משחקי הכנסת: חבר הכנסת פקמן וסיעת הספייס אינביידרז
“משחקי הכס יש, משחקי הרעב יש, אז למה שלא יהיו משחקי הכנסת?”, שואל אורן ג’מצ’י, בן 42 מהמרכז, 
אמן מדיה דיגיטלית ואנימציית תלת-ממד בוגר בצלאל. “מה כבר אפשר להגיד אחרי שחברי כנסת מכובדים לכאורה בוזזים את המוח מהכנסת והאח הגדול נראה כמו גרסה חיוורת של המציאות”.
היצירות שלו, Candy Crush Invaders ו-Ghost Busters, הופכות את הכנסת לזירת משחקים הלכה למעשה, שבה המטרה היא להשיג כמה שיותר לעצמך בזמן שאתה מחסל את האויב; הבחירות שלו את מי להציב בתפקיד הטובים ואת מי בתפקיד הרעים עוד עלולות להביא אותו לחקירה אצל קצין הכנסת.
התפרסם במדור “אמנות בשער” בגליון 6.2015 של מוסף פירמה של גלובס
לטלוויזיה החינוכית יש פייסבוק מצוין אז הנה ראיון עם המפעילות שלו
“האחיות זיו” הפכו את הפייסבוק של הטלוויזיה החינוכית מדף לקידום פרקים ביוטיוב לזרוע תוכן עצמאית, מצחיקה וחתרנית
ערב הבחירות, רגע לפני דוח מבקר המדינה בנושא מעון ראש הממשלה, פרסם בנימין נתניהו סרטון שבו הוא נראה מסייר במעון בהדרכת אשת רה”מ שרה נתניהו, ומתפעל ממצבו הרעוע. באותו יום פורסמו בדף הפייסבוק של הטלוויזיה החינוכית ממים שעסקו בנושא באמצעות דמויות מהסיטקום הוותיק “קרובים קרובים”, ובהן תמונה של יורם יושב על הספה והכיתוב “כשהדוד מאמריקה מגיע, מושיבים את יורם על הכתמים”. זמן קצר אחרי הפרסום, האחיות זיו הסירו את הממים.
האחיות זיו הן מיה זיו, בת 40 מתל אביב, וסתיו זיו, בת 29, במקור ממקיבוץ עמיעד והיום מתגוררת במושב שדמה. הן אמנם חולקות שם משפחה אך אינן אחיות, רק מכונות כך בטלוויזיה החינוכית, שם הן אחראיות על ניהול דף הפייסבוק של הערוץ. “חמש דקות אחרי שהעלינו את הפוסט הבנו שקצת הזדרזנו”, אומרת מיה זיו. “בכל זאת, אנחנו ממומנים בכספי הציבור. אני כאילו לא יכולה להרשות לעצמי להיות בצד אחד. בניגוד לפוסטים פוליטיים אחרים שעשינו, בגלאמין זה היה לצחוק על תופעה מצחיקה מאוד שלא היה איך לאזן אותה, וככזאתי היא נתפסת כתעמולת בחירות. לא היה בכלל רגע אחד שאלה אם היה טעות לעלות. עשינו טעות שהעלינו את זה, ההתלבטות היתה אם להוריד או לא להוריד, כי יש הצהרה גם בלהוריד פוסט”.
מיה זיו וסתיו זיו. צילום: אנה פולנסקי
“בגלל שזה היה ערב הבחירות פשוט אמרו לנו שצריך להוריד”, אומרת סתיו זיו. “ביבי לא התקשר לאלדד ואמר להוריד, זו היתה החלטה פנימית של לא להיכנס לשם. לדעתי, למשל, לא יודעת אם היו צריכים להוריד”. מיה זיו: “אני חושבת שבסופו של דבר לא נגרם נזק, לא לנו ולא לגלאמין. אבל זה בהחלט הזכיר לנו שוב שכמה שאנחנו נהנות וצוחקות ויושבות ומריצות קטעים ובאמת יושבות על מאגר החומרים הגדול, כמה שזה כאילו מגניב ואפשר לעושת דברים כאלה נורא כיפיים עם החומרים האלה, אז אנחנו עדיין גוף ממלכתי”.
אלדד שנתניהו לא התקשר אליו הוא מנכ”ל החינוכית, אלדד קובלנץ. לדבריו, ״פעילות הדיגיטל של החינוכית היא ההוכחה שניתן להיות חתרני וחינוכי, אלגנטי וצעיר וגם חכם ופשוט. ניתן לעשות זאת בתקציב זערורי, כל מה שצריך זה אסטרטגיה מדוייקת וצוות מעולה”. האחיות זיו מחזירות מחמאות על חופש הפעולה ועל קידום פלטפורמות הניו-מדיה כזרוע החדשנות של כלי התקשורת הוותיק. “אלדד נורא נותן דגש לפלטפורמה של הדיגיטל, גם יוטיוב וגם פייסבוק, כממש פלטפורמה בפנה עצמה שהיא יצרנית תוכן. אנחנו ממש, כל כולנו, המאמץ שלנו מרוכז בזה, אנחנו לא עושים עוד דברים”, אומרת סתיו זיו. מיה זיו מוסיפה: “לשמחתי, וחלק מהסיבה שבאמת יכולנו קצת להתפרע על העמוד, היא שאלדד קובלנץ המנכ”ל הוא באופן מפתיע מאוד חובב חתרנות. גם אחרי שפישלנו או כששברנו את האיזון הזה או שעשינו משהו שהוא קצת יותר פוליטי, אז הוא ממש לקח אותנו לשיחות של ‘אל תפחדו מכלום, תמשיכו ככה, תעשו שטויות, יהיה בסדר'”. “הוא ממש רואה בנו את האנדרגראונד של החינוכית”, אומרת סתיו זיו, “ממש נותן לנו חופש ואומר לנו בפירוש להיות, אני לא אוהבת את המילה ‘חתרני’, אבל כן להיות הצוות שמעיז יותר, שלא שומר על התדמית של החינוכית”. לא דברים מובנים מאליהם כשהם מגיעים ממי שחתום על נוסחת הפלייליסט הסחית והמצליחה של גלגלצ.
מיה זיו הגיעה לחינוכית לפני שש שנים, אחרי עבודה בטלוויזיה ובנענע10 ככתבת ועורכת תוכן, וכיום היא ראש צוות תוכן בערוץ. סתיו זיו הצטרפה לפני שנתיים בעקבות מודעה בפייסבוק, אחרי שנה של עבודה דומה בניהול דפי פייסבוק במשרד פרסום: “מאוד לא אהבתי את העמודים שעשיתי שם, כל מיני עמודים של קונגלומרטים שיש דרך מאוד ספציפית לנהל אותם: אתה רושם פוסטים בעמוד וורד, שולח למנהלת שיווק, היא משנה לך הכל ומחזירה לך משהו מזעזע”. ההתחלה בחינוכית היתה בנאלית: “כשהגעתי זה היה עמוד שומם, היו 5000 לייקים, משהו כזה, והפעילות היומיומית היתה נטו לקדם תכנים בצורה הכי אפורה – לשים תמונה, לינק ליוטיוב ומלל. הלינק היה מתוך מטרה שיביא המון טראפיק ליוטיוב. הקהל שלנו בעמוד היה לרוב כל מיני הורים שגדלו על תוכניות של החינוכית, אנשים שנכנסים פעם-פעמיים ביום לפייסבוק ומשתפים תמונה שהדליקה אותם. הקהל בפייסבוק לא היה קהל שחי את העולם הזה”.
“היוטיוב והפייסבוק קצת כרוכים זה בזה כי הם מדברים על אותו דבר – על הפיכה של החינוכית, שמנסה לעשות כמה שיותר חדשנות והתקדמות בתוך תחום הזה”, אומרת מיה זיו. “עוד לפני שהבנו את הפוטנציאל של הפייסבוק, התחלנו מהיוטיוב, העלינו שמה הכל בשידורי בכורה. בהתחלת הדרך השתמשנו בפייסבוק בשביל לקדם את היוטיוב, עד שהבנו שהתכלית בזה היא מאוד חלקית: יוטיוב מתנהל בתוך עצמו, ופייסבוק לא מעודד את המעבר ליוטיוב, את הלינקים, את התפוצה. התחלנו לעשות דברים שנועדו לפייסבוק עצמו, לא כקידום של החינוכית, לא להגיד, תראו את הפרק המגניב הזה, אלא התחלנו לחשוב איך אפשר לעשות את הפייסבוק שיהיה מעניין”.
“במשך השנתיים האלו”, אומרת סתיו זיו, “לא יודעת איך זה התחיל בדיוק, אולי זה משהו שאני הבאתי איתי, יותר תעוזה כזאת לשנות, ולאט לאט התחלנו פוסטים עם יותר ציניות והומור עצמי. החינוכית זה גוף שהתדמית שלו היתה מאוד אפורה, של אנשים שלא שמרו טוב את קטעי הווידאו והם הלכו לאיבוד בארכיון, שמשתמשים באותה תפאורה לכל מיני תוכניות, ואז הבנו שלמה לא לצחוק על זה בעצם? הומור עצמי מתקבל בצורה מדהימה אצל הקהל שלנו, וגם גורם להמון שיתופים והנאה של הגולשים, וגם הנעה, שהם משווקים את זה. גם הקטע הזה של פוסטים שבכלל לא באים לתת תכנים אלא לקדם את הפייסבוק שלנו כיצרן תוכן. הרבה פעמים הם הגיעו לצינור לילה, במקו היו כתבות, וזה הוסיף לנו המון לייקים. עבדנו עם גוף שעושה לנו קידום ממומן ואין בכלל מה להשוות, הכוח של הוויראלי הרבה יותר חזק”.
