להקה של אלבום אחד // השרת
”שיווק ההתקליטים הרגיל שקיים היום הוא תהליך מטומטם שעוסק בעיקר בהעברת חתיכות פלסטיק, העטופות בחתיכות קרטון, מאתר אחד לאתר אחר. […] תקליטורים […] הם קטנים יותר, מכילים יותר מוזיקה, וניתן להניח שעלות הובלתם תהיה נמוכה יותר […] אבל ייצורם וקנייתם יהיו הרבה יותר יקרים. כדי לשכפל אותם, הצרכן צריך לרכוש מתקן דיגיטלי שיחליף את מערכת ההיי-פיי הישנה שלו”.
את הדברים הללו אמר המוזיקאי פרנק זאפה בתחילת שנות השמונים, כשהציע לחברת רוטשילד הון סיכון “הצעה למערכת שתחליף את שיווק תקליטי הפטיפון”. ההצעה שלו היתה אבטיפוס קדמון לשירות מוזיקה מקוון: אתר עיבוד מרכזי שיכיל את המוזיקה, גישה להאזנה או להורדתה דרך הטלפון, והזרמת מידע וחומרים על האלבום דרך ערוצי טלוויזיה פנויים.
החזון של זאפה התגשם והציב מספר אתגרים בפני המוזיקאים. הבולט בהם הוא קלות השכפול וההפצה הפיראטיים, שפוגעת בפוטנציאל ההכנסות ממכירות האלבומים. אתגר משני הוא הפגיעה באלבום הפיזי (בין אם תקליט, קלטת, דיסק או כל פורמט גשמי אחר), וירידת מעמדו כפריט נחשק, עם מעבר המוזיקה לקבצים ולזרימה (סטרימינג).
הרכב ההיפ-הופ וו טאנג קלאן מתמודד עם שני האתגרים הללו באמצעות ניסוי מרתק. האלבום הכפול “ה-ווּ – היׂה היה בשאולין…“, שההרכב הקליט בסוד בשנים האחרונות, לא יופץ המונית על חתיכות פלסטיק משוכפלות, אלא בתקליטור בודד בקופסה מהודרת עם תחריטי כסף וניקל שיצר האמן המרוקאי-בריטי Yahya. האלבום יעשה מסע הופעות במוזיאונים, גלריות ופסטיבלים, ואנשים יוכלו להגיע לשם להאזין לו, בתשלום ואחרי שעברו בדיקה לוודא שאין עליהם מכשירי הקלטה. בתום המסע יוצע האלבום למכירה במיליוני דולרים.
“במשך שנים קידמנו את הרעיון שמוזיקה היא אמנות”, אמר ריזה, אחד מחברי ההרכב, בראיון לפורבס, “ובכל זאת היא לא מקבלת את אותו היחס כמו אמנות במובן של הערך שלה, במיוחד בימינו כשהיא עברה פיחות והצטמצמה כמעט עד לנקודה שצריך לחלק אותה בחינם”. על הבעלות על האלבום הייחודי הוא אומר: “זה כמו שלמישהו יהיה השרביט של מלך מצרי”.
יתכן שהיצירה תדלוף לרשת, מה שעלול לסכל את התוכנית ולהפוך את האלבום לסתם עוד אלבום. אם זה לא יקרה, מעניין מי יחזיק באותו שרביט. זה עשוי להיות אספן עשיר, משקיע מסתורי, חברת תקליטים או קבוצת מעריצים שיתארגנו ביחד דרך האינטרנט לרכישה משותפת.
גם עתידה של היצירה המוזיקלית מסעיר את הדמיון: האם הקונה ישכפל את המוזיקה וימכור אותה בהפצה המונית, יציע אותה להאזנה פרטית במחיר גבוה, יפיץ אותה בחינם באינטרנט או ישמור אותה לעצמו ויקח אותה לקבר?
