שרגלבלוג, קולנועפוד?

דבורית שרגל, מבקרת הקולנוע של רייטינג, פתחה בלוג (בעקבות יאיר רוה, “שממנו שאבתי את התשוקה וההשראה לבלוג הזה”).

הבלוג נועד לתגבר את המדור שלי ב”רייטינג”. חלק מהביקורות משם יופיעו פה מדי פעם, לרווחת מי שאינם מגיעים לעיתון מדי שבוע. למשל, שלוש הביקורות הארוכות מתחילת השבוע הן ריכוז ועיבוד של הביקורות שהתפרסמו לפני האוסקר, כשהן מותאמות לתוצאות. ובכלל, מאחר שבתי הקולנוע מלאים בכל כך הרבה סרטים גרועים, רציתי להזכיר את המצוינים שבהם, למי שעדיין לא ראו אותם.

ורוה כותב:

עכשיו כשלשרגל יש בלוג משלה, צריך למצוא אולי דרך להשיק פודקאסט משותף, בו נוכל ללכת מכות (במובן הפילוסופי של המילה) סביב סרטים חדשים. עוד נגיע לזה.

30 במרץ, 2006 | בנושאים: 404, אינטרנט, בלוגים, קולנוע | תגובה אחת 

סיקור אוסקר חי בסינמסקופ

אחרי פיילוט בגלובוס הזהב, יאיר רוה מתכוון לבצע סיקור חי של טקס האוסקר בבלוגו, סינמסקופ.

רוה כותב:

חובבי אוסקר? שימו לב: בעת השידור החי של טקס האוסקר, החל ב-3:00, בלילה שבין ראשון ושני הקרובים, יתקיים אירוע Live Blogging באתר הקולנוע של יאיר רוה, www.cinemascope.co.il. האתר יעודכן מדי כמה דקות לא רק עם שמות הזוכים בכל קטגוריה, אלא גם עם רגעי השיא מתוך נאומי הזכייה, פרשנויות ופרטי טריוויה. אם אין לכם טלוויזיה בלילה, זה הדבר הכי קרוב לתחליף. אם יש לכם טלוויזיה, זה כמו קומנטרי בשידור חי, ואם אתם הולכים לישון, זה כמו לקבל את התקציר על הבוקר, דקה אחר דקה, ובלי טעויות התרגום המצחיקות ובלי ההשמטות המעצבנות של השידור החוזר הערוך. יום ראשון, 3:00, www.cinemascope.co.il. הכניסה חינם.

4 במרץ, 2006 | בנושאים: 404, בלוגים, קולנוע | 5 תגובות 

כשהארי פגש את ברוקבק: מאש אפ טריילרים

Brokeback to the Future

אולפני הסרטים מעסיקים אנשים שיודעים להוציא טריילרים מעולים מסרטים מחורבנים כדי למשוך אנשים לקולנוע. התחביב החדש של המשועממים באינטרנט הוא טייק-אוף על העניין הזה: “טריילר מאש-אפ” – לוקחים סרט מז’אנר אחד ועושים לו טריילר של ז’אנר אחר. כך, “הניצוץ” הוא דרמה משפחתית, “מועדון קרב” הוא קומדיה רומנטית ו”נדודי שינה בסיאטל“, כמו שתמיד חשדנו, הוא סרט אימה שגורם ל”חיזור גורלי” להיראות כמו “בחזרה לעתיד” (שהוא בכלל סיפור אהבה הר-ברוקבקי בין דוק ומרטי).

עוד במאש-אפים:
המלאכיות של צ’ארלי פוגשות את הר ברוקבק

מלחמת הכוכבים פוגשת את הר ברוקבק

אימה: שמש נצחית בראש צלול

רקוויאם לחלום פוגש את צעצוע של סיפור 2

אימה: טיטאניק

הפסיון של ישו פוגש את קיל ביל

אפוקליפסה עכשיו פוגשת את פו הדב (לא ממש טריילר, יותר קטע מהסרט)

עוד טריילר מאש-אפים אפשר למצוא בחיפוש trailer mashup.