כלי חשוב נוסף הוא מה שסתיו זיו מכנה “מענה הדוק”, כלומר ניהול דיאלוג עם הגולשים. אחד מהם כתב לחינוכית שהמומינים הם מתנחלים בלתי חוקיים בעמק שעליו השתלטו, ושאל: “אתם לא חושבים שזה בזיוני לשתף פעולה עם קולוניאליזם ולהפיץ את מסרי האפרטהייד נגד הסרחים בערוץ שאמור להיות חינוכי לילדים?”; סתיו זיו ענתה לו בשם הערוץ, “נשמע לנו שאפשר לעשות על זה גם קורס בחוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטה: מומינים בשירות הקולוניאליזם: הפצת מסרים קולוניאליסטיים באצטלה של תוכנית ילדים”. הגולש שיתף את התגובה וכתב: “עכשיו זה רשמי, חינוכית 23 הם העמוד הכי טוב בפייסבוק!”
החינוכית מדוכאת מהזדקנותה, טוקבקיסטים נגד קרובים קרובים
סתיו זיו מציגה פעילויות מוצלחות מדף הפייסבוק של החינוכית.
1) יום הולדת לחינוכית – שימוש בפיצ’ר של פייסבוק כדרך לעשות דברים קצת אחרת (אמוטיקנים והאנשה של החינוכית לפרופיל אישי).
2) קמפיין טוקבקים – קידום הפרק האבוד של קרובים קרובים בהדרגה. התחלנו בדיון כביכול ספונטני על הלופ האלמותי של קרובים קרובים – להמשיך או להפסיק, והמשכנו בקמפיין בסגנון “הקראת טוקבקים” (1, 2, 3) שחשף למעשה את הפרק האבוד.
בין אם אתם מעריצים מושבעים, ובין אם מאסתם בתכנית, ביום הבחירות ב-22:00 כולם צופים בפרק האבוד של 'קרובים קרובים'. יונית לוי, תמר איש שלום ויעקב אילון – תגידו שלום ולהתראות לרייטינג שלכם!
Posted by חינוכית 23 on Thursday, March 12, 2015
3) “פריימינג”, במקום לשתף תכנית מלאה מהיוטיוב, לקחת קטע מעניין ומעורר מחלוקת ולהטמיע בפייסבוק. במקרה הזה השיר הקונטרוברסלי של עדי קיסר, שיתופים בשפע.
המשוררת עדי קיסר היא המזרחית שאתם לא מכירים.הפרק המלא של חוצה ישראל עם קובי מידן זמין גם בYouTube:https://www.youtube.com/watch?list=PL51YAgTlfPj4zFxXNjp8UC6nE9ePEQ9Ai&v=sNgCPptbV44&feature=player_detailpage#t=0
Posted by חינוכית 23 on Wednesday, January 7, 2015
4) תכניות החינוכית מתחפשות לכבוד פורים – זווית אחרת לפורים.
לכבוד פורים : תכניות החינוכית מתחפשות והראשון בסדרה: ''היה היה'' מתחפשת לסרטון דעא"ש
Posted by חינוכית 23 on Monday, February 23, 2015
5) פוסט דופלגנגר – שימוש בדמויות החינוכית.
6) פוסט שיריונים – שימוש בדמויות החינוכית.
7) פוסט יום המשפחה מרקו – שימוש בדמויות החינוכית.
8) פוסט המכשפות – הדרה נשית מהמופע של אביב גפן ורוקסן, נקיטת עמדה כדרך להשתמש בחומרים בצורה קצת אחרת.
היום ייערך המופע ''חוזרים לרוקXן'', והחינוכית מפרגנת לנהדרות הנעדרות ממנו, בפלייליסט מיוחד בערוץ המוזיקה שלנו: https://www.youtube.com/watch?v=HFbfPX26C5w&index=1&list=PLQlJ8z_GdC2kNlELIz6JpLiZ4-qnK21CJ
Posted by חינוכית 23 on Thursday, February 19, 2015
9) סרטון של ערן שטרום – גולש ששם לנו על הוול סרטון יוטיוב שמשווה בין מערכון זהו זה לפרסומת הלוטו שכביכול העתיקה. יצרנו איתו קשר וביקשנו רשות להטמיע אצלנו בפייסבוק, מתוך הבנה שזה יעשה הרבה יותר הייפ ויהיה יותר ויראלי (ובעיקר, יעשה הייפ אצלנו בעמוד). הגולש הסכים.
מדהים.כשערן שטרום, חובב זהו זה, צפה בפרסומת החדשה של הלוטו, היא נראתה לו – איך לומר? – קצת מוכרתהרבה פירגון לערן על העריכה המרשימה של הסרטון
Posted by חינוכית 23 on Monday, March 23, 2015
10) המענה ההדוק שהזכרנו, עונים לכל גולש, גם לכאלה שסתם באים “לשגע” אותנו. קרה לא מעט שגולשים שיתפו את המענה ה”חריג” בנוף העמודים העסקיים.
11) עושים צחוק גם מכל מיני קליפים הזויים מהאיייטיז מדי פעם.
דפנה ארמוני חוגגת מחר יום הולדת, ואנחנו מאחלים לה מזל טוב עם קליפ מקפיץ שעושה שימוש מושכל בגברים בג'ינס ובובות ראווה שנפלו ממשאית
Posted by חינוכית 23 on Thursday, March 12, 2015
התפרסם בגליון 4.2015 של מוסף פירמה של גלובס
ריקי ג’רבייס והטינאייג’רים של אולפני צ’אנלפליפ // ראיון עם קלייר טברנייה
“כל אמן”, אומר ריקי ג’רבייס, “יגיד לכם שהוא רוצה שכמה שיותר אנשים יראו את העבודה שלו, עם כמה שפחות הפרעה לאותה עבודה. ליצור, לקבל זכויות עריכה סופית, ולהיות הגוף המשדר זו החוויה האמנותית האולטימטיבית. זו הסיבה שחברתי ליוטיוב כדי ליצור תוכניות מקוריות. ובגלל כל הכסף שהם נתנו לי, כמובן”. ג’רבייס, יוצר “המשרד” ו”ניצבים”, אמר את הדברים עם חשיפת השת”פ שלו עם יוטיוב, שמימנה לו הפקת תוכניות מקור במיוחד עבור פלטפורמת הסרטונים שלה, בשיתוף חברת ChannelFlip. מנהלת החברה, קלייר טברנייה, אמרה בראיון ל”פירמה”: “אנחנו היינו מרוצים מהתוצאות והוא היה מרוצה מהתוצאות. הוא למד את הכוח של שליטה מלאה, כי אפילו לריקי ג’רבייס אין שליטה מלאה על מה שהוא עושה בטלוויזיה. יש הרבה אנשים שמסתכלים על זה ומחליטים, זה צריך לזוז, השורה הזאת צריכה להשתנות וכו’, בעוד שכשהוא עשה את סרטוני היוטיוב, היתה לו שליטה יצירתית מלאה, ואני יודעת שהוא מאוד מאוד נהנה מזה”.
רוב הטאלנטים שעובדים עם צ’אנלפליפ מפורסמים הרבה פחות מג’רבייס, במיוחד בקרב הקהל הרחב. אבל הם מפורסמים מאוד בקרב בני נוער, בני העשרה, שיש מפרסמים שהיו מוכנים למכור את הילדים שלהם כדי למצוא את הדרך ללבם ולכיסם. צ’אנלפליפ היא “סטודיו מקוון”, להגדרת טברנייה, ופעילותה מתחלקת לכמה חלקים: “יש לנו רשת ערוצי יוטיוב, שיש בה מספר יוצרי יוטיוב; סוכנות כשרונות מקוונת, שמייצגת כמה מהיוטיוברים מחוץ ליוטיוב; ואנחנו מספקים פתרונות תוכן ממותג למותגים וסוכנויות פרסום”. ברשת של צ’אנלפליפ יש כמאה יוטיוברים, לפי טברנייה, “אבל אנחנו עובדים עם עוד הרבה שלא נמצאים ברשת שלנו, שאנחנו חותמים איתם על חוזה אד-הוק אם יש קמפיין שאנחנו חושבים שיעניין אותם”. בסרטון קידום עצמי ממאי השנה דיווחה החברה על יותר מ-200 ערוצי יוטיוב עם 22 מיליון מנויים וכ-100 מיליון צפיות בחודש, אולם טברנייה אומרת לנו כי “צפיות הן לא מדד טוב להצלחה של האנשים האלה. המנויים הם בטח מדד טוב יותר”.
ליבת העיסוק של צ’אנלפליפ היא תוכן שיווקי. טברנייה: “הביזנס העיקרי שלנו הוא להיות הגורם המתווך בין מותגים, שרוצים להשקיע בתוכן מקוון, לבין יוצרים מקוונים. את רוב התוכן שאנחנו מאפשרים אנחנו לא מפיקים בעצמנו, אלא מתווכים בין המותג לסוכנות וליוצרים עצמם”.
כשאת אומרת מותגים את מתכוונות לחברות שמממנות את התוכן?
“לפעמים הן מממנות, לפעמים הן קונות פרסום סביב זה, אבל לרוב אנחנו מספקים פתרונות משולבים. אנחנו עובדים עם היוצרים שיעלו עם רעיונות לתוכן שישלבו את המותג לתוך הסרטון”.
