בליסת סדרות משנה את יחסינו עם הטלוויזיה המפרסמים שמרגלים אחרינו כך מרמים היום במבחנים » רבע לדיגיטל

הבינג’ משבש את יחסינו עם הטלוויזיה, טוענת רותה קופפר • אדיר רגב על המפרסמים שנכנסים לנו לפרטיות • הדור החדש של השליפים הוא שעונים-חכמים

בולמוס טי.וי

אליסיה רוזנברג טוענת במאמר בוושינגטון פוסט שמערכת היחסים שלנו עם הטלוויזיה נהרסה, ואת האשמה היא תולה בהרגלי הצפייה המשתנים שלנו, ובמעבר מצפייה בסדרות על פי מועד שידורן, ביום ובשעה קבועים על פי רוב, ל”בינג'”, בולמוס צפייה ברצף במספר רב של פרקים. פעם היינו מחכים יום או שבוע לפרק הבא. משנבראה אפשרות אחרת, נפתח לנו התיאבון.

רותה קופפר, כתבת טלוויזיה בליברל ודה-מרקר, חושבת שזה חלום שהתגשם והכזיב. בראיון למפיק “רבע לדיגיטל” מירון ששון היא אומרת: “בינג’ הוא התגשמות החלום, הוא עונה על הכמיהה שלנו לא לדחות סיפוקים, לא לחכות שבוע שלם עד הפרק שאנחנו אוהבים. אבל הבינג’ הזה, מילולית, גורם לנו מהר מאוד לשובע ומיד אחר כך לבחילה. אתה במשך סופ”ש שלם מסריח עם איזו סדרה, ובפרקים האחרונים אתה רק רוצה להגיע לסוף, וכבר כמעט ולא אכפת לך מה אתה רואה. הפגיעה של הבינג’ באה לידי ביטוי בעיקר כשאנחנו צופים בסדרות איכותיות, ואלה למעשה רוב הסדרות שאנחנו צופים בהן בבינג’. הן מחייבות אותנו למחשבה או לרגע של נחת בין פרק לפרק, ומרתון הצפייה לא מאפשר לנו את זה.”

אחרי הטירוף הגדול מגיעה הריקנות: “אתה מסיים רצף צפייה של כמה שעות ואז אומר לעצמך: ‘אז מה עכשיו?’. פעם היינו מחכים שבוע שלם לסדרה שלנו, היינו משננים בעל פה את לוח השידורים ומחכים לפרקים שאנחנו הכי אוהבים, עכשיו כבר אין את זה”.

אז אולי במקום לבלוס סדרות, אנחנו צריכים לראות יחידה אחת – סרט? כאן הבינג’ עונה על מה שהקולנוע לא יכול לתת לנו: “פעם היינו הולכים לקולנוע, רואים סרט במשך שעתיים ואז צריכים להיפרד מהדמויות שאהבנו ונקשרנו אליהן בזמן הזה. למה לנו לעשות את זה? בסדרה יש לנו וליוצרים מרחב תמרון. אפשר לבנות עלילות משנה, להכניס עוד דמויות – זה אף פעם לא צריך להיגמר. מה גם שהבינג’ מאפשר לנו נקודות עצירה כל כמה דקות, ועדיין משאיר אותנו במתח לקראת הפעם הבאה שנחדש את הצפייה בסדרה”.

שירותי ה-VOD והרשת הפתוחה מעמידים בסכנה את המשך שידורן של סדרות בערוצי הברודקאסט. אל החלל הזה נכנסו תכניות הריאליטי: “הריאליטי הוא אנטי בינג’, כי מהרגע שאתה יודע מי זכה ומי הודח, אין שום טעם לחזור ולראות פרקים מתוך העונה, כך שהצופה חייב להישאר כל הזמן עם הערוץ המשדר, ואחרי שהעונה נגמרת אין לה שום ערך מבחינת צפייה נדחית. ואותו הדבר גם בשידורי אקטואליה, ולכן אני חושבת שערוץ 10 יצרו שיבוץ נהדר באחד הימים שלהם: אחרי פרק של ‘גב האומה’, שזו תכנית שאין לה הרבה ערך מבחינת צפייה בטווח הרחוק, שמו את ‘לה פאמיליה’, שזו סדרה שלא תלויה בזמן ומקום. השילוב ביניהן מאפשר גם לסדרות וגם לשידורי הכאן והעכשיו להתקיים יחד זה לצד זה”.

