חבל שלא כל אתרי החדשות משתמשים בלגו כאילוסטרציה לסיפורים טרגיים
___________________
תודה, אבנר שביט ואיתמר ב”ז.
תחרות תמונות גוגל סטריט ויו: הסתובבו ברחובות ישראל ומיצאו את התמונות המביכות/מצחיקות/משונות/מעולות
גוגל סטריט ויו הושק בישראל, ועכשיו אפשר לראות שם תמונות מרחובות תל אביב (וגוש דן), חיפה וירושלים. חדר 404 מכריז על תחרות התמונות המביכות/מצחיקות/משונות/מעולות בגוגל סטריט ויו. מצאתם תמונה כזאת? שלחו צילומסך וגם לינק* ל- ido@kenans.net (או פרסמו לינק בתגובות). התמונות הטובות יפורסמו כאן, והתמונה הטובה ביותר תזכה את מוצאה בפרס שאין לי מושג עדיין מה הוא, אבל יהיה מגניב.
אני אתחיל: אישה מחזיקה חפץ מפוקפק כל כך שהאלגוריתם של גוגל סטריט ויו טשטש אותו, בבת ים.
אישה עם רגליים שקופות למחצה בתל אביב.
גלעד שליט מטושטש בשלטים. איתר: חגי גילר. לינק >>
אצבע משולשת ליד אבולעפיה ביפו. איתר: אלעד גולדנברג. לינק >>
פיל מוטנט. איתר: אלעד גולדנברג. לינק >>
מפעיל האופניים של גוגל סטריט ויו איבד את הראש. איתר: חגי גילר. לינק >>
מוכר בעיר העתיקה בירושלים שפרצופו לא טושטש. איתר: אלעד עטרת רבק. לינק >>
דביר וולק: “בעולם של גוגל, ההורים של גלעד עדיין מחכים באוהל מול בית ראש הממשלה. מסכן”. לינק >>
מאיה שובל: “זה יעקב, אב הבית של הבניין שלנו ברוטשילד, משקה את העציצים. העציץ משום מה טושטש”. אולי זה קנאביס? לינק >>
עובד גוגל סטריט ויו חצוי. איתרו: מאיה שובל ואני. לינק 1, לינק 2 >>
אישה עם שלוש רגליים בגילמן. איתר: Odedfire. לינק >>
נהג מונית קורא בנהיגה. את לוחיות הרישוי גוגל מטשטשים, אבל מספר המונית גלוי וברור. איתר: ערן ר. לינק >>
המקום מצולם כי ניידת גוגל סטריט ויו מצלמת אותו. איתר: אורי. לינק >>
מלצרית בעבודה ליד חוף הים בת”א. אני מצאתי. לינק >>
רגליים בחוף בתל אביב. אני מצאתי. לינק >>
נהג אוטובוס שפניו לא טושטשו. איתר: ישראל דקל. לינק >>
רוחצים בחוף בתל אביב. אני איתרתי. לינק >>
תלבושת דלמטית בתל אביב. אני איתרתי. לינק >>
ניידת גוגל סטריט ויו מצלמת את עצמה במראה. איתר: ניצן ויסברג. לינק >>
___________________
* כך מוצאים לינק ישיר לתמונה:
____________
תודה, אבי אריה.
אוטואנטישמיות: סופ נאצי בפייסבוק של סיינפלד דווקא ביום השואה
ג’רי סיינפלד, אתה האחרון שהאמנו שיעשה דבר כזה. לשתף את הסופ נאצי בדף הפייסבוק של הסדרה דווקא ביום השואה?
והמון אנשים העירו לך אבל לא מחקת! מה אתה, בנק לאומי?
_____________
תודה, איל גבע.
לאומי קארד מציעים קופון תרומה ליד ושם עם 0% הנחה • ועוד קופוני שואה
אחרי שבנק לאומי התייחד עם זכר קורבנות השואה, כרטיס האשראי שלו, לאומי קארד, מציע קופון תרומה ליד ושם. אחרי הביקורת על בנק לאומי, יפה שהם מוכרים קופונים של 20 שקל ב-50% הנחה ומשווים את תרומות האזרחים למוסד להנצחת זכר השואה. רק שהם לא: דווקא הקופון הזה נמכר במחיר מלא. במילים אחרות: לא קופון. הם קוראים לזה “הפינוק היומי ללקוחות לאומי קארד” ו”עסקת היום ללקוחות לאומי קארד”, אבל נראה שהיחיד שמרוויח מהעסקה הזאת הוא לאומי קארד עצמם, שמפניקים את התדמית של עצמם.
