פוקימון גואו והשואה איך הופכים משחק מזדמן לחוויה חינוכית?

[ פוסט זה באנגלית – This post in English ]

אשלינד האוול פרצה את דרכה לבולמוס קניות פוקימון באפליקציית אמזון, כשהיא רוכשת 13 פריטים ב-250$ בסך הכל. כדי לעשות זאת, האוול השתמשה בשיטה פשוטה אך נועזת שבדרך כלל רואים בסייברמותחנים בקולנוע – היא לחצה אל קורא טביעות האצבע של הטלפון את אצבעה של בעלי הטלפון כשזו ישנה, פתחה את הטלפון וביצעה את הרכישות. אבל משהתעוררה, בת’אני האוול לא יכלה לכעוס על בתה בת השש – “היא ממש גאה בעצמה”, אמרה האם הנפרצת לוול סטריט ג’ורנל. פוקימון לימד את בתה כיצד להשתמש באפליקציית אמזון ובנעילת טביעת האצבע, ומה שחשוב יותר – שטביעות אצבעות אינן דרך בטוחה לניהול זהות וסייברהגנה. אבל מה יכול פוקימון גואו, משחק הווידאו הסלולרי מבוסס המיקום ומרובד המציאות, ללמד את הילדים, ואיך אפשר להשתמש בו כעזר הוראה?

פוקימון גואו היה טרפת כשהושק באמצע 2016, ולא רק בקרב ילדים. אנשים במדינות שבהן לא שוחרר רשמית הצליחו לשחק בו בכל זאת על ידי הורדת גירסה לא רשמית. נסמן וי על מיומנויות האקינג.

המטרה העיקרית בפוקימון גואו היא לאסוף פוקימנים – מפלצות כיס – אשר פזורות ברחבי שכבה רבודה שמונחת על גבי סביבת השחקנים בעולם האמיתי, ובכך לאלץ אותם לעזוב את המחשב, לקום מהכסא, לצאת ולהתחיל לחפש כדי לשחק, ולא תוך ישיבה או שכיבה. מבול של כתבות חדשותיות דיווחו על ציידי פוקימון שהסיגו גבול בחצרות פרטיות, לכדו בנהיגה, פיצחו את גולגולותיהם, נתקלו בחפצים ושעטו דרך הסנטרל פארק. אז ההשלכות לחינוך גופני מובנות מאליהן, שלא לדבר על כישורי הישרדות, אם כי מהסוג העירוני והמשפטי.

המשחק לא סתם משגר שחקנים לשוטט ברחובות באקראי, אלא מנחה אותם למיקומים ספציפיים על ידי הפיכת המיקומים לפוקיתחנות (PokeStops), שבהן שחקנים יכולים לקבל פריטי משחק, כולל פוכדורים (PokeBalls) שמשמשים ללכידת הפוקימונים, והטענת הפוקיתחנות במודולי פתיון (Lure Modules), שמושכים פוקימוני פרא. יש גם חדרי כושר (Gyms), ששחקנים נאבקים על השליטה בהם. מורים יכולים לכוון את תלמידים לנקודות ציון היסטורית וספריות ציבוריות על ידי זריעתם בפתיונות, או להטילם ליד יצירות אמנות חשובות במהלך ביקור בית ספרי במוזיאון, למשל.

חלק מהתוכן החינוכי כבר מובנה

מיקומם של פוקיתחנות וחדרי כושר מבוסס על מיקומי פורטלים באינגרס, המשחק שחברת ניאנטיק יצרה לפני פוקימון גואו. מייסד ומנכ”ל ניאנטיק, ג’ון אנקה, אמר למאשבל שהרשימה הראשונית של מיקומי פורטל שהחברה שלו אצרה הורכבה מ”דברים שהיו יצירות אמנות פומביות, שהיו אתרים היסטוריים, שהיו בניינים עם היסטוריה או מאפיינים ארכיטקטוניים ייחודיים, או עסק מקומי ייחודי”. רבים מהם הוצבו בנקודות ציון היסטוריות, תוך שימוש במידע מבוזר-המונים על ידי מתנדבים של ה-Historical Marker Database, אמר מייסד ומו”ל המאגר, ג’יי. ג’יי. פראטס, לסוכנות AP. אחד מהאתרים הללו הוא שלט הנצחה לנאומו של אייברהם לינקולן בהיכל הרכבת בפרובידנס, רואוד איילנד, ב-1860. מישהו הטיל מודול פתיון לצדו, וזמן קצר לאחר מכן, שחקן הפוקימון גואו בן ה-15 ג’יידן קרוז אכל את הפתיון. “קודם פשוט הייתי הולך מנקודה א’ לנקודה ב’, אבל עכשיו אני לומד דברים”, אמר ל-AP בעודו עובר ליד שלט ההנצחה. פראטס טען כי הכניסות לאתרו הוכפלו פי ארבעה בפחות מחודש מאז השקת המשחק, דבר שאפשר לייחס לשחקנים שמחפשים פוקיתחנות.

