אייס: אחרי כולם
תווית “פרסום ראשון” באייס וגלובס שוות ערך לשורת המחץ “הפלאפל הכי טוב בארץ” על שלט של פלאפליה. ובכל זאת, לפעמים צריך להפנות את הזרקור לתווית הזאת, כי כשאייס מדווח היום ב”פרסום ראשון!” כי “גם ’ישראלי’ רוצה ברנז’ה: אלכס כץ יערוך מדור תקשורת שבועי בעיתון”, זה לא רק פגיעה בקרדיט של ולווט, שפרסמה את זה שבוע וחצי לפני אייס, אלא גם מעיד על הניתוק של אייס ממקור משמעותי בתחום סיקור התקשורת, שאפשר להניח שיש חפיפה משמעותית בין הקהל שלו לקהל של אייס.
elsewhere: ליובל דרור נמאס מרדיפת הקרדיטים של ולווט »
תגובות
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
-
לאחרונה בחדר 404
-
ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות
האחראי על האינטרנט בגלצ
-
שליחות קטלנית בלי ביטוח רפואי האחראי על האינטרנט בגלצ
-
ה-NFL מזייפים את אלישה קיז, קנדה אייר מאשימים את הצ’טבוט ומפסידים האחראי על האינטרנט בגלצ
-
שתיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
-
איך מדרגים בעברית?
- שקר הביטקוין, קיץ חם במקרר של שופרסל, הצופן היווני ועוד עדכוני סייברסייבר
-
זום מסתבכת עם העובדים והמשתמשים האחראי על האינטרנט בגלצ
- אילן מאסק ממשיך לחטוף יוזרים בטוויטר
- ברכות לסופרת בינה מ. על כניסתה לרשימת רבי המכר של קינדל
- פסיקה עלולה לתת למו”לים שליטה מוחלטת על השאלת ספרים דיגיטליים בספריות
- תומכי נטלי דדון מבצעים לינצ’טרנט שנמוך דירוג בבית-קפה הלא-נכון
-
זעם נגד תרגום המכונה האחראי על האינטרנט בגלצ
-
מתמונות חתולים לפוליצר – חדשות באזזפיד נסגרים האחראי על האינטרנט בגלצ
-
תיק-תק לחסום את טיקטוק האחראי על האינטרנט בגלצ
-
זו תרבות ביטול על כלום האחראי על האינטרנט בגלצ
-
ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות
תשמע, ולווט היא אולי “מקור משמעותי בתחום סיקור התקשורת” בתוך ביצת האינטרנט, אבל אם תיגש למישהו מחוץ לביצה (וכן, יש כאלה. הרבה. אפילו אנשים לא רעים) ותזכיר את המילה ‘ולווט’ – לא יהיה לו מושג מה אתה רוצה. לעומת זאת, אייס וגלובס הם כן מושגים שמוכרים מחוץ לאינטרנט.
במילים אחרות: עם כל הכבוד לולווט, ויש המון כבוד, היא עדיין לא עיתון יומי, ולא צריך לתת לה קרדיט ראשוני.
נניח שלא נותנים קרדיט. אבל לכתוב “פרסום ראשון”? או שהם קראו את ולווט והחליטו להתעלם מהראשוניות שלה, או שהם לא קראו את ולווט, ואז הם, כעיתונאים שמסקרים את התקשורת, מפספסים מקור חשוב לידיעות.
מסכים.
ד”א – פתחתי את ישראלי בשבוע שעבר וראיתי שם כתבה של אלכס כץ. מה הטעם לפרסם את זה אחרי שהוא כבר התחיל לעבוד בישראלי?
מסנן קוקוס מקורי Pentek
ישירות מהיבואן במחיר 89 ש”ח בלבד
Call- 1800-666-993 – TS-101L
למה יש פה למטה פרסומת ל”מסנן קוקוס מקורי”? למה לסנן קוקוס בדיוק?