אז את לא עוזרת לתוכן למצוא חסות, את רוצה שהתוכן יכיל את החסות בתוכו. אם אני יוצר סדרת רשת, נמצא דרך להכניס את קוקה קולה לתוכה.
“כן, זה הסיפור באופן כללי. האנשים שאנחנו עובדים איתם נוטים להיות מה שאנחנו קוראים ‘משפיעני יוטיוב’. זה לא שיש להם סדרת רשת, הם בלוגרים, הם עושים סרטונים שבהם הם מדברים על חייהם ויש להם קשר ישר מאוד עם הקהל שלהם, זה שונה מלהיות שחקן בסדרת רשת. זה יותר דיאלוג, יש להם סרטונים שבהם הם מספרים על החיים שלהם, חיי האהבה שלהם, הבריאות שלהם, כל דבר. זה יוצר מערכת יחסים מאוד מסויימת עם הצופים שלהם, שהופכת את שילוב המותגים למאוד מעניין”.
ואז אתם מבקשים מהם לכלול מותג בתוכנית שלהם.
“כן, אבל בדרך שמתאימה לתוכנית. הדבר האחרון שאנחנו רוצים לעשות זה להרוס את הקהל שלהם, לאכזב אותו. יש לנו צוות הפקת קריאייטיב שעובד עם יוצרי יוטיוב כדי למצוא דרכים מעניינות שבהן מוצרים ספציפיים יוכלו להיות משולבים לתוך התוכן שלהם”.
14 וידאו-בלוגרים גויסו לקמפיין של צ’אנלפליפ לקורנפלקס “קרייב”, חטיף ממולא שוקולד כמו “כריות” של תלמה. היצרנית קלוג’ז רצתה לשנות את המיתוג שלו מקורנפלקס לילדים לקורנפלקס לבני עשרה. החדרת פרסום סמוי לקרייב בסיטקום היא משימה פשוטה כמו לדחוף את קופסת הקרייב בין שאר הקורנפלקסים במדף של סיינפלד ולדאוג שהוא יוריד אותה במהלך אחד הדיאלוגים במטבח. אבל איך מחדירים תוכן שיווקי לווידאו-בלוג אישי? כל אחד מהמשתתפים קיבל מקרייב משימות מותאמות אישית, ובהן כתיבת שיר שמכיל מילים שקשורות לקרייב ונסיון לתפוס קרייב אחרי לבישת תחפושת של טי-רקס. ואיך היוצרים מסבירים את הפרסומת לצופיהם? כמו שאומר אחד מהם, שמככב בסרטון הקייס-סטאדי של צ’אנלפליפ: “אתם יודעים שהחיים שלי פחות או יותר סובבים סביב דגני בוקר גם ככה”. אה, כן, ויש את העניין של הכסף, שעוזר להחליק את העובדה שהאנשים האלו מבצעים את המקבילה הדיגיטלית של שרבוט סלוגנים של מוצרי צריכה ביומנם האישי. בהרצאתה צחקה טברנייה כשאמרה על קרייב ש”זה בעצם נוטלה עטוף בקורנפלקס, אז אתם יכולים להבין איך זה יכול למשוך בני עשרה”. טברנייה, אולי בלי משים, יצרה הקבלה חתרנית בין הממתק המוסווה כארוחת בוקר בריאה לבין הפרסומת המוסווית כתוכן לגיטימי של וידאו-בלוגר צעיר.
https://www.youtube.com/watch?v=qws5eVsoN_w
צ’אנלפליפ יכולה לסייע לשותף קטן להרוויח 90% יותר ממודעות על תכני הווידאו שלו ולהגיע לסדרי גודל של כ-25 אלף פאונד, ולשותף גדול להגדיל את הרווחים ב-50% לסדר גודל של כ-175 אלף פאונד, כך על פי גרף מקמץ במידע שהציגה טברנייה בהרצאתה על הזדמנויות יצירתיות ועסקיות של יוצרי רשת, שאותה נשאה בכנס “יוצרים ברשת” של איגוד המפיקים שהתקיים באוקטובר. אבל ליוצרי סרטונים לא כדאי למהר ולוותר על הדיי ג’וב שלהם, אם יש כזה. “האם רשת יכולה לעזור לכם להגדיל את הקהל של כוכבי יוטיוב? התשובה היא: כןןןןןןן, בערךךךךךך, אני מאוד נזהרת פה”, מתחה טברנייה את מילותיה בפקפוק לקול צחוקו של הקהל. “התשובה היא שאם הגעתם למסה קריטית – בהחלט, אבל אם אתם זעירים – לא, ואם אתם מאוד גדולים – כנראה שגם לא”.
סוכנות הטאלנטים של צ’אנלפליפ עובדת כמו דומותיה מחוץ לרשת – “אנחנו מסתכלים על הילדים האלה, שהם מאוד מאוד מוכשרים ונורא מפורסמים ביוטיוב, ועובדים איתם כדי לראות אם יש דברים שהם יכולים שהם יכולים לעשות מחוץ ליוטיוב – חוזה לספר, או תוכנית רדיו, או טישרטים, או ספלים, יש הרבה אפשרויות, חלקן נוגעות למוצרים, חלקן הזדמנויות להופיע בתוכניות אירוח. יש לנו רק שישה סוכנים, כי אנחנו בוחרים רק את מי שאנחנו חושבים שיש להם פוטנציאל אמיתי מחוץ ליוטיוב”. ההצלחות הגדולות בתחום הזה – וידאו בלוגרים שצ’אנלפליפ חיברה לתוכניות רדיו, ספרים, מוצרים והופעות – לא גדולות מספיק כדי שיהיו מוכרות בישראל, ואפילו לא לכלל הציבור בבריטניה – “הם עצומים, כוכבי היוטיוב הללו, אבל בדמוגרפיה מאוד מאוד ספציפית, שהיא בני עשרה צעירים. לקחנו שני מכוכבי היוטיוב הבריטיים שלנו לאמריקה, לפסטיבל, ובני עשרה עמדו בתור תשע שעות להצטלם איתם. הם הגיעו בתשע בבוקר ונשארו עד שש בערב בשביל הזדמנות צילום של 30 שניות. זה כמה הילדים האלה מצליחים. אבל הם לא מופיעים בהרבה מהתקשורת המיינסטרימית, כי הם מפורסמים רק בקרב טינאייג’רים”.
איך האולפנים הגדולים מזהים את התופעה הזאת ומגייסים אותם?
“הם לא באמת עושים את זה. הם לא עושים את זה טוב. היו הרבה נסיונות להשתמש בכוכבים הללו בטלוויזיה וברדיו ובמדיומים אחרים, וזה נכשל תכופות, כי לא הצליחו לתרגם את זה. היו כמה יוצאי דופן, ואחד מהם הוא ספרים. אם תסתכל על טבלאות אמזון תראה הרבה ספרים של יוטיוברים. המעריצים שלהם יקנו ספרים שנכתבו על ידיהם או בשיתוף איתם. זה תחום אחד שעבד ממש ממש טוב. אבל טלוויזיה לא כל כך, עד כה”.
זה כי למעריצים שלהם לא אכפת מטלוויזיה, והם צורכים את רוב הבידור שלהם ברשת?
“לא – הרבה מהמעריצים הללו רואים הרבה טלוויזיה. זה נובע מכמה סיבות: אחת היא שפעמים רבות, אולפני הטלוויזיה משתמשים ביוטיוברים כמו בטאלנטים, למרות שמדובר בסוג שונה של אנשים. אלה אנשים שיעשו סרטוני וידאו בחדר השינה שלהם מדי יום, ואז ישבו ויערכו את זה במשך חמש שעות. הם לא הטיפוסים המוחצנים שמצליחים בטלוויזיה. לעתים קרובות הם די ביישנים ורגילים שיש להם שליטה על הכל. ואז בטלוויזיה אנחנו אומרים להם מה לעשות, מה ללבוש, איזה איפור לשים, ואת זה הם לא עושים טוב. הרבה מהכשלונות סבבו סביב הסוגיה הזאת. זה נכון גם למוזיקאי יוטיוב, שלייבלים גדולים רוצים להעלות אותם על הבמה להופעה חיה, אבל הילדים האלה לא עשו הופעה חיה לפני כן, הם רגילים לעשות את זה מחדר השינה ולבלות שעות בעריכה ושפצור, והם לא יודעים מה לעשות על במה. זה לא אומר שזה לא יכול לקרות, אבל אי אפשר פשוט לשים אותם בטלוויזיה או על במה. צריך חשיבה מדוקדקת לגבי התוכן”.
“אני משוכנעת שהם יחיו בדו-קיום”, היא מסכימה לנסות ולחזות את עתיד הטלוויזיה והאינטרוויזיה. “אני חושבת שיהיו יותר ויותר גשרים בין הטלוויזיה ליוטיוב, אתה תראה כוכבי יוטיוב הולכים לטלוויזיה וכוכבי טלוויזיה הולכים ליוטיוב, אבל הם יישארו במסלול מקביל, כמו שתעשיית משחקי הווידאו מתקיימת במקביל לטלוויזיה ולסרטים, עם גשרים בין השניים”. אולם הגשרים הללו לא יאפשרו לצ’אנלפליפ לבנות את הביזנס שלה על כוכבים בסדר הגודל של ג’רבייס, שמישהו אחר גידל בשבילה. טברנייה אמרה באפריל בראיון לאינדיפנדנט הבריטי כי כוכבי הטלוויזיה שעבדו עם החברה שלה נהנו מהחופש, “אם כי הם לא תמיד אהבו את הצ’קים שהגיעו עם זה”. לנו היא אמרה: “השאלה היא אם הוא יוכל להמשיך עם זה, אם פיננסית זה בר קיימא הטווח הארוך, והתשובה היא, אם אתה ריקי ג’רבייס, אתה ככל הנראה עושה יותר כסף בטלוויזיה”.