(פורסם במקור בשינויים קלים ב”רייטינג”)

28 בפברואר, 2006 | בנושאים: 404, אינטרנט, קולנוע | 4 תגובות 

מיץ פטל הזהב

האוסקר ארוך מדי, גלובוס הזהב משעמם, ורק יאיר רוה יודע מה זה “פרסי גילדת המפיקים”. ומה עם טקס פרסי הראזי?

הראזיז — “פרסי פטל הזהב” בשמם המלא — מחולקים כבר 25 שנה, קצת לפני האוסקר, לסרטים הכי גרועים במספר קטגוריות, ביניהן הסרט הכי גרוע, השחקן והשחקנית הכי גרועים, סרט ההמשך הכי גרוע, הזוג הקולנועי הכי גרוע ופרס המושל לאדם שהגיע להישגים שאין עבורם קטגוריה.

הראזיז התחילו כשעשוע סלוני של מייסד הפרס, ג’ון ווילסון, וכמה מחבריו, שב-1981 צפו באוסקר בטלוויזיה ועשו לעצמם אוסקר אלטרנטיבי לסרטים הגרועים. ווילסון שלח הודעה לעיתונות עם שמות הזוכים. להפתעת צוות הפרס, ההודעה פורסמה בתקשורת, ולא היתה ברירה אלא להמשיך. מהסלון עבר הפרס לאולמות וזכה לטקס משלו, כולל פסלון פרס: פטל על סרט צילום 8 מ”מ, מרוסס בצבע זהב ששמאים מעריכים את שוויו בכ-4.97$.

פסל הראזי. צילום באדיבות ג'ון ווילסון (C)

הטקס הוא פארודיה על טקסי פרסים, מסביר ווילסון לחדר 404: “יש קטע מוזיקלי בהתחלה, ואת המעטפות. אנחנו מוצאים את הדברים הכי מרושעים שמבקרים אמיתיים כתבו על הסרטים כדי להקריא אותם בטקס. עיתון בדה מוין כתב על האלי ברי שצריך להתקשר אליה לבקש שתחזיר את האוסקר שלה. היא באה לטקס שלנו עם האוסקר, והדבר הראשון שאמרה היה ‘אני לא צריכה להחזיר אותו, כי השם שלי מופיע עליו'”.

זוכי הפרס נוטים שלא להגיע לקבל אותו, אבל אלה שכבר מגיעים נותנים שואו. ברי, שזכתה בפרס השחקנית הגרועה לשנת 2005 על “אשה חתול”, היא הכוכבת הכי גדולה שאזרה אומץ לבוא לקטוף את הפטל. בטקס היא הודתה לאולפני האחים וורנר על ש”שמתם אותי בחתיכת חרא של סרט מקולל. זה בדיוק מה שהייתי צריכה בשביל הקריירה שלי”. אחר כך העלתה על הבמה את הסוכן שלה, לחלוק את הבושה.

“התעשייה מפחדת מהראזיז”, אומר ווילסון. “אני חושב שזה מצחיק אבל הם מפוחדים מאיתנו. זה לא סוג הפרסום שרוב האנשים רוצים לקבל או אפילו מוכנים להודות שקיים. התעשייה מתעלמת. ניסינו לבקש מהזוכים להשתתף, וכל מי שעובד עם הסלבים חושב שתפקידו למנוע מאיתנו להגיע אליהם”.

אז איך האלי ברי הגיעה?
“עיתון אירי ציטט את ברי כאילו אמרה שתבוא אם תזכה. התקשרתי ליחצנית שלה לשאול אם זה אמיתי, כי אם כן נשמח שהיא תגיע, אבל אם לא, נרד מזה. היא כל כך התפעלה מזה שלא רצנו לעשות על זה יחסי ציבור, שהיא יצרה קשר עם ברי, שאמרה שזה לא ציטוט אמיתי, אבל החליטה להשתעשע עם זה”.

