הייתי מסננת טוקבקים

פוסט של ואן נויין, "מעין"


כהרגלי חיפשתי עבודה ודפנה אמרה שיש אחת סתמית שמתפנה. היא סידרה לי ריאיון. פגשתי איזה סגן עורך ששאל שאלות. הוא שאל אם אני רוצה לשתות משהו.

אחרי שהכין קפה ועשה לי סיור במערכת, התיישבנו בגג הבניין לצד אנטנה גדולה (ביקשתי לעשן במהלך הריאיון. הנחתי שאם העבודה מעפנה, אז גם אין טעם לנסות להרשים אותו בגינונים).

בגג, “זה לא מסוכן?” שאלתי, והוא ביטל: “כולם מעשנים פה”.

היה ריאיון חביב, סיפרתי שלפני כן מכרתי פוליסות ביטוח. הוא כנראה התרשם כי כשחזרתי הביתה דפנה שלחה לי מייל משתף. הוא שאל, והיא ציטטה: “למה לעזאזל היא רוצה את העבודה הזו? זו עבודה סתמית לחלוטין”. דפנה כתבה שהסבירה לו שזה חלום חיי, לשבת מול מחשב ושיהיה לי מספיק כסף לכסות את הוצאות הטלפון שלי, לנסוע באוטובוסים ועוד קצת סתם, ליציאות עם החבר’ה. זה ו/או “אנערף היא משוררת”, הסבירה.

בערב שלח סגן העורך שני קבצים: קובץ אקסל של סידור העבודה וקובץ וורד של חוקי זהב. התבקשתי לשנן אותם. הם שיעממו אותי. במקום לשנן, החלטתי להגיע למערכת, להדפיס את החוקים ולנעוץ את הנייר בקיר.

ביום הראשון במערכת קיבלתי שם משתמש וסיסמה, התיישבתי ליד זו שעוזבת.

“למה את עוזבת?” שאלתי.

“זו עבודה סתמית”, השיבה והסבירה לי על התוכנה לצנזור טוקבקים. הושיבה אותי במקומה, “נו, נראה אותך”, השתעשעה. אמרה שהיא כבר לא קוראת וצחקה כשהשתדלתי לקרוא הכול.

כשהגיע הזמן היא לקחה את הדברים שלה והלכה כשהיא מפטירה: “אה, בהצלחה”, ושאגה בצחוק: “לא, באמת. זו עבודה ממש אבל ממש סתמית”, והלכה צוהלת. תהיתי אם סתמית זה קל או קשה.

אשקלונאי כתב ש”כל האשקלונים הם מילואימניקים. יש לנו בתי ייצור. אנחנו יכולים לפלוש לעזה ולעזאזל מה שהמדינה מחליטה”. תהיתי על הכתוב, הרי זו קריאה למרד ובחוקי הזהב הוחלט שהמרדה היא מנוגדת לחוקים. חשבתי שחבל למחוק את האשקלונאי ואת ההצעה המקורית שלו. החלטתי לערוך את האשקלונאי כדי שיעבור את הצנזורה, כי סתם באסה לו שחשב כך והתעקש להקליד וללחוץ על סנד. אז פרסמתי תחת שמו: “לדעתי, הרי זה ידוע שהאשקלונים הם מילואימניקים. יש לנו בתי ייצור? אני חושב שאנחנו מסוגלים לפלוש לעזה, אבל מה שהמדינה מחליטה”. הנה, הידד. עבר צנזורה.

סגן העורך הנחה אותי לשאול כל עורך זוטר שעובד אתי במשמרת, היה ואני נתקלת באיזה הרהור. “אבל בגדול”, אמר, “החוק המרכזי בחוקי הזהב הוא: אם יש ספק – אז אין ספק”.

כלומר אם יש ספק פשוט לא לאשר, כלומר למחוק. ומה זה בעצם למחוק? זה אומר שמישהו חשב וכתב ושלח, ודעתו לא נחשבת. אבל היא נשקלת. אם מישהו חושב ושוקל אותה כלומר. “אבל את לא חייבת לקרוא הכול”, הסביר סגן העורך. “מילות מפתח” הוא הנחה אותי ותהיתי למה לא טורחים להזין מילות מפתח אל תוך התוכנה, שהיא כבר תצנזר וחסל מחשבה. “את יותר זולה”, הסביר.

עברה שעה והתרוממתי עייפה מהכיסא. יצאתי מהמשרד לשירותים. הלכתי לעשן. הכנתי קפה. כששבתי סגן העורך עמד בעמדת המחשב שלי. “הצטברו לך מלא תגובות”, נזף והתיישבתי.