התפרסם בגליון 2.2015 של מוסף פירמה של גלובס
התעמרות ראויה לציוץ של חברת התעופה
“@AmericanAir שלום שמי איברהים ואני מאפגניסטן. אני חבר באל-קאעדה וב-1 ביוני אני הולך לעשות משהו ממש גדול ביי”
מי שמנסה להתבדח עם אנשי הבידוק בשדה התעופה מגלה, לעתים בדרך הקשה של בדיקת נקבים, שבעולם התעופה אין חוש הומור כשזה נוגע לאבטחה. אמריקן איירליינז הזכירה שחוסר הסובלנות הזה חל גם באינטרנט, וגם כשברור לחלוטין שהאיום אינו אמיתי. כשהטוויטריסטית שרה בעלת הפרופיל @QueenDemetriax_ פרסמה את הציוץ לעיל, מפעיל הפרופיל של אמריקן עשה ממנה דוגמה למען יראו וייראו: “שרה, אנחנו מתייחסים לאיומים הללו ברצינות רבה. כתובת ה-IP ופרטים שלך יועברו לאבטחה ול-FBI” (אף שלחברה אין גישה לכתובת ה-IP של שרה).
שרה נבהלה והתבלבלה, כשהיא מציפה את טוויטר בציוצים מבודחים ומפוחדים לסירוגין. “אומפג [קיצור של “או מיי פאקינג גאד] התלוצצתי”, צייצה, ואז “אני כל כך מצטערת אני מפחדת עכשיו”, “אני התלוצצתי וזו היתה חברה שלי לא אני, קחו את כתובת ה-IP שלה לא שלי”, וגם “”למה שאפוצץ אחד מהמטוסים שלכם, יש לי מטוס משלי”, ו”אני פאקינג בת 14, האם הם חושבים שאני הולכת לפוצץ מטוס או משהו. אני פשוט טיפשה אוקיי” ו”תמיד רציתי להיות מפורסמת, אבל התכוונתי מפורסמת כמו [השחקנית והזמרת] דמי לובטו, לא מפורסמת כמו אוסמה בן-לאדן”. היא אכן התפרסמה, כשהציוץ שלה זכה לפיברוטים (משתמשים שסימנו את הציוץ כאהוב) וריטווטים (משתמשים ששיתפו את הציוץ לעוקביהם) רבים, ומספר העוקבים שלה עלה מ-16 אלף לעשרות אלפים.
בצעד מנע חסר תוחלת סיפרה שרה ש”כרגע חסמתי את ה-FBI על כל מקרה”. זה לא עזר לה: משטרת רוטרדאם דיווחה למחרת בטוויטר כי עצרה והיא חוקרת ילדה בת 14 בעקבות האיום על אמריקן איירליינז. “אנחנו לא יכולים לדווח על אישום בשלב זה. חשבנו שצריך לצאת עם זה לאור העובדה שהסיפור גרם לעניין רב באינטרנט”, מסר דובר מטעם משטרת הולנד. פרופיל הטוויטר של שרה הושעה.
אומת האינטרנט החליטה לא להבליג, והתחילה להטריל את אמריקן וחברות תעופה נוספות באיומים מרומזים ומפורשים, אולי מתוך נסיון להציף את החברות התעופה ורשויות האכיפה ולהפוך את המרדף אחרי המאיימים לחסר סיכוי.
שיטות דומות משמשות למחאה וסיכול מעקבים של סוכנויות מודיעין – פעילי פרטיות קוראים לגולשים להכניס מילים חשודות (“פצצה”, “סמים”, “פיגוע” ו”נשק”, למשל) להודעות אימייל, לחיפושים במנועי חיפוש ולפוסטים בבלוגים וברשתות חברתיות. המטרה היא להציף את סוכנויות המודיעין ברעש ולהפוך את הציתות לתעבורת האינטרנט לחסר תועלת.
מי שמנסה להתעסק עם הגולשים מגלה, לעיתים בדרך הקשה של הטרלה, שבאומת האינטרנט אין סובלנות להתעמרות, לפגיעה בפרטיות ולאנשים בלי חוש הומור.
עומרי חיון: “אנחנו חיים שתי קבוצות בתוך מדינה אחת” (ארכיון)
ראיון עם עומרי חיון, שפורסם בגליון ינואר 2014 של פירמה של גלובס:
עומרי חיון, בעל בלוג הרכילות המצליח הקרוי על שמו, כיכב בתחילת ינואר 2014 בכתבה של גיל ריבה בערוץ 10. כתב התקשורת של וואלה, דוד אברהם, פרסם על הפייסבוק של עורכו, דוד ורטהיים, פריים מהכתבה, ובתגובות התפתח דיון לעגני על הטענות של חיון להכנסות של “יותר מ-20 ומשהו אלף בחודשים דלילים ובחודשים ממש טובים הרבה יותר” מול עליבות הדירה המצולמת, שבה נראה חדר צפוף עם מיטה, כורסה, מסך טלוויזיה וכיור מטבח. חיון לא נשאר חייב: “סורי. חוסך כסף לבית משלי. בינתיים לא מתלוננים. טפו, טפו”, כתב וצירף דוח הכנסות ממודעות גוגל, שלה החכיר את שטחי הפרסום בבלוגו לפני כחמישה חודשים. לפי הדוח, עשרה עמודים באתר לבדם – עמוד הבית ותשע כתבות – הכניסו לו כ-9400 דולרים (כ-33 אלף שקלים) בפרק זמן שלא פורט.
העמוד הבודד שהכניס את מירב הסכום הוא הכתבה שחשפה שאייל גולן הוא הזמר המפורסם שחשוד בבעילה אסורה בהסכמה של קטינה, כשהפרשה כבר פורסמה בחדשות 2 אך ללא שמו, בגלל צו איסור פרסום. המונה העדכני שמופיע בראש הכתבה הוא כ-660 אלף כניסות, והדוח מציין שהיא הכניסה כ-4200 דולר, שהם כ-15 אלף שקל, כלומר כ-22 שקל לאלף חשיפות. “הממוצע לאייטם טוב (40-70 אלף כניסות) זה מעל 2000 שקל”, הוא אומר ל”פירמה”. “אייל גולן לא עשה אותי עשיר או יוצא דופן באופן מיוחד. בכל יום יש שלוש כתבות שעושות סכומים דומים”. מצד שני הוא אומר: “בארבעה החודשים האלה [הראשונים עם מודעות גוגל] מעל 20 אלף שקל בחודש מינימום, אייל גולן הביא 80 אלף שקל בכיף. וחן טל גם מביאה כסף”. טל, יחצנית מסיבות שהתפרסמה בזכות הצילומים העצמיים החשופים שלה, הגיעה למקום השני ברשימת “תופעות דיגיטל” בסיכום חיפושי 2013 בגוגל, אחרי חיון עצמו. הקפיצה הגדולה שלה בחיפושים הגיעה בספטמבר, אז התחילה לכתוב את הבלוג שלה בפורטל של חיון. בקרוב יעסיק חיון כתבים נוספים בפורטל חדשות שהוא מתכוון להקים, ו”הולך להיכנס למשהו טלוויזיוני, לא ריאלטי, ועם האנשים הכי מוכשרים שקיימים, ובעצם בדיוק מה שאני רוצה, בדיוק האינטרנט הזה, זאת התוכנית. זה בערך הפרויקט הראשון שאני מסכים אליו” [עדכון, ינואר 2015: חיון לא הקים פורטל חדשות, ובימים האחרונים הודיע על פרישה מהבלוג לטובת ריצה לכנסת ברשימת “עלה ירוק”]
אנחנו נפגשים במסעדה תל אביבית, למחרת יום צילומים ארוך לגיל ריבה ולפני צילומי השלמה ופגישה עם עורך דינו. הוא מציג לי סמס מאקסית של גולן שמזמינה אותו למסיבת יום הולדתה, ואחר כך מספר, “גיליתי איך עושים כסף מהאינטרנט”. עם זאת, הוא מסרב לפתוח בכך את הראיון. “לא, אני לא רוצה להישמע כזה בוטה”.
אין לך טלוויזיה.
“נכון”.
אתה בכלל אוהב טלוויזיה?
“אני נורא אוהב סדרות מחו”ל. אני רואה את כל הסדרות הטובות שיצאו בעולם בשנים האחרונות, בפרקים מטורפים. אבל בגדול בארץ אני רואה אקס פקטור כי זה היה נורא מצחיק ונחמד, אבל אני לא רואה יותר מדי טלוויזיה ישראלית”.
ריאלטי בכלל אתה רואה?
“יצא לי לראות האח הגדול, אמנם בעונות האחרונות אני רואה פחות. בעונה האחרונה כל העונה עבדתי עליה בשידור חי אחרי התוכנית אז ראינו את זה עם המשתתפים. ראיתי את זה לצורך עבודה, אבל לא יותר מדי. בוא נגיד שהשתניתי נורא בשנתיים האחרונות. פעם זה היה מעניין אותי. אבל כבלים אין לי מאז שעברתי לת”א, 4.5 שנים”.
למה בעצם?
