“מותם של העיתונים יבוא יד ביד ובד בבד עם מותו של דור”. ראיון עם רון מיברג

ביארצייט ה-15 לסגירת עיתון “חדשות” כתב רון מיברג בנרג’:

עוד כמה שנים והאינטרנט היה מציל את “חדשות”. הוא היה יכול להיות עיתון האינטרנט הראשון. לפתח את התחום. לפרוץ את הדרך. הוא היה אינטרנטי ממילא. לא היו לו קוראים. היו לו גולשים. “חדשות” נסגר ביום שבו התברר שהיו לו 20 אלף קוראים. לירחון “מוניטין” היו 20 אלף קוראים. קוראים גלשו ב”חדשות” לפני האינטרנט. אם היה מושך שנתיים נוספות, היה ניצל. החרון הקדוש ש”חדשות” היה שופך על רצח רבין היה הופך את המדינה. לשיטתו.

האמירה הזאת היתה נקודת המוצא לכתבה שכתבתי למוסף פירמה [עדכון: הכתבה עלתה לאתר], ובמסגרתה ראיינתי את מיברג, שכבר יצא לי להגיד בלא מעט מקומות שכתיבתו היא אחד הדברים שמשכו אותי לעבוד בעיתונות. ראיינתי אותו ב-2/4/2009, בשיחת טלפון לביתו שבמיין. הראיון מוגש פה בעריכה מינימלית בלבד.

למה התכוונת בדברים שכתבת בנרג’?
מיברג: “המהדורה היומית של חדשות, כפי שהיא תוכננה בידי אנשים שהיו אינטליגנטים ומשכילים מדי כדי לעמוד במשימה, היתה לפשט את ההגשה — זאת אומרת, מעט מילים, תמונות גדולות, טקסטים קלים. המאמץ האינטלקטואלי והטקסטים הפוליטיים נשמרו למהדורת סוף השבוע. היו גם טקסטים נהדרים של 300-400 מילה באמצע השבוע, בעיקר הטקסטים האישיים. אבל הרבה לפני האינטרנט, בהשוואה לעיתונים אחרים, היה משהו מאוד קליל, מאוד קצר. אתה יודע, התחושה היתה, וגם היתה טענה בזמנו, בגלל שההבדל היה מהותי, שבעצם בחדשות אתה מדפדף בזמן שלוקח לך לנגב את החומוס. זה לטעמי מזכיר את הפורמט של האינטרנט, אתה לא אמור לקרוא 2500 מילה, אני מוכן להתווכח איתך ולהגיד שכן, אבל לא כך זה נולד. אז התחושה שלי היתה שחדשות בתפיסתו לפחות היומית היה אינטרנטי. אבל הוא נסגר ב-1993 ממחסור חמור בכסף. אינטרנט אז לא היתה אופציה. אם הוא היה שורד או מחזיק מעמד עוד חמש שנים, או לא יודע להגיד לך בדיוק כמה, הוא היה יכול לעשות את המעבר לאינטרנט ולהיות הראשון בעצם, כי היה לו כבר את כל הנתונים, גם את כוח האדם, גם אתה האנשים הצעירים, גם את האנשים היותר מתקדמים במקצוע, היותר מחוברים לחו”ל, זאת היתה המחשבה שלי, זה היה הרקע למה שאמרתי”.