המדריך למוזיקאי: כך לא תשלח קומוניקט לתקשורת
פוסט של נדב לזר
מוזיקאי שרוצה חשיפה תקשורתית צריך ליחצן את עצמו, בעצמו או בעזרת יחצ”ן. אבל צריך לדעת איך לעשות את זה. והיום בפינתנו “מה לא לעשות”, כמה משפטים מקומוניקט שקיבלתי לאחרונה על להקת שוליים כלשהי. לא אחת הגדולות, גם לא אחת הקטנות – איפשהו באמצע, וכדי לא לפדח את האנשים הטובים שעומדים מאחוריו, לא ננקוב בשמות. הטקסט הזה חוטא בחטא הגדול ביותר שקומוניקט יכול לעשות לאמן שהוא בא לייצג: הוא מעורר בקורא צורך עז לפרוץ בצחוק לעגני.
זו להקה שהקהל מכיר היטב בהופעות… עשרות הופעות בתל אביב וברחבי הארץ כבר כבשו לבבות רבים… האלבום שלהם הוא אלבום שהמתינו לו רבים.
מגיע עיתונאי המוזיקה הסביר, שזה הקומוניקט הראשון שהוא מקבל על הלהקה אי פעם, קורא את הטקסט הזה ולא מאמין: היתכן שהוא התרשל בתפקידו עד כדי כך שהוא מעולם לא שמע על להקה שיש לה קהל המוני שכזה, שמסתובבת מתחת לרדאר ומופיעה נונסטופ? 99% מהעיתונאים יסיקו את המסקנה המתבקשת – הטקסט הזה הוא כנראה שקרי. ואני, שבמקרה עוקב אחר לוחות ההופעות בתל אביב ובארץ, יכול להגיד את זה באופן חד משמעי.
שיתוף פעולה אמנותי יוצא דופן… אחד ההרכבים המרתקים והכובשים [ההדגשה במקור; נ”ל] של התקופה האחרונה… שמו כבר הולך לפניו… הטקסטים פורצים גבולות.
הקומוניקט שכח לציין את תרומת חברי הלהקה לביקוע האטום, שחרור גטו ורשה וכינון הסכם השלום בין צפון מאוריטניה למחתרת הבאסקית. כותבי קומוניקטים יקרים, אתם יודעים מה אומרים: מי שכל כך דואג להתרברב בכמה הוא גדול, הוא כנראה די קטן. וזה מה שהעיתונאי הממוצע יריח תוך שניות.
חברי הלהקה הם מהמוזיקאים הבודדים בארץ ששמים את היצירה לפני הכל… בלי ‘סלבריטאיות’, ‘התהוללות’ וכל המסביב.
עכשיו הקומוניקט כבר עבר מהשקרי וחסר הבטחון אל תחום האבסורד וההזיה. “סלבריטאיות”? באינדי-שמינדי? יחשוב לו העיתונאי – זה מרשים שהם סירבו לסלבריטאיות והתמקדו באמנות, בעיקר בהתחשב בכך שהאופציה הזו כלל לא עמדה לרגע לנגד חבריו האנונימיים של ההרכב. אף אחד לא רואה גדודי עיתונאים צובאים על דירתם הפלורנטינאית של חברי הלהקה, אורבים להם בבתי קפה ודוחקים לשוליים אייטמים על בר רפאלי למענם. עם כל הכבוד, ההתמקדות שלהם (ורק שלהם – הם הרי “מהבודדים בארץ!” – שלומי שבן, צא ולמד) באמנות ראויה להערכה, אבל היא נובעת בעיקר מכך שאין להם ברירה.
אגב, על המוזיקה עצמה – ממי היא מושפעת, איך היא נשמעת, רבאק, אפילו מי הם חברי ההרכב ועל מה הם מנגנים – אין בקומוניקט מילה אחת. ולא, “פורץ גבולות” לא מתאר מוזיקה. זה מתאר יחצ”ן עייף.
