריכה לגייס כספים, לבסס קשרים טכנולוגיים, לוודא כי זכויותיה מוגנות אל מול משקיעים פונטנציאלים ולוודא כי הקניין הרוחני שמאחורי “אלקיים” נמצא בבעלותה ולא בבעלות המאיצים ומוסדות הלימוד שליוו את התהליך עד אותה נקודה. כל אלו עולמות שהיו זרים ורחוקים ממנה, הן מנטלית והן גיאוגרפית. בכל אלו הקליניקה ספקה לה עזרה עצומה, וכיום המיזם נמצא בשלבים מתקדמים של פיתוח טכנולוגי.

במסגרת הפיתוח והקידום של האפליקציה, חמדאן נדרשה לקשור קשרים, לגייס כספים, להגן על זכויותיה מול משקיעים ולשמור על הקניין הרוחני שלה. היא גילתה שכאישה ערביה דרכה בעולם היזמות הטכנולוגית אינה פשוטה – לעתים גילתה שהיא הערביה היחידה והאישה היחידה בחדר. בראיון למפיק רבע לדיגיטל, עומר אלוני, סיפרה חמדאן: “הגשתי את הרעיון לסטארטאפ ביום ראיונות באורט בראודה, השתתפתי בתכנית מאיץ שלהם ואחד מהדברים שהם נתנו לנו הוא הקישור בנינו לבין הקליניקה, לעזרה בחינם לסטארטאפים חדשים. היינו אצלם והסבירו לנו מה הם עושים וליוו אותנו בעניין החוזים בנינו לבין המכללה ובחוזים שקשורים לסודיות. הם עזרו ולימדו קצת איך לספר על הרעיון או על הסטארטאפ למשקיעים אפשריים. זה לא הצליח אמנם, אבל הם עזרו”.

יזם נוסף הוא דניאל וויינר, דתי, עולה חדש מדרום אפריקה, מייסד-שותף של “אורחים לשבת” (אתר, פייסבוק), אפליקציה שמחברת בין אנשים שמחפשים שותפים לארוחות שבת. הרעיון למיזם נבע מצורך עמוק של עולים חדשים בארץ לתחושה של קהילה, שקיים עבורם בחו”ל ומאחד את החברים והקהילה, אבל חסר להם בישראל. האפליקציה מאפשרת לאנשים להגדיר מה הם מחפשים או מציעים – “אני חייל בודד צמחוני בת”א” או “אני רוצה לארח חיילים בודדים בלבד”, ואז מבצעת את התיאום בין האנשים. בתוכנית הוא סיפר על הקשיים שלו עצמו כעולה חדש בעולם הסטארטאפים וההייטק הישראלי.

“10”

ב-2003 נפתח סינמה סיטי בגלילות. ב-2006 נפתח המתחרה הראשון, יס פלאנט בקניון איילון, ושנה אחר כך פתח סניף בחיפה. “זה הדבר הכי גדול שקרה פה”, סיפר מבקר הקולנוע יאיר רוה למפיק רבע לדיגיטל. “המולטיפלקס קרה בעשר שנים האלה. שכונות של בתי קולנוע. זה שינה את האופן שבו רואים קולנוע בישראל. כל בתי הקולנוע בתל אביב נסגרו וכולם יוצאים החוצה כדי לראות סרטים. והדבר הלא פחות שממעותי שקרה בעולם הקולנוע הוא שההקרנה הפכה לדיגיטלית לחלוטין. לפני עשר שנים הייתי מתלונן המון על האיכות הגרועה של ההקרנות ובגלל ההקרנות הדיגיטליות ההערות האלה שלי נעלמו. איכות ההקרנה השתפרה בצורה משמעותית”.

גם “סינמסקופ“, הבלוג של רוה, חוגג עשור בימים אלה (גילוי נאות: היתה לי יד בהחלטה של רוה לפתוח אותו), והוא מוצא הקבלה מסויימת בין המהפך האישי שלו לבין המהפך המקצועי-תרבותי של בתי הקולנוע: “זה חלק מהעניין, הבלוג מייצג איזשהו דור חדש של צורך קולנוע שכבר יודע מה הוא רוצה ופחות אפשר לעבוד עליו. אם בעלי בתי הקולנוע רוצים להביא את הקהל הזה, הם צריכים להתאמץ קצת יותר”, אומר רוה.

רוה לא נולד בלוגר קולנוע – הוא הגיע מהעיתונות המודפסת. “עד לפני שנה וחצי עשיתי את זה כל הזמן במקביל לכתיבה בעיתונים. העצמאות האמיתית שלי בבלוג היא בשנה וחצי האחרונות. אבל זה נכון שבעשר שנים האלה הנוכחות שלי בבלוג היתה יותר מאשר בעיתונות המודפסת. נדמה לי שבתחילת הדרך של הבלוג, דור חדש של סטודנטים לקולנוע ואנשים שמתעסקים בנושא נחשפו לדברים האלה. כשאני מסתכל על הטוקבקים מלפני עשר שנים, אלה היו תלמידי תיכון וחיילים שכתבו, והיום הם במאים, וכבר לא כותבים טוקבקים כי הם עושים סרטים. זה היה מעין בייביסיטר לדור חדש של קולנוענים ומבקרי קולנוע. לפני עשר שנים הייתי פחות או יותר לבד – אני ועין הדג (שלא היה באמת בלוג).

