הבלוגרים באים. והם רוצים תשלום
פוסט אורח של עינת מירון
עידו קינן בא לברך ויצא מקלל. כשחשף שבלוגרים מקבלים תשלום עבור פוסטים, התחושה אצל העיתונאים המסורתיים היתה שהנה, אוטוטו התופעה תעלם מהעולם. כולם יוקיעו אותה. אנשי השיווק שעשו זאת עד היום יבינו כמה היא נוראית ובא לציון גואל. בפועל קרה בדיוק ההפך. העיתונאים הממוסדים אכן כעסו, אבל נדמה שבחודשים האחרונים הבלוגרים דרים לידם, כתף לצד כתף, מוזמנים באופן גלוי למסיבות עיתונאים ומעורבים בקמפיינים שיווקיים אפילו בלי שיתחמו אותם בקטגוריה נפרדת.
מספר בלוגרים ששמעו שאני מייצגת חברות שמעניינות אותם באופן אישי פנו אלי ישירות בזמן האחרון. ללא הקדמות מיותרות הם הניחו הצעה על השולחן: תני מוצר בחינם (הם ידעו בדיוק מה הם רוצים, עד רמת הדגם) ואנחנו נכתוב, נפרגן ונספר למה בחרנו דווקא בו. תקבלי יופי של חשיפה.
כשהראיתי את הפניות לאחד הלקוחות שלי, הוא התעצבן. “אם הם רוצים יחס מקצועי ורציני, שלא יתעסקו במסחרה”, אמר. הבלוגרים מצדם הסבירו שההבדל בינם ובין עיתונאי שסוקר את המוצר ומחזיר אותו הוא שהעיתונאי מקבל משכורת על עבודתו והם לא, ולכן לגיטימי מבחינתם לקבל את המוצר בחינם.
הנקודה הזו מעלה את השאלה אם נכון לשלם לבלוגרים בכסף מזומן או במוצרים, כי הבלוג הוא בעצם מקום העבודה שלהם, ולא האם לגיטימי בכלל שבלוגר ישמש כעיתונאי.
ככלל, למרות דעות שונות, אני לא רואה בעיה במקצועיות ובאמינות של בלוגרים בהשוואה לעיתונאים. לעתים דווקא הבלוגרים, שפתחו בלוג מתוך אהבה אמיתית לתחום, מכירים ומבינים אותו הרבה יותר מאשר עיתונאי שזו עבודתו. דווקא אני, שמכירה את כללי המשחק, נפלתי כשרכשתי מכשיר סלולרי מתקדם, שפורגן והומלץ ללא הפסקה בכל עיתון. אחרי שבועיים עם המכשיר התגלו התקלות. כששאלתי את העיתונאים שפרגנו לו למה עשו זאת, הם אמרו שעמדו לרשותם מספר ימים בלבד להשלמת הבדיקה, ולכן לא יכלו להתנסות בתקלות שימוש כמו אלו שאני נתקלתי בהן. דווקא מהסיבה הזו, בלוגרים שיודעים להביא לקוראים שלהם חדשות אמיתיות וערך מוסף, שמספקים, גם אם באיחור יחסי לכתבות אחרות בתקשורת, סיקור מעמיק וענייני שמבוסס על חוויית המשתמש שלהם, דווקא הם נותנים לקורא הממוצע שירות הרבה יותר חיוני.
את המצב האידילי הזה אני חייבת לסייג. בלוגר שהבלוג הוא התחביב שלו מספק לקוראים שלו התרשמות בלבד. הוא לא יכול להיחשב מבקר, אלא אם יש לו מלבד אהבה לתחום גם את הכישורים המקצועיים הנדרשים.
בחודש שעבר עוררה החבילה העוברת של נוקיה N97 מיני-סאגה. בלוגרים שהשתתפו במשחק קיבלו את המכשיר הסלולרי, לא לפני שחתמו על חוזה התקשרות לפיו במועד ההחזרה, אם תגלה חברת יורוקום שהמכשיר ניזוק, היא תהיה רשאית לדרוש את שווי הסכום לתיקון, לשיקולה. חברה בלוגרית התלוננה בפניי על כך. שאלתי אותה מדוע חתמה אם זה כל כך מכעיס אותה. תשובה לא קיבלתי, רק התייחסות כללית: “נתנו, זה מדליק, רציתי שיהיה לי”. אותה בלוגרית גם אמרה חד וברור שמבחינתה, היא חושבת שיורוקום צריכה לתת את המכשיר בחינם למי שהשתתף במשחק. “הם רצו שנעשה באזז, בזבזתי כמה שעות להעביר את כל הזיכרונות והתמונות למכשיר החדש, למה אחרי כל זה שלא אקבל אותו לתמיד ובחינם?”
באמת שאני לא יודעת מה חלק מהבלוגרים חושבים לעצמם. על פניו, נכון, אדם צריך לקבל תמורה עבור עבודתו, אבל האם השתתפות במשחק או הגעה למסיבת עיתונאים היא עבודתו של הבלוגר?