המשכתי להקליק “אשר” ו”מחק” בהתאם לחוקי הזהב. סגן העורך קיפל את דבריו, זרק “שלום” מהיר ויצא מהמערכת. נשארתי לבד בחדר. עורך זוטר הקליד כל מיני דברים בחדר השני. עוד טוקבקים ולפתע התעורר בי הצורך לוויכוח, השבתי: “ל-97, אני חושבת שאתה לא באמת מבין את המושג ‘אנטישמי’. אנטי-שמי לא מתייחס ליטרלית רק ליהודים, זה ניכוס לשוני שנובע מבורות. הרי גם הערבים באו משם, גם הם צאצאי אחד הבנים של נח כידוע: שם, חם ויפת”. שלוש דקות ועשרים ושבע שניות על השעון, קיבלתי את התגובה הזו: “ל-121 אל תזיין את השכל י’חתיכת עוכר ישראל, אנטישמי מסריח. אנטישמי זה מי שנגד היהודים יא סמולני מוצץ”. לא הייתי צריכה לקרוא באמת, רפרפתי. ובכן, המון מילות מפתח.

לא היה ספק. מחקתי אותו.

בתכלס, אם היה ספק, גם אז הייתי מוחקת אותו.

וממילא הצטברו תגובות בכל הזמן הזה.

מדי פעם נחשפתי לידענים שהגיבו על פרסום ממצאים מדעיים חדשים. תהיתי אם לקרוא הכול ולחקור את המידע שכתבו. תזכורת: בחוקי הזהב צוין שאם יש ספק – אז אין ספק. קרי: אם התגובן לא בטוח בתוכן התגובה ולא יודע שכך וכך, ובשביל להימנע מרכילות ולשון הרע, אז יש למחוק את התגובה.

לעזאזל. אין לי באמת מושג על כל הנתונים שהעלו. גם באיזו כתבה במדור הכלכלה זרקו כל מיני מספרים, ספקולציות על מניות ועוד. הממ… למחוק? או לאשר? רפרפתי על התגובות כדי לחפש מילות מפתח לא קבילות, וכשלא מצאתי אותן כמובן שאישרתי. התייסרתי מאי הידיעה. אי ידיעה משמע טיפשות. “יוהו! אני שולחת לך לינק על המאמר המדעי”, קראתי לעורך הזוטר ושלחתי לו לינק לכתבה. “קיבלת?” צעקתי אל החלל, ובחדר השני השיב הזוטר שקיבל: “אבל מה את רוצה בעצם?”

“תקרא את התגובה האחרונה, הארוכה. היא נראית לך?” מהר הוא השיב שכן.

“למדת גאולוגיה?” שאלתי .

“אל תהיי מגוחכת”, קרא יהיר, “אם יש ספק אין ספק, פשוט תמחקי”, מלמל.

“לא קראת את התגובה”, הבנתי מאוכזבת, “אתה רוצה לעבור גם על התגובות שאישרתי במדור הכלכלה? אולי תעבור עליהן?” שאלתי בהיסוס.

“תאשרי כל מה שאין בו קללות ומספרי טלפון ולינקים, והעורך של המדור יעבור על זה בבוקר”, הוא נזף את החוקים.

שבתי אל האוטומטיות. אשר, מחק, אשר, אשר, אשר, אשר, אשר, אשר, אשר, מחק. אשר. אוף. משעמם לי.

החלטתי שכל טקסט שיכיל 400 תווים ומעלה יימחק. כבר קראתי איזה 40 אלף מילה בשעתיים. מחקתי 30 אחוז מכל התגובות באיזו כתבה במדור הפוליטי.

גם לא אהבתי את הציטוטים והתימוכין התנכיים, כי מה? גוגל עכשיו? מי מבטיח לי שזה ציטוט מדויק ולא הנפצה? “הפלסטינים בעזה הם לא עם אמיתי, הם סתם החליטו שהם עם—-“, ובכן, גם על זה אין לי מושג ואני יכולה לחקור, אבל האם זה מצריך מחקר? האם יש לי זמן לערוך מחקר? האם אני רוצה לחקור? העורך הזוטר שלח לי מייל שמצטברות לי תגובות.

“אני ראש קטן”, חשבתי לעצמי ונרגעתי, “משלמים לי 20 שקל לשעה”, ונשענתי לאחור. כ”פרילנס” הרמתי רגליים ומתחתי אצבעות. ובכן, חוקי זהב ומילות מפתח.

אשר. מחק. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. מחק. אשר. מחק. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. מחק. אשר.

קול הזוטר התבצבץ מהקיר: “תגידי, יש לך עוד תגובות לכתבה הזו?”