הקבוצה של הטאלנטים הכוכבים שהיתה שם, אתר אינטרנט היה מספיק כלכלי בשביל לשלם להם ולהחזיק אותם?
“אני לא איש אינטרנט, אני גולש במידה סבירה, אני לא מכיר את התחשיבים הפרטניים, למיטב ידיעתי ודעתי, האינטרנט לפחות בהגדרתו הוא יותר זול גם בתפעול, גם בהוצאות ואולי גם בשכר שאנשים מקבלים. אני לא מניח שהכותבים בסלייט או בהאפינגטון פוסט או בכאלה יכולים להתקיים מאותם כספים שהם היו מקבלים בוושינגטון פוסט או בניו יורק טיימס, מה גם שרבים מהכותבים זו המשרה השנייה או השלישית שלהם. אז התשובה: אני לא יודע. אבל אם אתה לוקח את מה שממילא קרה לעיתונות המודפסת– קודם כל, דבר ראשון נפטרו מ-50 אחוז מכוח האדם, כולל האיכותי, אז מדובר באנשים חסרי הכנסה בכלל שוודאי היו מוכנים להתפשר על כל סכום בשלב זה. והאנשים שנשארו, הוציאו להם כסף מהכיס בלי בעיה, פעם אחרי פעם. אני לא בטוח שהשאלה הזאת קיימת בחלל ריק, היא מתקיימת בתוך מציאות כלכלית מאוד אכזרית ומאוד קשה, ואני מניח שבתוך המציאות הזאת, שהיא עכשיו בשיאה, או רק מתחילה להגדיר את ההיקף המכוער שלה, אנשים היו מסתפקים במועט. הרי גם אנחנו מסתפקים במועט היום. אני השתכרתי בעבר הרבה יותר ממה שאני משתכר היום, ואני משוכנע שאני לא היחיד”.

האנשים האלה פעלו בתקופה שהאינטרנט לא נכנס ובטח שלא התבסס. אבל כמעט אף אחד מהטאלנטים הגדולים של חדשות לא נמצא היום באינטרנט, והאינטרנט עצמו לא הצמיח טאלנטים גדולים. האם חדשות היה הופך להיות עוד אתר חדשות שאתה לא יודע ולא כ”כ אכפת לך מי הכותבים בו?
“קודם כל במציאות בשטח, בעיקר בארה”ב וגם בארצות אחרות, אני לא בטוח שעובר שבוע שלא נסגרים בו שניים-שלושה עיתונים. השבוע לדעתי זה היה ההראלד טריביון של שיקגו, שזה עיתון רב זכויות, אתה יודע, זה כמו לסגור את ‘הארץ’. עכשיו, העיתונים נסגרים מהיום להיום ואין בכלל דיון, באמריקה סוגרים ונגמר. אז יש לך 1000 אנשים בחוץ. המו”ל של הניו יורק טיימס אמר רק בסוף שנה שעברה שמבחינתו אם בעוד חמש שנים מה שיישאר מהניו יורק טיימס זה מהדורה רווחית של האינטרנט, בלי מהדורת דפוס, הוא מבחינתו מרוצה. זה כבר ממקם אותך במציאות החדשה. כל זמן שאנשים בני גילי ומעלה, כמו שפעם היו מדברים על ניצולי שואה, על דור הפלמ”ח, אלה אנשים שכבר אינם יכולים לעשות את המעבר מעיתונות מודפסת, מהרגלים מושרשים, לאינטרנט, הם לא ילמדו לקרוא באינטרנט, לא יעזור כלום. האנשים האלה צריכים וזקוקים לאיקס עיתונים, והאיקס עיתונים האלה יישארו ויספקו את מחסורם. עכשיו, הדור של ילדיי, שנניח הם בגילאי ה-20, הם כבר לא יהיו זקוקים לעיתונים, ודאי לא לעיתונים יומיים. כבר היום אין להם שימוש בזה. כשאתה אומר שהטאלנטים הגדולים של חדשות לא הגיעו לאינטרנט, זה קשור לטיימינג, כי חדשות נסגר בנובמבר 1993, האופציה שעמדה בפנינו היא או להישאר בבית, או ללכת למדיה האלקטרונית שהיתה אז טלוויזיה בלבד, או לקוות שאחד מהעיתונים הקיימים ייקח אותנו, כל אחד וגורלו. אותי גייסו באותו שבוע למעריב, כפי שגייסו אחרים להארץ ולהעיר, ואחרים עברו לידיעות אחרונות. אתה שואל שאלה שבעצם אין לה תשובה עובדתית כי האופציה לא היתה קיימת”.