כן, קומוניקט צריך להציג את המוזיקאי במלוא תפארתו. אבל בכתיבת קומוניקט, לעולם אל תשקרו, אל תתהדרו בנוצות לא לכם, אל תקפצו מעל לפופיק, ותזכרו תמיד ש-less is more. אחרת רק תגרמו לעצמכם נזק.
אחרי שלמדתם איך לא להתעסק עם התקשורת, אתם ודאי רוצים לקרוא את הפוסט שילמד אתכם איך כן להתעסק עם התקשורת .
______________________________________
נדב לזר הוא מבקר מוזיקה לשעבר, מוזיקאי בהווה, ובין השאר כותב את בלוג המוזיקה "אטמי אוזניים", שם התפרסם הפוסט במקור
שיטת הגמל העיתונאי בפעולה
גילינו שטרי בוזיו (המתופף האגדי של פרנק זאפה) צופה בהרבה יותר פורנו מאשר חשבנו שאפשרי בכלל, ושדייב לומברדו (המתופף של Slayer) לא עושה דבר חוץ מלקשקש עם אשתו בסלולרי כל היום, מה שנראה לנו מוזר בשביל אדם שמכר את נשמתו לשטן, ג’לו ביאפרה (Dead Kennedys) לא קורא ספרים, מיינארד ג’יימס קינן מ- Tool נמצא כל כך עמוק בתוך הארון עד שהוא כבר מוצא שם מתנות לחג המולד, ומייק פאטון מכור למשחקי וידאו ושליחת הודעות טקסט בבלקבארי שלו. טרבור דאן (באס, Mr. Bungle) אוהב לדמיין שהוא נורבגי, ליף גארט בזבז את חייו על סמים, ודייב גרוהל (נירוונה, Foo Fighters) מנגן מוזיקת פופ מבחילה וכבר לא מתקשר אליי כמו פעם.
אילאיל גינות הנהדרת מוציאה פנינים מפיו של קינג באזו מהמלווינס, שבוודאי חושב לעצמו “ממילא מיינארד ג’יימס קינן (אין קשר משפחתי לבעל הבית) לא קורא עברית”.
מן הארכיב: עוד על שיטת הגמל.
“לדידי יכול היה למות ב-2.0”
ריי סוזוקי מפיצ’פורק.קום התבקש לכתוב ביקורת על האלבום החדש של ג’ט, להקה מהסוג שחברות סלולר משתמשות בשירים שלה לפרסומות. וזו דעתו המלומדת של הכותב על האלבום, וביקורת המוזיקה הטובה ביותר שקראתי אי פעם.
למה רק סדאם?
אין סרטונים סלולריים באיכות גרועה גם מטקס התלייה הצנוע של איאן קרטיס מג’וי דיוויז’ן, מהלמפה שבתקרת דירתו הקטנה בבירמינגהם? אני רואה פה פוטנציאל ויראלי מטורף.
וכאן אפשר להוריד את Shadowplay שלו, לשבת. מוגש כשי לקוראינו.
סקס, סמים, פיפי ולישון
Baby Rock Records עושים גרסאות שירי ערש ללהיטי רוק, כמו קארמה פוליס של רדיוהד ו-Nothing Else Matters של מטאליקה.
(ויה פֿארק)
מאש-אפים עבריים
נסו לשיר את מילות “לו יהי” למוזיקה של “Let It Be”, ולהיפך.
ואת המילים של “ירושלים של זהב” למוזיקה של “האמיני יום יבוא”.
ואת המילים של “לבכות לך” למוזיקה של “אני פורים”, ולהפך.
ואם יש לכם כוח, הקליטו ושלחו אלי. לא אוכל לפרסם את זה בבלוג בגלל זכויות יוצרים, אבל זה ישמח אותי קצת.
ואם אתם מכירים עוד מאש-אפים — טקבקו.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
