למה הלכתי לראות את פיסת הצואה המחייכת “אמוג’י – הסרט”
אתמול אחרי העבודה עשיתי משהו יותר חשוב מדיאליזה והלכתי לראות סרט גרוע בקולנוע.
את הרעיון לעשות את זה שאבתי מהספר הנ”ל שתמונתו מצורפת לכאן, “A Year at the Movies”, שהכותב שלו, קווין מרפי, הוא מיוצרי סדרת הקאלט המוצדקת Mystery Science Theatre 3000 (mst3k), כך שאפשר לטעות ולחשוב כי הוא שואב הנאה מסרטים גרועים, כמו אלה שעליהם ירד מדי תכנית, טענה שהוא מכחיש בתוקף.
הסרטים האלה, הוא כותב, גורמים לו לסבל כי הם מחופפים, עצלים, ובעיקר כי הם נוצרו על ידי יוצרים ומפיקים חמדנים שרצו להרוויח כסף קל על חשבון קהל פתי. ובדיוק מהסיבה הזו הוא נהנה ללכת לסרט גרוע בקולנוע (במקרה של הספר, “קורקי רומנו”, שהוא אכן דרעק בל ייאמן) – כדי לראות שהקהל הלכאורה פתי מסרב לאכול את התבשיל המוקדח המוגש לו.
שער הספר “שנה בסרטים” של קווין מרפי
בימים אלה אני כותב את העונה השלישית של “שבט צוצלת” (אני עוד אוכל לכם את הראש עליה בזמן המתאים, לא לדאוג) תכנית ילדים שבזמן העבודה עליה נתבקשתי שוב ושוב לפשט את התכנים שלה, לרדד את המסר שלה (מי ישמע), להנמיך את השפה שלה. ואם אפשר להכניס סלבס, להשתמש בבאזוורדז, לכלול רפרנסים לטרנדים.
סירבתי שוב ושוב, וקוממתי עליי לא מעט אנשי הפקה בתכנית מסיבה פשוטה (כאילו שתיים, אבל זה שאני פלוץ עיקש פחות רלוונטי לנקודה) : אני מסרב להאמין שאני כותב לקהל של דבילים. מדוע הורים לילדים מוכנים לקבל כעובדה שקהל של ילדים הוא בהכרח כזה שנרתע ממורכבות כלשהי עדיין נשגב מבינתי.
כרזת הסרט “אמוג’י – הסרט” בהונג קונג
לפיכך אני ממליץ לכל עוסק בתחום לצפות בסרט האימוג’י. פיסת צואה שנולדה בחטא ומתוך אמונה שאם רק נשתמש במונחים כאילו אופנתיים ועכשוויים הקהל יגמע הכל בצמא של גמל אחרי שבועיים בסהרה, ולראות את אותו קהל יעד מסרב לקנות את מה שהוא מזהה בקלות כמשהו שבאופן ברור רק נועד להימכר לו. שלא לדבר על לשמוע אותו, ותאמינו לי הוא לא נותר שקט למול החנפנות הבוטה והלא מוצלחת.
חוויה נהדרת. לשעה וחצי בלתי נסבלות בעליל מכל היבט אחר חזר לי האמון באנושות. יותר מועיל לבריאות מדיאליזה.
אישה בוואנזי אמוג’י קקי מחייך. תמונה: עידו קינן (cc-by-sa)
פתאום קם אדם בבוקר ומגלה כי הוא פשיסט // אריק שגב
פתאום קם אדם בבוקר ומגלה כי הוא פשיסט.
למה?
כי הוא תלה דגל במרפסת, וכי ביום הזיכרון הטלוויזיה שלו פתוחה על שמות הנופלים שרצים בערוץ 33, וכי באמת מפריע לו שלא משמיעים ביום הזה רק שירים בעברית.
והכי פשיסטי לפי הפשיניסטים של הפאשיזם זה לעמוד בצפירה, וגם את זה אני עושה. גם אם אני לבד בבית.