בגרופון מציעים עסקה זהה, אך מציגים אותה באופן מטעה כאילו היא נותנת “עד 70% הנחה” (דובר גרופון, רני רהב, הסביר: “תווית ההנחה של 70% שמופיעה בדיוור בדואר האלקטרוני היא ברירת מחדל של המערכת”).
ועוד בגרופון: רוצים יום שואה? מצטערים, נגמר.
אם תמהרו, בביג דיל עדיין נשארו שואות בהנחה של 1%.
תודה, עוזי גרסטמן, גילעד נס, הלל גרשוני, שוקי טאוסיג, מוג לב אנונימי.
סא”ל שלום אייזנר ומלחמת הסרטונים
“עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים”, הזהיר רבי בפרקי אבות. “חברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה” (=לחבר שלך יש חבר, ולחבר של החבר שלך גם יש חבר. גרסה של “עוף השמים יוליך את הקול”), אבחנו חכמים במסכת כתובות. “מצלמים אותך, אח שלי”, זעק בגרון ניחר לפני עשרים שנה הרב אמנון יצחק בעצרת תשובה מאולתרת בדרום תל-אביב, “אתה בטלוויזיה במעגל סגור, הכול מתועד”.
היום כבר אין צורך בשמו”סים (שיחות מוסר), הטכנולוגיה עושה את העבודה. מה שלא עשה מורא שמיים עושות החתימות הדיגיטליות ואמצעי התיעוד האלקטרוניים. “חית המתכת”, כפי שקרא לה פעם מאיר אריאל, פוסעת בצעדי ענק לקראת כיסוי מלא של כמעט כל אירוע בעל ערך בעולם. עד כדי כך שאפשר להעריך שאם ביבֵי הריאליטי נוסח האח הגדול יאבדו את הרייטינג שלהם, זה לא יהיה בגלל עידון יצר המציצנות של הצופים אלא בגלל שהחשיפה המתמדת מפסיקה להיות חידוש. כבר היום הרשתות החברתיות מלאות בפרופילים של אנשים המתעדים עצמם לדעת 24 שעות ביממה.
במובן הזה, הדיון האתי על תגובתו של סא”ל שלום אייזנר לפרובוקציה של האנרכיסט הדני כמעט מתייתר. עוד לפני הסוגיה הערכית, חשף הסמח”ט הקרבי חוסר התמצאות בקריאת המפה. כי אחרי שהערבים נואשו מלהשיג הישגים מבצעיים דרך תמרון קרקעי הם השכילו להפוך את שדה הקרב לסט צילומים שבו המטרה המרכזית היא לגרוף כמה שיותר “לייקים” ושיתופים. האסטרטגיה הוסטה מהגאוגרפיה לפוליטיקה, מהטופוגרפיה לדימוי ולתודעה. וכאן אייזנר התברבר בניווט, כשל בהבנת המשימה.
אגב, בקראטה יש תנועה ששמה “גיאקוצוקי”, שבעיני המתבונן מהצד נראית כמו דחיפה מנומסת קלה. אבל היריב שמקבל אותה מידיו של לוחם מיומן עשוי למצוא עצמו מרותק שבועות רבים למיטה כשצלעותיו התחתונות מרוסקות. התנועה הזו נועדה בדיוק למקרים שבהם הצדק צריך להיעשות אך לא להיראות. אמנות הלחימה מהאי אוקינאווה היא רק דוגמה למיומנות וליצירתיות שנדרשים לה מפקדים בשדה הקרב המודרני. וכל זה עוד לפני הדיון הערכי בסוגיית טוהר הנשק, שגם בה יש עוד הרבה מה לברר.

גולשים בפייסבוק ביום השואה, מתלוננים על חברה שמפרסמת קופון למגבונים לחים בפייסבוק ביום השואה
אני לא יודע מה יותר מטופש בסיפור הזה, אז אני אספר את כולו ואתם תבחרו.
