ספינינג בתל אביב: הספין הירוק של העלמת מקומות חניה לתושבים

פוסט של אורי תובל


למה אני מעדיף ללכת ברגל בחום ובלחות, ולא לעלות על האופניים של התל-אופן

(אני מבקש להודות לראש העיר בפועל, עידוק, שהזמין אותי לשאת פה כמה מילים. לא יודע מה עבר לו בראש, אבל לכבוד הוא לי להתארח בבמה השנייה הכי שווה במדינה).

יש באזז מגניב חדש בתל אביב: מורידים מקומות חניה. וודי אלן היה אומר על זה – האוכל גרוע, ועוד נותנים ממנו כל כך מעט. בתרגום לישראלית: גם תוכנית גרועה, וגם לא ממש מתרחשת.

למשל ברחוב בלוך. לפני כמה חודשים בישרה העירייה ש-60 חניות ברחוב יבוטלו לטובת סלילה של שביל אופניים. והיה גם מסר: “סוף ההעדפה למכונית הפרטית“. בבלוך ייסדתי את המדיניות הירוקה החדשה. העירייה נראתה נחושה, פגישות עם התושבים התפוצצו. אבל לפני כחודש נודע לי מגורם מוסמך בעירייה שתהיה היענות חלקית לדרישות: 70 חניות באזור בלוך, שכיום מותר גם למכוניות לא תל-אביביות לחנות בהן אחרי חמש בערב – יוסטו לשימוש בלעדי של התושבים. בנוסף, נולדו 12 מקומות חניה חדשים בכחול-לבן. לא ראיתי מפה, לא יצאתי לשטח, וברור שזה לא ממש מחזיר את החניות שירדו. אבל מה קרה לנחישות? לעקרונות? למדיניות?

מתברר שגם חניה היא פונקציה של פוליטיקה – וזה מצוין. זאת דמוקרטיה בפעולה. קצת לחץ מכיוון הבלוכאים, והעירייה קצת הקשיבה להם. אם הבלוכאים לא היו נשארים לבד, היה הרבה לחץ, וגם הרבה הקשבה. אבל נראה שעכשיו קצת מאוחר לבטל את התוכנית הזאת.

* * *

אז איך נראית המפה הפוליטית של החניה בתל אביב?

ארבע “מפלגות” משחקות במפה הזאת. הקולנית והפטרונית מכולן היא “ירוק“, שרוצה להפוך את תל אביב לעיר-מדרחוב, שבה הרכב העיקרי הוא אופניים, כמובן לצד תחבורה ציבורית אירופאית. מפלגת “ירוק” מברכת על כל צעד שמריח כאקולוגי, גם אם ברור שאינו תורם בכלום לשיפור ממשי. שבילי אופניים חסרי משמעות? סבבה! הורדת חניות? מעולה. נת”צ לא אפקטיבי באבן-גבירול וקרליבך? משובח.

המפלגה השנייה היא “פיתוח“, שרוצה להפוך את מרכז תל אביב לשכונת יוקרה. מצביעי המפלגה הם דווקא משתמשים כבדים ברכב פרטי, אבל הם נהנים מחניה פרטית – מתחת למגדל שלהם או בחניוני הענק במרכז העיר. “פיתוח” אמורה להיות יריבה של “ירוק”, אבל בעניין הורדת החניה בכחול-לבן, הן ביחד בקואליציה. לאנשים של “פיתוח” לא אכפת אם יש חניה ברחוב – הם פשוט לא משתמשים בה. אז מה אכפת להם לעשות מערוף ל”ירוק”.

יחד עם “ירוק” ו”פיתוח” יושבת בקואליציה מפלגה שלישית, שהיא הגדולה ביותר, אך הסמויה ביותר. זוהי מפלגת “תושבי חוץ” – אנשים שנכנסים עם האוטו לעיר. חצי מיליון כלי רכב נכנסים בכל יום לתל אביב (!), והם האחראים האמיתיים לבעיות התחבורה כאן. מי שמעודד אותם להשתמש בפרייבט זו מדינת ישראל, שסוללת למענם אוטוסטראדות מדהימות ומחלפי ענק ועדיין לא החליטה מה לעשות עם כלי הרכב הארוך הזה (משפחה אחת מהגן של הבת שלי עברה לכרכור. ההורים ממשיכים לעבוד בתל אביב. הם סיפרו שכרכור נהדרת, “הבעיה היחידה זה הרכבת”, אמרו, “כל הדרך בעמידה או על הרצפה, כמו סרדינים”).