בהמשך לתגובה שלך לניימן: נניח ששכן שלי מספר לכל השכונה רכילויות על כל תושבי העיר. האם לפי שיטתך “ידיעות אחרונות” לא צריך לתת לו קרדיט, אבל אמור להימנע מלכתוב “פרסום ראשון” על כל ידיעה שאותו שכן “פרסם” בפורום השכונתי שלושה ימים קודם?
או שמכירים בהימצאותו וחשיבותו של מקור תקשורתי, או שלא. ללכת בלי (לא לתת קרדיט לוולווט) ולהרגיש עם (לא לכתוב “פרסום ראשון” כי זה פורסם אצל ולווט, שכזכור אותו כלי תקשורת לא מכיר בקיומה) נשמע כמו אקרובטיקה עיתונאית שרק רמי יצהר מסוגל לעשות.
אני בדיעה של יובל דרור: עם כל הכבוד, ולווט עדיין לא הגיעה למעמד שצריך להתייחס אליה ככלי תקשורת (אפילו לא כדראג’ רפורט-וואנאבי). כרגע היא בסך הכל הלמו משודרג(ת), שפונה לקהילה מאוד ספציפית וסופחת אליה בנוסף לקהילה הזו (ורק חלקים ממנה, אגב) פה ושם אנשים מחוץ לברנז’ה.
אני מסכים עם גילעד שמסכים איתי.
אני לא חושב שולווט היא “מקור חשוב לידיעות”. אני חושב שהיא צומת מעניינת לרכילות מעניינת (וגם זה לא תמיד) אבל שם פחות או יותר זה נגמר. זה לא אומר אגב שאי אפשר ליהנות מהעבודה שהיא עושה או שמה שהיא עושה לא ראוי. אבל מכאן ועד שכל אמצעי התקשורת יכוונו את המקלטים לולווט כדי להתעניין במה שהיא כתבה, המרחק גדול-גדול.
גלעד, אני לא חושב שההשוואה שלך נכונה. ולווט היא אולי לא כלי תקשורת, אבל היא גם לא בדיוק השכן ממול.
בוא נניח, היפוטית, שמישהו מצליח, בדרך קסם, לכסות את ת”א לעשר שניות בשמיכה עם הרישום: “דוד התותח”. נניח. כולם ראו את זה, כולם יודעים את זה – וגם כולם יודעים שכולם יודעים את זה.
עכשיו, בוא נניח שכל העיתונים החליטו שדוד לא צריך לקבל פרס על המעשה שלו, ולכן בחרו לא לפרסם אותו. בוא נניח גם שהיה עיתון אחד סורר שפירסם את המעשה למרות הכל.
אם אותו העיתון הסורר יפרסם את המקרה תחת הכותרת :”פרסום ראשון”, הוא אולי יצדק טכנית, אבל מעשית הוא יצא דביל לחלוטין – כי כל אחד אחר היה יכול לפרסם את זה יחד איתו, והוא ידע את זה.
עכשיו, בוא נקביל את ולווט לאותו ישראלי שמכסה את ת”א בשמיכה: רוב העיתונאים קוראים את מה שולווט כותבת, רוב העיתונאים יודעים שהשאר קוראים את מה שולווט כותבת – ולכן אם מישהו מהם מחליט שהוא מפרסם שבוע וחצי אחריה משהו שכולם כבר יודעים תחת הכותרת ‘פירסום ראשון’ – הוא יוצא לדעתי, די רע.
וזה לא סותר את מה שאמרתי לגבי אי-מתן הקרדיט לגבירה.
שיא אללה, יצאה הודעה ארוכה מוות. איתכם הסליחה!
ניימן כל הטיעון שלך מבוסס על ההנחה שכו-לם קוראים את ולווט ועוקבים בקפדנות יומיומית אחר דבריה.
אני צריך להמשיך?
יובל, לא *כולם*, אבל אחוז מאד גבוה בקהילה העיתונאית. נראה לי מספיק טוב בשביל הטיעון שלי.