“לא”, השבתי.
באמת לא היו.
– מה קרה לכל התגובות?
– איך אתה יודע שהיו עוד תגובות?
– כתבתי כמה תגובות והן לא מופיעות לי.
– אה הה.
– מחקת אותן?
– כנראה. כלומר מן הסתם, אם הן לא פורסמו בכתבה והן גם לא מופיעות לי כאן.
– טוב… מה? הן לא בסדר?
– כנראה. יש סיכוי. כלומר, הרי הן לא אושרו. כלומר, אני לא אישרתי. אתה הרי טוען שאתה לא רואה את התגובות שכתבת. אז הן לא אושרו. כלומר הן לא בסדר.
– טוב.
– טוב.

Add A Comment, ill by Ray Fenwick (cc-by-nc-nd)

שתיקה. שמעתי תקתוקי מקלדת והנחתי שסיים אתי וחזר לעיסוקיו. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. יאללה, יד קלה על ההדק, רפרוף מהיר, אין קללות ומספרים ולינקים. אשר, אשר, אשר. אופס, זין שרמוטה מזדיין. מחק.

קולו של הזוטר הפציע שוב. “מה לא היה בסדר עם התגובות ההן?” צמרר את קולו.

“אני לא זוכרת. היו מלא תגובות. עדיין יש לי כאן תגובות, אבל לכתבות אחרות”, נבהלתי מהטון.
– כן, אני רואה.
– איך אתה רואה?
– אני יכול לראות את התגובות שמתקבלות. אני יכול לראות את הבק אופיס שלך.
– אוקי. אז אתה בטח רואה שעכשיו מצטברות עוד תגובות בכתבות אחרות, נכון?
– כן, כן.
– טוב… אם אתה רואה את התגובות, אז למה צריכים מישהו שיצנזר את הטוקבקים?
– כי יש תקן.
– אוקי.
– ואני מקשיב פה לחדשות וכל זה, ביפר את יודעת. ואני קורא עיתונים באינטרנט, את יודעת, בשביל להיות מעודכן אם יקרה משהו. אני גם צריך לכתוב על זה. אז אין לי זמן להתעסק עם התגובות. זה גם לא כיף. סתם כאב ראש. אף אחד מהעורכים לא אוהב את העסק הזה של התגובות.

“אוקי”, סיכמתי את ההקשבה וחזרתי לעניינים. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. מחק. אשר. מחק. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. אשר. “תקשיבי רגע”, הוא קטע את השוונג. “אה”, מלמלתי והנחתי את העכבר, נעמדתי.

– הכתבה ההיא.
– נו.
– זו כתבה שאני כתבתי.
– טוב.
– תשתדלי לאשר כמה שיותר תגובות, טוב?
– אוקי.

הגעתי לעמדה שלו וחייכתי. הוא בהה בי לרגע והמשיך: “זה חשוב”. הוריד את המבט בהיסוס.

“נעים מאוד”, הושטתי את היד והצגתי את עצמי. הוא מלמל את שמו, “כל השאר, כאילו כתבות אחרות, פשוט יד קלה על ההדק, אם זה מצטבר לך, כלומר”.

– טוב. רגע, יד קלה על ההדק זה אומר לאשר או למחוק?
– פשוט אם יש ספק, אז תמחקי.
– טוב.

והלכתי למטבח להכין לעצמי עוד קפה. אולי תה. אולי קפה. כבר שתיתי קפה. אז מים. וגם תה, שיהיה. מה יש פה? חיטטתי בארונות. סוכר, תיונים, קפה. כוסות פלסטיק, כוסות קלקר. אוקי. חזרתי לעמדת המחשב בסתמיות מסוימת.

הבטתי מחוץ לחלון, ירח חצוי מעל תל אביב.

____________________
הטקסט התפרסם במקור בגליון 6 (חורף 2010-2011) של כתב העת מעין, שמופץ יחד עם עוד שלושה מוספים: "גלשן", ספר השירה של מיכל דר; "שירה מפרקת חומה", שירון ערבי-עברי של חבורת גרילה תרבות; ו"החדש והרע", מגזין לאמנות. ואן נויין פרסמה בהוצאת "מעין" את ספר השירה "עין הכמהין".

עוד על טוקבקים:

• התגובמולטור
• זבל מניאק / בן של ערביה בת / אלף / יא חרא בן חרא
• טוקבקים פיזיים בשירותים
• טוקבקים לכותבת טור על אופנה למידות גדולות
• דברים מצחיקים קורים לך כשאתה מסנן טוקבקים

6 בינואר, 2011 | בנושאים: חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 14 תגובות