לראש העיר תל אביב אין הרבה מה לעשות מול זרם המכוניות הזה. אם הוא היה רוצה לצמצם אותו – לא בטוח שיש לו את הסמכות לכך. ואולי הוא בכלל לא רוצה – זה הזרם שאחראי לשגשוג העיר. עד שלא תהיה פה תחבורה ציבורית לאומית ברמה מערבית, שום ראש עיר לא יעז לפגוע במאזדות-3 שדוהרות לתל אביב, וכנראה בצדק.

* * *

מול הקואליציה החזקה הזו, מתייצבת אופוזיציה חבוטה: מפלגת “הרוב הדומם“. חברי המפלגה הם כמה עשרות אלפי תושבי העיר – משפחות, שכירים, קשישים, צעירים – שהתחבורה הציבורית לא משרתת אותם מספיק טוב, ולכן הם תלויים ברכב הפרטי היקר. אני מוכן להתעקש על הקביעה הבאה: תושבי תל אביב שמחזיקים רכב, לא אחראים לבעיות התחבורה בעיר.

(אני מזמין אתכם למשחק שאני משחק עם עצמי. לא, לא זה. משחק אחר: אני עומד ליד נתיבי אבן גבירול או כביש ארלוזורוב, וסופר לכמה מכוניות חולפות יש תווית חניה של מרכז העיר. תמיד יוצא לי 15%, אולי 20% [חוץ מבבוקר ובחמש אחרי צהריים]. רוב הזיהום והפקקים של תל אביב בא ממוניות, אוטובוסים ואורחים).

בקומה ה-12 של עיריית תל אביב יודעים יותר טוב ממני, שבלי פתרון מטרופוליני-לאומי, שום נתיב ייעודי לתחבורה ציבורית באבן גבירול או קרליבך לא יעזור. “בעיות התחבורה במטרופולין שלנו רק הולכות ומחריפות”, כתב רון חולדאי לפני חצי שנה לראשי רשויות באזור. “בהיעדר אלטרנטיבה של תחבורה ציבורית יעילה, הציבור מעדיף את הרכב הפרטי”. פתרון אסטרטגי עוד אין, חולדאי מנסה להקים רשות תחבורה מטרופולינית, אבל העירייה שלו עומדת תחת לחץ של “ירוק”, “פיתוח” ו”תושבי חוץ”, והיא צריכה לזרוק להם איזו עצם. “הרוב הדומם” משלם את המחיר על הדמגוגיה הירוקה.

(הערה בסוגריים: בתכל’ס, אני לא בטוח שהעירייה עצובה מדי מכך שמעמד הביניים נפגע. כמו הממשלה, כמו האוצר, כמו המילואים, כמו המצב המדיני, כמו החרדים, כמו כולם, גם העירייה שוחקת אותו ומעמיסה עליו הוצאות: שימור בתים או שיפוץ החזיתות וזה עוד לפני שהזכרנו שמדובר בעיר היקרה ביותר במזרח התיכון וכל מה שקורה עם מחירי הדיור).

אבל תראו איזה קטע: העיר אולי לא קשובה לבעלי המכוניות שגרים בה, אבל נראה שהיא דווקא מאוד אוהבת מכוניות: באבן גבירול יש שישה נתיבים. בארלוזרוב לפחות שלושה ולפעמים שישה. ביהודה הלוי יש שלושה לכיוון אחד. בחניון התרבות החדש יש 1,000 מקומות חניה (אבל אין שם הסדר “קרוב לבית” של חניה בחינם בלילה לתושבי האזור. במקום זה, אפשר לעשות מנוי). בקצה רוטשילד נבנה חניון גדול, וחניוני ענק מתוכננים גם במתחם גבעון ובבוגרשוב (ויש תוכנית גם לאלפי מקומות מתחת כיכר רבין, אבל כנראה שזה לא יקרה בקרוב). כדי להדגיש עד כמה אותם חניונים חיוניים לנו, מסבירים לנו לאחרונה בלי בושה שהחניונים הם מקלטי ענק נגד התקפה כימית נוראית.