הפרסומות צופות בנו

“יש המון שיטות לעקוב אחרי אנשים, והמידע הזה הוא מידע שאנשים נותנים בצורה וולונטרית. שיטות המעקב האלו מתחלקות לשיטות שכבר מוכרות יותר לקהל ושיטות שלא מוכרות עדיין” , אומר אדיר רגב, מנכ”ל GO פרסום בדיגיטל. הוא מדבר על המעקב שמבצעות חברות פרסום אחרי אנשים, כדי לטרגט אליהם פרסומות שמותאמות להם. הוא סיפר על כך בתוכנית, ובראיונות מקדימים למפיק “רבע לדיגיטל” עומר אלוני ולי.

“למרות שאנשים נוטים להתרעם על איסוף הדאטה עליהם, אף אחד לא מוכן לוותר על טיפת נוחות בשביל לשמור על הפרטיות”, אומר רגב. “האם מישהו מוכן לוותר על חשבון הפייסבוק שלו? על חשבון הוואטסאפ שלו? האם מישהו מוכן לוותר על ווייז ולשלם עבור תוכנת ניווט אחרת? האם מישהו מוכן לוותר על החיבור לווייפיי חינם במסעדה, בית קפה, נמל תעופה או רכבת ישראל? האם מישהו מוכן לוותר על האפליקציות שלו בטלפון רק בשביל לשמור על הפרטיות שלו?”

רגב מונה שיטות מרכזיות לאיסוף מידע:

1. קוקיז בדפדפנים זו השיטה הנפוצה ביותר והמוכרת לכולם.

2. רשתות חברתיות וספקי שירותי אימייל: אנחנו בד”כ מחוברים כל הזמן לרשת החברתית שלנו, והדפדפן שלנו במחשב או האפליקציה בטלפון הנייד מאזינים כל הזמן לראות אם משהו שאנחנו עושים רלוונטי ויכול להיות שישמש אותנו לשים פוסט ברשת החברתית. בשיטה זו הרשתות החברתיות אספות עלינו מידע עצום. וכמובן כל מה שאנחנו כותבים/מגיבים עליו/מסתכלים עליו מעל כמה שניות ברשת החברתית נרשם ומעובד כמידע חשוב עלינו.

3. אפליקציות: קיבלתם אפליקציות חינם, אבל הן לא באמת חינם, האפליקציות אוספות ומוכרות מידע על הרגלי הצריכה והשימוש שלכם, על מידע שעובר לכם בטלפון ועל מדדים פיזיים ואיכוניים שונים, שנאספים על ידי חיישני הסמארטפון, ובהם קירבה, רעידות, כיוון תנועה, כיוון של המכשיר. בשליפה נכונה של חומר מהטלפון הנייד, שמחובר 90% מהזמן לבן אדם, אפשר לזהות אם אתם עולים במעלית בבניין גבוה או יורדים. אנחנו יודעים גם לזהות אם אתה בתוך קניון, לאיזה חנות אתה הולך ועל איזה מדף אתה מסתכל. יש מין חיישנים קטנים כאלה שממוקמים בחנות ומשדרים דרך הטלפונים שלנו.

