“פיגוע”: שובן של התמונות הקשות ושל מה שהן מסתירות מאחוריהן
פוסט אורח של ניבה שושי
תחפושות של מחבלים מתאבדים. צילום: laurelfan, cc-by-sa
Suddenly the whole street was in commotion. There were yells of warning from all sides. People were shooting into the doorways like rabbits. A young woman leapt out of a doorway a little ahead of Winston, grabbed up a tiny child playing in a puddle, whipped her apron round it, and leapt back again, all in one movement. At the same instant a man in a concertina-like black suit, who had emerged from a side alley, ran towards Winston, pointing excitedly to the sky.
‘Steamer!’ he yelled. ‘Look out, guv’nor! Bang over’ead! Lay down quick!’
‘Steamer’ was a nickname which, for some reason, the proles applied to rocket bombs. Winston promptly flung himself on his face. The proles were nearly always right when they gave you a warning of this kind. They seemed to possess some kind of instinct which told them several seconds in advance when a rocket was coming, although the rockets supposedly travelled faster than sound. Winston clasped his forearms above his head. There was a roar that seemed to make the pavement heave; a shower of light objects pattered on to his back. When he stood up he found that he was covered with fragments of glass from the nearest window.
(מתוך 1984 / ג’ורג’ אורוול)
במכתב שכתבה סמדר הרן לחברי הממשלה תוארו חטיפות כ”פיגוע נמשך שגורם לסבל רב“. כמו “פגישה לאין קץ”, “פיגוע נמשך” הוא אוקסימורון – צרוף מילים שדווקא חוסר ההיגיון הפנימי שלו מעניק לו משמעות. “פיגוע נמשך” הוא כמו פגישה נמשכת – מה שאמור היה לתאר אירוע מפתיע וחד פעמי נמשך יותר משנתיים. הרן בחרה להצדיק את סירובה להתערב בשאלת שחרורו של סמיר קונטר באמצעות הנגדה בין “פיגוע רגיל” ל”פיגוע מתמשך”. “פיגוע רגיל” התחיל ונגמר מעצמו, בעוד ש”פיגוע מתמשך” יש לעצור באופן אקטיבי – באמצעות היענות לדרישות החיזבאללה. בדומה לאופן שבו “פגישה לאין קץ” משמרת לנצח את אווירת הפגישה, “פיגוע מתמשך” משמר לתקופה ארוכה את אווירת הפיצוץ, ובעיקר את הכאב והסבל הכרוכים בו.
בדבריה של הרן, ובשימושים היצירתיים הנוספים שנעשו בו לאורך השנים, הפך ה”פיגוע” מתיאור אירוע לתיאור אווירה, וממילה למטאפורה. בין האוטובוסים ובתי הקפה המתפוצצים של שנות התשעים לפיגוע החטיפה המתמשך, שימש ה”פיגוע” לתיאור מגוון גדול מאוד של אירועים ומצבים. “אירוע פלילי” הפך ל”פיגוע פלילי”; במקום “אירועים” ו”היתקלויות” שזכורות מימי לבנון שמענו על “פיגועים” כנגד חיילי צה”ל; ושאלת השאלות, “פיגוע” של חייל יהודי כנגד אזרחים ערביים: האמנם?
בחרתי לכתוב את המילה “פיגוע” במרכאות לא מתוך תפיסה צינית של אירועים שקרו או לא קרו, אלא כי מדובר במושג שראוי לברר. המילים שאנחנו משתמשות בהן לא (רק) משקפות את המציאות אלא גם מבנות אותה. לא מדובר בתיאור אלא בבחירה פוליטית של המשקפיים שדרכם אנחנו, או אלו שבוחרים עבורנו את המילים, רואים את המציאות. אם למשוך את מטאפורת המשקפיים עוד קצת, אפשר גם לומר שמה שרואים דרכם מסתיר, לא פחות משהוא חושף, את מה שניתן היה לראות אילו היינו משתמשים במשקפיים אחרים.