אם עד לפני חצי שנה, אזרחים מהשורה רק קראו על אירועים עמוסי סלבז, שמעו על מיזמים חדשים שעומדים לקרות בעיתונות המסורתית, התקנאו במינגלינג עם כוכבי הריאלטי, תהו מה טעמם של מעדני הקייטרינג וזממו על שקיות הגודיז שחולקו לאורחים הרצויים, הרי שהיום, אותם אזרחים שמחזיקים בלוג ברשת האינטרנט מרגישים סלבס בעצמם. הם חלק מהסיקור. השמות שלהם מופיעים באותן רשימות מוזמנים מצומצמות, והם מקבלים יחס של מלכים מאנשי השיווק שכל כך חפצים ביקרם.
ביצה ותרנגולת. ברגע שאותו בלוגר יפסיק לכתוב, הוא יפסיק לעניין את אנשי השיווק ולכן יפסיק להיות מוזמן לאותם אירועים נוצצים ולא יקבל הזמנה להשתתף במשחק רשת חדש. הוא יחזור לאלמוניות. ליום העבודה השגרתי שלו.
בלוגרים צריכים לזכור שהסיבה שהביאה אותם לתוך רשימות המוזמנים היתה מובילות כלשהי באינטרנט, עניין מצידה של קבוצת קוראים גדולה. המסחרה שחלקם נוקטים בה תרחיק אותם מאותן רשימות ותכניס במקומם בלוגרים אחרים, צנועים יותר, בעיקר כאלה שמבינים את כללי המשחק.
הדרך שבה בלוגרים יוכלו להתפרנס מהבלוג שלהם תהיה רק כשיתמקצעו. כרגע, החיזור של אנשי השיווק אחריהם הוא טרנדי, גימיקי אפילו. אבל צריך לזכור, בלוגר לא אמור לקשט כל אירוע. הוא לא מבין בכל נושא. הוא לא אמור לסקור כל מוצר שיוצא לשוק, בכל תחום. לא ייתכן שאותו בלוגר יכבד בנוכחותו פתיחה של מסעדה רגע אחרי שהיה נוכח באירוע טלוויזיוני כלשהו ורגע לפני קבלת גאדג’ט טכנולוגי חדיש.
מודל כמו זה שמנסה להנהיג אורנג’, אם יצליח, יועתק לאתרי נישה, ובלוגרים שירצו להישאר עצמאיים לכל דבר ועניין, אם יתמקצעו, יהפכו לאטרקטיביים עבור משרדי הפרסום, שלאט לאט יתחילו להקצות עבורם תקציבי פרסום ייעודיים, ממש כמו שהם מקצים תקציבים לאתרי נישה או מוספים פרסומיים. כשהבלוג יהיה מקצועי לכל דבר ועניין, גם חברות מסחריות ימצאו את הדרכים שלהן לפרגן לבלוגר כלכלית.
עינת מירון מנהלת את מירון תקשורת משווקת, משרד יחסי ציבור וייעוץ תקשורתי-שיווקי המתמחה בעבודה עם חברות טכנולוגיה ו-IT
מן הארכיון: ארד אקיקוס על אתיקה בפרסום בניו מדיה
תגובות
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
יפה כתבת.
בלוג הוא תחביב (והגיע הזמן שאנשים יבינו את זה).
– אני לא חושב שיש בלוגרים המתייחסים לעצמם כאל סלבס, בכל מקרה, אם תרצי תגובה רישמית ומפורטת בה אני שוטח את רעיונותי ועמדותי בנושא, אנא פני לסוכן שלי.
לא הבנתי מה פה “ביצה ותרנגולת”.
בלה בלה בלה..נשמע לי כמו הבכיינות של איגודי השחקנים והבימאים למיניהם לגבי תופעת הריאליטי. מה לעשות, העולם מתפתח, העולם משתנה. למה אדם שמתפרסם כי יודע לזכור בעל פה שורות שאנשים אחרים (תסריטאים, נו..) כתבו עבורו הוא אומנות ואדם שמתפרסם כי הוא פשוט הוא עצמו זה טראש? למה שבלוגרים לא יישבו במסיבות עיתונאים (ואגב, מניסיון מזמינים אותם לאירועים על פי נושא הכתיבה שלהם), למה שמישהו שהכתיר את עצמו למומחה ויש לו קהל קוראים אדוק לא ייחשב בפני אנשי שיווק? למה שהוא יישאר אלמוני ולא יוכנס לרשימות מוזמנים “אקסקלוסיביות”? ואגב, מוואחד ניסיון, גם כשעיתונאי מפסיק לכתוב אנשי השיווק והיח”צ מורידים אותו טוב טוב באסלה..גם אם לפני זה הוא היה עורך עיתון מוביל..אז אל תחשבו שבתור עיתונאים דינכם יהיה שונה.
אגב, לא מזמינים כככללל בלוגר, מזמינים בלוגרים שהוכיחו כי יש בהם עניין, הם רציניים ועקביים ומבינים בתחום שלהם. נשמע לי בדיוק הקריטריונים שעל פיהם צריך לשפוט עיתונאי טוב..