זה לפחות הרושם שקיבלתי. הוא מוטעה?
ניימן, המילים “פרסום ראשון/בלעדי/רק אצלנו/וואלה לא תאמינו מה סיפרו לנו עכשיו באמא שלי אתם נופלים מהתחת שלכם אחרי שתקראו את זה ” הן כותרות שמתייחסות רק לאמצעי התקשורת מול המתחרים שלו, לא מול אזרחי כל כדור הארץ, ולכן ברגע שאתה דורש מהם להתייחס לולווט כמתחרה, אתה עושה אחד משניים:
1. מוריד אותם למדרגה של ולווט (לא מבחינת איכות [זה כבר דיון אחר], אלא מבחינת המיקום שלהם בהיררכיית התקשורת).
2. מעלה את ולווט למדרגה שלהם.
אם אתה מאמין באחד משני הסעיפים האלה, אני חושב שגם אתה נפלת לבועת “בלוגים זה יותר חשוב מאלוהים” שכמה אנשים מנסים למכור לך.
אגב, תחליף את ולווט ב”פורום הסקופים של רוטר” ותנסה להגיד לעצמך בקול רם “זה לא בסדר שידיעות אחרונות לא נותנים קרדיט לפורום הסקופים של רוטר”. נשמע לך הגיוני?
גלעד, אני חושב שהתגובה הקודמת שלי עדיין עונה לטיעונים שכתבת, כך שבטח הגענו למבוי סתום :-)
ויאללה, מה איכפת לי? אני לא עיתונאי ולא ולווט. מבחינתי, אם מישהו רוצה לכתוב ‘פרסום ראשון’ למרות שקל לראות שאין פה שום הישג עיתונאי – שיהנה. זה בטח לא יעזור לו למכור את העיתון לי.
אם אני ארצה לזלזל, אני אגיד שאנחנו שופכים פה יותר מדי מילים על “האם לתת קרדיט לבלוג במסגרת מדור ברנז’ה (אייס, אחרי הכל, הוא לא יותר ממדור ברנז’ה, רק אולי בלי הנסיון הפאתטי למגניבות של וואלה ו-NRG, ובלי לינקים)”, ואפשר לעשת משהו יותר חשוב, כמו למשל לגרד בגב.
אבל אם כבר נתעסק בעיקרון: התגובה הקודמת שלך בכלל לא רלוונטית (כלומר הדוגמא שבה לא רלוונטית): אם ולווט מכסה את תל אביב הרי שהיא נשוא האייטם, לא העיתונאי\ת שכותבת את האייטם, ולכן ברור שמי שיכתוב עליה ויטען ל”פרסום ראשון” עושה צחוק מעצמו. המקרה שעליו אנחנו מדברים הוא שהכתב משה כהן עבר מעיתון “הצופה” לעיתון “יתד נאמן” ו-ולווט כתבה על זה בבלוג, ועכשיו אנחנו מתווכחים האם מדור הברנז’ה של NRG צריך לתת לה קרדיט על החשיפה הזו.
הדוגמא היותר רלוונטית למה שולווט עושה, היא אותו שכן ממול: בעיני דיירי השכונה שלו הוא אולי עיתונאי מובחר ומהולל, אבל כשעושים זום אאוט לעולם האמיתי הוא בסך הכל נקודה קטנה בתוך פסיק קטנטן בתוך שורה מזערית בתוך דף קצר בתוך מקומון עם תפוצה של הילדים משכונת חיים. אם אתה מאמין של”מקור” שכזה צריך לתת קרדיט בכלי תקשורת “סטנדרטי”, הרי שאחד מאיתנו (אתה, כלומר) הולך לסבול ממהדורות חדשות ארוכות מאוד ומעיתונים כפולים ומשולשים בגודלם, בגלל העובדה שהם יהיו חייבים לתת קרדיט לכל צ’ופצ’יקון שכזה.