סופרפארם פרסמו אמש בדף הפייסבוק שלהם מבצע: “קנו נייר טואלט לילי וקבלו נייר טואלט לח לילי מתנה”.
כמה גולשים טובים התלוננו על חוסר הרגישות של סופרפארם. למשל:
• עיתוי מבריק. שאפו למנהלי הדף
• האם אכן ערב יום השואה הוא הזמן הנכון למבצעים והנחות? אולי תנוחו?
שניים מהמגיבים קשרו שיחה:
דליה: “באמת שזה לא הזמן המתאים בערב יום השואה אפשר לדחות בעוד יום”.
אילן: “דליה, באמת תתאפקי את. אנשים צריכים לנגב. איפה זה מול יום השואה?”
אפשר להבין את המתלוננים: בשואה לא היה נייר טואלט לח, ואנשים נאלצו לנגב עם יבש, ואפילו לא רב-שכבתי. מאידך, בשואה גם לא היה יותר מדי זמן להטריד תאגידים בתלונות מטופשות בפייסבוק, וגם חיבור האינטרנט היה איטי והתנתק כל הזמן.
סופרפארם לא מחקו את התלונות אך גם לא התייחסו אליהן. אבל כשגולש שאל “לא הבנתי איך זה קשור. מה, זה מוצר משלים?”, הם חזרו עם תשובה: “מדובר בנייר טואלט לח אשר נשטף באסלה”.
בנק לאומי מתייחד עם זכר חשבונות קורבנות השואה
נדמה לי שעם התמעטות הניצולים החיים, השואה הופכת לפחות ופחות טאבו בחברה שלנו. יותר מדי נוח להשתמש בשואה כדי לשפר, ולו לרגע, את התדמית שלך בציבור (ואפילו לחזק טיעונים מדיניים). לפעמים זה מתפוצץ לך בפרצוף. בנק לאומי פרסם היום (ה’) תמונה בפייסבוק שלו לאמור “לאומי מתייחד עם זכרם של קורבנות השואה“. אלא שללאומי ולקורבנות השואה יש היסטוריה ארוכה, ולא תמיד נעימה. כבר שנים טוענים ניצולי שואה שהבנקים בישראל מסרבים לשחרר לרשותם בחשבונות בנק שפתחו בני משפחה שנספו בשואה. בנק לאומי מחזיק לפי הטענות את מרבית החשבונות האלו – 3,577 מתוך כ-4,000 עם למעלה מ-300 מיליון שקל מתוך 400 מיליון שקל בסך הכל. רק לאחר תביעה משפטית, שנמשכה להליך בוררות ארוך של שנה וחצי, העביר לאומי רק שליש מהסכום ולא למשפחות אלא למרכז מידע שמאפשר לניצולים, בין השאר, לתבוע רכוש משפחה שנגנב מהם במהלך השואה.
בעיני רבים ההסכם הזה הוא מעט מדי ומאוחר מדי. כצאצא לניצולי שואה, גם אני כועס על ההסכם הזה, והסטטוס המתיפייף הזה הרגיז אותי אישית. כתבתי תגובה לסטטוס של לאומי: “עד כמה אתם מתייחדים, לאומי? נגיד, תסכימו לשחרר את מאות חשבונות הבנק של ניצולי שואה שאתם מסרבים להעביר ליורשיהם?” ותהיתי עם חברי כמה מהר תמחק התגובה שלי. אבל עד שהתגובה תימחק הצטרפו אחרים, ומה שהם כתבו מצא חן בעיני כל כך שרציתי לשתף אותו איתכם.
ארד אקיקוס כתב: “הם פשוט מתייחדים עם החשבונות – עוד רגע משחררים אותם”. עופר גורן כתב: “לכל בוחטה של כסף, יש מעטפה, ועליה שם. הם קוראים את השמות בקול, ומתייחדים”. מיכאל זילברמן עקץ: “כמו שאני מכיר אתכם, בטח יש כבר עמלת התייחדות, ואתם תפעילו אותה על יורשי היהודים שמתו בשואה”.