אז הטאלנטים של חדשות אולי לא, כי הם כבר לא הצעירים האידיאליסטיים שהם היו כשהם הגיעו לשם. אבל האינטרנט עד היום ייצר אולי שניים-שלושה, ואולי גם זה לא, טאלנטים ברמה שחדשות יצר ופיזר בכל התקשורת הישראלית.
“על איזה כלי תקשורת אתה מדבר, על וויינט נניח?”

על כולם — על וויינט ועל הפורטלים הגדולים, וואלה ונענע, ועל האתרים היותר הקטנים. הם ממשיכים להיות כמו המקומונים של פעם, המקום בו מגדלים את הראשנים עד שהם הופכים לצפרדעים ואז לוקחים אותם לכלי תקשורת יותר גדול. לא בצורה ולא בהשפעה שהיתה לאנשי חדשות על הפרינט ועל שאר כלי התקשורת, אני חושב.
“הארץ ומעריב בסך הכל יש להם גרסאות אינטרנטיות של העיתון. אז אתה מקבל באינטרנט את אותם אנשים שכותבים העיתון, את אותם טאלנטים אתה מקבל גם באינטרנט, אין שום הבדל. זה משאיר אותך בעצם עם וואלה ועם וויינט. שם קרה דבר שאני טוען כלפיו או משתומם או מנסה להסביר לעצמי מהו. אני חושב שבמהות ובשאיפה, אנשים צעירים ומוכשרים בתחום המדיה לא הולכים היום למקומות שמריחים כמו עיתון. ולא יעזור לך כלום, אינטרנט עדיין מריח כמו עיתון בתפיסת עולמו. הם הולכים לטלוויזיה, הם הולכים לאיפה שהכסף, הם הולכים לאיפה שהפרסום”.

מריח כמו עיתון מבחינת ההתעסקות במילים?
“אם אתה מחפש שמות חמים או טאלנטים חדשים או פחות חדשים באינטרנט, אתה לא תמצא אותם, כי פניהם לא מועדות לשם. אני לא בקיא מספיק בשנים האחרונות בעיתון המודפס שאתה מחזיק ביד ואני לא כדי להגיד לך אם יש את התנועה הזאת בעיתונות המודפסת, או שהטאלנטים פשוט נשארו על מקומם עד שהם מתו חלילה, או נגמרה הקדנציה שלהם או שיצאו לגמלאות או פוטרו. דווקא באינטרנט, נניח בנרג’, שיותר קל לי להעיד עליו, אני רואה 10-15 שמות חדשים שלא הכרתי קודם לכן. אין לי דרך להגיד לך מה יכולותיהם, מה כישוריהם וכך הלאה. אני רק אומר שכאן אני רואה כן מאמץ גיוס. האם הכותבים האלה מזיכירים לי כותבים אחרים, ממלאים נישות קיימות, אולי הם לוקחים טרמפ על סגנונות קיימים — אני מניח שהתשובות לכל השאלות הן כן. אבל עוד פעם, אין בזה כסף. למה שאתה היום תבחר, ככותב צעיר ואולי אפילו מוכשר, לעבוד באינטרנט בשביל כמה אלפי שקלים ברוטו”.