“פתאום היה בום”
מחיפוש בארבעה מילונים שונים עולה כי המילה “פיגוע” משמשת לתיאור ביצוע של פעולת טרור ואירוע חבלני בישראל מאז אמצע שנות התשעים (המילה מופיעה במילון אבן שושן החדש (2003), מילון אריאל (2007), מילון ספיר (1998) ורב מילים (1997), ולא מופיעה במילון אבן שושן מהדורת 1988). חיטוט בכותרות העיתונים מעלה תמונה דומה, לפיה מדובר, כנראה, במושג תקשורתי שהונחל לכתבים צבאיים באדיבות משרדי הממשלה וצה”ל ומשמש בעיקר כדי לספר סיפור, או, כמו שהם אוהבים, לספר סיפור קצר ופשוט בלי הרבה מילים גם (ובעיקר) כשהמציאות מורכבת – אבל למי יש זמן לזה. “פיגוע” הוא שם קוד בוער שכולל בתוכו “בום”; “נפגעים”; “כוחות הצלה”; וחלוקה מסודרת ל”טובים” ו”רעים”. “טובים” בהקשר הזה הם “אנחנו”, הנפגעים החפים מפשע, ואילו ה”רעים” הם מי שכל רצונם הוא לפגוע להזיק ולהרוס. אם תרצו, בני האדם לעומת אילו עם השערות על הפנים. בלי להיכנס לשאלה האם ואיזה סוג של טרור/לחימה לגיטימי באיזו מלחמה, השימוש במושגים כמו “טרור” ו”פיגוע” ממסגר, באופן אוטומטי כמעט, עולם לא בטוח שהפחד מפני הבלתי צפוי שולט בו. טרור, בניגוד למלחמה, נועד לזרוע הרס ובהלה החורגים בהרבה ממספר ההרוגים באירוע הספציפי. הפחד האמיתי איננו מפני מה שקרה אלא מפני מה שעשוי לקרות לנו בכל רגע נתון.
כשמדובר באירוע ביטחוני הכללים פשוטים. מדובר ב”פיגוע קלאסי” במובן שלצערי הרב מוכר לכולנו. “מחבל” במרבית המקרים חבר בארגון טרור רצחני/מוסלמי/פלסטיני מתפוצץ/יורה/פוגע באוכלוסייה אזרחית. “פיגוע” היא מילה שלא מסבירה, וגם לא צריכה להסביר הרבה. אחריה יבואו “התמונות הקשות”, “מספרי החירום”, “שמות ההרוגים” ולבסוף גם הארגון שנטל אחריות על האירוע, ושמו וכתובתו (במובן הרחב; מדובר לרוב במחנה פליטים) של המחבל/מפגע. ב”פיגוע” כזה יש טובים ורעים אבל אין נסיבות. מדובר במילה ממשקל פיעול הסביל (קרוב משפחה של ה”חישוף”) שאין לו מבצע ממשי, אין לו סיבה ובעיקר אין לו הקשר היסטורי, אבל יש לו נרטיב ברור שמתחיל ברגע הפיצוץ ונגמר בשגרת הפאניקה. פריצה אלימה למרקם החיים שלא נדרשת לשאלות “למה” או “איך”. התלישות של המושג “פיגוע” היא כל כך קיצונית עד שהתיאור האפשרי היחידי לו הוא “פתאום [מהשמיים, ללא הכנה מוקדמת, ללא סיבה נראית לעין, ללא גורם מסביר] היה בום [קול בלתי נראה ולא שייך למציאות]”. אם הייתי רוצה להיות צינית, הייתי אומרת שזה מזכיר קצת את חבילות ההפתעה של הדרדס החמוד קונדסון, רק עם הרוגים בפנים. השימוש במילה “פיגוע” בהקשר הזה משטיח את המציאות המורכבת של הסכסוך ומתמצת אותה לרגע אחד של “בום” אדיר ופוטוגני.