אני מברכת על המהפכה הזאת. נגמרו הימים בהם העולם היה מחולק לאלו שמוזמנים למקומות כי יש להם קשרים והם הצליחו להתקדם וירדו למי שהם היו צריכים או מה שזה לא יהיה. היום כל אחד יכול לנסות להיות מומחה . כל אחד יכול להיות “סלב”. מעולה. אולי בסוף נצליח בכלל למחוק מהלקסיקון שלנו את המושגים המטופשים והמתנשאים האלה.
רגע אחד, ולתת לסלבריטאית בגרוש שמלה של מעצב ידוע זה לא תשלום? גם היא רק טרנדית וגם יוקרתה יכולה לעבור מן העולם בקרוב (וגם מקצוענית היא לא תמיד).
ועיתונאי שפרש עדיין מוזמן למסיבות עיתונאים ו”לקבוצה המצומצמת”? ברור שלא.
בקיצור, טענות מצוצות מהאצבע.
הפרסומאים גילו את הפרסום הויראלי, העממי, שמגיע מהבלוגים, אבל כמו בכל דבר אחר באינטרנט – הם לא רוצים לשלם עבורו (“באינטרנט”=בחינם, לא?)
עזבו אתכם משיווק – צאו לים!
אנחנו מנסים למנוע מהבלוגוספירה להגיע למצבה של העיתונות – אבל אנחנו בדרך לשם, וזה יקרה מהר מאוד – יחד עם זה יבואו הרבה דברים טובים, אבל יותר דברים רעים…בדיוק כמו זה.
בבלוגוספירה העולמית זו תופעה שכבר התרגלו אליה, ורוב רובם של הבלוגרים מצהירים אם הם קיבלו מוצר במתנה כדי לסקרו או ש”הפוסט הזה ממומן ע”י…” – הם גם מזכירים, באותה נשימה – שהם לא חויבו לומר שום דבר, שלילי או חיובי – רק את דעתם.
ויש כאלה שהולכים בדרך המפותלת – חבל שצלנו התחילו דווקא בה.
אנשים לא מבינים שזה בכלל לא עניין של כסף. זה עניין של מוניטין. אצל עיתונאים חלק מהמוניטין מגיע מהאכסניה. אצל בלוגרים המוניטין הוא אישי. ברגע שאתה מוכר את המוניטין שלך בצורה שפוגעת בו, הוא לא חוזר….
אבל בלוגר יכול לספר שהוא קיבל את המוצר במתנה, גם בישראל.
גברת מירון לא דיברה בכלל על ענין הגילוי הנאות, היא דיברה על כך שפרסומאים לא חושבים שצריך לשלם לבלוגרים.
לא..מה שהגברת אומרת, כמו שאני הבנתי, זה שהבלוגרים התחילו להתנפח על חשבון העיתונאים היקרים והטהורים שלנו או משהו כזה..ושזה לא ייאמן שאנדרדוג אוטודידקט עלוב יבוא ויינסה להשתלט על מגדלי השן של אנשים שלמדו תקשורת ועיתונאות או איזה שקר כלשהו שגם ככה לא תופס בעולם העיתונאות בארץ..
“באמת שאני לא יודעת מה חלק מהבלוגרים חושבים לעצמם. על פניו, נכון, אדם צריך לקבל תמורה עבור עבודתו, אבל האם השתתפות במשחק או הגעה למסיבת עיתונאים היא עבודתו של הבלוגר?
אם עד לפני חצי שנה, אזרחים מהשורה רק קראו על אירועים עמוסי סלבז, שמעו על מיזמים חדשים שעומדים לקרות בעיתונות המסורתית, התקנאו במינגלינג עם כוכבי הריאלטי, תהו מה טעמם של מעדני הקייטרינג וזממו על שקיות הגודיז שחולקו לאורחים הרצויים, הרי שהיום, אותם אזרחים שמחזיקים בלוג ברשת האינטרנט מרגישים סלבס בעצמם. הם חלק מהסיקור. השמות שלהם מופיעים באותן רשימות מוזמנים מצומצמות, והם מקבלים יחס של מלכים מאנשי השיווק שכל כך חפצים ביקרם”.
ג’יזס…או שממש לא הבנתי את המאמר, או שזה פשוט מתנשא ביותר..איחס.
זה בדיוק המודל שבניתי לעצמי בראש. אתה נהנה ממוצר כלשהו? בקש לפרסם אותו, חברות שיפתחו את הראש השיווקי ישכילו להרוויח וההמלצה תהיה ראויה. הרי גם בבלוגים תמיד השתחלה המלצה על הצגה, סרט, תוכנית, בושם או כל מוצר מתרבות הצריכה – בלי לקבל על זה תשלום. למה לא לעשות את זה מסודר וכדאי?
מורד, ברגע שתיבת הדואל מקבלת פניות מפורשות מבלוגרים, לקבל הזמנות ומוצרים חינם, אתה מבין שתרבות “הנחת הסלב” חלחלה גם אליהם..
מי הסוכן?
kuksta, יש הבדל עצום בין שיתוף בחוויה כייפית שעברת, יחד עם תכנים אחרים, שונים, בבלוג האישי שלך לבין הפיכת הבלוג האישי שלך לסופרמרקט של המלצות.