לא הכל היו הלצות. היו גם דברי טעם, וחלקם מאוד רגישים ומדויקים בעיני. ורד שביט שאלה: “אתם עובדים היום כרגיל, לא? חוץ מזה שעמדתם שתי דקות בצפירה, האם עשיתם משהו יוצא דופן היום, כדי לזכור שהיום הוא לא יום כמו כל הימים? ומעבר להיום – עשיתם משהו למען ניצולי השואה כל השנה? כל שנה? כי אתם שייכים לאלו שבעצם כן יכולים לעשות עבורם משהו, אתם יודעים”. עמיחי יעקובי הציע: “אולי במקום להתייחד עם הקורבנות תאמצו את הניצולים? תתנו להם קצבאות נדיבות, תדאגו להם לתרופות, לאוכל, לחיי חברה, לקיום בכבוד? אני משוכנע שזה יהיה הקמפיין הכי מוצלח שלכם”.
היו הרבה שיתופים, וזה בכלל מצוין. העמוד Feed Media שיתף את הסטטוס של לאומי והגיב באופן שמסכם בעיני את הדיון: “עמודים מסחריים צריכים לדעת גם לשתוק, במיוחד כשהם מחזיקים ב-300 מיליון שקלים השייכים לנרצחים בשואה ולמשפחותיהם. ראינו את זה עם גלעד שליט ובכל הזדמנות אחרת לפנות למכנה המשותף הרחב בשביל חופן לייקים. במקרה דנן, הציצו איך מתפתח משבר במדיה החברתית…”
ללאומי יש מדיניות פייסבוק בעייתית מאוד. הסיפור הזה, כמו הסיפור הקודם, שעסק בקמפיין שלהם שני מיליון סיבות טובות ובתנועת אם תרצו, מראה בבירור שהבנק פשוט לא מצליח לראות מה הנקודות הרגישות של הגולש הישראלי והוא ממשיך לדרוך עליהן – גם אם בלי כוונה.
דרך אגב, אם תהיתם, כנראה שלא מחקו את התגובה שלי. לפחות זה.
[עדכון 13:52] מבנק לאומי נמסר בתגובה: “לאומי, על אלפי עובדיו, ביקש לציין את חשיבותו של יום זה תוך הבעת הזדהות עמוקה, כפי שגופים וחברות רבות בחרו לעשות. אנו מבקשים להבהיר כי בנק לאומי, יחד עם החברה לאיתור והשבה של נכסי נספי השואה, הגיעו לסיכום לפני כשנה שהביא לסיומה של הפרשה”.
יהונתן זילבר חובב מחזות זמר של בתי ספר תיכוניים שתועדו במצלמת חובבים
אם נשמע לכם הגיוני שהיינקן מימנו קרבות כלבים כנראה ששתיתם יותר מדי בירה
בשעות האחרונות התמלא פיד הפייסבוק שלי בפייסבוק בעשרות שיתופים מזועזעים של תמונה שבה נראים עשרות בני-אדם צופים להנאתם בקרב כלבים, כאשר מסביבם תלויים באנרים עם הלוגו של בירה היינקן. הסטטוסים שמלווים אותם פחות או יותר אחידים: היינקן נותנת חסות להתעללות בבעלי חיים, אני לא שותה יותר את הבירה הזאת בחיים, תחרימו את הבני-זונות, תקברו להם את העסק.
אני, אישית, לא שותה היינקן – אבל שותה הרבה בירה. וגם כשאני שותה הרבה בירה, אני עדיין מסוגל לחשוב בהגיון. עכשיו בואו נחשוב בהגיון.
מה משני התרחישים הבאים יותר סביר: שמותג בינלאומי ענק כמו היינקן ייתן חסות, ביודעין, לקרב כלבים בלתי-חוקי – או שקרב כלבים בלתי-חוקי ייערך בלוקיישן כלשהו, בר או מועדון, שבו תלויים בדרך קבע באנרים של היינקן? אני חושב שהתשובה די ברורה. למה לא לעצור ולחשוב רגע? כי הרבה יותר קל ללחוץ על “שתף”.
משתפי התמונה כל-כך מיהרו, שהם לא טרחו לשתף אתכם בעובדה שהיינקן הגיבה כמעט מיד – והודיעה בעמוד הרשמי שלה בפייסבוק ובחשבון הטוויטר שלה שהחברה מזועזעת מהתמונה וכבר פתחה בחקירה כדי לברר איך לעזאזל התגלגלו הבאנרים שלה לקרב כלבים. היא גם ביקשה מגולשים שיש להם פרטים נוספים על מקור התמונה לפנות אליה באימייל על-מנת לסייע לה בחקירה.