“כי אני לא צורך טלוויזיה בטלוויזיה, ואני לא צורך טלוויזיה ישראלית, כאילו, כמה שזה נשמע נורא”.
אז מה העניין שלך במה שקורה בתעשיה של הטלוויזיה הישראלית?
“מעניין אותי לחשוף אותם ולעשות בלגאן, אבל לא מעניין אותי באמת במהות. אני גם לומד על עצמי במקביל. מה שעניין אותי לפני שנה לא מעניין אותי היום. אמנם אני כבר כמה שנים פה אבל אני עדיין, כאילו, ילד, אז כאילו, אני לומד על עצמי”.
“אייל גולן קורא לך” ראית?
“בטח”, הוא צוחק. “לא. אני חושב שרשמתי פעם אחת כמה זה מחריד, כשבטעות עברתי ל[ערוץ] 24, אבל לא יותר מזה. ‘כשאייל גולן קורא לך, תסתובבי ותלכי לישון'”.
ישראלים רבים מצטרפים לטרנד של ההתנתקות מהטלוויזיה – לפי הלמ”ס, בכל שנה מאז 2002 נרשמה ירידה במספר הישראלים שיש להם מינוי לכבלים או ללווין. אבל חיון הוא חותך כבלים בלתי צפוי, לאור העיסוק האינטנסיבי שלו באחורי הקלעים של תוכניות הריאלטי, שהשיקו את הקריירה הבלוגרית שלו, כשחשף שהזמר עומר אדם זייף את גילו וגרם להדחתו מ”כוכב נולד”. הוא כתב אז בלוג פרטי בקהילת הבלוגים של תפוז, ומאז התגלגל לחסותם של הפורטלים נענע10 ו-msn ישראל והבלוגים חורים ברשת ומזבלה, והיום הוא שוב עצמאי. “זה משחרר אוויר”, הוא אומר על העצמאות. “אצלי זה משחרר יותר אוויר, כי אני באמת לא מסוגל לעבוד עם גוף גדול. זה לא הכסף. גם כשהייתי באתרים, אף פעם לא באמת הציקו לי, כי הבהרתי את זה בפגישה הראשונה ובסגירה שאני עושה מה שאני רוצה. החוזה היה בערך, ‘בלה בלה בלה, עומרי חיון עושה מה שבא לו’. באמת, ברמה הזאתי. אבל יש משהו בעצמאות שהוא אשכרה חופשי, זה הכל, אתה פשוט מרגיש חופשי עם עצמך לעשות כל דבר שאתה יכול, אתה יכול להשתמש בכוח שלך בצורה שהיא לאו דווקא רכילותית. האתרים האלה הם נורא מסגרות, ואני לא סובל מסגרות. ואמנם אני גם במסגרת עכשיו, אתה רואה את הלבטים שלי עם עצמי על הרכילות, לא-רכילות, אבל אני יודע שאני יכול לשנות, לעשות אחרת, זו המסגרת שלי, שאני קבעתי. שמה זה אנשים זקנים שחיים בסרט וקובעים תהליכים שהם לא נכונים והבנות שהן לא נכונות, ודברים שהם לא יראו עוד 700 שנה אני רואה אותם כבר לפני 10. ואם אני יכול לעשות את זה לבד, למה אני צריך מישהו? זה הכי יפה”.
חיון עבר על החוק כשהשיג את פרטיו של עומר אדם ממאגר מידע של משרד הפנים שדלף לרשת, הסתבך בדיבה ונאלץ להתנצל כשכתב שעידו רוזנבלום חגג במסעדה במהלך הפגנת המחאה החברתית ההמונית לפני שנתיים, ונחקר פעמיים בסיפור אייל גולן, שגם תבע אותו על הוצאת דיבה בסכום של 300 אלף שקל (חיון דרש סכום דומה מגולן על הדברים שכתב עליו בפייסבוק, והגיש תלונה במשטרה נגד היחצן שלו, רני רהב). למרות זאת, הוא לא חושב שהיה פזיז בפרסום: “עבדתי על הסיפור שש שעות. פעם ראשונה שעבדתי כל כך הרבה זמן על משהו. דיברתי עם כל העולם ואשתו גורמים במשטרה, חברים של אייל, מכרים”.
לדבריו, לא ידע על צו איסור פרסום בזמן שעבד על הכתבה, וכזה טרם הוצא באותו זמן. אחר כך הוא מוסיף: “אני מודה באמת, ידעתי שיש צו איסור פרסום, אבל אם אני יורד לסף הפרטים, מעולם לא עבדתי מול המשטרה, מעולם לא קיבלתי מהם פרטים”. החקירה, הוא אומר, לא עסקה באיסור הפרסום אלא בשיבוש הליכי חקירה, והוא מעריך שהיא תיסגר.
היה לך ייעוץ משפטי לפני הפרסום?
“ברור שהיה לי”.
כי חששת?
“לא, כי עשיתי את העבודה שלי”.
גולן הגיב לפרסום בבוטות בסטטוס פייסבוק: “אני רואה את הרצח אופי שעושה לי עומרי חיון. אבל לא צריך להתייחס לבן אדם שכל החיים שלו סבל מאנשים. ילד כאפות שבקרוב אסגור לו את האתר מבטיח לכם”. אני שואל את חיון אם הסטטוס הזה היה רגע של נצחון, והוא משיב: “לגמרי”.
כי אמרת, “עכשיו אני בגדולים”?
“ממש לא. זה שאייל גולן הגיב לזה, באותו רגע הוא אמר לכולם, ‘אני אחד מכולם'”.
“אתה טוקבקיסט”.
“אתה טוקבקיסט.. אתה לגמרי.. אבל לא במובן הרע של זה. אמנם הוא יצא רע. אבל אתה מבין שאני לא מתייחס לתוכן שהוא אמר, אלא למהות של זה”.
מה הסיפור של אייל גולן שינה אצלך מבחינה מקצועית? זה רגע מכונן בקריירה.
“לגמרי. אבל אני חושב שהרגע הזה לא שייך אלי אלא כללי יותר. אנשים בתקשורת אמנם יודעים שנים שהאינטרנט שבר להם את התחת, סליחה, אבל כאילו אני פשוט נתתי להם את זה בפנים והם התחילו להודות בזה”.
אתה העתיד של העיתונות?
“אני… לא.. אל תצפו ממני לשום דבר, מה זה לא”.
לא אתה אישית. המודל שלך. סוג העבודה שאתה עושה.
“אני חושב שאני מייצג איזשהו דפוס או שינוי שקורה פה באיזשהו מובן. לפעמים אני חושב שיש לי קצת יותר ביצים, זה הכל. זה היה קורה אותו דבר אם זה היה על אריאל שרון או על לא יודע מי, סבבה?”
בסוף דצמבר השתתף חיון במסיבה והוכה לדבריו על ידי אחד המשתתפים, כנראה על רקע פרשת גולן. “זה שיתק אותי לשלושה ימים. ולא מתוך פחד”, הוא אומר. “אתה קולט שיש פה שני עמים. יש פה בישראל שני סוגים של אנשים שחיים. ואם מישהו לא הולך להתעורר כאן, אנחנו בקרוב מאוד נגיע לריב אחים, ככה קוראים לזה בתורה?”
מלחמת אחים.
“מלחמת אחים. אני רואה כאילו את הכמות שלה, ואני מזרחי, כאילו, אתה מבין? אני לא אומר את זה בגזענות, זו לא הערה כדי ליצור איזושהי כותרת או אלמנט או אני לא יודע מה. אבל ברגע שנחצה הגבול הזה ונשלח אלי האגרוף הזה בגלל שאייל גולן אמר שמותר להרביץ לילד הכאפות [בניגוד לדברי חיון, גולן לא כתב זאת; ע”ק], אז אתה כאילו קולט כמה הקבוצה השניה, מה שנקרא, למרות שהיא הקבוצה שלי, מתחילה לחצות את הגבול. והיום זה אגרוף, מחר זה… אני לא יודע. זה מה שאגב הפרשה הזאת חשפה בפניי באמת. כאילו, הלקח שלי מהפרשה הזאת, ההבנה שלי מהפרשה הזאתי היא זה. היא זה שאנחנו חיים שתי קבוצות בתוך מדינה אחת, שאחת מהן הולכת כנראה לאבד בקרוב מאוד, בהתאם למצב הכלכלי המהמם שיש כאן – זה לא תורם לאותם אנשים – כנראה הולכת לאבד את הצפון. זה מה שאני חושב שהולך לקרות. ואנחנו לא נשים לב וזה יהרוס אותנו מבפנים”.
התפרסם בגליון “100 המשפיעים בתקשורת” של מוסף פירמה של גלובס, ינואר 2014
איפה ספק האינטרנט הישראלי האמיץ שיגיד למצנזרי הרשת ללכת להזדיין?
דייוויד קמרון רוצה לסנן את כל האינטרנט ולמנוע גישה לאתרים “רעילים” – אתרי פורנו, התאבדות, אלכוהול ואלימות. “פורנוגרפיה מקוונת שוחקת את הילדוּת”, אמר ראש ממשלת בריטניה בנאום שנשא בחודש יולי, והודיע שעד סוף 2014 יחויבו ספקי האינטרנט לחסום בפני כל לקוחותיהם גישה לאתרים כאלו כברירת מחדל. מי שירצה לוותר על הפילטר יצטרך לבקש זאת מספק האינטרנט שלו, מה שיצור אצל הספקים “רשימת סוטים” של אנשים שבסך הכל רוצים את האינטרנט שלהם נקיה מצנזורה.