אגב, ויכוח דומה מתנהל עכשיו בין אילנה דיין לסוכנות “עובדה” ובין ידיעות אחרונות לסוכנות מוזס, ללמדכם שולווט לא המציאה שום דבר.
עידוק, אם לא הייתי יודע שאתה ולווט, הייתי חושב שאתה ממשיך להתעקש ולהאמין שולווט חשובה כמו ידיעות אחרונות ואילנה דיין, אבל מכיוון שאתה חשוב כמוהם, אני אבליג.
בעצם, אני לא אבליג: אני במקום הברנז’ה הייתי מפסיק להתעסק כל הזמן בעצמי. מנישואי קרובים יוצאים מפגרים. תסתכלו על אדם וחווה.
לפי הסיפור הזה, ידיעות אחרונות לא חושבים שאילנה דיין חשובה. היא פרסמה משהו לפניהם? על המוזס שלהם.
גלעד, אני מצטער אם חשת שזילזלתי בך. זו לא הייתה הכוונה. סתם הרגשתי שהדיון מיצה את עצמו מבחינתי. קורה לפעמים..
עידוק, מי כמוך יודע שלפעמים אי פרסום קרדיט לא מעיד שגוף א’ מאמין שגוף ב’ לא חשוב. להיפך.
גילעד ויובל, צריך להבדיל בין מתן קרדיט לבין הכיתוב פרסום ראשון. מתן קרדיט צריך להיות לוולווט \ גרון עמוק \ צ’יפופו הצ’ופצ’יק, אם הוא מקור הידיעה. פרסום ראשון צריך לכתוב אם זה באמת פורסם לראשונה. אתה נותן את דוגמת השכן שמדבר עם מספר דיירים, אבל אתה בעצם לא יכול לקבוע גבול.
אם תפוצת אייס היא נניח 10,000 קוראים ליום ווללווט היא 100, אז היא לא נחשבת מתחרה? מה אם אייס הוא בתפוצה של 5,000 ליום, ולוולווט יש 4,900? ומה אם יש לה יום טוב שהיא עוקפת את אייס? מתי היא כן נחשבת “חשובה”? רק אם היא תחתום בשמה האמיתי?
זה שהיא מפרסמת מידע באופן אנונימי לא הופך אותו לפחות מהימן, וזה שמישהו חותם על הידיעות שלו בכלי תקשורת נחשב, לא הופך אותן לאמינות, ע”ע ג’ייסון בלייר במקומון של העיר הקטנה הזאת ניו יורק.
אהוד, לא יודע מאיזה מניפסט של אסא כשר או פוסט שלי הוצאת פתאום את הקישור בין העובדה שולווט לא כותבת בשמה האמיתי לבין העובדה שלא צריך לתת לה קרדיט. מי שמחליט האם לתת קרדיט או לא הוא כלי התקשורת, והוא יעשה את זה ברגע שהוא יחשוב שהמקור לידיעה מספיק חשוב (חשוב=מקור שאי אפשר שלא לתת לא קרדיט, מסיבות של מרכזיות, חשיבות, תפוצה, חוקיות וכו’. חשוב=עיתון במחנה עם 20,000 עותקים במקרה של ידיעה על קיצור השירות הצה”לי, וגם עלון הילדים משכונת חיים עם תפוצה של 10 אנשים במקרה שפורסם בו, ואף אושר בידי גורמים מוסמכים, שיוסי בנאי הכניס להריון ילדה משכונת חיים וזה עניין ציבורי). כרגע ולווט פשוט לא מספיק חשובה. זה בכלל לא קשור אם זה צ’ופצ’יק או משה כהן – אם אתה נותן קרדיט לצ’ופצ’יק, אתה מרומם את הצ’ופצ’יק ומוריד את עצמך ביחס אליו, והופך את הצ’ופצ’יק לחשוב יותר ולפעמים אותך לפחות חשוב. אין לזה כללים ברורים וכתובים, וכל ענין נשפט לגופו, ואני חושב שמה שיובל ואני מתעקשים להגיד הוא שהעובדה ששלושה אנשים כותבים באובססיביות על ולווט בבלוגים שלהם, והעובדה שיש לה במקסימום 200 קוראים, גם אם קוראים להם אבי לן ולינוי בר גפן ודנה ספקטור, לא הופכת אותה לחשובה בתמונה הגלובלית, גם אם היא תהיה הבלוג הנקרא ביותר בישראל.