שני שימושים יצירתיים שנוספו ל”פיגוע” בזמן שלא התפוצצנו ברחובות הם (1) ה”פיגוע הפלילי”, מוצר חדש שנולד עם זליגתם של החיסולים בעולם התחתון למרחב הציבורי המהוגן, ו-(2) הפיגוע כנגד חיילי צה”ל, שהחליף, כאמור, את ה”היתקלויות”, ה”קרבות” וה”אירועים”. בשונה מן הפיגוע נגד חיילים, שהמטרה העיקרית שלו דומה בעיקרה לזו של “הפיגוע הקלאסי”, ומשרתת את ההקבלה האופנתית בין חיי חיילים במלחמה לחייהם של אזרחים במרכז העיר, “הפיגוע הפלילי” מתאר את פריצתם ה”מפתיעה” (ע”ע קונדסון), המסוכנת והבלתי נשלטת של ה”לא נחמדים” לחיי היומיום שלנו.
להרוג אנשים זה לא מנומס. צילום: Seth Anderson, cc-by-sa
יש ערבים טובים?
הפיגוע האחרון (“פיגוע הטרקטור” בירושלים) הוא מקרה מעניין, משום שהוא מביא לידי ביטוי גם את הדילמות וגם את המובן מאליו של האופן שבו מתוארים אירועים שונים בתקשורת. מה שניתן היה לתאר כהתפרצות אלימה ורצחנית של חולה נפש ברחובות ירושלים, אירוע עצוב ומזעזע, אבל פלילי, תואר כ”פיגוע” והפך לכדור שלג מתגלגל עם קיבוע מעמדם של הנפגעים כ”נפגעי טרור” (מעמד שמאז 1998 יש לו משמעות סמלית, חברתית וכלכלית שנופלת רק מזו של חלל/נכה צה”ל), הדרישות להריסת ביתו של המחבל והלגיטימציה לירות באדם ברחוב ועוד לצלם (ולשדר) את זה. מהרגע שהאירוע מוסגר כ”פיגוע”, לא היה לאף אחד מן הצדדים (למעט משפחתו האבלה של הרוצח) אינטרס ממשי לשנות אותו, אבל בחינה של הקריטריונים ששימשו את מי שהחליט לדווח על “פיגוע” מעלה כי ההגדרה שלו לפיגוע היא מפגן רצחני של אלימות ברחוב ירושלמי המבוצעת על ידי ערבי. כשמדובר ביהודי, היד קלה פחות, וראו למשל את הוויכוח בסוגיית הגדרתם של נפגעי עדן נתן זאדה כנפגעי טרור לעניין הפיצויים מביטוח לאומי.
יש פיגועים בפריפריה? דיון תיאורטי באפשרות לבחירה קצת אחרת
התחלתי את הדיון כאן בטענה שהמילים שאנחנו משמשים בהם הופכות למשקפיים שדרכם אנו רואים את המציאות. הצד השני והמתבקש של השאלה הוא מה האלטרנטיבה. במילים אחרות, אם פיגוע הוא כל הדברים שתיארתי למעלה, מה הם האירועים שאינם מתוארים כפיגוע, ולמה? האלטרנטיבה הראשונה קיימת בשפה הערבית, וקשורה כנראה למציאות הפוליטית והתקשורתית המורכבת במזרח התיכון, בניגוד מוחלט לאחידות השוררת באמצעי התקשורת אצלנו. המילה הנקייה ביותר לתיאור פיגוע בשפה הערבית היא “אינפיג’אר”, פיצוץ. במובנים רבים מקביל מאוד ל”פיגוע” שלנו, אך בשונה מפיגוע שהנרטיב שלו, כפי שראינו, ברור, אינפיג’אר משמש לתיאור אובייקטיבי של הפיצוץ במקרים שבהם הדובר איננו מעוניין לנקוט עמדה – הפעולה היא הדדית שכן האדם התפוצץ ופוצץ בו זמנית. שתי האפשרויות האחרות הן “אסתישהד”, התאבד, הפך לשהיד (“השתהד”?), מילה בבניין השמיני המקביל ל”התפעל” שלנו שפירושה אדם שביצע פעולה על עצמו (כמו התקלח, התלבש), במקרה הזה לטובת הכלל, המשמשת במקרים בהם הדובר מעוניין להזדהות עם מבצעי הפעולה; ו”אמלייה תחריביה”, זרע הרס, המיועד להביע הסתייגות מוחלטת מהמעשה.