Emergency Button on Keyboard. צילום: Maranello34 / Shutterstock
היוזמה של קמרון מעלה שאלות רבות, ובהן: מה בדיוק ייחסם? (לא ברור, גם לא לקמרון עצמו); מה זו פורנוגרפיה? (העיתון דיילי מייל, שנאבק למען סינון אינטרנט ומציג את ההחלטה של קמרון כנצחון שלו, הוא צהובון נחות שמתפרנס מפרסום תמונות של מפורסמות בדרגות שונות של ערטול); האם הפילטרים יעילים? (לא). האם אפשר יהיה לעקוף אותם? (כנראה שכן, כפי שהוכיח נער אוסטרלי בן 16, שפיצח פילטר פורנו ממשלתי חצי שעה אחרי שהושק); והאם כל הספקים יצייתו?
ספק אחד כבר הכריז שבשום אופן לא. “אנחנו מספקים חיבור אינטרנט אמיתי”, הודיע הספק אנדרוז אנד ארנולד בדף שהעלה לאתרו. “חיבור אינטרנט אמיתי, כזה שבו מנות IP [חבילות מידע שבבסיס פרוטוקול האינטרנט] הולכות ממכם לאן שהן צריכות, ומנות IP המיועדות לכם מגיעות אליכם. אין מה להתעסק עם זה”. הספק הודיע שהוא מאפשר למי שנרשם אליו לבחור – חבילה בלתי מסוננת, “אתם אחראים למה שאתם מסננים ברשת שלכם”, וחבילה מצונזרת, “גישה מוגבלת לרשימת סינון שלא פורסמה (ולאתר של הדיילי מייל), שעדיין לא מבטיחה שילדים לא יגיעו לפורנוגרפיה”. המסר של אנדרוז אנד ארנולד למי שבוחר בחבילה המצונזרת: “מצטערים, בשביל אינטרנט מסונן תצטרכו לבחור ספק אחר או לעבור צפון קוריאה. כל השירותים שלנו הם בלתי-מסוננים. האם זו בחירה אקטיבית מספיק בשבילך, מר קמרון?”
ובינתיים בישראל: המשטרה הורתה לחסום אתרי הימורים. ספקי האינטרנט הישראליים שתקו וצייתו (ההחלטה היתה לא חוקית, קבעו שתי ערכאות שאחת מהן היא בג”צ, רק בזכות עתירה של איגוד האינטרנט). בית המשפט הורה לחסום אתרי צפייה ישירה בסרטים וסדרות. כמו בפעמים קודמות, ספקי האינטרנט הישראליים שתקו וצייתו. ש”ס מחזירה מהמתים הצעת חוק דומה לזו של קמרון, שתחייב ספקי אינטרנט לסנן “אתרים פוגעניים” כברירת מחדל, אף שיש כבר חוק שמחייב לספק שירות סינון בחינם לכל דורש. ספקי האינטרנט הישראליים שותקים. ח”כ יריב לוין מעלה הצעת חוק שתתיר לכל קצין משטרה להורות על חסימת אתר שלדעתו משמש לעבירות זנות, הימורים ופורנו פדופילי, בלי ראיות ובלי הגבלת זמן. ספקי האינטרנט הישראליים שותקים.
איפה האנדרוז אנד ארנולד שלנו?
המוזיקאי שהצליח לקנות בית בזכות ספוטיפיי
באמצע יולי הסירו המוזיקאים תום יורק ונייג’ל גודריץ’ (רדיוהד, אטומז פור פיס) אלבומים שלהם מ-Spotify, במחאה על המודל העסקי של שירות הזרמת המוזיקה האינטרנטי, שמתפרנס מדמי מנוי ומפרסומות, ולדעת השניים דואג לבעלי המניות שלו אך לא למוזיקאים. “אל תטעו, אמנים שאתם מגלים ב#ספוטיפיי לא יקבלו תשלום”, צייץ יורק.
Make no mistake new artists you discover on #Spotify will no get paid. meanwhile shareholders will shortly being rolling in it. Simples.
— Thom Yorke (@thomyorke) July 14, 2013
יורק וגודריץ’ זקרו אצבע משולשת בפני תעשיית המוזיקה כבר ב-2007. אחרי פקיעת החוזה של רדיוהד עם EMI הוציאה הלהקה בהוצאה עצמית את האלבום In Rainbows, שנמכר בשיטת שלם-כמה-שתרצה באינטרנט, במקביל למכירה מסורתית של דיסקים בחנויות. “אני אוהב את האנשים בחברת התקליטים שלנו, אבל הגיע הזמן לשאול למה מישהו בכלל צריך אותם. וכן, זה בטח יעניק לנו ריגוש סוטה להגיד ‘לך תזדיין’ למודל העסקי הנרקב הזה”, אמר אז יורק בראיון לטיים מגזין. בפוסט שפרסם באתר הרשמי של רדיוהד (ואחר כך מחק) הוא היה בוטה יותר: “מה שהיינו רוצים זה את ה-EMI הישנה בחזרה, יצרני הנשק המעודנים והנחמדים שהתייחסו למוזיקה כאל פרויקט צדדי ולא דאגו יותר מדי לבעלי המניות”.
בניגוד לחברת המוזיקה הוותיקה EMI, ספוטיפיי היא סטארטאפ טכנולוגי. מוזיקאים מצפים ממנה להיות קשובה יותר לצרכיהם, ולא לנצלם ולחמוס את זכויותיהם והכנסותיהם, כפי שחברות המוזיקה נהגו לעשות כשליוצרים לא היתה אלטרנטיבה. בעקבות החרם של יורק וגודריץ’, חברות מוזיקה עצמאיות בארה”ב הודיעו שיתמכו באמנים שיבקשו להסיר את עצמם מספוטיפיי.
אמן אחד שלא ברור אם יצטרף לחרם הוא דיג’יי סקרמנגה סילק. ימים ספורים אחרי הודעת החרם של יורק וגודריץ’, כתב סילק מכתב תודה לספוטיפיי. “בלי החברה שלכם, לא הייתי יכול לרכוש כעת את הבית הראשון שלי!”, כתב סילק. הוא סיפר שאימץ את מודל הזנב הארוך – במקום לבנות על הכנסה גדולה ממספר מצומצם של להיטים, הוא יצר כמות עצומה של מוזיקה בהוצאות נמוכות, בין השאר בשמות בדויים וכמפיק צללים, כשכל יצירה מכניסה לו סכום קטן. סילק מסייג את עצמו ומודה ששיטת פס-הייצור-ההמוני שלו לא מתאימה לכל אחד: “אם אמן או חברת תקליטים לא יכולים לייצר נפח גבוה, הם יצטרכו להילחם כדי להגיע להצלחה כזאת”.
סילק צירף למכתבו לינק לצילום של הבית שרכש:
יוטיוב נגד הגולשים, בשירות חברות המוזיקה
כשמחפשים בגוגל, מנוע החיפוש מציג עבור חלק מהתוצאות גם עותק מטמון (cache), שנשמר בשרתי גוגל ומוצג גם אם האתר המקורי לא זמין. אפשר גם לקבל את האתרים מתורגמים – האלגוריתם מתרגם את הטקסט לשפה הרצויה ומציג אותו בפורמט המקורי של האתר. המשותף לשני השירותים הוא שהם הפרה מודעת של זכויות יוצרים. בהשאלה, גוגל מעתיקה ספרים של סופרים אחרים, ומפרסמת אותם בשפת המקור ובתרגום לשפות נוספות, כל זה בלי אישור הסופר ובלי לשלם לו תמלוגים, כדי לשרת את לקוחותיה ולקדם את עסקיה.
לכן מוזר לשמוע שיוטיוב, אתר שיתוף הווידאו של גוגל, דרש מאתר youtube-mp3.org לחדול מפעילות. האתר מספק שירות המרה: מכניסים כתובת של סרטון יוטיוב, ומקבלים בחזרה קובץ MP3 עם רצועת האודיו של הסרטון. בפועל מדובר במכונה להמרת קליפים מהאינטרנט לשירים בנגן המוזיקה האישי של הגולש.
טכנית, האתר מחזיק עותקים לא מורשים של קטעי אודיו. מעשית, האתר לא מחזיק מאגר קבצים זמין וחפיש – כל גולש מקבל רק את הסרטון שהוא ביקש להמיר, לשימושו האישי. אתרים נוספים מספקים את השירות (אחד מהם קיבל גם הוא מכתב דומה מיוטיוב); את השירות אפשר לקבל גם בלעדיהם, באמצעות השמעת הסרטון והקלטתו ברקע עם תוכנת הקלטת אודיו, או הורדת הסרטון באמצעות תוסף לדפדפן (הסרטונים אינם מוגנים מהורדה) והמרתו לאודיו באמצעות תוכנת המרה.
יוטיוב נימקה את דרישתה בהפרת תנאי השימוש של ממשק תכנות היישומים (API) שלה. youtube-mp3.org הגיב בהפסקת השימוש ב-API ומעבר לשיטה אחרת. בינתיים כ-1.4 מיליון גולשים על עצומה שקוראת לגוגל להפסיק להילחם בשירותי הורדות יוטיוב.
מי באמת עומד מאחורי הפניות של יוטיוב? ככל הנראה חברות המוזיקה, שתבעו בשנה שעברה אתר שאיפשר הורדה של סרטוני יוטיוב למחשב. למה יוטיוב משתפת פעולה? כנראה כי היא לא רוצה שחברות המוזיקה ישתמשו בסנקציה היעילה ויסירו את כל התכנים הפופולריים שלהן מיוטיוב.