כתבתי על עניין השם האמיתי כי יובל אמר שמוזר לו לתת קרידט ל”וולווט” באחד הפוסטים שלו.
אם כל מקרה נשפט לגופו, איך אתה שופט או קובע את החשיבות של וולווט? מה הפרמטרים שלך לקבוע אם היא חשובה או לא?
אני לא אומר, אגב, שהיא כן חשובה או לא חשובה. אני אומר שאם הידיעה נלקחה ממנה במודע אז צריך לתת לה קרדיט ולא להתעלם במפגין, ואם הידיעה נלקחה ממקור אחר במקביל אליה (מה שסביר מאוד ומן הסתם קורה עם הרבה סיפורים בעיתונות בכלל, שהם מגיעים להרבה מקומות בו זמנית) אבל פורסמה שבוע וחצי אחרי, לא צריך לכתוב “פרסום ראשון”.
בתקופה שלפני שחנאן כהן היה בטוח שבלוגים זה הדבר הכי חשוב בעולם היה בתקשורת תפקיד ושמו “עורך”, שחוץ מלהזיז מילים ממקום למקום היה מונע שגיאות הגהה, מחליט איזה אייטם חשוב מספיק בכדי לשלוח את הכתב לכתוב עליו, וגם כמה חשיבות צריך לתת למקורות מידע (אמינות, איזכור ובקשת תגובה, למשל). מכיוון שהתקשורת מקפידה להנמיך את עצמה כל הזמן (הכנס קלישאת “כי זה מה שהקורא רוצה” כאן, פחחחחח) ולכן הקריטריונים של “מה חשוב” הלכו הצידה לטובת “מה יביא טוקבקים”, עדיין יש פה ושם שיקול דעת של עורך שמחליט האם כלי התקשורת שלו ירגיש נוח עם המשפט “כפי שפורסם בבלוג של ציפי דריפו המאאאגניבה!!!!שולתתת!” כמקור לאייטם שהוא מביא. את אותו שיקול דעת, אגב, הפעיל העורך שלך כשסירב, ובצדק, להיכנע לקמפיין “למה אתם לא כותבים על האתר השוללתתת שלי למפלגת העבודה” של חנאן כהן, והסביר שגם אם לחנן נראה שזה הדבר הכי חשוב בעולם, יש אנשים שחושבים אחרת.
אז הוויכוח על האם ולווט חשובה או לא הוא סובייקטיבי, ומכיוון ששיקולי עריכה הם סובייקטיבים, עידוק ותומל”ש יחליטו לתת לה קרדיט, ואייס יחליט שלא (אם הוא בכלל מודע לעובדה שהיא פרסמה על זה).
אני מתנצל מראש על התפרצותי לדיון בראנז’אי זה בלי להיות חלק ממנה אבל לדעתי הטעות הבסיסית היא שאתם מתיחסים ל”מי התמנה למה” בתור חדשות. מדור בראנז’ה הוא בסה”כ סוג של חדשות התעשיה. מצד אחד, לא כל דבר שווה קרדיט. מצד שני, אם יש צורך, ממש לא קשה להוסיף מילה שמספרת על המקור (במיוחד בבלוגים למינהם שרובם לא סופרים מילים וחבל).
מעבר לזאת, לדעתי, עיתון ראוי לא יכול להרשות לעצמו להשתמש במילה “בלעדי” יותר משלוש פעמים בשנה וגם אז כדאי שזה יהיה קשור לידיעה בסדר גודל רציני שאין ספק על הבלעדיות שלה.