אלטרנטיבה אחרת יש באירועים בעלי מאפיינים דומים שדווקא אינם מתוארים כ”פיגוע”. דוגמא בולטת היא אירועי ירי פרטיים – אדם לקח רובה וירה ללא אבחנה, אירוע שדומה דמיון מפתיע להחלטתו של ה”מחבל” האחרון לקחת טרקטור ולהפוך מכוניות ולהרוג אנשים ברחוב יפו, אבל כאן, כאמור, מדובר בערבי… אירוע מסוג אחר אפשר (בתיאוריה, כי בפועל לא משתמשים בהגדרה הזו) לכנות “טרור מיני”. סוזן בראונמילר טוענת שתקיפה מינית איננה אירוע יחיד, אלא היא אירוע טרור כנגד הנשים כולן. כאשר אישה נאנסת בסמטה אפלה, ממש כמו בטרור, האירוע חורג אל מעבר לאישה ולגבר המעורבים בו. הוא זורע אימה ופחד מאירוע דומה בקרב כלל הנשים, ואילו כלל הגברים הופכים באופן אוטומטי למפגעים פוטנציאליים. אונס בסמטה אפלה, בדיוק כמו פיגוע בבית קפה, יוצר אווירת פחד שתקשה על נשים להסתובב לבד בשעות דומות בסמטאות דומות ובכך תמנע מהן את חופש התנועה ותגביר את תלותן בגברים. ובכל זאת, אף עיתונאי לא יתאר אונס או תקיפה מינית כ”פיגוע” או “מעשה טרור”.
הבחירה להשתמש במילה אחת, “פיגוע”, לתיאור אירועים מסוג אחד, ולא להשתמש בה לתיאור אירועים מסוג אחר, מגבילה אותנו לנקודת מבט אחת ברורה על המציאות הביטחונית שבה אנחנו חיים. סכנתן הגדולה ביותר של ה”תמונות הקשות” היא בכך שבהגבלת המציאות מוגבלת גם היכולת שלנו לבקר אותה או לבחון אפשרויות תיאור שונות, ונקודות מבט אלטרנטיביות. כמו ב-1984 של אורוול, כל מה שנחשב להפרעה חיצונית הופך ל”מנוע קיטור”, אנרגיה עוצמתית מסוכנת ורותחת המטלטלת את המציאות הפוליטית, ביטוי שמנקודת מבט חיצונית הוא חסר משמעות ומבפנים הוא נשק רב עוצמה בידיהם של האחים הגדולים ואלו שבוחרים לשרת אותם.
ניבה שושי היא תלמידת מחקר במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת וירג’יניה
תגובות
15 תגובות לפוסט ““פיגוע”: שובן של התמונות הקשות ושל מה שהן מסתירות מאחוריהן”
פרסום תגובה
עליך להתחבר כדי להגיב.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
בלה בלה בלה, איך לא הופתעתי שהיא סטודנטית לסוציולוגיה, מי עוד יכול הגיד דברים כה טריוויאליים ב300 מילה
1.
ניבה, כתבת פוסט מרתק ורלוונטי, גם אם אינני מסכים עם רובו.
2.
את טוענת שפיגוע הוא [ציטוט:] פריצה אלימה למרקם החיים שלא נדרשת לשאלות “למה” או “איך”.
