ימי בין המנגלים (מתוך: האנציקלופדיה החופשית מאוד)

פוסט של מיכל ויצמן


ימי בין המנגלים הם השבועות שבין ערב פסח לל”ג בעומר, שבהם אנו חיים ממנגל למנגל. ימים אלה מציינים את הצרה ואת המצוקה הקשורים לחורבן הדיאטה. הביטוי “בין המנגלים” מופיע במגילת אייכה משקל היעד?, המתארת את תהליך תפיחתה של כרס הבירה. כמו שנאמר: “גלו כפות רגליי מטווח ראייתי במקלחת, ומרוב אוכל – הסתתרו בהונותיי בצילה של בטני, ולא מצאו מנוח”. גדולי הדיאטנים דרשו על הפסוק, שמתוך צערו של אדם, ליבו מתעורר לחזרה לדיאטה – אבל רק אחרי שטחן עוד פיתה עם קבב ופרגיות במנגל של יום העצמאות.

בתקופת “בין המנגלים” אנו ממלאים אחר מצוות רבות, החל מהנפנוף המסורתי בפארק המקומי, מצוות השש בש עם הקוביות הלא תואמות [כי אחת תמיד הלכה לאיבוד והשלמתם מהמונופול], וכמובן, מנהג חשיפת החריץ. ביום המנגל נוציא בנוסטלגיה את הצידנית שנושאת עימה את סיפורי המלחמה משנים קודמות, ונתלבש כשאנו מודעים לגמרי שהחולצה שלנו תתמלא בכתמי שמן ופפריקה. אל דאגה, עבור הנוכחים שזה הרגע האכלתם, כל כתם שמן נחשב כדבר להתגאות בו, כמו דרגות על הכתפיים או עיטור הגבורה. כך תסתובבו בגאווה עם החולצה המוכתמת, עד שמישהו ישים לכם שקל בכוס של הקפה ואז תרוצו להחליף.

הממנגלים מתחלקים לשלושה סוגים.

המנוסה: הנפנף שלו יהיה לרוב קרטון של שישיית קולה קריסטל. הוא תמיד יספר על הפעם שבה הדליק מנגל ב-3.14 דקות, בלי שיהיו לו עדים פרט לאשתו הנאמנה [אבל אפילו היא תספר כשתהיו לבד, שהוא היה שיכור אז ולא זוכר כלום, וש-3.14 דקות זה הזמן שלקח להרים אותו לאוטו בלי שיקיא].

הטכנולוגי: יגיע עם פן/מאוורר [הוא ממש מייחל ליום בו ייצרו כאלה עם חיבור יו אס בי]. הטכנולוגי משדר שהכל קטן עליו, ואפילו כשיגלה שאין חשמל, הוא ימתח במשך שעה כבלים עד לבניין הדואר בשביל להפעיל את המאוורר הקטנטן [אותו מאוורר שבמקום לסייע להדלקת המנגל רק מעיף את הלהבה ושורף את הגבות של הילד שהעז להתקרב].

שיודע לשאול: מגיע בלי כלום וכשמו כן הוא. בדרך כלל צעיר יותר, עם חיוך כובש. זוכרים את המלקחיים שאהבתם שנים? הם אצלו.

דמויות קבועות נוספות בסיפורי אלף מנגל ומנגל:

הצופה מהצד: עומד לצד המנגליסט, והוא המסונג’ר של החבר’ה. דואג להעביר דברים כמו שתייה וקערות ריקות/ מלאות ולנקות למנגליסט את הזיעה מהמצח. בדיוק כמו אחות מוסמכת בחדר ניתוח, תמיד יהיו לו רגשי נחיתות על שהוא לא ממנגל בעצמו כמו הרופא המנתח, אבל כולם יודעים כמה התפקיד שלו הכרחי בלעשות שמח.

הצופה ממול: עומד מול המנגל, ומעיר הערות כמו: “למה לא הורדת את הכנפיים כשאמרתי לך, למה?”. בניגוד לצופה מהצד, שמהווה חלק הכרחי במינגול, הדמות הזו אינה מוסמכת לעשות כלום חוץ מלקטר ולהעביר ביקורת, אבל מוותרים לו [בעיקר בגלל שאשתו מכינה את הקינוח שכולם הכי אוהבים].

שאר הנוכחים מתחלקים לגברים ולנשים: נשים יטרחו להכריז מתחילת המנגל שהן בעניין של סלטים ושל פיתות, גם אם המילה סלט מתייחס לערימה של עגבניות שצפות בקערת שמן עם בזיליקים. במקביל הגברים יישארו נאמנים רק לבשר עם כמה שפחות פיתות, כי הם “שומרים מקום לסטייקים”. במנגלים עם ילדים, תמיד יהיה את המסכן שיכנס לו ברגל שיפוד סורר שהיה על הדשא – אז שמרו על הניקיון, בחייאת.