קראתי את מוסף עשר שנים לחדשות שעשיתם בהעיר. מישהו אמר שם, הרגשנו שהם משלמים גרוע אז זה חייב להיות טוב. גם חדשות לא היה השאיפה האולטימטיבית למי שרצה לעשות כסף. נראה לי שלחדשות הלכו אנשים שהיו יותר אידיאליסטים ממחפשי חשיפה.
“בוודאי, אנחנו היינו פלמ”ח, אנחנו היינו חסמב”ה, מה שאתה רוצה. אנחנו היינו שם כי חשבנו שאנחנו נהפוך את המדינה ונשנה את דרכיה הנלוזות, שנעצור את המלחמה בלבנון, שנפרק את השב”כ, שנחשוף את קו 300, שנעלה את השמאל לשלטון — ואתה יודע מה, כמעט עשינו את זה בבחירות של 1992. אתה יודע שזו השנה האחרונה לקיומו של חדשות, זו השנה שדנקנר ואני הסתובבנו בדרכים עם מדור בחירות, ודייקנו בתוצאות הבחירות חודשים לפניהן ברמה של כמעט 100%. היינו בתחושה מאוד חזקה של קרב … אלה היו חפירות חיינו, חדשות. באמת לא היה חשוב כמה הרווחנו. אגב, גם שמה יש בלוף, כי אנשים שעבדו קשה ותרמו הרבה טקסטים השתכרו יפה. אני השתכרתי יפה מאוד בחדשות, וקיבלתי כסף לפי טקסטים. היו ימי שישי שכתבתי שש כתבות ביום שישי, והשתכרתי יפה, לא התלונתי, הכנסתי היתה ראויה לחלוטין, ולא הייתי היחיד. התחושה היתה שיש תקווה, שאנחנו נלחמים בעד הנצח, בעד ילדינו, כל הקלישאות החבוטות האלה”.

אין היום אנשים כאלה?
“אני לא מכיר אותם, את אלה שהכרתי הם מתו פיזית, לצערי. אני מבחינתי חשוב כמת, אני לא נשאר יותר להילחם את המלחמה הזאת, אני גם הבנתי שאני לא הולך לנצח, באיזשהו מקום אתה עושה את השיקול הפרטי שלך. הבחירות האחרונות הן ההוכחה הכי ניצחת שכל העסק הזה היה קשקוש בלבוש ועורבא פרח. גם לפני הבחירות — אתה מעלה על דעתך שבימי חדשות וכותרת ראשית ומוניטין ועיתונים כאלה, הבחירות היו מתקיימות בכזה קול נהי ושקט, כשכולם מניחים מראש שביבי מנצח ואפילו לא יוצאים להצביע? זה לא היה עולה על הדעת. אתה יודע שהעצומה להביא את לאונרד כהן לארץ היא יותר גדולה מכל עצומה שהשמאל החתים בעשור האחרון?”

הבנתי מהדברים שכתבת שאתה מתכוון שחדשות יכול היה להתקיים לא טכנית, כעוד אתר חדשות, אלא להמשיך ברוח שלו, בדברים שהוא עשה, באג’נדה שלו.
“הוא מאוד חסר כרגע. הוא מאוד חסר. אני הייתי במספיק עיתונים ועמדתי על מספיק עיתונים שטבעו כדי להגיד לך כמה ההרגשה הזאת מזופתת וקשה, אבל עד רגע הטביעה, כמו הטיטאניק שהתזמורת ניגנה כשהקרחון כבר פגע, עד רגע הטביעה עצמו אנחנו לא היינו מודעים לכמה לא ספרו אותנו ולא נחשבנו. תמיד המילייה, תמיד החברה הקרובה יצרה מראית עין שאנחנו נורא אפקטיביים. אבל זה תמיד היה 20 אלף איש שגרו בלב תל אביב. אתה לא יכול לבנות איתם מדינה, אתה יכול להרוס איתם מדינה. אם חדשות או איזשהו מוטציה שלו היה שורד, לפחות היה מספק לאותם עשרות אלפי אנשים, שוודאי לא גדלו מאז בכמות, איזשהו אתר אינטרנט, אתה יכול לקרוא לו חדשות ואתה יכול לקרוא לו חיים, זה לא משנה, שהיה נותן איזה כיף, זה הכיף הזה שבקריאה שכ”כ חסר. תחושת ההתאבדות, תחושת המחוייבות. הציניות כ”כ השתלטה שזה כבר לא כיף כל הסיפור הזה”.