על בסיס מה את קובעת טענה זו? כל פיגוע גורר אחריו חיטוט כן ואינסופי של התקשורת ב”למה” וב”איך” וב”מי” וב”מה הלאה”. החברה האזרחית תוססת בתוך השאלות הללו כבר עשרות שנים. אולי בוירג’ינה קצת קשה להחשף לזה.
3.
מוות (של אזרח/ חייל/ ילד במחנה פליטים) ללא ספק [ציטוט:] משטיח את המציאות המורכבת של הסכסוך ומתמצת אותה לרגע אחד של “בום” אדיר ופוטוגני.
יש ארועים שבהם ההקשר הרחב מאבד מחשיבותו בפני ההקשר המיידי. וזה באמת לא משנה באילו מילים תשתמשי בדיעבד לתאר את הארוע. העובדות הן, שלפחות לגבי אותו אדם שנפגע/נרצח/מת/נהרג/נקלע לארוע/התאבד/נדרס…. ברגע אחד ופתאומי, עולם ומלואו (העולם שלו) נקטע באיבו.
4.
גם במקרה של הטרקטור בירושלים, אדם אחד “פגע” באנשים אחרים. המילה “פיגוע” לא מייצרת מעצם המצאתה שיח מסויים, כאילו מכילה המילה בתוכה באיזשהו אופן אונטולוגי הקשרים רחבים יותר. השיח שנוצר סביבה תלוי באינספור גורמים ומשתנה תדיר, ובכלל, אני חושב שאת בחרת להשטיח את השיח סביב (השיח של) המילה “פיגוע” אל תוך פרספקטיבה צרה ביותר.
לגבי “פיגוע פלילי”, אני חושב שיש כאן פשוט שימוש במונח שגור, בדיוק כפי היתה תקופה שכל דבר היה “צונאמי”.
לפיגוע בעיני חייב להיות אלמנט של אקראיות הקורבנות (לא נגד מישהו ספציפי), מטרה פוליטית (אני לא יודע מה היתה מטרתו של אותו נהג טרקטור) ובעיקר כיווניות – פיגוע של אחרים נגדנו. במקרה (או שלא) אלו בעיקר ערבים שמבצעים פיגועים, אבל לא רק הם, גם קוזו אוקומוטו ביצע פיגוע (למרות שאני לא יודע איך היתה ההתיחסות התקשורתית אז).
האבחנה בין מי שרוצה להרע לי ובין אלו שמרעים לאחרים היא לגיטימית בעיני. הנסיון לרמוז שאבחנה זו נובעת מגזענות נשמע לי מאולץ.
אונס הוא לא פיגוע גם כי הוא אינו פוליטי וגם כי התוקף בוחר את הקורבן לא פעם. בפיגוע, זהותו של הקורבן לא מעניינת כהוא זה.
“אונס הוא לא פיגוע גם כי הוא אינו פוליטי וגם כי התוקף בוחר את הקורבן לא פעם. בפיגוע, זהותו של הקורבן לא מעניינת כהוא זה.”
זה נוגד את הידוע לנו על אונס. התוקף אמנם בוחר את הקורבן, אבל השיקול בבחירה הוא זמינות (ולעיתים גם מינו של הקורבן). במובן הזה, השיקולים דומים.
אייל, להבנתי, זמינות היא שיקול _נוסף_ בתהליך בחירת הקורבן של אנס פוטנציאלי. אבל הבחירה קיימת. אנס יבחר אשה, בגילאים מוגדרים מראש, במראה שהוא אולי מעדיף, אשה שהוא מכיר או לא.
למפגע/מחבל אולי חשובה כמות ההרוגים (יבחר מקום הומה) אבל אפילו שיוכם הלאומי לא במיוחד משנה לו (ראה פיגועים בעירק).
והמטרה היא פוליטית, המחבל לא עושה את זה כדי להשיג סיפוק סדיסטי או מיני לעצמו, אלא כדי להשיג מטרה פוליטית שהוא שותף לה.