לצערי, מרבית הבלוגרים “התמצקעו” והם חושבים שפוסט (חיובי) בבלוג שלהם שווה ערך למוצר חינם.
קלבה, תקרא אותו שוב. אם עדיין יהיו אי הבנות, נסה לנסח את שאלתך באופן בהיר ונהיר ואשמח להתייחס.
ג’יזס. שוב יצא לי מתנשא..
יוש, זה בערך מה שאמרתי.
סיפרתי שבלוגרים שפנו בדרישה לקבל מוצרים חינם, נימקו את דרישתם ב”אבל אני כותב בלוג וצריך להתפרנס מזה”.
אם הדבר היה נכון, ניחא.. (אם כי לא מבינה את ענין הפרנסה ממוצר חינם שכן במכלות השכונתית לא יקבלו שובר הזמנה למסעדה בתמורה לקניה שבועית) בפועל, 99% מהבלוגים נפתחו באמת כסוג של תחביב כמו שכבר אמרו כאן בתגובות, עיסוק נוסף על העיסוק הראשי, שכולל תלוש משכורת או חשבונית.
מי שרוצה להתפרנס מהבלוג שלו, אהלן וסאהלן, אבל שימצא לעצמו יחודיות, יתרון, דבר שיבליט אותו ואז אפשר לדבר על מודלי תגמול כספי, כפי שמתפרנסות מדיות בכל העולם..
ירדן – אייימן טו דאת!!!!!
צפניה – הביצה והתרנגותת היא השוואה לבלוגר שהוזמן לאירוע בגלל קהל קוראים גדול, אלא שאם לא ישים לב ויהיה כלבויניק של אייטמים ומתנות חינם, יאבד את קהל הקוראים הגדול ואז לא יוזמן יותר לאירועים ולא יקבל מוצרים חינם כי הקהל כבר לא קורא אותו..
[…] לראשונה בחדר 404 של עידו קינן. דרג את התוכן:0מומלץלא מומלץהוספת […]
עינת, האמת שלא שאלתי אותך כלום.
ג’יזס. מישהי לא יודעת להתמודד עם ביקורת.
קלבה, ג’יזס, מישי לא יודעת להתמודד עם ביקורת?
למה את מתרגשת, זה הרי הטריק שלך..
כאמור – אם עדיין יש ענין לא ברור, פשוט תשאלי. חבל להשאר סרקסטית בלי תשובות..
די אני פורשת. את אינטיליגנטית מדי בשבילי. ואת גם הבוגרת מבין שתינו.
זה מה שרצית לשמוע, לא…
:)
בובה באמת לא רציתי לשאול כלום פשוט הגבתי!!
ונסיים כמובן ב,,, ג’יזס….
בהרבה מאוד עיתונים עובדים אנשים נטולי תעודת עיתונאי שאתיקה עיתונאית זה מושג שהם קראו פעם בכיתה י’, ויש רק שני הבדלים בינם לבין בלוגרים: 1. הם מקבלים כסף עבור העבודה. 2. הם פחות מוכשרים מהבלוגר.
אז מה רע בבלוגר שטיפס מלמטה, עובד כמו חמור בחינם לתחזק את הבלוג שלו ומבקש שאם רוצים שהוא יכתוב סקירה יקבל אליו את המוצר? מה רע בבלוגר שמגיע למסיבות עיתונאים? האם יש חשש שהוא יאכל את כל מה שמוגש בבופה? האם יש חשש שהוא ייקח את השי-חינם ולעיתונאי שכיר לא יישאר? למה בלוגר, רק מפני שהוא מוגדר כבלוגר ולא כעיתונאי, צריך להסתפק בתשואות הקהל ובנתוני הגלישה הנפלאים? אם הוא לא פחות טוב והוא שם שמביא קהל ממוקד למוצר, וכל זה בלי דף כותרת מפוצץ שלקח למייסדיו 20 שנה לבנות מוניטין, למה שהוא לא יזכה לאותו יחס יענו-מועדף?
לא יודעת כמה מלים כתבת, אבל היה יותר פשוט לסכם את זה בחמש מלים: “לא סובלת בלוגרים במסיבות עיתונאים”.
נעלולה
עינתי זה כמו להגיד: יש בלוגרים מעניינים וכאלו שאינם מעניינים כיוון שעל בלוג אין חובה להיות בעל תוכן מרתק או איכותי
עינך צרה בבלוגרים אשר עומדים על שלהם ודורשים תגמול? נראה לי מוזר, ההתמקצעות לא יכולה להיות רווחית אם הבלוג לא מושך קהל, ופרסום מסוג כזה הוא WIN WIN.
נעלולה, ממש ממש ממש לא! ואם לא הייתי ברורה, אז לא.
להפך אפילוץ. אני עובדת עם לא מעט בלוגרים, אנשים מוכשרים, אינטילגנטים, שמבינים הרבה יותר מדבר במה שהם כותבים.
הבעיה מתעוררת כשבלוגר מנסהל היות גם וגם..
סיפרו לאנשים שאפשר להתפרנס מרשת האינטרנט אז בלוגרים, כל מיני, החליטו שוואלה, זו הדרך.
נדרוש מתנות בחינם ונפרגן פוסט.