התפרסם במקור בטור השרת במדור fi בגליון אוגוסט 2012 של מוסף פירמה של גלובס
הפאוור קאפל של ההומור העברי בפייסבוק: תילטף אוּתה כבר כסאמאמק!
זוגיות הפייסבוק של רחלי רוטנר ואריאל ויסמן היא מהדברים המצחיקים והמטרידים שמתרחשים כרגע ברשת החברתית. מומלץ להרחיק ילדים, וגם מבוגרים
יוצרשת | יוצרי קומיקס, בדיחות רשת וסטטוסים פייסבוק | רחלי רוטנר, בת 29, עורכת וואלה ZONE וכותבת בוואלה תרבות. אריאל ויסמן, בן 25, תסריטאי בטלוויזיה, “כרגע בין עבודות ):”.
בעולם מושלם, רחלי רוטנר ואריאל ויסמן היו כובשים את ראש רשימת הפאוור קאפלז של פייסבוק בישראל. בינתיים הם עומדים בשולי הכביש, לצד מכונית חתונה מעלת עשן שמקושטת בסרטים שחורים, תמונות של חיות חמודות וציורים של ביבי, על האנטנה משופדים ראשים מדממים של סלבים ופוליטיקאים, וּויסמן מנסה לחנוק את רוטנר שמייללת בקול תינוקי: “תִי, תִי, תִי, תִילטף אוּתי!” זוגיות הפייסבוק שלהם היא מהדברים המצחיקים והמטרידים שמתרחשים כרגע ברשת החברתית. מומלץ להרחיק ילדים, וגם מבוגרים.
היצירה של ויסמן ורוטנר מגיבה לאקטואליה, לגולשים, זה לזה ולשדים שבראשיהם. רוטנר מפרסמת את “ביבי מאויר“, איורים ילדותיים של הסטטוסים של ראש הממשלה. לויסמן יש את “מצחיקולים”, קומיקס סאטירי ופוגעני שהלוגו שלו, צלב קרס מפליץ ומצחקק עם הזין בחוץ, היה גס מדי לפייסבוק. רוטנר חגגה על כוכבי “מאסטר שף ילדים”, קיבלה מכתב תלונה מקרוביו של אחד מהם, והגיבה בתמונה שבה ביגרה את הדמויות וקראה לה “מאסטר שף מבוגרים מכובדים“. ויסמן פרסם סדרת משחקי יריות בגוף ראשון בגוגל סטריט ויו שהציגה את לארה קרופט במאה שערים ליד שלט “אל תעברי בשכונתנו בלבוש לא צנוע”.
אבל היצירה המרתקת באמת היא הזוגיות המקוונת שלהם: ויסמן הוא הלוזר הציני הסמולני עם הסמיילי העצוב הנצחי. רוטנר היא הג’ואיש יזראלי פרינסס עם המבט הילדותי המשתאה והדיבור התינוקי. היא מציפה לו את הוול בבקשות ליטוף. הוא מבקש “תיתאבדי כבר בבקשה ):”. היא מאיירת אותו כראש עם כנפי עטלף שמגיע לדייט איתה. אהבה. “הזוגיות הווירטואלית שלנו די אותנטית בסך הכל, נראה לי”, אומר ויסמן. “רחלי באמת רוצה שאני אילטף אותה כל הזמן ואני תמיד מגיב בסמיילי עצוב ):”
היצירה שלכם ברשת היא הדברים שאתם עושים בפייסבוק – טורי הביקורת בסטטוסים של אריאל, ביבי מאויר של רחלי. מה עוד?
רוטנר: “חלק מזה זה גם מה שנוצר תוך כדי התגובות, לדעתי. אני כותבת משהו מפגר, אריאל הופך את זה למימ, אני הופכת את זה לקומיקס, אריאל לוקח את זה לקצה והורג את הבדיחה. או קורה לנו משהו כזוג, אז אני כותבת על זה סטטוס, והוא עונה לי, ואני עונה לו, ונוצר איזה סיפור שמתישהו מקבל לפעמים גם איורים. הדיאלוג בינינו הוא מימ בפני עצמו. נוצר כאילו קיום וירטואלי נפרד לזוגיות שלנו. שנינו נמצאים כל היום על המחשב ונפגשים רק בערב, אז מרבית הקשר שלנו מתרחש על המסך: בצ’אט, בלינקים שאנחנו שולחים זה לזו, בדברים ששמים על הוול.
“למשל מתישהו התחלתי לנסות לעצבן את אריאל עם ציוצי ‘תילטף אותי’ תינוקיים כאלה. אחר כך, במהלך היום כשהייתי בעבודה רציתי להמשיך לנדנד לו, אז התחלתי להכין לו כל מיני תמונות של חיות דביליות אומרות ‘תילטף אותי’, והוא הכין על זה פארודיות, וחברים שלנו התחילו להשתתף בזה, וזה הפך להיות חלק משפת האינטרנט שלנו. אני מאוד גאה בתילטף אותי כי למען האמת, אריאל אחראי כמעט לכל השפה האינטרנטית שאימצתי. כולנו נדבקנו בסמיילים העצובים שלו והרפרנסים שלו, קשה להכיר אותו ולא להידבק. אז דבקתי בתילטף כל עוד רוחי בי”.
אתם רואים בזוגיות הפייסבוק שלכם יצירה אינטרנטית?
רוטנר: “אני רואה בזה יישות אינטרנטית. כמו שכתבתי בהתחלה”.
ויסמן: “לא נראה לי. זוגיות הפייסבוק שלנו מצחיקה כי אנחנו מצחיקים, אבל זה לא משהו מכוון. הסיבה העיקרית שאני ורחלי מסתדרים כל כך טוב היא שאנחנו ממש משדרים על אותו גל מבחינת הומור והיא לא נעלבת בקלות, ובגלל זה אנחנו כזה זוג מוצלח והזוגיות שלנו בפייסבוק זורחת כמו במציאות. אפילו מחקתי את שורת הריליינשיפ מהפרופיל שלי כדי שבחורות לא יפחדו להתחיל איתי, אבל בגלל שמערכת היחסים שלנו כל כך דומיננטית אז בכל זאת אף אחת לא הציעה לשכב איתי. אני בטוח שזאת הסיבה ):”
איך הכרתם?
רוטנר: “כשהייתי בת 21, והוא בן 16, הצטרפנו שנינו לחבורת קומיקס של דודו גבע, A4. הוא היה יוצר קומיקס מבריק צעיר ופרובוקטיבי, אני סטודנטית דוסית שבחיים לא יצאה מנתניה. לא היה בינינו הרבה במשותף אז רק דיברנו פה ושם באייסיקיו, ובשנים הבאות היינו סתם עושים שלום אדיש אחד לשני בירידי קומיקס. הוא היה, ועדיין, קצת מפחיד אז לא ממש התקרבתי. הוא משדר המון עוקצנות ותמיד נדמה שלא משנה מה תגיד לו, הוא יחשוב ‘איזה מטומטם’ ויעשה עליך קומיקס נבזי. עד היום נדמה לי שאנשים פוחדים ממנו, ודי בצדק. באחד מפסטיבלי הקומיקס יצא לנו לשבת באותו דוכן ולמכור חוברות קומיקס, זו הייתה הפעם הראשונה שפתאום הסתכלתי עליו אחרת וגם הפעם הראשונה שהלכנו מכות. רק אחר כך הבנתי שהרבצתי לו כי הוא בעצם מצא חן בעיניי. כשהפסטיבל הסתיים יצאנו מדי פעם עם חברים לשתות, ואט אט גיליתי שמבחוץ הוא אולי דוקרני כקיפוד אך מבפנים הוא רך כארנב. באחד הערבים שנפגשנו פתאום התנשקנו וזה היה מדהים. אבל במשך כמה זמן נאלצנו להסתיר את זה מרוס, רייצ’ל, פיבי וג’ואי”.
האינטראקציה הפייסבוקית הפומבית שלכם – זה משחק, אותנטי או גם וגם? זו הגזמה של מערכת היחסים שלכם, המשך שלה בדרכים אחרות, חלק בלתי נפרד ממנה?
ויסמן: “הזוגיות הוירטואלית שלנו די אותנטית בסך הכל, נראה לי, רחלי באמת רוצה שאני אילטף אותה כל הזמן ואני תמיד מגיב בסמיילי עצוב ):”
רוטנר: “זה די אותנטי, כי גם מערכת היחסים שלנו היא הגזמה של מערכת היחסים שלנו. כשאני כותבת בפייסבוק ‘הצילו, הוא מרביץ לי’, זה כי הוא באמת מרביץ לי. ההרבצה עצמה היא הפארודיה, לא הסטטוס שמתעד אותה. אני חושבת שמכיוון שהקשר שלנו מההתחלה היה מאוד אינטרנטי – מהפורומים של A4 דרך האייסיקיו והצ’אטים בפייסבוק עד שאשכרה התחלנו לצאת – כבר אי אפשר להוציא אותו מהמשוואה. זו צורת תקשורת מאוד בסיסית. כבר קרה לנו פעם שישבנו בחדרים נפרדים בדירה, ואני שומעת את אריאל צועק מהחדר ‘ראית?!’ וחצי שניה אחר כך אני רואה שהוא כתב עליי סטטוס, אז אני מגיבה לסטטוס ושומעת אותו שואג מהחדר ‘סליחה?!’. שיחה שהיא חצי אינטרנט חצי מסדרון. פעם כתבתי לו על הוול ‘תסתכל ימינה!’ וכשהוא הסתכל אני עמדתי שם ועשיתי לו שלום”.
