שנית מצדה לא תפיל
“נערה במבחן”, שנשמע כמו שם של סרט צהריים גרוע בהולמרק על תיכוניסטית שנכנסה בטעות להריון ומהרהרת בהפלה, הוא לא רחוק מכך: מדובר בסרט של הארגון נגד הפלות “אפרת”. הסרט צורף בדיסק לגיליון החדש של מעריב לנוער, עם אזהרה שהוא מיועד לצפייה מגיל 15 ומעלה (לא הבנתי את ההיגיון: נערות בנות פחות מ-15 לא נכנסות להריון, או שלהן מותר להפיל?)
מעדות ראייה עולה שמדובר באוסף של עדויות של נשים ש”נקלעו להריון”, כלשונה של אחת מהן, חשבו שהכל אבוד ורצו לעשות הפלה – ומכאן העלילה מתפצלת לאלו שעשו הפלה ומתחרטות עד היום (אם את מתחרטת, פשוט תעשי ילד, רוב ההפלות לא מסתיימות בעקרוּת) ולאלו שהחליטו ללדת וחייהן התמלאו באור ושמחה.
הצמדת הדיסק לעיתון היא דיל שנרקח בחדרי המחלקה המסחרית בלי ידיעת המערכת (הבשורה הטובה: ההפרדה בין המערכת לבין השיווק עובדת, לפחות בכיוון אחד). מעניין תמורת כמה כסף אני יכול להכניס לשם דיסק שאומר שהפלות זה אחלה, ומציג נשים שהחליטו ללדת ומתחרטות עד עצם היום הזה.
מן הארכיף: ניבה שושי על הטיפול של התקשורת הישראלית בהפלות • ומה עושים כשמקבלים עובר בגלידה?
תגובות
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
אני תמיד מחפש נשים שיספרו שהן מצטערות שלא עשו הפלה, אבל עוד לא מצאתי. אני מניח שתוכל למצוא נשים שיספרו שהן שמחות שעשו הפלה. ואני גם מניח שהטיעון של חרטה על ההפלה מתייחס בעיקר לקשר רגשי מסוים עם העובר, ולכן לעשות ילד חדש לא יועיל (למשל, לך תגיד את זה להורים של גלעד שליט).
אגב, אני בעד הפלות (והחזרת שבוי תמורת שבוי ולא תמורת שמונה מאות שבויים, אבל זה אולי עניין אחר), אבל לדעתי כל הדילמה תיפתר אם במקום להשקיע כסף בפרסום וחינוך, הארגונים הפרו-לייפים האלו פשוט יהפכו לשירותי פונדקאות. ככה יהיה שווה לילדות להיכנס להריון, כי זה יממן להן את הקולג’.
אפשר לבטל רטרואקטיבית את המנוי למעריב לנוער?
(זה קצת יותר מסובך, כי אני לא בטוחה שהיה לי אי פעם)
איכשהו חשבתי שלפחות השיח המופרע של פרו לייף (אני מקווה שלפחות הפסקת הריון של ילדה בת 14-16, הגיל של קוראות מעריב לנוער לא שנוי כאן במחלוקת..)לא קיים בישראל.
עכשיו ברצינות, אם מישהו ממשרד החינוך או הרווחה או ארגון צרכנים או כל אחד אחר שיכול לעשות משהו בקשר לזה, זה הזמן.
אולי אפשר פשוט להעביר את זה לפרסומאים של עיתון הנוער המתחרה?
יוסי, אני גם לא מכירה נשים שיספרו שהן מצטערות שהחליטו לא להפסיק הריון וללדת. נראה לי שטיב ההחלטה הוא כזה שהאפשרות להתחרט עליה בכלל לא קיימת בתודעה, בוודאי שלא מספרים עליה לאנשים.
יש לי כל כך הרבה דברים להגיד על המקרה הזה ועל “אפרת” באופן כללי, רק שזה ארוך ואולי פשוט אכתוב על כך פוסט בעצמי.
הפלות זה נושא כל כך קונטרוברסלי ולשווק את הדיסק כחלק מעיתון נוער שרובו ככולו מוקדש לבריטני ספירס והתספורת האחרונה של נינט זה פשוט חוסר טאקט משווע שלא לדבר על מסיונריות.
אני מכירה כאלה שעשו הפלה והן ממש לא מתחרטות על זה.