עכשיו צריכות להשאל מס’ שאלות:
1. האם פוסט אצל בלוגר הוא באמת מקדם מכירה? האם לחברה המסרחית, הפוסט שווה את ה-500 שח עלות הארוחה או 4000 שח עלות המצלמה? האם הפוסט יחזיר את ההשקעה?
(עוד אין אפשרות למדוד איכות וחשיפה של פוסט כמו שנמדדת החשיפה של התקשורת המסורתית)
2. האם הבלוגר, ברגע שנכנס למגרש תקשורתי שמועתק מהעיתונות כמו שכתבו ירדן וזיגמונד מעליי, ראוי שיקבל תמורה כלשהי עבור הפוסט? האם בכלל זה המודל – העתקה של אופן פעילות העיתונות הרגילה?
ועוד לא דיברנו על גילוי נאות, על מקצועיות, על הבנה…
השורה התחתונה היא צניעות.
עובדתית יש בלוגרים שמתייחסים לבלוג שלהם בכובד ראש ובישא הרצינות ולא מעיזים להפוך אותו לממוסחר כי הם מבינים שברגע שיעשו זאת, הם יאבדו כל שמץ ענין בהם.
לעומתם יש בלוגרים שבמקום ללכת להתפרסם בתוכנית ריאליטי רוצים לעשות את זה דרך הבלוג שלהם.
הבלוג הוא המקפצה לפגישה עם שלח-דרוקר. הבלוג הוא מקפצה לארוחות חינם במסעדות. הבלוג הוא מקפצה למסיבות עיתונאים.
מעבר לעובדה שאני חושבת שהגרידיות והצורך בפרסום הזויים, אני בעד מקצועיות וצניעות.
קוקסטה, להפך. אני אומרת בגלוי – יש בלוגרים ראויים ויש כאלה שלא.
ריווחיות לא מגיעה ממוצר חינם.
פעם, בימים עברו, אפשר היה ללכת לרפתן עם ביצים מהלול האישי ולהחליף אותן בחלב.
היום, שובר למסעדה לא יאפשר קניה במכולת.
בלוגר שרוצה להרוויח מהבלוג שלו, צריך לחשוב במדויק על המודל ועל התוכן שהוא כותב. להתמקצע ולהמקד ואז, יוכל, אם באמת יהיה אטרקטיבי (ומה זה אטרקטיבי??), לדרוש תשלום או חסויות כספיות.
כמו שנשמעה ביקורת על אנשי שיווק שפנו לבלוגרים והציעו להם תשלום עבור פוסטים, הביקורת שלי היא על הבלוגרים שפונים ודורשים מוצרים חינם בתמורה לכתיבה.
הגישה הזו מעידה על כשל אמיתי בהבנה של מהו פרסום ומהו שיווק ומה הערך המוסף שבלוג יכול לתת לקוראים שלו.
בואי תסבירי לי על האינטרסים של מי בדיוק את מגנה פה.
האם על החברה המסחרית המסכנה, שמוציאה עוד 4,000 ש”ח בניסיון לקדם מכירות במיליוני שקלים? האם על הבלוגר האומלל, שלא הבין שאם הבלוג שלו יהפוך ללוח מודעות אף אחד לא ירצה להיות שם? או על העיתונאים מזי הרעב, שנאלצים להתחכך במסיבות עיתונאים עם, שומו שמיים, בלוגרים.
מה שאת מצפה מהבלוגר המצוי זה להיות “צנוע”. הבעיה היא של”צנוע” יש משמעות כלכלית: את לא רק מצפה ממנו לתת שירות חינם לגולשים ופרסום חינם ליצרנים – אלא גם, רצוי ועדיף, שירכוש לבד את המוצרים. בקיצור, הוא נותן שירות ששווה כסף ותמורת זה הוא אמור גם לשלם. המקסימום שמותר לו זה להתרגש מעצם המחשבה שיש לו, א שטיקלע נובאדי, לא עיתונאי ולא איש בעל שיעור קומה, אפילו לא בובלילון, משמעות. לא כך העולם מתנהל ולא זו החברה בה אנחנו חיים. גם בלוגרים צריכים לאכול לפעמים ויש גם להם אגו ורצון שיכירו במאמציהם.
הבלוגרים הפופולריים משקיעים די הרבה בבלוג שלהם, בעיקר מבחינת גיוס קוראים וכותבים אורחים, מענה לתגובות וכו’. הבלוג הופך מהובי לתחרות, לניסיון להתקדם, ובאופן טבעי אנשים מרגישים שהם זכאים לתשלום עבור המאמצים שלהם.
נעלולה
במאמר מוסגר לא ברור לי למה תמיד חברות מסחריות נתפסות כאויבות העם…
ולא. אני לא מגינה על אף אחד. כמי שעוסקת בתחום ולאחרונה מקבלת פניות מבלוגרים, פניות שבעיני הזויות מאוד, כתבתי את הפוסט הזה.
כשפונה אליי בלוגר ורוצה מוצר כלשהו, רק בגלל ש”יתן חשיפה יפה” הוא אומר בלי למילים שאין לו מושג בשיווק.