גם מבחינת הכתיבה, לא רק מבחינת הקריאה.
“כתיבה, מה שאני למדתי אחרי 25 שנה, גם כעורך, כתיבה זה לא מה שאתה כותב בדם לבך בעמוד 45, כתיבה זה הכריך שבתוכו אתה נמצא. תבין, גם אם אתה הסלמי או השינקן, מגיעים אליך בדפדוף, הדפדוף יוצר תחושה, מגיעים אליך, גם אתה שונה, קשה להבין אם אתה שונה, ואם כן, איך, וממשיכים אחריך וזה עוד פעם משעמם. לא מכיוון שאני כ”כ מוצלח, אני מדבר כרגע בשמם של כותבים אחרים”.

זאת אומרת שצריך את כל החבילה, את כל הרכיבים.
“אי אפשר להחזיק חבילה אטרקטיבית כשכוח האדם א’ איננו, ב’ אי אפשר לפצות אותו כספית, וג’ לדעתי הדור המבוגר הולך ודועך, והדור החדש לא מעוניין בעיתונות, לא אלקטרונית לדעתי, וְודאי לא מודפסת.

“אם כבר יש אינטרנט, ואם הוא כבר המדיום של עתיד, אז אני אומר, משהו דמוי חדשות, קרא לו מצדי מוניטין או כותרת ראשית, בפועל זה אותם אנשים, אלה האנשים היית היום יכול לקרוא אותם לדגל — אני אומר לך שהם היו באים. אבל בגילם המופלג, עם ילדים ומשפחה ומשכנתא, הם לא היו באים בחינם. כשאנחנו היינו צעירים היה יותר קל לספוג את, נקרא לזה השכר הנמוך או… היה איזה קיזוז בין תחושת ההישגיות ותחושת הקרב לבין השכר. היה איזשהו פייט, היה איזה גם בוז עמוק לעיתונות הלגיטימית והממסדית. היום אין יותר שוליים לעיתונות הישראלית. מה היום שולי בעיתונות הישראלית? אולי גלובס”.

אולי האתרים, אבל לא האתרים הגדולים, אלא אתרים כמו של יואב יצחק.
“אולי גלובס בשוליים, אני לא יודע”.

אני לא מדבר על הממסד, אני מדבר על אתרים כמו האתר של יואב יצחק, ואתרים כמו ורוטר.נט ופורומים שבהם לא יושבים עיתונאים מקצועיים אבל אנשים ממשיכים לעשות איזשהו מאבק, להילחם על איזשהם רעיונות.
“כן, אבל בלוג אין לו שום קשר לעיתון, זה מין ישות חסרת עריכה, חסרת אחריות, היא לא משחקת לפי כללים כתובים. אולי היא העתיד ואולי היא הדבר עצמו, ואולי היא הדבר הכי נפלא — עיתונות עד היום מחויבת באיקס כללים, מחוק לשון הרע ועד צנזורה. ברגע שהבלוג לא מחויב לכלום — אני כרגע אין בפני את המפה הדמוגרפית של ישראל. אבל אם יש בישראל עדיין 40% של אזרחים מעל גיל 50, אלה אנשים שזקוקים לעיתון, הם צריכים להחזיק את העיתון ביד, הם לא יכולים לאכול צהריים ליד המיטה ולדפדף בלפטופ, אין להם. מותם של העיתונים יבוא יד ביד ובד בבד עם מותו של דור.

“העיתונים עושים לדעתי טעות טראגית, אם אתה שואל אותי, בצד הכלכלי. אין מספיק כסף בעוגת הפרסום לחלק אותה בין האינטרנט לבין העיתון, ובוודאי שלא בטלוויזיה. ברגע שלא יהיה יותר עיתון והמפרסם יהיה חייב להגיע לגולש/קורא דרך האינטרנט, לאינטרנט תהיה הצדקה כלכלית. כרגע הבאנרים האלה לא מחזיקים כלום, הכסף עדיין הולך בעדיפות לעמוד העיתון. אמר המו”ל של הניו יורק טיימס, תן לי את המודעות היקרות בגירסה המקוונת של ניו יורק טיימס ותעזוב אותי מהעיתון. אגב, הניו יורק טיימס במסע הפרסום האחרון שלו, הנישה חדשה לגמרי, הוא קורא לה ה-weekender, סופשבוע, בואו תהיו מנויים על שישי-שבת-ראשון. עזבו את אמצע השבוע. מת”.