אז זה לא שמפסיקים ליצור מקומות חניה בתל אביב. נהפוך הוא, מייצרים כאן המון מקומות חניה, להמון המכוניות שייכנסו לעיר – רק בתשלום. איך קוראים למה שקורה כאן? הפרטה! לוקחים משאב ציבורי בחינם – חניה ברחוב בכחול-לבן – ומעלימים אותו בשם הספין הירוק, לטובת חניונים תת קרקעיים בתשלום – שנבנים בשם הספין הביטחוני. זה ספינינג בתל אביב, ואנחנו עוד חושבים שזה בריא לנו. הירוקים (והאדומים) היו צריכים לעמוד פה על רגליהם האחוריות, אבל בשם הספין הירוק, הם משתפים פעולה עם מכירת התושב הממוצע לאילי החניונים.

* * *

התעלפתם? עוד לא? יופי, יש עוד קטע אחד אחרון. על תל-אופן.

סיסמת הקסם שמנחה את העירייה בהתמודדותה הבלתי אפשרית עם הלחצים השונים המופעלים עליה, היא “מציאת איזון בין שימושי הכביש”. אלא שהאיזון הופר בשל פרויקט “תל-אופן”. לאחר חודש, כבר דווחנו שיש לו 2,000 מנויים. כשיגיע, נניח, ל-20,000 מנויים, יטענו שהעומס דורש הורדת חניות לטובת שבילי אופניים. ייקחו רחוב כמו סוקולוב, ויסבירו לנו שהמון אופניים ירקרקים נוסעים לפארק על המדרכה, ויש תאונות בין רוכבים לילדים, ולכן צריך להוריד חניות לכל האורך לטובת שביל אופניים. איזון!

(דרך אגב, שמתם לב שבאופניים הירוקים אי אפשר להסיע ילד מאחור? הסיבה הרשמית היא בטח ביטוחית, אבל שוב – מי לא יכול להשתמש בהם? נכון, בעלי המשפחות, אלה שגם לוקחים מהם את החנייה. נו, נודניקים, שיעברו כבר לפתח תקווה).

בפרויקטים דומים בחו”ל התגלה שרוב שוכרי האופניים הם תושבי חוץ – שמגיעים לעיר ברכבת, או חונים בחניוני חנה-וסע עצומים. שני דברים שאין אצלנו. לכן, אצלנו לא יהיה צמצום במספר המכוניות, אבל תושבי העיר יפסידו חניה בחינם. נכון, בהרבה ערים באירופה מעודדים את התושבים לעזוב את הרכב ולעבור לאופניים, אבל תראו בתמונות, יש שם כלי רכב שאני לא מכיר. זה נראה כמו אוטובוס אבל יוצאים לו חוטים מלמעלה. ומי יודע, אולי יש להם אפילו תחבורה ציבורית שבעה ימים בשבוע.

תל-אופן זה פרויקט נחמד, אפילו שמיש ויעיל. בשבוע שעבר נגנבו האופניים שלי, ואולי אעשה מנוי לפרויקט הזה (רגע… האם יכול להיות ש… לא, לא יכול להיות). אבל ברמה העקרונית, הפרויקט הזה הוא דמגוגיה, אבק ירוק בעיניים. זה אקט שיווקי שמטרתו למתג את העיר הזאת כ”ירוקה” בזמן שהיא הכי שחורה. כמו הנת”צים המגוחכים והורדת החניות בבלוך – זה לא חלק מתוכנית אמיתית לשינוי במצב התחבורה, זה רק תהליך שכל מטרתו, להוריד אותי מהרחוב לחניון תת קרקעי בתשלום.

אומרים לנו שכשתהיה פחות חניה בעיר, יהיה יותר טוב. אבל הסדר צריך להיות הפוך: כשיהיה יותר טוב, נוכל לוותר על הרכב ונזדקק לפחות חניה. אבל לפוליטיקה אין סבלנות לשינויים אסטרטגיים, ובשיטת “מצליח” מנסים פעולות כוחניות. הצליח בבלוך? סבבה. בפעם הבאה ניפגש בבן-גוריון. מעמד הביניים התל אביבי ייאלץ לשלם יותר על חניה, או לעזוב את העיר. אישית אני חושב שב”ירוק”, “פיתוח” ו”תושבי חוץ”, לא יהיו יותר מדי עצובים. אבל יש אפשרות נוספת: ש”הרוב הדומם” ישמיע את קולו. אנחנו אולי פחות מאגניבים, אבל אנחנו לא בנים חורגים בעיר הזאת.

_____________________
אורי תובל הוא סגן עורך "מוסף הארץ"

14 ביולי, 2011 | בנושאים: 404, עירוניה | 17 תגובות