היום יום העצמאות, אז תעשו חיים בחג, ותזכרו שנשאר לנו רק את המנגל של ל”ג בעומר עד לסוף ימי “בין המנגלים”. אז נצלו את הימים האלה כמו שצריך עם האנשים שאתם אוהבים. חג שמח!

_______________________________________
מיכל ויצמן כתבה על יישומי אינטרנט למערכות יחסים בגליון אפריל 2010. היא מחפשת פרויקטים בכתיבה קומית

20 באפריל, 2010 | בנושאים: 404 | 5 תגובות 

RTFM

פוסט של מיכל ויצמן


לעיתים קרובות מדי, כשאני עוזבת שיחה בכעס או מנתקת למישהו בעצבים, אני מצטערת שאין לי פופ-אפ בחיים שאומר: “האם את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?”. כשחשבתי על זה הבנתי שיש עוד הרבה כלים ופיצ’רים מעולם האינטרנט שמתאימים לרגעים הנפיצים האלו. להלן איפיון:

1. מערכות יחסים:

1.1. בתחילת קשר, תוכל לבחור באפשרות של חודש התנסות, ללא תשלום על דייטים או התחייבות אם לא תהיה מעוניין לרכוש בסוף ה-Trial.

1.2. בדייט ראשון יוצג פס התקדמות שמראה כמה זמן נשאר עד שהיא תסיים את סיפור חייה המרתק על החבר הראשון, האחרון ומה שביניהם [לפני שאתם מתלהבים, קחו בחשבון שפס ההתקדמות תמיד נתקע ב-98 אחוז].

1.3. במקום לעשות איתו שיחת “יחסינו לאן”, תוכלי לשלוח התרעה: “באפשרותך לשדרג את מערכת היחסים לגירסת 2.0 הכוללת פגישה עם ההורים. האם תהיה מעוניין?”

1.4. למשתמשי פייסבוק: כשהוא אומר לך בפעם הראשונה שהוא אוהב אותך, ואת עדיין לא מוכנה להחזיר לו באותו מטבע – תני לו בתגובה “לייק”, כולל האגודל.

1.5. כשהיא חוזרת ממעצב השיער, תקבל חלון עם השאלה: “האם ברצונך לשמור את השינויים?”

1.6. כשהיא שואלת: “איך אני נראית במכנסיים האלה?”, יקפוץ לך חלון עם אופציית השלמה אוטומטית.

1.7. אחרי שאת זורקת אותו כי הוא לא התנהג אלייך כמו שצריך, תקבלי אופציה: “אם היית מעוניינת ב משה , אולי תתענייני גם ב אח של משה או ב חבר של משה ?”

1.8. כשאתם באמצע ריב ואין לך מושג בכלל על מה, יקפוץ חלון עם תמונה של מל גיבסון, שיציע: “האם תהיה מעוניין שאתרגם לך את הוויכוח איתה לעברית?”

1.9. אם הוא מציע לך לעבור לגור איתו, ואת ממש לא רואה איתו עתיד, תוכלי לסמן צ’קבוקס: “אל תציג לעולם אפשרות זו”.

1.10. לבסוף, הכלי החשוב והיעיל ביותר למערכות יחסים: Ctrl+Z.

__________________________________
מיכל ויצמן כתבה על התייחדות עם זכר יום השואה בגליון אפריל 2010. היא מחפשת פרויקטים בכתיבה קומית

16 באפריל, 2010 | בנושאים: 404 | 11 תגובות 

לטמון ראש בחול ולספור עד 6,000,000

פוסט של מיכל ויצמן

כשהתעוררתי בבוקר היום ההוא, ניגשתי למטבח ולחצתי על הכפתור של הקומקום החשמלי. בזמן שהמתנתי שהמים ירתחו התחילה הצפירה. נשארתי לעמוד שם, מופתעת מהתזמון בראש מורכן, ופתאום הקומקום התחיל לעשות את הרעש שלו, וחשבתי פתאום איזה חוסר כבוד זה לעמוד בצפירה של יום השואה, כשאת על הדרך ממתינה למים שירתחו. אז בלי שאף אחד ירגיש, לקחתי חמישה צעדים גדולים והשתדלתי מאוד שהם יהיו צעדים רציניים ולא ג’ון קליזיים, ועברתי לחדר השינה. נעמדתי שם והרגשתי הרבה יותר טוב עם עצמי.

בעוד אני עומדת ומתאמצת לנקות את הראש, קוטע אותי השעון המעורר של הסלולרי שמזכיר לי שלחצתי על הסנוז לפני שעה. בהתחלה היה רק צפצוף קטן, אבל הוא הסלים, אתם יודעים איך זה. תוך כדי שזה צועק עליי יותר ויותר חזק, שמעתי את הקומקום עושה משהו דומה לשריקה, והבנתי שאין, השנה הזאת עשיתי את הפדיחה, ורק רציתי שהשואה הזאת תיגמר [וידעתי כשחשבתי את זה שזה לא מצחיק, במיוחד לא באותו יום]. בזמן שאני שומעת את המים מתבעבעים, נזכרתי שהקומקום הוא מתוצרת חברה גרמנית. כעסתי שדווקא איתו אני חולקת את הצפירה, אבל מאידך הייתי מבסוטה עד הירח שהמים ושורפים את הבנזונה מבפנים, כי בטח בסבא שלו הרתיחו מים לקפה של היטלר.

אחרי כל הענין הזה שמתי ג‘ינס וחולצה שחורה וירדתי למטה בשביל הקפה, כי אלוהים יודע מה מכשירי החשמל ועוזריהם מתכננים מאחורי הגב שלי.

למטה קניתי מעריב, וקראתי שהחברה שאמורה לדאוג לניצולים העבירה בינתיים רק 60 מיליון שקל לניצולים עצמם. זאת, על אף ש”נכסיה מוערכים בכ-700 מיליון ש”ח”. כאילו שזה לא מספיק גרוע, הם הוציאו כמעט 60 מליון שקל על דברים כמו תמיכה בפרויקטים, תפעול מנהלות ומשכורות. התברר גם כי השנה החברה הזו גם צירפה לשורותיה 13 עובדים נוספים להצטרף לגירבוץ ההמוני. המשוואה פשוטה: עוד עובדים = עוד משכורות = פחות כסף לניצולים.

תוך כדי קריאה ברחה לי דמעה ונחתה על העיתון. ואני נשבעת, לא ראיתי מעולם צדק כמו טיפת דמעה המתנפצת על הטקסט שעורר אותה לצאת, כמו תוקפת אותו בחזרה. קחו עשירית מההשקעה בחינגת יום העצמאות, או אפילו את מה שהושקע בטקסי יום השואה, וחלקו אותו להם. מוגזם מצדי לנחש שמשפחות הקורבנות יקבלו את זה בהבנה? הרי כל משכורת לסאונדמן או למאבטח בכל אחד מהטקסים הללו יכלה לחמם או להאכיל את אחד מהגיבורים האלה, שרק מבקשים להזדקן בכבוד. כמה שמצער להודות, לא נשאר להם הרבה זמן. הכסף הזה לא יקנה להם מכונית, אלא רק ישים להם אוכל בפה. יודעים מה? אפילו אם אתם בדרגים הגבוהים אטומים מדי בשביל לעשות את זה בשבילם, אז מה לגבי לעשות את זה בשבילנו, חברה שרוצה להחשיב עצמה הומנית?

אז גם אם השנה קשה לומר שהתייחדתי עם זכרם של קורבנות השואה, אולי ראוי יותר להתעסק דווקא בניצולים שעדיין חיים, במצב כלכלי קשה עד מחפיר. המצב רק מחמיר, כי בהתחשב במחירים הנוסקים של מוצרי המזון הבסיסיים, ובאימפוטנציה של המדינה והחברה שאמורה לעזור להם, בשנה הבאה אנחנו עלולים לעמוד גם לזכרם.

__________________________________
מיכל ויצמן כתבה על פתיחת חנות H&M בישראל בגליון מרץ 2010

14 באפריל, 2010 | בנושאים: 404 | תגובה אחת 

H&M.il = Hell & Mayhem

פוסט של מיכל ויצמן


H&M.il: ההצלחות

אז מה אם רמסו אותי בפתיחה: כשלקחו אותי באלונקה הצלחתי לתפוס ז’קט עור מאחד הקולבים ותליתי אותו על האינפוזיה כאילו הוא שלי.

בפתיחה אמא שמה אותי ליד השוטר ואמרה “תצרחי חזק”. כשהוא טיפל בי היא בזזה את המדפים. עכשיו אני רוצה לנסות קריירה במשחק.

30 שנה שנאתי גברים. ברמיסה החגיגית הרגשתי מהו מגע אישה כשנרמסתי מכל עבר. הרופאים אומרים פגיעת ראש; אני הבנתי שאני לסבית.

חשבתם שזה סיוט לעבוד בסניף החדש? תחשבו שוב. אחרי שסגרנו, המנהלת אמרה לעובדות שכל מה שיש עליו כתמי דם – שלנו ב-50% אחוז הנחה.

H&M.il: מוזיקת רקע

מי שמביט בי מאחור – יכול לרמוס אותי.

H&M.il: מי שצריך מסיק מסקנות

חבורה של גלוחי ראש יפקדו הלילה את קברו של היטלר וילחשו אל תוך החשכה: הר פיהרר, הרכבות היו מיותרות. היינו צריכים רק שלט עם שלוש אותיות וחולצות חינם כדי להביא אותם.

________________________________
מיכל ויצמן (טוויטר, דה-מרקר קפה) היא כותבת מערכונים, תסריטאית וסטנדאפוסטית

11 במרץ, 2010 | בנושאים: סטנדאפוסטית | 11 תגובות