חדשות באינטרנט היה הופך לאתר יומי עם עיתון מודפס שבועי, מגזין?
“סופשבועי, איפה שיש זמן לקרוא. למרות שהוויקאנד הישראלי הוא יום וחצי. אבל באמריקה ובאירופה, שזה יומיים תמימים של מנוחה, אזתה זקוק לחומרים האלה. אני זוכר ימים שהייתי חוזר הביתה, ולא הייתי לבד, עם 3-4 עיתונים פלוס מקומונים, זה היה שלושה וחצי קילו נייר. אני לא חושב שהתופעה הזאת קיימת עדיין”.

הנייר קיים, אני לא יודע כמה אנשים מכניסים שלושה עיתונים.
“לא רק שאני שומע שלא מכניסים שלושה עיתונים, אני שומע שהיום זה בון טון להגיד שלא מכניסים עיתון אחד הביתה”.

אנחנו יכולים גם להאשים את העיתונים במה שהם נותנים ולא נותנים לנו. יש פה איזה בוז שהוא לא רק כלפי המדיום הישן, הנייר, אלא גם כלפי מה שמנסים למכור לנו. איך העיתון נראה ומה זה אומר על מה הוא חושב על הקוראים שלו.
“מנקן [Henry Louis Mencken], העיתונאי האמריקאי הוותיק שלא חי, אמר פעם, ‘אתה לעולם לא יכול לזלזל ולהמעיט [מדי] בטעמו של הקורא האמריקאי’ [הציטוט המדויק: ‘Nobody ever went broke underestimating the taste of the American public’ – ע”ק]. כמה שתבוא אליו יותר נמוך, שם תמצא אותו. זה מה שהעיתונות עשתה. ואם חלילה עכשיו עיתון כמו מעריב ינסה להרים את המצח, אתה מרגיש את זה”.

במספרים?
“אני לא יודע במספרים, אני לא בקי במספרים, אני קורא כמוך את הדוחות. אני חושב שאתה מרגיש את זה בעיתון, לטובה. אבל גם פה אני לא יודע מה תהיה השורה התחתונה. כל עיתון שמעסיק אותי ועוד כמוני הוא עיתון שטרם ויתר על איזושהי עמדה. ברגע שלא יעסיקו אותי ואנשים כמוני, זה לא טרגדיה אישית, אבל אני אבין שהקרב אבוד. אני מניח שהוא אבוד ממילא. אגב, אני ממש במקרה היו לי שנה וחצי שנתיים בגלל הסכסוך עם דנקנר שכתבתי רק בנרג’, מבחינה יצירתית אלה היו השנתיים הכי טובות שלי בעשור האחרון”.

למה?
“כי היה איזה מין תחושת התחדשות, היה חופש, היה מרתק לפגוש את הטוקבקים לפני שהם נעשו מגעילים, היה איזה רגע שהטוקבקים היו ענייניים. היה איזה כיף לראות את זה, את המהירות של התגובה, היה איזה כיף בזה. כמו כל צעצוע חדש, אתה יודע, זה נזרק לפינה”.

כמה אנשים שדיברתי איתם אמרו שחדשות באינטרנט היה יכול להיות כמו הדיילי ביסט, האתר של טינה בראון. אם מישהו היה מקים פה אתר כזה, שהוא לא בהכרח רק ההארד קור החדשותי אלא יותר המגזיני, הדעות, הוא היה יכול לגייס אליו את האנשים האלה?
“לדעתי כן, אבל אומר לך משיחות שקיימתי ממש לאחרונה, חייבים לשוב ולהחזיר את המונח פרילאנסר להגדרתו המקורית. עד שזה לא יקרה, לא יזוז שום דבר. האופן שבו המו”לים והעורכים הפכו את המונח פרילאנסר בארץ לפרילאנסר אקסקלוסיבי — זה אוקסימורון, אין דבר כזה, או שאתה פרילאנסר שיכול לכתוב איפה שאתה רוצה כדי להשתכר, או שאתה כותב של עיתון אחד. כרגע, אין פרילנאסרים. פרילנאסרים היום זו הגדרה של קשר כלכלי, לא של קשר מהותי ותוכני”.