אז ככה:
א. המדינה הזו שלי. גם שלי, כמובן, אבל בטח לא אקסקלוסיבית של הצבא, או של הממשלה או של ועדת הטקסים או של מועצת יש”ע. אני משלם מיסים, התגייסתי לצבא (ושוחררתי ממנו לפני השלמת השירות. סעיף נפשי, אם כבר שאלתם. אני מבין שזה מפתיע).
אף אחד מהדברים האלה לא נעשה מבחירתי, אבל לחיות פה כן. ואני כנראה גם אמות פה. שילוב של שפת אם, נוסטלגיה וזה שכל החפצים שלי כבר כאן גם ככה.
ב. הציונות היא רעיון מדהים, וזה שהצליחו לבצע אותה מדהים לא פחות. זה לא אומר שאני מסכים לכיבוש, שלילת זכויות אזרחים לא יהודים או המלחמה הבאה עלינו לטובה.
ג. אני מתעב את נראטיב הגבורה או במותם ציוו (לכן, ד”א, הטלוויזיה שלי לעולם לא על שידורי יום הזיכרון). אני נוטה לקבל את הסברה שברירת המחדל של אדם היא לא למות. מהבחינה הזו שמות הנופלים היא רשימת קורבנות. של איוולת, של פוליטיקה אטומה, של אידאולוגיה שגויה ושל רהבתנות. אני מכבד אותם, לא בגלל שהם מתו למעני, אלא בגלל שהם רצו לחיות ובכל זאת נפלו. צריך להיות ערל לב בשביל לא לתת את הרספקט שלך למוות בלתי מוצדק שכזה.
ד. אני מאמין גדול בכך שלצחוק בצפירה היא תגובה אוטומטית וטבעית של ילדים שפתאום מתבקשים לעמוד בשקט ולכבד יום שאמרו להם הרגע שהוא חשוב. זה מביך וזה מוזר. אתם כבר לא ילדים ולעמוד דקה לא יהרוג אתכם. וקחו בחשבון שלאכול את הראש על למה עמידת דום הופכת אותי לתומך טוטליטריזם לוקחת הרבה יותר זמן מהצפירה, ומרעישה הרבה יותר.
והיא גם גורמת לי לגחך לא פחות.
ה. ב. מיכאל אמר פעם ש”מה שעומד ביני לבין הארץ זו המדינה”. זה הציטוט שאני סוחב איתי כל יום עצמאות. כי אני ילד גדול ואני מסוגל להבדיל בין אהבתי לאחת וקובלנותיי כלפי השנייה. גם אם יש לי דגל במרפסת.
ו. ושורה תחתונה כרגע: אם אתם מזלזלים ביום הזכרון או יום העצמאות בהם אתם רואים טקסים ריקים מתוכן, אין עם זה בעיה, אנחנו עדיין (עדיין!) דמוקרטיה. אבל אם אתם בכל זאת יוצאים לחגוג הערב ולנפנף מחר, אז אתם פאקינג צבועים. יצא שרקדתם בחתונה בלי להביא צ’ק.
בקיצור, הדבר הכי טוב שאתם יכולים לעשות ביום העצמאות זה לחשוב עצמאית. ולזרוק רפש בכל מה שנושא דגל הוא תגובה לא פחות אוטומטית מלהצדיע לדגל.
חג שמח, ואם הבן של נפתול מגיע לנשק את הדגל שלי הוא חוטף בעיטה מהקומה השלישית.
(בתמונה: השם שרץ כרגע. אחד מאלפי השמות של חללי מלחמת יום הכיפורים, או “כיפור” כפי שהיא מכונה אצלנו בבית. אבי לחם במלחמה הזו, איבד בה חברים וכשחזר מסיני אחרי חודשים גם עשה אותי. הוא לא גיבור, לא פטריוט עיוור, אבל חייל שיוצא בגיל 25 להילחם וחוזר הביתה לאשתו מספיק מצווה את החיים בשבילי)
אריק שגב הוא תסריטאי, סטנדאפיסט ומורה לתסריטאות. כתב בין השאר ללילה גוב, ארץ נהדרת ואת הסדרות אולי הפעם ובנות הזהב הגירסה הישראלית. בימים אלה מצטלמת סדרת ילדים בכתיבתו