כי לא. לא, כל חשיפה יפה משרתת את המותג, את המהלך השיווקי. חשיפה היא מכלול של הרבה מאוד פרמטרים ולא רק פוסט בבלוג.
לא מבינה למה את תוהה על הציפיות שלי. מישו הכריח את הבלוגר לכתוב? מישו הכריח אותו לעדכן? מישו הכריח אותו לייצר תעבורה? מישו הכריח אותו לעזוב את מקום העבודה הראשי שלו ולסמוך על הבלוג כמקור פרנסה?
זו הרי הנקודה, כמו שככבר כתבו מעליי – בלוג הוא תחביב.
מי שרוצה למנף אותו- אהלן וסאהלן, אבל שיביא ערך מוסף.
את חושבת שסקירות זה ערך מוסף? פה אנחנו חלוקות.
זה נחמד, אבל גם בעיתונות המסורתית יש את זה.
שימי לב לפסקה האחרונה בפוסט שלי.. לצפי, של מה שאני חושבת יקרה, או צריך לקרות, בתהליך הפרנסה של הבלוגרים.
ויודעת מה אני הכי מצפה? שלא כל זב חוטם שאין לו מושג מהחיים שלו, ירגיש בנוח לבקש כסף עבור פוסטים רק בגלל שיש לו בלוג עם אלף קוראים.
נכון שכל אחד יכול לפתוח בלוג, אבל לא כל בלוג הוא ראוי (ולא, לשיטתי מס’ קוראים הוא לא המדד).
צניעות?!
למה את מבקשת מהבלוגר להיות צנוע כבשררו שהחברה שהוא יפרסם תעשה מליונים?
למה הם כן והוא לא?
ואני לחלוטין עיני צרה, אם מישהו לא הבין.
למה עיני צריכה להיות נדיבה כשלשני לא איכפת ממני במיל?
אין גבול לחוצפה:
“בלוגרים צריכים לזכור שהסיבה שהביאה אותם לתוך רשימות המוזמנים היתה מובילות כלשהי באינטרנט, עניין מצידה של קבוצת קוראים גדולה. המסחרה שחלקם נוקטים בה תרחיק אותם מאותן רשימות ותכניס במקומם בלוגרים אחרים, צנועים יותר, בעיקר כאלה שמבינים את כללי המשחק”.
נשחק במשחק החביב עלי החלף את הנושא/נשוא:
“מנכ”לים ומליונרים צריכים לזכור שהסיבה שהביאה אותם לתפקידם היה מובילות כלשהי בחברה ובכלכלה, עניין מצידה של קבוצת אוכלוסיה גדולה. המסחרה שחלקם נוקטים בה תרחיק אותם מאותן רשימות ותכניס במקומם מנכ”לים ומליונרים אחרים, צנועים יותר, בעיקר כאלה שמבינים את כללי המשחק.
כבשררו = כשברור
ככה זה כשמקלידים מהר.
אבל מי אמר שלא אכפת ממך? תקראי את הדברים. הפוסט מבקר, מנתח וגם מביא הצעה אפשרית לפתרון שיעשה טוב לכולם
חברות הן לא אויבי העם, הן גופים למטרות רווח. כנ”ל בלוגרים. לא כל בלוג הוא תחביב. יש בלוגרים שנתפסים בצורה רצינית ומקצועית בעיני הקוראים שלהם – ולדעתי להם מגיעה איזושהי הכרה חומרית במאמציהם.
במודל שאת מציעה היוזמה נמצאת רק בידי החברות המסחריות/משרדי הפרסום, והבלוגר – הוא צריך להוכיח את עצמו שוב ושוב, להתמקצע וכו’ – ואז אולי יהיה ראוי לתגמול. וכל הזמן לזכור ש”הוא לא עיתונאי” ו”ברגע שהוא לא ‘מספק את הסחורה’ אף אחד לא יסתכל לכיוון שלו” (אלה מן הסתם לא ציטוטים שלך). למה, בעצם? מה רע באדם משפיע ומשקיע שיודע שהוא כזה ולא יושב כמו נסיכה ומחכה שיצילו אותו? מה רע ב’פושר’?
הבעיה שאת מציגה היא לא עם הבלוגרים, כי אם נותנים לך (או לחברים שלך ואז אתה רוצה גם) – תיקח. הבעיה היא עם מי שנותן לכל הבלוגרים, ללא אבחנה וללא שיקול דעת. בואי תכתבי את הפוסט הזה מחדש, והפעם בכותרת “משרדי הפרסום/יח”צנים זורקים כסף. לכו ללמוד אסטרטגיה”.