אתם מושפעים זה מזה ביצירה שלכם?
רוטנר: “בעיקר אני ממנו. אריאל הרבה יותר מחובר בווריד לעולם הזה. הוא זה שהשפיע עליי לפתוח את ‘ביבי מאויר’, אני לא חשבתי בכלל בכיוון של עמוד שלם לדבר הזה. וכמו שבני זוג תמיד מושפעים מהשפה אחד של השני, כך גם באינטרנט. זה שהתחלתי להוסיף כיתוב של ‘Meh’ לכל מיני תמונות זה בעיקר בגללו, כי כשאני אומרת לו ‘אתה אוהב אותי פוגי קטן ופריך שלי פשוש חיי?’ הוא מושך כתפיים ואומר Meh”.
אתם עובדים על דברים ביחד?
רוטנר: “לא”.
ויסמן: “כן אבל זה לא לפרסום (; סתם, לא ):”
מה אתם אוהבים באינטרנט כמדיום יצירתי? מה אתם לא אוהבים?
רוטנר: “כמו כולם התמכרתי למימז, מהירים יעילים וחמודים. בתקופת ישראבלוג, כשכולנו התבטאנו בבלוגים, די סבלתי, כי בכל פעם שהיה לי משהו להגיד הייתי צריכה לפנות שלוש שעות לכתיבת הגיגים לאור הנר עם התחלה אמצע סוף. כשהגיע הפייסבוק ופרסמנו סטטוסים היה לי קל יותר להתבטא, אבל חדגוני מדי. עכשיו אנחנו מציירים, עושים קומיקס, עושים מניפולציה לתמונות, לטקסט, לידיעה חדשותית, מעבירים את הבדיחה הלאה לאחרים שיעשו עליה ואריאציות – נהדר”.
ויסמן: “יש הרבה דברים שלמדתי להעריך באינטרנט רק אחרי שהתחלתי לעבוד בטלוויזיה – הפידבק המיידי, היכולת לפנות לקהל מצומצם ועדיין להרגיש שלמה שאתה עושה יש משמעות, הדיאלוג שנובע מהיצירה ויכול להתקיים רק באינטרנט. האינטרנט גם מאפשר את הדואליות הזאת שמאפשרת לך לעשות דברים נורא קיצוניים ולהגיע איתם לקהל עצום, ועם זאת לשאת במעט מאוד אחריות כי זה בכל זאת האינטרנט, אתה לא מייצג אף אחד חוץ מאת עצמך ואין את הדרת הכבוד הזו שמחייבת אותך להתחשב בכל קהל שלא יהיה. כשמייצרים הומור קיצוני תמיד יש רצון לשמור על האיזון – להגיע לכמה שיותר קהל, לעצבן את מי שצריך לעצבן, אבל בלי לפגוע במי שזה באמת נושא רגיש אצלו. כשכתבתי בטלוויזיה לא יכולתי לעשות מה שרציתי כי כולם, כביכול, רואים טלוויזיה, וכשהפצתי פנזינים בשחור-לבן בפסטיבל הקומיקס זה לא הגיע לאף אחד. בפייסבוק ההפצה עוברת מפה לאוזן, החברים והמנויים שלי שמכירים את ההומור שלי ואוהבים אותו מפיצים את זה, ואם זה מוצלח אז גם החברים שלהם יפיצו את זה, ואולי החברים היותר רציניים שלהם יתעצבנו, אבל הסיכון שזה יתגלגל לידיו של ניצול שואה או של משפחת שליט או של רונה רמון הוא נמוך מאוד.
“יתרון נוסף של האינטרנט על פני כל פורמט אחר היא היכולת לפרסם ולהגיב לדברים באופן מיידי, אבל זאת גם בעיה בגלל שכל פעם שקורה משהו מעניין אני מתחיל להילחץ שאני לא אספיק להגיב בזמן ושעד שאסיים את עיבוד הפוטושופ שלי של אופטימוס פריים עם ספסל של קק”ל על הגב מישהו אחר כבר יפרסם את אותה בדיחה. חוץ מזה הבעיה העיקרית בעיני כרגע עם עבודה באינטרנט היא שאין בזה כסף, וחבל.
“אה, וגם נורא קל לפרסם דברים באינטרנט אבל לפעמים קשה מאוד להוריד אותם. היום בפייסבוק זה קצת פחות בעייתי כי אתה מפרסם בעמוד שלך ואז מוריד את זה אם נמאס לך מזה, אבל האינטרנט עדיין מלא בהודעות מביכות שלי בפורומים ובכל מיני קומיקסים שפרסמתי בגיל 16 שהייתי שמח להעלים”.
האינטראקציה עם גולשים אחרים חשובה לכם? מפריעה לכם? הייתם יכולים לחיות בלעדיה?
רוטנר: “בטח חשובה. מה בנני ובנון היו עושים בלי שלושת הדובים שמגוונים את העלילה?”
ויסמן: ” באופן אישי הייתי יכול להסתדר רק עם לייקים, בלי תגובות. אין לי בעיה עם תגובות נאצה של טוקבקיסטים עצבניים, זה דווקא כיף, אבל אין דבר יותר מעצבן מלכתוב סטטוס מצחיק ואז לקבל עליו תגובה של איזה אפס שחושב שהוא מצחיק כמוך אבל למעשה הוא רק מחרבן הכל. אה, בעצם כן יש משהו יותר מעצבן מזה – לקבל תגובה הרבה יותר מצחיקה מהסטטוס שכתבת ושהיא מקבלת את כל הלייקים ))):”
התפרסם במקור בטור “יוצרשת” במדור fi בגליון מאי 2012 של מוסף פירמה של גלובס
משטרה, עצרי! את לא יכולה לסגור אתרי אינטרנט סתם ככה גם אם נורא נורא מתחשק לך
ביולי 2010 שלחו מפקד מחוז מרכז במשטרה, ניצב בנצי סאו, ומפקד מחוז תל אביב, ניצב שחר איילון, מכתבים לספקי האינטרנט הישראליים ובו הורו להם לחסום את הגישה למספר אתרי הימורים של ויקטור צ’נדלר, סטן ג’יימס, אתר thespinroom.co.il ואתר Keshcard למכירת כרטיסי חיוב לתשלום באינטרנט. המשטרה והספקים עשו ככל שביכולתם לסגור את העניין מאחורי גבו של הציבור – המשטרה סירבה להעביר לתקשורת את המכתבים ולנמק באיזו סמכות נשלחו; הספקים (למעט 012 סמייל) צייתו בלי לערער על המהלך התקדימי, ולא יידעו את לקוחותיהם על החסימה.
כמעט שנתיים לאחר מכן פסקה סגנית נשיא בית המשפט המחוזי תל-אביב, השופטת מיכל רובינשטיין, בשבתה כשופטת ביהמ”ש לעניינים מנהליים, כי למשטרה לא היתה סמכות לתת הוראה כזו, וקבעה מספר קביעות חשובות נוספות:
ייצוג הגולשים. האתרים הנחסמים וספקי האינטרנט לא עתרו נגד ההוראה. איגוד האינטרנט הישראלי הגיש את העתירה המנהלית, ובית המשפט קבע כי יש לה זכות עמידה “כמי שמייצגת את עניינו של הגולש הישראלי כבעל עניין ישיר בצווים לאור הפגיעה לכאורה בזכות הגישה למידע”.
אסור להמר, מותר לגלוש. המשיבים, כלומר המדינה, “אינם עושים את ההפרדה בין מניעת ההגעה לתוכן, לבין פעולה המונעת או מקשה על ביצוע פעולת ההימור” – למשל, איסור על חברות אשראי לאפשר חיובים באתרים אלו.
מה זה אתר? המשטרה הורתה על חסימת האתרים לפי חוק העונשין, המתיר למפקד מחוז להורות על סגירת מקום פיזי שמשמש להימורים. המטאפורה של “אתר” שנכנסים ויוצאים ממנו מטעה, משום שאתר אינטרנט איננו מקום פיזי או מקום בכלל. בנוסף נקבע כי החוק מתיר סגירה של מקום הימורים, לא חסימה של הגישה אליו.
חופש הביטוי. אף שמטרת האתרים היא הימורים לא חוקיים, השופטת מגינה על חופש הביטוי “של הגולשים – שמעוניינים להיכנס לאתרים ולעיין במידע – ושל בעלי האתרים שהעלו את התוכן”. לדבריה, “הגבלות על גלישה חופשית ברשת הננקטות באופן ריכוזי על ידי הרשות המבצעת, פוגעות בזכות הגישה למידע. גם אם המידע המופיע באתר הוא בעל ערך שלילי בלבד”.
הסמכות לצנזר. “לרשות השופטת אין סמכות להוציא צו הפוגע בחופש הביטוי באינטרנט בלא הסמכה מפורשת בחוק. לא סביר בעיניי כי למשטרה יהיה סמכות להוציא את הצווים האמורים, בלא לעבור קודם לכן את המסננת של הביקורת השיפוטית”. קובעת רובינשטיין, ואומרת כי המחוקק “לא התכוון להעניק למפקד המחוז סמכות ‘צנזוריאלית’ […] בסוגיות העוסקות בהצרתו של חופש הביטוי באינטרנט, יש להמתין להסדרה מפורשת בחקיקה הראשית”.
פסק הדין המלא:
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
