בלוגרים צעירים: עובדה
התוכנית “עובדה” מכינה כתבה על בלוגרים צעירים.
יריב חבוט כותב:
לכתבה בנושא בלוגים בתוכנית “עובדה 2006” דרושים בלוגרים בגילאי 9-17 שיתראיינו ויציגו את הבלוג שלהם.
אם אתם בגיל המתאים וחושבים שיש לכם בלוג מעניין במיוחד, אנא פנו לענת בן-משה במייל umshira@gmail.com.
מעניין איזה סוג הם מחפשים.
לא נראה לי שאני אשתתף בזה, מיציתי הופעות בטלווזיה, רדיו, ועיתונות לשנה הזאת.
http://blogs.microsoft.co.il/blogs/shahar
שחר.
לאן הגענו, שילד בן 11 כבר שמע את הביטוי “15 דקות של תהילה”?
תגובה 5 לפוסט ההוא:
“וגם אני לא מאלה שמחפשים את חמש-עשרה דקות התהילה שלו.. וחוצמזה אני בן 11. “
אני רק מקווה שהם אל הולכים להתעלל בעולם הבלוגים
מוכיח את הטענה שלי.
העיתונות המסורתית ממשיכה להתעלם מעולם התוכן העצמאי הרציני.
חנן הבעיה היא שאין מה למכור .. שים לב מה נשמע לך יותר מעניין
אנשים שכותבים על מחשבים ופוליטיקה
ילדות בנות 10 שמעודדות אנורקסיה וחותכות את עצמן
טוב, במקום (לא במקום, בנוסף) לקטר שלחתי אימייל לענת בן משה. מקווה שייצא משהו מזה.
ג’י, אל תרגיז אותי.
תראה מה אספתי כאן. לא מעניין? לא חשוב?
התייחסויות בבלוגים לפרשת האונס בבסיס חיל האוויר
http://www.notes.co.il/hanan/18821.asp
שלא לדבר על השיחה המעניינת בתגובות.
יאיר לפיד שוב פעם חיפשת את עצמך בגוגל?
http://www.notes.co.il/sharabani/18920.asp
עוף טופיק,
לקח לי הרבה זמן (יותר מידי) להבין מה העניין עם כל הידיים שמסתובבות כאן.
אני בלוגר צעיר שמגיש מועמדות. אני שולת!!!1111
לתגובה 1, אח של יהונתן הקטן(8) הופיע פעמיים ב”נענעtv”.
נענעTV זה ממש לא תהילה יותר חלטורה בשביל אינטרנט חינם (נכון?)
זה בגלל שאתה לא הופעת , נכון ג’יובל?
כן , הקנאה אוכלת אותי.
למרות שפעם הופעתי בערוץ הילדים.. טטוב לא ממש הופעתי היו ברחוב שאלו שאלות על פוקימון עכשיו לכו חפשו את השידור הזה בארכיון של עורץ הילדים
אני גם חושב שגיא (האח הקטן) הופיע בynet וגם בyoutube לא מעט. ובמיוחד הוא יזכר בסרט האלמותי גיא מנסה את מזלו
ואני חושבת שעולם התוכן העצמאי לא צריך את העיתונות המסורתית. שיתעלמו. עדיף ככה. אבל אולי זה מפני שהאינטראקציות שלי עם העיתונות המסורתית היו טראומטיות למדי. במעריב רצו שאעבוד עבורם בחינם. בלאשה רצו שאצטלם בעירום עם שרביט. בערוץ 2 רצו שאהיה ליצנית חצר בפריים טיים ובכבלים אני כבר לא זוכרת מה היה הסיפור, אבל אני כן זוכרת שירדתי שני קילו מזה.
חוץ מזה, שאני אולי משוגעת, אבל תמיד מצאתי חן מסוים בבלוגים של בני העשרה. אני קוראת את היומנים המופרכים שלהם עם כל שגיאות הכתיב וסימני הקריאה, ונזכרת שמותר לחייך. הם עוברים כאלו דרמות בלתי יאומנו, ואז קמים מחדש כמו איזה פניקס, בלי שריטות, בלי חבורות, בלי פצעים. הלוואי עליי.
אויש, זה בטח יהיה נורא “מגניב” ו-“ווא, אינטרנט”.
כל כך מתוחכמים, הילדים של היום.
אני כבר דואגת ממה שיגידו שם.