כמה מילים על ארגון אפרת:
הארגון הוקם בשנות השישים על ידי מהגרות מארצות הברית במטרה לעודד ילודה בקרב נשים יהודיות ולעצור את “הפצצה הדמוגראפית” (יענו, לידות של ערבים. נושא הפסקות ההריון על על סדר היום של הארגון רק מספר שנים אחר כך והופכת לעניין העיקרי של הארגון.
בשנות השמונים הופכת הרטוריקה של הארגון מרטוריקה דמוגראפית לרטוריקה של זכויות העובר היהודי, שכן עדיין מדובר בארגון שבניגוד לארגונים אמריקאים דומים הוא ארגון לאומני.
האגודה מתרכזת היום בהסברה, מהסוג שמפורט בפוסט (באופן אישי זכור לי הפלאייר “יונתן הקטן” על התינוק המתוק שאמא רוצה לרצוח שקיבלתי מאנשי הארגון בפסטיבל ארד מתישהו), בסיוע כלכלי לנשים במצוקה שהחליטו שלא להפסיק את ההריון, בהפעלת לחץ פוליטי על חברי כנסת לשנות את החוק ולמנוע ככל האפשר הפסקות הריון וכן במפעל המפואר של הטרדת נשים צעירות (ובני זוגן, במידה שהם מלווים אותם) בדרכן לוועדה או להפסקת הריון – ככל הידוע לי נשות אפרת יושבות ברשות במסדרון המוביל למשרדי הוועדה.
כיום נדמה לי שהאגודה נשלטת על ידי ש”ס, למרות שהחיבור הין פרו לייף לשיח הדתי הוא מאוד לא טבעי.
יוסי, בשביל שאם תגיד בקול רם, או אפילו לעצמה, שהיא מצטערת שהיא *לא* עשתה הפלה, דרושות הסרות של כל כך הרבה מנגוני הגנה נפשיים, שזה בכלל לא מפתיע שלא יצא לך להתקל בכאלה.
אני מניחה, למשל, שאם הייתי נכנסת להריון בגיל 20 ומחליטה לגדל את הילד, הייתי שמחה בו ובקיום שלו, זה לא אומר שלא הייתי מעדיפה לגדל אותו כשאני בוגרת יותר ואחרי שהספקתי לעשות כל מיני דברים שאנשים עושים בגיל 20,21,22 לפני שהם מקימים משפחה. אני מניחה גם שלא הייתי מסוגלת לומר “אני מצטערת שלא עשיתי הפלה” מרגע שמדובר בילד הקונקרטי מאד שלי, להבדיל מהשאלה האם באופן עקרוני לא הייתי מעדיפה שלא להגיע למצב כזה באותה נקודת זמן. יש הבדל דרמטי בין היחס לעובר, כשהוא בסך הכל זיגוטה מפותחת, לבין תינוק או ילד בעל תודעה, ואופי ואישיות וחיוך.[1]
[1]בדיוק כמו שיש הבדל בין הרצון לשמור על גלעד שליט – כי הוא אדם מוחשי עבורנו – לבין ההתעלמות מהשאלה האם שחרורו “בכל מחיר” לא יפגע בחיילים אחרים, שאנחנו לא מכירים את הסיפור והחיוך וההורים הספיציפים שלהם, והם אמורפיים עבורנו.
בטח בסביבות ה-20,000 שקל. אולי פחות.
אני מנסה לחשוב כמה מבין הנשים שאני מכירה שעשו הפלה מצטערות על זה. אף אחת. מתוך עשרות. הדבר הכי קרוב לזה היתה אחת שסיפרה לי שזה עדיין גורם לה עצב — פשוט כי היא נורא רוצה ילדים וקשה לה שהיא ויתרה על התינוק הזה. היא פשוט לא יכלה לגדל אותו באותו הזמן שבו היא נכנסה להריון (גיל 16, ללא בן זוג, משפחה בצרות כלכליות).
באינטרנט, אם מסתובבים בפורומים פחות מיינסטרימיים מהפורומים הרגילים להורים, אפשר למצוא מדי פעם אמא שמודה שהולדת ילד לא היתה הבחירה הנכונה באותו הזמן או בכלל, והחיים שלה כנראה היו מתפתחים באופן שלם ומספק יותר אחרת. דיברתי עם שתיים כאלה. היתה אחת שכתבה טור כזה במגזין “עלמה” ז”ל וספגה את התגובות הצפויות שקראו לה מפלצת אנוכית וכו’ וכו’. גם בלי התגובה האיומה שתמיד תתקבל מהסביבה, ברור שזה דבר שקשה להגיד כשהילד כבר כאן והוא אוהב ואהוב. אני מנחשת שיש עוד כאלה שהיו אומרות אם זה לא היה טאבו ואם היו נותנות לעצמן בכלל לחשוב את זה.