נ.ב
יש לי בלוג ואני מחכה ליום שמישהו יחליט לזרוק עליי נעליים. רוצה? :)) (כן, זו בדיחה)
נעלולה
אוף אני שונאת להגיע למצב הזה שכל תגובה שאני קוראת משכנעת אותי! גם נעלולה צודקת בהחלט ואז גם עינת קצת משכנעת אותי.. לעזאזל…
סורי, פשוט חושבת קצת בקול רם..:)
עינת לא יעזור, גם אם את מקצועית וליבך במקום הנכון ואת מכבדת בלוגרים ואת התפקיד שלהם- זה יוצא לך נורא מתנשא וכל פעם שאת מנסה לתקן את זה זה יוצא יותר מתנשא.. :)
נעלולה- עינת צודקת בזה שדי מטונף כבלוגר לנסות לספח לעצמך כל מיני גודיז חינם. גם לא יפה בתור עיתונאי. בכלל לא יפה בתור בנאדם להתחנגל על חינמים. למרות שכמו שאני תמיד אמרתי לעיתונאים שעבדתי איתם והתעקשו שזה לא לעניין לבוא להקרנות חינם של סרטים (הייתי יחצנית קולנוע)- לכל עבודה יש את ההטבות שלה- ההיי טקיסט מקבל אוטו ואתם זוכים לצפייה חינם בסרטים וקצת דיוידיס מדי פעם. ממש לא מטונף. מה לעשות, חייו של העיתונאי עלובים והגודיז מיח”צנים זה האקסטרות של הג’וב. ההטבות. נראה לי שכבר כתבתי פה בעבר שזה נראה לי לגמרי לגיטימי. שוב, תקבילו את זה לכל מקצוע אחר. לכל מקצוע יש את ההטבות שלו. אבל אתם נתקעתם באיזו תפיסה, שהיא די מעוררת הערצה במובן מסויים, שעיתונאי צריך להיות אדם טהור, נקי ואכול אתיקה. יאללה, שחררו :)
ועינת, נכון שאף אחד לא ביקש מבלוגרים להשקיע בבלוג שלהם, אבל יש בלוגרים שפשוט נותנים כל כך הרבה דרך הבלוג שלהם לאחרים (אההמממ אההממ למשל מר קינן המתועב..) וכן, לגיטימי שהם יזכו להערכה ומתנות מהקהל ומהחברות המסחריות. נראה לי לגמרי לעניין!
די , תנו לבלוגרים לחיות…
עינת
את רוב החברות, נכון שלא את כולן אבל את הרוב המוחלט, מעניינת השורה התחתונה- כסף.
והנה, באות להן החברות ופתאום נזכרות בצניעות.
אני מוצאת את זה צבוע מתחסד ואף תועלתני- לטובת החברות.
אני קוראת בזאת לכל הבלוגרים לדרוש כסף- והרבה. אין לכם מושג איזה כח שוק אדיר אתם.
בואו לא נדבר בסוציולוגית אחרי שנים של דיבור בקפיטליזם. בואו נדבר כמו שחברות ענק שמגלגלות מליארדים אוהבים- בקפיטליזם.
בואו לא נשנה שפה פתאום.
נ. ב גם אם איכפת ממני… (אהה… בטח… תזכירי לי את זה בפעם הבאה שאני מבקשת שירות מ: שירותי הטלפוניה שלי/שירות טלויזיה/חברת כ”א/הבנק שלי. ברגעים האלה זה רק אני והמוקדן ואת אינך) בכל זאת.
מטונף, נכון. אנושי – גם :)
לגמרי מסכימה שיש בעיה עם זה שבלוגר או עיתונאי מקבל הטבות ששוות כסף. זה מטה את שיקול הדעת שלו ואת היכולת שלו לתת ביקורת/חוויית התנסות באמת אובייקטיבית, במיוחד כשמדובר בדברים ששווים כמה מאות עד אלפי שקלים.
מצד שני, אם ככה הביזנס עובד, למה הבלוגר צריך להיות יותר קדוש מהאפיפיור ולהגיד “הו, לא! אני יוצא כה מטונף כשאני מקבל את החינמים שלי. אז אל תתנו. אני כבר אקנה אותם מכספי ואכתוב ביקורת אובייקטיבית תוך כדי זה שאני נאנק תחת עול המשכנתא”. כל מה שאני אומרת הוא שאם עיתונאים מקבלים, גם בלוגרים יכולים לקבל, בהנחה כמובן שזה איכשהו קשור לבלוג שהם מנהלים. מה שאומר שאני ובלוג הנעליים והיבבות שלי לא יכולים, לא צריכים וגם לא ממש מעוניינים לדסקס נושאים שקשורים באלקטרוניקה או בטיולים, לצורך העניין.
נעלולה, בלי נאיביות.
גם ערוץ 2 אם מעלה תוכנית עם רייטינג נמוך, לא יזכה לפרסום ובטח לא בסכומים של תוכנית פרייםטיים עתירת רייטינג.
ברור שאם בלוגר רוצה בהכרה הוא חייב לאתגר את עצמו כל פעם מחדש וברור שהוא יהיה תלוי ברצונו הטוב של המפרסם לפרסם אצלו.
ואין רע בפושריות, אבל שוב, את מנסה לגרור אותי לטיעונים ותשובות שלא קשורים בכלל למה שכבתי.
בלוגר שכותב על אופנה ומבקש מצלמה הוא לא פושר. הוא חוצפן. בלוגר שכותבעל כלום ועל הכל ורוצה מחשב נייד, הזמנה למסעדה והזמנה להקרנת בכורה הוא גרידי ואותי אפילו דיי מגעיל.