התחומים העיקריים בהם נאסף או נמסר מידע: מיקום באמצעות GPS או רשתות ווייפיי – 70% מהאפליקציות (!), גישה לרשימת אנשי הקשר בטלפון, הרשמה וגישה לנתוני רשתות חברתיות, זיהוי יוניקי של המכשיר (UDID) והפעלת מנגנון רכישה בתוך האפליקציה במכשיר. המידע נמכר לרשתות פרסום ולחברות מחקר ואנליזה. מחקר שנעשה ע”י חברת appthority מגלה ש-91% מהאפקליציות באפסטור ו-83% מהאפליקציות בגוגל פליי אוספות מידע בתחום אחד לפחות. מחקרים גילו ש-90% מהאפליקציות החינמיות מעבירות מידע הלאה לחברות אחרות, ו-50 או 60% מהאפליקציות בתשלום גם כן.

4. איכון באמצעות הרשת הסלולרית: דומה למה שאנחנו שומעים שמידי פעם המשטרה עושה כדי לאתר חשודים. באמצעות טריאנגולציה – בדיקת המרחק שלנו משלוש תחנות שידור של הרשת הסלולרית שלנו – אפשר למקם את ה-Cell-ID שלנו על המפה די בקלות בדיוק של כמה מטרים. חשוב לציין שבארה”ב ובתחום התקשורת בכלל המידע הזה לא נחשב מידע פרטי , שכן זו הדרך היחידה של חברת הטלפונים או חברת הסלולר לדעת את מיקומך ולהעביר אליך את השיחות והמידע שביקשת. תוכן המידע והשיחות נחשב מידע פרטי, אבל המיקום שלך לא.

5. לווייני איכון GPS: רשתות לווינים. למי אין ווייז או לא השתמש בגוגל מאפּס או לא הכניס את הסטטוס שלו בפייסבוק עם מיקום במסעדה או בנמל תעופה או על גדות אגם רומנטי באירופה. איך חשבתם שפייסבוק יודע בדיוק איפה אתם נמצאים כשאתם כותבים סטטוס?

גם כאשר אין קליטת לוויינים באזור, או שכיביתם את ה-GPS בטלפון, אפשר לאכן אתכם בדרכים נוספות, שמכונות בשם הכולל IPS – Indoor Positioning Systems. כמה דוגמאות:

6. מערכת WPS – Wi-Fi Positioning Systems: איכון על ידי זיהוי רשתות ווייפיי והמרחק שלנו מהן (לפי עוצמות האות). הזיהוי נעשה על ידי מיפוי מוקדם ויצירת בסיס נתונים ענק המכיל את כל שמות (ה- SSID ו/או MAC Address) של ה- Routers של הרשתות WIFI הפרטיות/ציבוריות והמיקום שלהם [גוגל אוספת מידע כזה ישירות מהסלולריים שלנו; בעבר החברה אספה אותו באמצעות מכוניות הצילום של גוגל סטריט ויו, שחיברו בין שמות רשתות לבין מיקומן הפיזי, ועל הדרך גם גרפה מידע לא מוצפן שהועבר על גבי הרשתות האלחוטיות, ואחר כך התנצלה על ה”תקלה“; ע”ק]

כיום יש חברות שמשתמשות בשילוב של שיטות (Cellular Network / Wifi Network) כאשר הן אוספות את הנתונים ממיליוני משתמשים וככה ממפות טוב יותר את המיקומים של מכשירי הווייפיי ואנטנות סלולר.

7. מערכות מבוססות Bluetooth או NFC (Near Field Communication) משתמשות בקרבה שלנו למשדרים קטנים נייחים שממוקמים במקומות קבועים וידועים מראש. לכל משדר כזה יש חותם ייחודי משלו וברגע שהוא מתקשר עם המכשיר שלנו, המידע נשלח לגורם הרלוונטי. כיום עיקר השימוש של מכשירים כאלו נעשה במקומות ציבוריים או בחנויות מסחריות וקניונים. למשל: עמדות מידע והתמצאות בקניונים, ניטור מיקום ומתן הצעות ערך בתוך חנויות או סופרמרקטים וכדומה.