וזה משהו שאתה חושב שיקרה?
“לדעתי בסוף לא תהיה ברירה, משום שהעיתונים לא יהיו מסוגלים לשלם את המשכורות שכבר עכשיו הם בקושי עומדים בהן, ואז כדי להשאיר אצלם כ”א הם יהיו חייבים להתחלק בכוח האדם הזה בצורה אינטליגנטית. אני מניח שהם יעדפו שמישהו יכתוב במעריב ובאינטרנט נוסח טינה בראון מאשר במעריב ובידיעות או במעריב ובהארץ. וזה לא רחוק. אנשים יגיעו לפת רעב, אי אפשר יהיה לאחוז בפרילאנסר ולהגיד ‘אתה פרילאנסר של מעריב’. פרילאנסר של מעריב או של ידיעות או של הארץ זה דיסוננס קוגניטיבי, אין דבר כזה”.

אתה עצמך עובד כפרילאנס במעריב?
“אני פרילאנס של מעריב כמעט רוב הזמן שלי שהייתי במעריב. הייתי שכיר רק בתקופה שהייתי עורך סופשבוע. זאת בחירה שלי, שקשורה בתפיסת עולם ובדברים אחרים, אני לא אוהב להיות שכיר, אני לא אוהב שמישהו מחזיק אותי בביצים, אני לא אוהב שיפטרו אותי. מספיק לי שיודיעו לי שעבודתי הופסקה, אין לי שום תועלת בקשר הזה”.

וזה מטראומת חדשות?
“אני הייתי פרילאנסר גם בחדשות. אני לא הייתי שכיר, העיתון היחיד שהייתי שכיר בו היה כשערכתי את מונטין שלוש שנים והייתי שכיר של מעריב אולי 3 שנים, ואני שם 15 שנה, אז תעשה את החשבון. אני לא מאמין בזה, זה גם לא מתאים לאישיות שלי”.

אם מישהו היה מקים אתר כמו האפינגטון פוסט או דיילי ביסט או חדשות — הדור הבא, אתה רואה את עצמך שם, או שאתה כבר עייף?
“אתה מכיר את הסלייט? תסתכל על הכותבים של הסלייט, זו הרשימה הכי מרשימה של כותבים. למרות שהוא סניף כזה או אחר של הוושינגטון פוסט, הכותבים בו הם… התשובה היא שהייתי צועק ‘אחרי’ ויוצא ראשון מהעמדה”.

אם מישהו יקים כזה.
“התשובה היא כן, חד משמעית. אבל זה היה צריך להיות בהסכמה, זה לא פעולות פרטיזניות, מישהו צריך… תראה, זה יגיע לשם, אין ברירה. זה יגיע לשם מהר. אין פה טריק אחר”.

ויהיה לזה ביקוש? הגולש הישראלי ירצה את זה? הקהל הישראלי ידרוש את זה, ישתמש בזה?
“ישתמש בזה כן, יבלה בזה כן, יהנה בזה כן. ברגע שהמפרסם יבין שהעתונות המודפסת נופחת את נשמתה פלוס מינוס עכשיו, קצת יותר קצת פחות, הוא יפנה את המשאבים הכלכליים שלו למיזמים האלה. אז זה יחזיק וגם ישתלם כלכלית, גם אפשר יהיה לשלם, גם אפשר יהיה לפרסם על זה, ולדעתי גם יקראו בזה.