להבדיל, גם טום גרין ביזה את הטקס בנוכחותו. ווילסון: “טום גרין, שלטובתך אני מקווה שאתה לא מכיר אותו, היה השחקן הראשון שהשתתף בטקס וקיבל את הפרס על ‘Freddie Got Fingered”, וזה היה חכם מצדו, כי אף אחד לא היה מדבר על הסרט האיום שלו אם הוא לא היה בא לקבל את הפרס. זה היה סימביוטי, הוא קיבל מזה משהו ואנחנו השגנו משהו. הוא אמר שהוא עשה את הסרט כדי לקבל את הראזי, ואני אמרתי שאם זו היתה המטרה שלו, הוא הצליח לעשות את האזרח קיין של הסרטים הגרועים”.

השנה ישודר הטקס ב-4 במרץ, יום לפני האוסקר. “אני לא יודע אם מישהו ישתתף או לא”, מודה ווילסון. “הראזיז הוא מבחן לחוש ההומור שלהם, ו-96.8% נכשלים. אולי יהיה שינוי השנה בזכות יחסי הציבור שהאלי ברי זכתה להם”.


פחות פיקטיבי מגלובוס הזהב

טקס הראזיז מתקיים בנוכחות קהל — בשנה העשירית היה שיא של 400-500 איש — כשהנוכחים הם “מבקרי סרטים, עיתונאים, אנשים מהתעשייה שיש להם חוש הומור וחברים בראזיז”. החברים באיגוד הם גם מצביעי הפרס, ותנאי הקבלה היחיד בו נדרשו לעמוד הוא תשלום עבור החברות הזאת. כרגע יש באיגוד 727 חברים, וּווילסון מדגיש ש”ועדת גלובוס הזהב מורכבת מפחות ממאה אנשים. זה טקס הפרסים הבודד הכי פיקטיבי (bogus). אם יש מישהו יותר פיקטיבי מאיתנו — זה הם”.

השנה החליטה yes לתת כבוד לפרס (ותירוץ למיחזור סרטים באמת איומים) ברצועת סרטים זוכי ראזי שתתחיל בסוף פברואר, אבל אף ערוץ ישראלי לא הרים את השלט ושידר את הטקס המלא. ווילסון מספק להם תירוץ מעולה: “הטקס מעולם לא שודר”.

מייסד הראזיז, ג'ון ווילסון. הצילום באדיבות ווילסון (C)

הדבר, הוא מסביר, נובע מחרם של האולפנים המודאגים מיחסי הציבור הגרועים, שלא מרשים לשדר קליפים מהסרטים כמו באוסקר, וחוסר רצון של רשתות הטלוויזיה, שבחלקן נמצאות בבעלות האולפנים הנ”ל, לשדר טקס כזה. ווילסון: “צריכים להיות קטעים מהסרטים הגרועים כמו באוסקר, והגילדה בהוליווד אמרה שאם רוצים קליפ של יותר מ-20 שניות, צריך לבקש רשות ולתת תמלוגים. לרוב הפרסים, בגלל שהם בעד הסרטים, נותנים חינם. לראזיז לא מוכנים לתת אפילו בתשלום. מה שאנחנו עושים כרגע זה לדבר מעל הראשים שלהם, באמצעות התקשורת, ישירות לציבור. התעשייה שצריכה להשתתף כדי לשדר את זה לא רוצה לשתף פעולה. העיתונות מגיעה, ואולי תראה קטע בטלוויזיה, אבל זה לא שידור. זה מדהים בעיניי שזה מוכר כל כך בלי להיות משודר. המשיכה העולמית שלו היא שמדובר באמריקאים שצוחקים על עצמם”.

ולא שלא היו נסיונות לשדר: “היה לנו פעם חוזה שידור עם חברה שעושה תוכניות ריאלטי. היתה לנו פגישה עם חברות כבלים והם התייחסו לזה כטקס אמיתי — למשל, הם שאלו איפה לשים את המצלמה על השטיח האדום כשהכוכבים מגיעים. הם רצו לשנות את הטקס. קומדי סנטרל היו הכי קרובים לשדר את זה, אבל האישה שעבדה שם שאהבה את זה עברה לתפקיד אחר שבוע אחרי הפגישה שלנו”.

אז זה סופי שלא נראה אתכם בטלוויזיה?
ווילסון: “זו שנתנו ה-26, ואני מניח שיפנו אלינו מתישהו”.

12 בפברואר, 2006 | בנושאים: 404, קולנוע | תגובה אחת 

← לדף הקודם