ידיעה על פלוני אלמוני שעבר ממדור טכנולוגיה של וואללה למדור הבלוגים של למהנט היא לא ידיעה שכזאת.
עידו והמגיבים,
עקבתי אחר הויכוח והתלבטתי אם להיכנס לסוגייה או לא, ובסופו של דבר החלטתי להגיב ולא להתחבא מאחורי כינויים.
קודם כל, עובדתית, הידיעה הגיעה לאייס ממקורות שאינם קשורים לוולווט, ובזמן העלאתה לאוויר לא היה ידוע לי או לכתבת על הופעתה בבלוג. וולווט הוא בלוג מעניין, ובאייס אנחנו נוהגים להיכנס אליו מפעם לפעם, אך מעולם לא השתמשנו בו כמקור, או אפילו כ’ליד’ לידיעה, מהסיבה הפשוטה שמדובר ב’מקור’ – אם ניתן לכנות אותו כך – שמסתתר מאחורי כינוי ואין באפשרותנו לבדוק איתו את המידע שהוא מפרסם. וכאן אני מגיע לעניין הקרדיט. כלי תקשורת, מהגדרתו, הוא דו-כיווני: הוא מפרסם את המידע לקורא, והקורא יכול גם לתקשר, אם רצונו בכך, עם כלי התקשורת שפרטיו, כותביו ועורכיו מפורסמים בו בהתאם לחוק. מבחינה זו, וולווט לא עונה להגדרה של כלי תקשורת, שכן תגובות (אנונימיות, לרוב) לישות נעלמת באתר אינטרנט לא נחשבות כתקשורת לצורך העניין – וגם בתי המשפט בישראל דנו כבר בסוגייה. גם אם המידע פורסם כבר בוולוט (שאני, בנימה אישית, מכבד אותה על ההשקעה העצומה למרות שכאמור איני מכיר אותה), הדבר דומה למידע שפורסם בכל מקום אחר, נניח – בפשקווילים ברחוב החרדי, וסוגיית האתיקה שבמתן קרדיט לכלי תקשורת אחר כלל לא עולה לדיון. אם הדבר יגרום להפיכתו של אייס ל”אשלא”ש 2″ בוולווט – נחיה עם זה…
בואו נודה על האמת: אף כלי תקשורת לא אוהב לתת קרדיט לכלי תקשורת מתחרה. עם זאת כאשר באייס אנחנו מכניסים ידיעה שהיא פולו-אפ במהותה על חשיפה של עיתון / אתר אחר – אעמוד על כך שיינתן קרדיט. כך היה גם שלשום בחשיפה של רז שכניק על וועדת המדרוג, שמו ושם ‘ידיעות אחרונות’ הופיעו בידיעה, וכך היה בעשרות ומאות מקרים אחרים, ביניהם גם קרדיט לאתר החדשות הלא מאוד מוכר ‘בחדרי חדרים’, שכותביו לא מסתתרים מאחורי שמות-עט. אני לא מכיר כלי תקשורת רבים שנוהגים בהגינות הזו, ולמעשה – מבין כלי התקשורת שמסקרים את הברנז’ה אני לא מכיר אחד שנוהג כך.
ועידו: יופי של אתר.
________
הערת חדר 404: אורי רודריגז-גרסיא עורך אתר אייס.
[…] לפני כמה ימים כתבתי על פרסום ידיעה באתר אייס שהתהדרה בכיתוב “פרסום ראשון” אף שפורסמה שבוע וחצי אחרי פרסום בבלוג של ולווט. עורך אתר אייס, אורי רודריגז-גרסיא, טיקבק תגובה: עקבתי אחר הויכוח והתלבטתי אם להיכנס לסוגייה או לא, ובסופו של דבר החלטתי להגיב ולא להתחבא מאחורי כינויים. […]