“צריך לזכור שבלוג זה לא קריירה, זו הפרעה נפשית. כי בעיתון יש לך דדליין ומכסת מילים ואתה צריך להיות מסודר ומאורגן. בבלוג אתה יכול לכאורה לכתוב בכל רגע נתון. אתה יכול לכתוב 4 מילים או 4,000. החופש הזה, יש בו משהו שהוא מאוד משמח בשבילי. הדבר היחיד הוא שבגלל שאני בא מרקע של עיתונות כתובה – מדור הדפוס שלי חוגג עשרים שנה – אז אני מנסה לעתים לשמר את הערכים של עיתונות הדפוס קצת יותר קפדניים. אני מנסה ליצור משהו שיש לו את הערכים האתיים של עולם הדפוס בבלוג.

“מצד שני יש דברים שבלוג יכול לעשות שאין בדפוס. לדוגמה, אני לא חייב להשיג תגובה מכל אדם שאני כותב עליו כי אותו אדם יכול להגיב ולא צריך אותי. בכלל, קרו כמה דברים נורא מעניינים בעשר שנים האחרונות – הגדול שלהם הוא הכניסה של פייסבוק. הכניסה הגדולה שלו הייתה כמה שנים אחרי שהבלוג קם. היה מדהים לראות איך הדיונים קמו ועברו לפייסבוק במקום להישאר בטוקבקים בבלוג”.

על השחיטה במחיר

המוניות בישראל (וכמוה במדינות רבות נוספות) מאוסדרות מהיסוד – המדינה קובעת כמה מוניות יפעלו, באמצעות הקצאת רשיונות למוניות; מי ינהג בהן, באמצעות מבחני נהיגה ייחודיים לרשיון נהיגה למונית; וכמה נסיעות יעלו, באמצעות קביעת תעריפי הנסיעות והתוספות המיוחדות.

חברת אפליקציית הנסיעות אובר מנסה לשבור את האסדרה של מספר הנהגים והמוניות – מעבר להיותה תחנת מוניות וירטואלית למוניות קיימות, כמו גט טקסי, היא מפעילה גם את שירות אובראיקס, שבמסגרתו נהגי מכוניות פרטיות מספקים שירותי הסעה תמורת תשלום (במדינות שלא אוסרות זאת); והיא מנסה לשבור גם את התמחור האחיד באמצעות הפעלת אלגוריתם של תימחור-עומס (surge pricing) – הגדלה דינמית של תעריף הנסיעה במועדים של ביקוש גבוה לנסיעות, כמו בשעות שיא ובאירועים מיוחדים.

ההגיון הכלכלי-צרכני מאחורי תימחור-העומס הוא היצע וביקוש: ברגע שיש ביקוש גבוה לנסיעות, למשל בערב השנה האזרחית החדשה, המוניות הרגילות עמוסות, ההיצע יורד, וצריך ליצור תמריץ לנהגי מכוניות פרטיות לוותר על החגיגות שלהם, לעבור למוד אובראיקס ולאסוף נוסעים. איך יוצרים תמריץ כזה? באמצעות העלאת התעריפים. נהג האובר המכנה את עצמו “אוברמן” מספר על המכה שהוא עושה בערב השנה החדשה:

בערב השנה האזרחית הנוכחי, התעריפים גאו וגאו. בראיין סטלטר דיווח שבמיאמי ביץ’ הם הגיעו לפי 9.9 מהתעריף הרגיל. מת’יו לינדזי מקנדה הזמין מונית בתעריף X8.9 ושילם 1,114.70 דולר קנדי (כ-3150 שקל) על נסיעה בת שעה ו-63 ק”מ, שבלי המכפיל היתה עולה 125 דול”ק (כ-350 שקל). בראיון לאדמונטון ג’ורנל אמר לינדזי: “זה חוג הלקוחות העיקרי שלהם, אנשים שיכורים. אני מבין שהסכמתי לתעריף העומס. אבל לא לחצתי על כפתור לאשר חשבון של 1100 דולר [קנדי]. יכולתי לטוס לצד השני של העולם במחיר הזה”.

אובר הסכימה להחזיר ללינדזי מחצית מהסכום, אך דובר מטעמה עמד על כך שהשיטה לגיטימית: “כשיש יותר אנשים שצריכים נסיעה מאשר נהגים על הכביש, תימחור-עומס [מספק תמריץ עבור] נהגים להציע נסיעות היכן שהן הכי נדרשות”.

לפני שנה בדיוק חטפה אובר מהציבור על שהפעילה את תמחור-העומס בזמן שאדם חמוש השתלט על בית קפה בסידני, אוסטרליה. הרשויות פינו את בית האופרה ובניינים נוספים, ואובר צייצה בטוויטר: “כולנו מודאגים מהאירועים ב[בניין] CBD. התעריפים הועלו כדי לעודד נהגים נוספים להתקוון ולאסוף נוסעים באזור”. אנשים שביקשו לתפוס אובר ולהתפנות מהמקום נדרשו לשלם מינימום של 100 דולר אוסטרלי (400 שקלים אז). החברה חזרה בה תוך שעה והודיעה שתספק הסעות חינם לפינוי אנשים מאזור.