8. טכנולוגיית TR69 מאפשרת לחברות תקשורת המספקות את קווי האינטרנט אליכם הביתה לדעת שהן סיפקו את הקו הנכון למקום הנכון. בלי המערכת הזאת, חברות תקשורת בעולם לא יוכלו לנהל את קווי התקשורת שלהן ולוודא שאתם מקבלים את ה-100 מגה שלכם לביתכם כפי שהבטיחו. אבל אתם לא מתחברים ישירות עם המחשב לשקע של הקו אינטרנט שיוצא מהקיר. בד”כ אתם תחברו נתב תקשורת (Router), שגם אחראי על יצירת התקשורת עם החברה וגם מנהל לכם את כל המחשבים הנייחים והניידים והטלפונים החכמים בבית שמתחברים לאינטרנט, בין אם דרך כבל תקשורת או דרך רשת הווייפיי. תוצר הלוואי של פרוטוקול התקשורת שעובר בין הנתב שלכם ל-TR69 הוא שחברת התקשורת יודעת בדיוק איפה אתם נמצאים, כמה מחשבים יש לכם בבית, כמה לפטופים וכמה מכשירי טלפון ניידים ומה הזיהוי שלהם (UDID/MAC Address). מכיוון שאנחנו בדרך כלל מתחברים לאינטרנט במקומות שונים – בבית, ברכבת בדרך לעבודה, במשרד, בבית הקפה – חברת התקשורת יכולה לדעת את המסלול הקבוע שלנו בית-עבודה או את הרגלי ההסתובבות שלנו במהלך היום. לשיטה הזאת קוראים Geo Fencing – גידור מקומות שאנחנו נמצאים בהם באופן קבוע.

9. מידע צד ג’ ומידע אופליין (Third Party Data & offline Data): בעולם פועלות חברות המתמחות באיסוף מידע על אנשים, שמשתפות מאגרי נתונים עם חברות כרטיסי אשראי הגדולות בארה”ב אירופה, וגם קונות מידע מחברות מסחריות שמוכנות למכור אותו, מהאפליקציות שאתם מורידים לטלפונים הניידים שלכם, מהרגלי הבילוי והקניות שלכם ומהחיבורים שאתם עושים לרשתות ווייפיי בכל מקום. מכיוון שבעולם המערבי רוב האנשים משתמשים באינטרנט כדי לבדוק את חיובי האשראי שלהם, הם יכולים גם ליצור קשר בין השימושים בכרטיס האשראי לבין ה-User ID של המשתמש במחשב או בטלפון הנייד. כך, החברות הללו מייצרות בסיס נתונים ענק שמסוגל לפלח בדיוק מאוד גבוה אוכלוסיות שונות וקהלי יעד שמעניינים את החברות המסחריות והמפרסמים השונים, ויותר מזה, הן יודעות לומר מה בדיוק מעניין אותנו כרגע ומה אנחנו מעוניינים כנראה לרכוש ביום/שבוע/חודש הקרוב.

10. היום אנחנו יכולים גם להאזין לפרסומות שאתם רואים בטלוויזיה או שומעים ברדיו, או רואים על המחשב או הטבלט. CDT – Cross Device Tracking: מפתחי האפליקציות והמשחקים החינמיים, שצריכים להתפרנס, מחדירים למשחק או לאפליקציה שהורדתם תוכנה קטנה שמאזינה לפרסומות. הפרסומות בטלוויזיה או ברדיו מזוהות, המידע משודר דרך האפליקציה למאגר מידע אחד גדול ושם עושים הצלבה בין נתונים שונים, למשל: כמה אנשים באמת ראו או שמעו את הפרסומת, כמה זמן מתוך הפרסומת הם ראו, האם היו עוד מכשירים (אנשים) בחדר באותו זמן (בתנאי כמובן שגם למכשירים האחרים מותקנת האפליקציה האוספת ועוקבת אחרי המידע), האם הפרסומת עניינה אתכם, האם גלשתם במכשיר הנייד שלכם (Second Screen) אחרי שראיתם את הפרסומת כדי לחפש מידע נוסף על המוצר שפורסם, האם הפרסומת גרמה לכם לבצע פעולה – האם ניגשתם לחנות לרכוש את המוצר בטווח של XX ימים (הרי אפשר לעקוב אחרי המיקום שלכם בצורה מדויקת אפילו בקניון). אפשר גם להשתמש במידע על הפרסומת שראיתם כרגע בטלוויזיה כדי לשתול לכם בדפדפן במחשב או במכשיר הנייד באנר עם מידע נוסף על המוצר, שיחכה לכם שם עד שתפתחו את אתר החדשות או האפליקציה האהובים עליכם. יש חברות שעושות ניטור ממש מדויק של הפרסומות ע”י הוספת סימן מים או חותם דיגיטלי בצורת צליל אולטרסוני (צליל גבוה מאוד שאנחנו לא שומעים אבל הטלפון הנייד שלנו כן), ואז הן יודעות לזהות בצורה מאוד מדויקת מתי פרסומת שודרה ומה הייתה התגובה. אפשר להשמיע צליל כזה אפילו מהבאנרים שאתם רואים באתרי אינטרנט.