“עכשיו, הדיילי ביסט לא ממש תפס, אבל ההאפינגטון פוסט והסלייט הם מרתקים כשלעצמם. זה מה שאני רואה, אני במקרה מסתכל במהדורה המקוונת של הניו יורק טיימס כי זה יותר מהר מלקבל את העיתון, יחסית לאיפה שאני גר. אבל אני לא מחמיץ את ההאפינגון פוסט ואת הסלייט בשום יום, שמה הכיף שלי, יש שם טקסטים שאני לא מוצא באף מקום אחר. וזה מבחינתי סיבה לקיומו של גוף תקשורת. לדווח על ה-G20 זה חוכמה קטנה”.

זה חוכמה קטנה כל עוד יש מי שעושה את זה.
“ברגע שהאחריות תהיה על אתרי האינטרנט הם יצטרכו לעשות גם את זה. חוץ מזה הטלוויזיה עושה את זה, שמע, אם אתה חי כמוני מול CNN, הצורך שלך קשות ושוטפות באמת נמוך ביותר. הם היום גם השכילו למלא את הנישות של הפרשנות, אז באמת מה חסר לך”.

יותר זול לעיתון בארץ לקחת דיווחי סוכנויות ותרגומים מעיתונים זרים מאשר להחזיק שם כתב.
“נכון. תצרף לזה את העובדה שעיתונים סגרו עשרות משרדי חוץ בעולם. אין היום לעיתון יכולת להחזיק… תשמע, אני מניח שפעם לניו יורק טיימס היו משרדים במאה או יותר מדינות. אין יותר את היכולת הכספית הזאת. אתה יודע מה זה להחזיק כתב בכל מדינה אפריקאית או אסייתית או בכל המדינות שהיו ברית המועצות? מי יכול לעמוד בזה? זה משכורת ושכר דירה ומשפחה והוצאות, אין פה תחשיב כזה”.

תגובות

• מה זה פה?

  חדר 404 של עידו קינן הוא מגזין תרבות דיגיטלית, טכנולוגיה וחיי רשת. הקליקו למידע נוסף »

  Room 404 by Ido Kenan is an Israeli based digital culture magazine. Click for more info in English »

• רוצה להפיק פודקאסט?

  

• המלצת סייברסייבר (מ)

  

• פרנסה

  

• לאחרונה בחדר 404

  • ילד, רובוט התמיכה הרגשית שלך עומד למות 📻 האחראי על האינטרנט בגלצ
  • שליחות קטלנית בלי ביטוח רפואי 📻 האחראי על האינטרנט בגלצ
  • ה-NFL מזייפים את אלישה קיז, קנדה אייר מאשימים את הצ’טבוט ומפסידים 📻 האחראי על האינטרנט בגלצ
  • שתיקטוק 📻 האחראי על האינטרנט בגלצ
  • איך מדרגים בעברית? ⭐⭐⭐⭐⭐
  • שקר הביטקוין, קיץ חם במקרר של שופרסל, הצופן היווני ועוד עדכוני סייברסייבר
  • זום מסתבכת עם העובדים והמשתמשים 📻 האחראי על האינטרנט בגלצ
  • אילן מאסק ממשיך לחטוף יוזרים בטוויטר
  • ברכות לסופרת בינה מ. על כניסתה לרשימת רבי המכר של קינדל
  • פסיקה עלולה לתת למו”לים שליטה מוחלטת על השאלת ספרים דיגיטליים בספריות
  • תומכי נטלי דדון מבצעים לינצ’טרנט שנמוך דירוג בבית-קפה הלא-נכון
  • זעם נגד תרגום המכונה 📻 האחראי על האינטרנט בגלצ
  • מתמונות חתולים לפוליצר – חדשות באזזפיד נסגרים 📻 האחראי על האינטרנט בגלצ
  • תיק-תק לחסום את טיקטוק 📻 האחראי על האינטרנט בגלצ
  • 📺 זו תרבות ביטול על כלום 📻 האחראי על האינטרנט בגלצ

•