עם הנטייה לייחס לכל הפרעה של שגרת החיים (שיש בה לרוב גם אלימות) כ”פיגוע”, קרי כהפרת שגרת החיים “שלנו” ה”טובים” על ידי ה”רעים” שכל-כך שונים מאיתנו, לא נותר אלא לשאול למה – ואולי זה כבר קרה ולא שמתי לב – בשיח הפוליטי אנשים לא מכנים את יריביהם, על מעשיהם והצהרותיהם שעמם אינם מסכימים, כ”מפגעים” וכ”פיגועים פוליטיים”. ללא ספק הגיע הזמן להחליף את העלבונות הארכאים “פאשיסט” ו”בולשביק” (ובמגזר מסוים גם נעשה שימוש ב”נאצי”) במונחים חדשים יותר. ממילא, פחות ופחות מצעירי/ות ישראל יודעים/ות מה זה פאשיסטים ובולשביקים.
“אם הייתי רוצה להיות צינית, הייתי אומרת שזה מזכיר קצת את חבילות ההפתעה של הדרדס החמוד קונדסון, רק עם הרוגים בפנים”
LOL. אם לא הייתי בודק ומגלה שניבה שושי הוא שם אמיתי, הייתי בטוח שזה נכתב בפסבדונים. זה מהציטוטים הטובים.
איך יתכן שזה לא cross-posted ב”הסיפור האמיתי והמזעזע של”? זה בדיוק הסגנון שלהם. לפחות יהיה לינק לכאן בגם-שם, אם מישהו מאזין.
זיו כתב: “כל פיגוע גורר אחריו חיטוט כן ואינסופי של התקשורת ב”למה” וב”איך” וב”מי” וב”מה הלאה”.”
אהם, כ….ן. אכן יש חיטוט אינסופי במי, מה, ואיך. אחרי הכל, צריך לדבר על משהו עד לפרסומות. ה”למה” הוא תמיד “לא יודעים, בגלל אנטישמיות, ושנאה. כן, כי שונאים אותנו”. ה”איך” מביא עדויות של עדי ראיה ו”מומחים”. ה”מי” הוא ערבי גנרי. ה”מה הלאה” הוא “נהרוג ונשמיד, מגיע להם” או “נבליג, אוי כמה שאנחנו מוסריים”. זה אמנם חיטוט, ואפילו חירטוט, והוא אמנם אינסופי, אבל הוא בכלל לא כן. את מישהו מעניין שאנחנו ממררים את החיים לעם שלם? לא, לא חשבתי ככה. ניבה מצביעה על כך ש”פיגוע” היא קריאה אל הדגל. היא מפסיקה כל דיון כן.
כמה הבהרות:
לזיו,
החיטוט האינסופי שאתה מדבר עליו מתמקד בנרטיב המיידי של הפיגוע. ה”איך וה”למה” הם איך מאיפה ומתי יצא המחבל וה”מה הלאה” עוסק ב”תגובה ההולמת”. התסיסה , לכאורה, מוגבלת מאוד במסגרת הדיון שהיא מציעה ומאפשרת . בהרבה מאוד מקרים, למשל פרשת עדן נתן זאדה או פיגוע הטרקטור המציאות קצת יותר מורכבת, אולי לא עבור הנפגעים המיידים אבל בהחלט עבור כל השאר. לגבי הטענה שלך שיש מקרים בהם “זה לא משנה”, עבור משפחתו של “מפגע הטרקטור” ועבור הנפגעים יש להגדרת האירוע חשיבות כלכלית וסמלית אדירה – פיגוע מביא להגדרת הנפגעים כנפגעי טרור ולפיצויי כספי ומעמידה בסכנת נקמה את משפחת המחבל. בנוסף, כפי שטענתי אירועים נוספים עשויים להיות מוגדרים כפיגוע ולא מוגדרים כך, למשל קסאמים בשדרות.
