למה הלכתי לראות את פיסת הצואה המחייכת “אמוג’י – הסרט”

אתמול אחרי העבודה עשיתי משהו יותר חשוב מדיאליזה והלכתי לראות סרט גרוע בקולנוע.

את הרעיון לעשות את זה שאבתי מהספר הנ”ל שתמונתו מצורפת לכאן, “A Year at the Movies”, שהכותב שלו, קווין מרפי, הוא מיוצרי סדרת הקאלט המוצדקת Mystery Science Theatre 3000 (mst3k), כך שאפשר לטעות ולחשוב כי הוא שואב הנאה מסרטים גרועים, כמו אלה שעליהם ירד מדי תכנית, טענה שהוא מכחיש בתוקף.

הסרטים האלה, הוא כותב, גורמים לו לסבל כי הם מחופפים, עצלים, ובעיקר כי הם נוצרו על ידי יוצרים ומפיקים חמדנים שרצו להרוויח כסף קל על חשבון קהל פתי. ובדיוק מהסיבה הזו הוא נהנה ללכת לסרט גרוע בקולנוע (במקרה של הספר, “קורקי רומנו”, שהוא אכן דרעק בל ייאמן) – כדי לראות שהקהל הלכאורה פתי מסרב לאכול את התבשיל המוקדח המוגש לו.

שער הספר “שנה בסרטים” של קווין מרפי

בימים אלה אני כותב את העונה השלישית של “שבט צוצלת” (אני עוד אוכל לכם את הראש עליה בזמן המתאים, לא לדאוג) תכנית ילדים שבזמן העבודה עליה נתבקשתי שוב ושוב לפשט את התכנים שלה, לרדד את המסר שלה (מי ישמע), להנמיך את השפה שלה. ואם אפשר להכניס סלבס, להשתמש בבאזוורדז, לכלול רפרנסים לטרנדים.

סירבתי שוב ושוב, וקוממתי עליי לא מעט אנשי הפקה בתכנית מסיבה פשוטה (כאילו שתיים, אבל זה שאני פלוץ עיקש פחות רלוונטי לנקודה) : אני מסרב להאמין שאני כותב לקהל של דבילים. מדוע הורים לילדים מוכנים לקבל כעובדה שקהל של ילדים הוא בהכרח כזה שנרתע ממורכבות כלשהי עדיין נשגב מבינתי.

כרזת הסרט “אמוג’י – הסרט” בהונג קונג

לפיכך אני ממליץ לכל עוסק בתחום לצפות בסרט האימוג’י. פיסת צואה שנולדה בחטא ומתוך אמונה שאם רק נשתמש במונחים כאילו אופנתיים ועכשוויים הקהל יגמע הכל בצמא של גמל אחרי שבועיים בסהרה, ולראות את אותו קהל יעד מסרב לקנות את מה שהוא מזהה בקלות כמשהו שבאופן ברור רק נועד להימכר לו. שלא לדבר על לשמוע אותו, ותאמינו לי הוא לא נותר שקט למול החנפנות הבוטה והלא מוצלחת.

חוויה נהדרת. לשעה וחצי בלתי נסבלות בעליל מכל היבט אחר חזר לי האמון באנושות. יותר מועיל לבריאות מדיאליזה.