לא מן הנמנע, וכך כנראה היה, שפוקימון גואיסטים ממוקדים במטרה צדו בשוגג בסביבת ובתוך מוזיאון השואה בוושינגטון DC, אתר הזכרון באושוויץ, פולין, אתר הזכרון בהירושימה, יפן, ומגדל החירות לזכר מתקפות הטרור של ה-9/11 בניו יורק, ארה”ב. סימונם של שחקנים כאלה כקהי חושים, נטולי רגישות או חסרי כבוד, ודרישה מניאנטיק להסיר את האנדרטאות וציוני הדרך מהמשחק, כמו שמוזיאון השואה אמר שינסה לעשות, הם תגובה מובנת, מיושנת ואוטומטית שעיוורת להזדמנות אשר נמצאת בהישג היד: לעורר את סקרנותו של העדר האדיש ולהפוך את הביקורים המקריים לחוויה לימודית.

https://www.flickr.com/photos/jill_carlson/28351972505/ — פוקימונים רוכבים על אופניים Jill Carlson (cc-by)

“צודו ספרים, לא מפלצות” הוא הרעיון מאחורי “Chasseurs de livres” ( “ציידי ספרים” בצרפתית), משחק ציד ספרים בפייסבוק ובעולם הפיזי בהשראת פוקימון גואו. “בעודי מסדרת את הספרייה שלי, הבנתי שאין לי מספיק מקום לכל הספרים שלי. מאחר ששיחקתי פוקימון גואו עם הילדים שלי, עלה לי הרעיון לשחרר את הספרים לטבע”, סיפרה אבלין גרגואר, מנהלת בית ספר יסודי בלגי שהגתה את המשחק, לסוכנות רויטרס. השחקנים מחפשים ספרים בהתבסס על רמזים ותמונות שמתפרסמים בקבוצת הפייסבוק על ידי האנשים שהחביאו אותם. ברגע שהשחקנים סיימו לקרוא ספר, הם משחררים אותו בחזרה אל הטבע. הקבוצה משכה 40,000 משתמשים בתוך שבועות ספורים, וגרגואר אמרה שהיא שוקלת להפוך את המשחק לאפליקציה.

טקסונומיה של מפלצות כיס

מאות מיני הפוקימונים מחולקים ל-18 סוגים, שכל מין פוקימון יכול להשתייך לאחד או שניים מהם. לפיכך, הם אינם מפוזרים באקראי בעולם האמיתי, אלא מיושבים בקפדנות, מה שתורם לאותנטיות של חווית המשחק. בדברו על איך נקבע איזור המחייה של הפוקימון, האנקה מניאנטיק הסביר למאשבל, “אנחנו מקצים ערכים המבוססים על אם יש גוף מים באזור – אז נחל, נהר, או אגם – אם האזורים מוקצים לגני חיות או פארקים, או סוגי הקצאות מיפוי אחרות”. אתר הטכנולוגיה דיווח כי מקבץ נתונים נוסף במשחק שואב מידע סיווג גיאוגרפי המבוסס על אקלים, צמחייה וסוגי אדמה וסלע. “זה מכניס יותר מידע מסוג [מערכות מידע גיאוגרפיות – GIS] … ואנחנו מנצלים את זה כדי למפות מיני פוקימון לאזורי המחייה המתאימים”, הסביר אנקה. תארו לעצמכם את ההשראה שמורה יצירתי לביולוגיה יכול לקבל מזה לחוויית למידה ייחודיות – לקחת את התלמידים שלו לציד מפלצות, תוך שהוא מלמד אותם על ההבדלים בין בעלי חיים ימיים, יבשתיים ודו-חיים, על הכחדה, הסתגלות ואבולוציה, ועל עוד הרבה יותר.

התפתחויות עתידיות בפוקימון גואו, ובטכנולוגיות המשמשות את המשחק, ירחיבו יותר ויותר את ההזדמנויות החינוכיות ועשיות להצית את אהבת הלימוד גם בקרב התלמידים האדישים ביותר. אני חושב על חוויית מציאות מרובדת מועצמת קסדה של שיחזור לייב אקשן מאשאפ: “פוקימון גואו: פארק היורה”. חייב לתפוס את כולם, אבל אם הם יאכלו קודם את המנהל, האם באמת תוכלו להאשים את התלמידים על שלא עמדו בדרכם?