אה, וארגון “אפרת” מורכב מתולעי-אדם ברבריות, ואין שום תירוץ להרשות להם לשים את הטלפיים על ילדות בנות 10 (מעריב לנוער הוא כבר מזמן לא עיתון לתיכוניסטים).
אם הדיסק לא מיועד לצפייה מתחת לגיל 15 מה הוא עושה במעריב לנוער בדיוק? הרי גילאים מבוגרים יותר לא קוראים כבר את העיתון.
עוד משהו בהקשר הזה, זה לא הניסיון הראשון של המופרעים האלו להשפיע על צעירים. בשנות השמונים היה סרט נעורים חביב ורומנטי (הכל יחסי, חביב ורומנטי בהשוואה לאסקימו לימון) בשם “בחינת בגרות” שמתאר זוג תיכוניסטים שנכנס להריון לא רצוי ומחליט, לאחר מאבק עם ההורים, ובעקבות חלום זוועה של אורנה הנערה, שחלמה שהיא “יולדת בובה”, לקחת אחריות וללדת, במקביל, רוני, האב הטרי מתגייס לסיירת מטכ”ל כך שיש גם חיבור ציוני יפה לבחורינו המצויינים שיודעים לקחת אחריות. סצנת הסיום של הסרט מראה את הזוג בכיתה בבחינת בגרות בפיזיקה כאשר בכיתה נמצאת גם התינוקת ששמה אפרת, ורוני המגניב, מחביא מתחת לסדינים בעגלה שלה פתקים למבחן. הסרט גם עובד לספר (או הפוך, לא יודעת מה קדם למה) מאת גלילה רון פדר.
הסרט מזעזע מכיוון שהוא מציג הריון והורות של בני נוער כדבר אפשרי, טבעי ואפילו מגניב וכחלק מהחיים של בני נוער “רגילים”. אני לא יודעת אם יש קשר ישיר בין אגודת אפשרת לסרט אבל עושה רושם שזה לא מקרי.
פה אפשר לראות איך קרה ההריוןוכמה “רגילים” בני הנוער שמוצגים שם, כאמור, מיטב הנוער הציוני יולד בגיל 17 (רציתי למצוא קטע אחר מהסרט אבל אין ביוטיוב)
http://www.youtube.com/watch?v=VHwh8fdmHzk&NR=1
אני מבטל את המנוי.
המממם.
הנה מצאתי את זה. לפני שנה בערך, זרקתי לזבל דיסק של אפרת שנקרא “פרפרים בבטן”, שקיבלתי בדואר לפני _שנים רבות_.
שמרתי אותו הרבה זמן בשביל הקוריוז, וכי אני אספן אובססיבי.
מעניין לראות שהוא “הופץ ב-350,000 עותקים”, כאילו לומר שזה מספר האנשים שהפנימו את המסר.
כמו שישראל היום מציין בגאווה שהוא העיתון היחיד שמדפיס את מספר העותקים על גבי השער (שזה אומר מה, בדיוק?).
לא קראתי בזמנו ynet, אבל זה מה שהיה אז.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-875968,00.html
מי שיכול להפסיק את המנוי זה ההורים, הם הרי אלה שברוב המקרים משלמים עליו.
אף זוג הורים לא ישמח שהבת שלהם תעבור הפלה, אבל אני חושבת שעוד פחות הורים ישמחו כשהיא תחליט לגדל ילד על סמך הפחדות ואשליות.
אני חושבת שמספיק הורים זועמים שיתקשרו ויאיימו לעבור לראש1 יגרמו למעריב אם לא להתנצל לפחות להמנע מזה בעתיד.
בדיוק נתקלתי בזה (השלמת רססים) כשבטלויזיה יש כתבה על ילד בן 13 וילדה בת 15 באנגליה שילדו תינוק. בפרומו שואלים את הילד מה התוכניות שלו מבחינה פיננסית והוא לא יודע מה זה “פיננסית”.
הצילו.
בדיוק ראיתי את הדיסק הזה עכשיו בסלון, וכבר חשבתי שמדובר בפורנו רך או משהו בסגנון
מסתבר שזה סתם סרט על הפלות (והנושא הזה מאוד סובייקטיבי) – אז למה באמת האזהרה הזאת: לא מתחת לגיל 15?
[…] הפלות: • שנית מצדה לא תפיל • לא סופרים אותך: פסטיבל ההפלות ופרשנות של נתונים […]