“אלה היכולות”, מסכם רגב. “להגיד שהמפרסמים יודעים לחבר את כל המידע הזה כיום בקלות לתמונה אחת שלמה? זה עוד לא שם. יש פיסות מידע ואנחנו כחברת פרסום מבוססת טכנולוגיות עוזרים ללקוחות להתמקד על קהל היעד”.

יש לך דוגמה לקמפיין שעשיתם בו שימוש באיכון אנשים?
“עשינו השנה קמפיין במילאנו לאבן קיסר. היינו צריכים להביא קהל יעד של אדריכלים וארכיטקטים לתוך התערוכה שלהם. השתמשנו בשיטות שאפשרו לנו לאתר את קהל היעד – מעצבים, אדריכלים ואנשים שסובבים את העולם הזה שנמצאים כרגע במילאנו, ואפילו הגענו לאנשים שנחתו באותה תקופה בנמל התעופה במילאנו ויש להם קשר למקצוע. הצלבנו נתונים ונסיעות קודמות וביקורים בכנסים בנושא, וככה הגענו לבן אדם שבסופו של דבר מקבל פרסומת לטלפון שלו בלי לדעת שאנחנו חיפשנו בדיוק אותו”.

שעון חכם, מערכת חינוך טיפשה

מורים בבריטניה מתלוננים על “שעוני רמאות“, שסוחרים מקוונים מוכרים לתלמידים במטרה מוצהרת שאלו יוכלו להעתיק במבחנים. אלו משמשים חלופה עדכנית לפתקים הנשלפים ולכתיבה של תשובות על הזרועות והרגליים, ויש להם אפילו “כפתור חירום” שלחיצה עליו מחזירה את המסך למצב תמים של שעון.

(אני נזכר שקראתי לפני שנים ידיעה על שימוש בטכנולוגיה מתקדמת לזמנה להעתקה בבחינה – מישהו גנב עותק של מבחן אמריקאי, העביר אותו לחבר שחיכה באוטו ליד הכיתה, וזה צפצף בצופר את התשובות הנכונות לפי הסדר – צפירה אחת – תשובה א’, שתי צפירות – תשובה ב’ וכן הלאה).

אבל הבעיה היא לא רק עם התלמידים המעתיקים, אלא גם עם השיטה. בעולם שבו כל כך הרבה מידע זמין בכזו קלות לאנשים, המבחנים להתאים את עצמם למציאות – צריכים להיות עם מחשבים, סמארטפונים ושעונים-חכמים פתוחים, ולבדוק לא מי יודע את התשובה בעל פה, אלא מי יודע לברור ולמצוא את התשובה הנכונה מבין ערימות המידע הזבלי והבלתי רלוונטי שבאינטרנט.

(דרך תוכן, אינטרנט וידע)

“רבע לדיגיטל” משודרת מדי שלישי ב-18:45 בגלצ. לפניות: reva@room404.net

5 באפריל, 2016 | בנושאים רבע לדיגיטל