לאלירם,
בניגוד למה שמקובל לחשוב, מחקרים מראים שוב ושוב שאונס איננו תוצאה של “משיכה”. התוקפים בוחרים את הקרבנות בהתאם למידת הזמינות והחולשה שלהם/שלהן ללא קשר ל”טעם אישי” והראייה לכך היא שנפגעות ונפגעי תקיפה מינית כוללת ילדים וילדות נכים מפגרים זקנים שמנים ורזים. נפגע/נפגעת תקיפה מינית הם לחלוטין לא אלו הנתפסים כ”מושכים יותר” . מדובר במעשה פוליטי משום שהוא מביא לידי ביטוי יחסי כוח בין חזקים לחלשים וחלשות ומנציח אותם. דוגמא בולטת לכך היא אונס במסגרת מלחמה שהוכר לאחרונה על ידי האו”ם כנשק מלחמתי.
אלירם, נתוני המרכזים השונים לנפגעות תקיפה מינית מראים ההפך: נשים בכל הגילאים, ללא קשר למראה נפגעות. אתה יכול אולי לאמר שאנסים בעלי טעמים שונוים פוגעים בנשים שונות. אבל בסופו של דבר, אונס או כל אלימות מינית אחרת אינו קשור לזהותו של הקורבן אלא לרצון להפעיל כוח מצד התוקף.
[…] כאן « מבט מאחורי הקלעים […]
שתי תוספות מעניינות מעיתוני הימים האחרונים:
שרון אסיסקוביץ שלח לי את הלינק הבא תחת הכותרת “פיגוע עיתונאי”:
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/762/722.html
והוסיף:
“הדבר היחיד שמעניין ב”טור” הזה זה השימוש הנוסף במונח “פיגוע”. יש פה מן הטון הגולדאי – הערבים האלו שגורמים לנו להרוג אותם… אבל הם חיות אדם, בעיניו, אז זה לא כל-כך נורא. הכי נורא זה החייל שהעז להפר את שגרת יומנו המוסרית (כן, בטח!) ולהתנהג כאילו היה סתם ערבי…”
רון בן ישי כותב בYnet (תודה, עידו) “חטיפה היא פיגוע תודעתי מתמשך”
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3568806,00.html
ומרחיב את הסבל הנקודתי הנגרם למשפחות לאירוע טרור קולקטיבי.
לפעמים גם כתבים צבאיים הם סוג של “פיגוע תודעתי מתמשך” אבל מה שבאמת מעניין בשני המקרים האלו הוא העובדה שגם כותבי הטורים וגם הקוראים/קוראות בחרו להשתמש במושג “פיגוע” כדי לתאר אותם.
לאט אבל בטוח, אנחנו שוחקים את המילים שלנו עד שהן מאבדות כל ייחודיות. האינפלציה בשימוש במילה “פיגוע” גורמת לפיחות במעמדה, כמו שקרה וקורה למילה “שואה”, וכמו שקרה וקורה לכל סופרלטיב עברי שיש (מדהים, מהמם, מעולה, משובח).
[…] שכל המטרה שלו היא להסביר שהגבול הדק מטשטש ובכלל שהמילה “פיגוע” היא הרבה יותר דינאמית ממה שאתם […]
[…] הארכיב: “פיגוע”: שובן של התמונות הקשות ושל מה שהן מסתירות מאחו… 22.08.2008 / 22:58 | בנושאים […]
[…] 0. ההבדל בין פיגוע דריסה בירושלים לבין פגיעה של רוכב אופנוע בשלושה הולכי רגל הוא סמנטיקה. העובדה שדורס אחד הוא ממזרח ירושלים והשני מבת-ים היא החוט הדק שמאפשר לנו להגדיר פיגוע מהו. (וראו על מה היה קורה אם המחבל היה מהרצליה, ניבה שושי על “פיגוע”. […]