משתפי התמונה כל-כך מיהרו, שהם לא טרחו לבדוק מה מקורה. את זה אפשר לעשות בקלות באמצעות חיפוש הפוך בגוגל אימג’ז. התמונה, מתברר, נשאבה מאיזה אתר מונגולי נידח (זהירות, תמונות קשות) שהעלה אותה ב-2010 במסגרת סדרת תמונות מקרבות כלבים. בטקסט המונגולי שמלווה את הסדרה נכתב שמי שעומד מאחורי האירוע היא קבוצת מגדלי פיטבולים שמתכנה “פיט-מן קלאב”, המארגנת קרבות כלבים כאלה במונגוליה מאז 1997.
אני מתגורר בסין ומבקר מדי פעם במונגוליה. רכשתי שם לא מעט חברים. אז פניתי אליהם וניסיתי לברר עוד כמה פרטים. הנה מה שמצאתי: קרבות כלבים, למרבה הצער, אינם בלתי-חוקיים במונגוליה. הקרב נערך במועדון לילה בשם Elite Club באולאן באטאר בירת מונגוליה. הבאנרים של היינקן תלויים במקום בדרך-קבע. אחד החברים המונגוליים שלי צפה בהופעת רוק במועדון ב-2009 וכבר אז הם היו שם.
אני חושב שהמסקנה ברורה.
במידה שלא: בעל בר/מסעדה/מועדון סוגר דיל עם ספק משקאות כלשהו, שבמסגרתו הוא מתחייב לקדם את המשקאות שלו (במקרה הזה בירה היינקן) באמצעות תליית באנרים עם הלוגו של המשקה, דחיפה אגרסיבית שלו ללקוחות על הבר וכו’ וכו’ – ובתמורה הוא מקבל הנחה משמעותית על כל בקבוק/חבית. ספק המשקאות הוא לא בהכרח היינקן עצמה, בוודאי ובוודאי שלא במדינה כמו מונגוליה שאין בה ייצור מקומי של היינקן ומקבלת את כל האספקה שלה מסין. מדובר, במקרה הזה, ככל הנראה, ביבואן.
הבאנרים שבתמונה של קרב הכלבים לא נתלו שם לרגל האירוע. הם היו שם גם קודם. להיינקן אין כל קשר לאירוע – וסביר מאוד-מאוד להניח שעד שהתמונה הזאת התחילה להסתובב בפייסבוק לא היה להם שמץ של מושג שהמועדון המונגולי האזוטרי הזה שבו הבאנרים האלה תלויים בכלל קיים. למעשה, חלק מהחברים המונגולים שלי בחיים לא שמעו על המועדון הזה.
בשורה התחתונה – ההיגיון הבריא קיבל חיזוק עובדתי. היינקן לא נתנה חסות לקרב כלבים. אפשר להירגע.
עכשיו תסלחו לי, אני הולך לשתות משהו.

כרזה ליום העטלף
אריאל ויסמן יצר את כרזת יום הזיכרון לתומאס ומרתה וויין לפי כרזת יום השואה של דוריאל רימר-הלפרין.
אם אתם רוצים לישון על הכרית הכי היפסטרית בהיסטוריה אתם צריכים להזמין כרית עם צילומי האינסטגרם שלכם
סטיצ’טגרם (חיבור בין סטיץ’, תפר או תפירה באנגלית, לבין אינסטגרם) עושה את מה שהייתם מצפים ממנו שיעשה – מושך תמונות מחשבון האינסטגרם שלכם ומרכיב מהם ציפיות לכריות. כן, זה כמו אלבום תמונות, רק שאפשר להניח עליו את הראש. השאלה היא האם זה בסדר מבחינתם לקחת תמונות גם מחשבון אינסטגרם שהוא אינו שלי, כי ככה אוכל לקבל כרית עם כל התמונות מהחשבון של שמעון פרס.
איך זה נראה? הנה תמונות אינסטגרם של כריות האינסטגרם מתוך האתר: