המדריך למוזיקאי: כך לא תשלח קומוניקט לתקשורת
פוסט של נדב לזר
מוזיקאי שרוצה חשיפה תקשורתית צריך ליחצן את עצמו, בעצמו או בעזרת יחצ”ן. אבל צריך לדעת איך לעשות את זה. והיום בפינתנו “מה לא לעשות”, כמה משפטים מקומוניקט שקיבלתי לאחרונה על להקת שוליים כלשהי. לא אחת הגדולות, גם לא אחת הקטנות – איפשהו באמצע, וכדי לא לפדח את האנשים הטובים שעומדים מאחוריו, לא ננקוב בשמות. הטקסט הזה חוטא בחטא הגדול ביותר שקומוניקט יכול לעשות לאמן שהוא בא לייצג: הוא מעורר בקורא צורך עז לפרוץ בצחוק לעגני.
זו להקה שהקהל מכיר היטב בהופעות… עשרות הופעות בתל אביב וברחבי הארץ כבר כבשו לבבות רבים… האלבום שלהם הוא אלבום שהמתינו לו רבים.
מגיע עיתונאי המוזיקה הסביר, שזה הקומוניקט הראשון שהוא מקבל על הלהקה אי פעם, קורא את הטקסט הזה ולא מאמין: היתכן שהוא התרשל בתפקידו עד כדי כך שהוא מעולם לא שמע על להקה שיש לה קהל המוני שכזה, שמסתובבת מתחת לרדאר ומופיעה נונסטופ? 99% מהעיתונאים יסיקו את המסקנה המתבקשת – הטקסט הזה הוא כנראה שקרי. ואני, שבמקרה עוקב אחר לוחות ההופעות בתל אביב ובארץ, יכול להגיד את זה באופן חד משמעי.
שיתוף פעולה אמנותי יוצא דופן… אחד ההרכבים המרתקים והכובשים [ההדגשה במקור; נ”ל] של התקופה האחרונה… שמו כבר הולך לפניו… הטקסטים פורצים גבולות.
הקומוניקט שכח לציין את תרומת חברי הלהקה לביקוע האטום, שחרור גטו ורשה וכינון הסכם השלום בין צפון מאוריטניה למחתרת הבאסקית. כותבי קומוניקטים יקרים, אתם יודעים מה אומרים: מי שכל כך דואג להתרברב בכמה הוא גדול, הוא כנראה די קטן. וזה מה שהעיתונאי הממוצע יריח תוך שניות.
חברי הלהקה הם מהמוזיקאים הבודדים בארץ ששמים את היצירה לפני הכל… בלי ‘סלבריטאיות’, ‘התהוללות’ וכל המסביב.
עכשיו הקומוניקט כבר עבר מהשקרי וחסר הבטחון אל תחום האבסורד וההזיה. “סלבריטאיות”? באינדי-שמינדי? יחשוב לו העיתונאי – זה מרשים שהם סירבו לסלבריטאיות והתמקדו באמנות, בעיקר בהתחשב בכך שהאופציה הזו כלל לא עמדה לרגע לנגד חבריו האנונימיים של ההרכב. אף אחד לא רואה גדודי עיתונאים צובאים על דירתם הפלורנטינאית של חברי הלהקה, אורבים להם בבתי קפה ודוחקים לשוליים אייטמים על בר רפאלי למענם. עם כל הכבוד, ההתמקדות שלהם (ורק שלהם – הם הרי “מהבודדים בארץ!” – שלומי שבן, צא ולמד) באמנות ראויה להערכה, אבל היא נובעת בעיקר מכך שאין להם ברירה.
אגב, על המוזיקה עצמה – ממי היא מושפעת, איך היא נשמעת, רבאק, אפילו מי הם חברי ההרכב ועל מה הם מנגנים – אין בקומוניקט מילה אחת. ולא, “פורץ גבולות” לא מתאר מוזיקה. זה מתאר יחצ”ן עייף.
כן, קומוניקט צריך להציג את המוזיקאי במלוא תפארתו. אבל בכתיבת קומוניקט, לעולם אל תשקרו, אל תתהדרו בנוצות לא לכם, אל תקפצו מעל לפופיק, ותזכרו תמיד ש-less is more. אחרת רק תגרמו לעצמכם נזק.
אחרי שלמדתם איך לא להתעסק עם התקשורת, אתם ודאי רוצים לקרוא את הפוסט שילמד אתכם איך כן להתעסק עם התקשורת .
______________________________________
נדב לזר הוא מבקר מוזיקה לשעבר, מוזיקאי בהווה, ובין השאר כותב את בלוג המוזיקה "אטמי אוזניים", שם התפרסם הפוסט במקור
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