ונכון, גופים שהפעילו בלוגרים באופן שיטתי, בלי תכנון ובלי פילוח באמת עשו נזק. לדעתי הם משלמים על זה היום. אבל שוב, הפוסט נכתב על נושא אחר!!!
קלבה ג’יגס..
כמו שיופי הוא בעיני המתבונן, זכותך לראות בדברים שלי התנשאות. הם לא נכתבו כך, וכל פרשנות שלך לטקסט היא פרשנות שלך.
הדוגמה שלך על הקרנות חינם היא ההוכחה שיש ויש. כל זמן שלהקרנה מוזמן עיתונאי/בלוגר שזה עיסוקו ובזה הוא מתמחה, ההקרנה היא כלי עבודה ותו לא.
אם למערכות היה תקציב מיותר הם היו ממנים את עלות הסרט, אבל כולנו יודעים שזה לא המצב.
ועדיין, מהזמנה לסרט שעולה 50 שח + כיבוד, אף אחד לא מתעשר.
ברגע שאותו עיתונאי שכותב על קולנוע ירצה לכתוב גם על אוכל וגם על תיירות, בטוחה שאז רבים יגידו שזו הגזמה וזה חורג ולא מקובל.
בענין קינן… וואלה.. הרי על זה בדיוק כתבתי בפסקה האחרונה..
נעלולה, בבלוג שלי, כתב בתגובה אלי את הדברים האלה, שעליהם אומרת: סיי נו מור.
—-
אבל הבעיה הגדולה היא איך כל זה ישפיע בסוף על הבלוגוספירה? הרי בכל זאת מדובר בנסיון ליצור אלטרנטיבה לעולם העיתונאות הממוסדת. אם בלוגרים יתחילו להתנהג כמו עיתונאים מקצועיים (לטוב ולרע) אז מהי בעצם האלטרנטיבה שהם מציעים? מה בעצם יהפוך את הבלוגוספירה למיוחדת ויוצאת דופן אם הכל יהפוך להיות מסחרי וקנוי.
אם אני כבר הולך לצרוך עיתונאות משוחדת, מגוייסת וממוסחרת אני כבר מעדיף את הדבר האמיתי ולא את מה שכותב איזה מישהו אלמוני שיושב בבית שלו בתחתונים וכותב על המחשב האישי שלו.
http://cafe.themarker.com/view.php?t=1170068
—-
למה, אבל עם נעליים הולכים לטיולים, לא?
hi hi hi…
[…] השיווק בבלוגים עובד (עלינו) – וגם טור פחות או יותר באותו הנושא: הבלוגרים באים, והם רוצ… – והסוגיה גם מעוררת סערה […]
אני חושבת שאחת הנקודות החשובות בנושא הוא הקישור שעשתה קלבה לעניין הטלויזיה והריאליטי.
עידן הריאליטי מאפשר לכל אדם להגיע לאודישן, עם או בלי כשרון, ולהפוך לסלב על שמקבל גודיז וחינמים על ימין ועל שמאל. עדיין רובם של פליטי הריאליטי הם סלבים סוג ז’ שנמאס לנו לראות בצילומי פפרצי של כל מיני השקות, ואחנו תוהים על מה למה מגיעות להם מתנות בחינם, ונתחיל לפתח כלפיהם רגשות טינה ואכזבה.
ואותו כנ”ל תקף לגבי בלוגרים שטרם גיבשו לעצמם בלוג כהלכה, כזה שבאמת יש משהו שמייחד אותו ונותן משנה תוקף לקיומו. ולכן אני חושבת שלא – לא כל מי שפותח בלוג ראוי שיזמינו אותו לכל אירוע, ובטח ובטח שלא כל בלוגר מצליח עם קהל נאמן צריך למכור את עצמו ואת הבלוג שלו, ולצורך העניין את “המותג שלו”, לכל המרבה במחיר בין אם יש קשר לתכנים שבהם הוא עוסק ואם לאו.
מי שפותח בלוג כדי לקבל את החינמים האלו ומצפה להם – גורלו כגורל אותו פליט ריאלטי שהלך לתוכנית רק כדי להתפרסם. הוא ישכח באבדון. אם אין לך מה להציע בבלוג פרט לפרסום פוסטים ממומנים, אז אל תפתח בלוג מלכתחילה.
שימו לב לטקטיקה של השכנועים:
אתם לא כאלה מקצוענים, אז אל תצפו למתנות…
אולי אני קצת מכלילה אבל זו השורה התחתונה. אל תצפו למשהו מיוחד- אתם לא משהו מיוחד.
מן טקטיקה נפשית לשמור את הצד השני על אש נמוכה, לא חלילה לטפוח לו על השכם, אלא לנתב אותו לפי המטרות של הצד הדובר.
איזו מניפולטיביות.
לכותבת: אם הבלוגרים לא מקצוענים ולא ראויים, למה את מבקשת שיסקרו את אמוצר שלך?
זה לא אישית נגדך עינת. זה נגד השוק, האטיטיוד, המקצוע. העם נקעה נפשו. והעם יודע על מה הוא מדבר.
שמתי לב שחדלת להתייחס אלי, זה בסדר, וגם די ברור, היות ואני כבר לא כותבת באג’נדה שלך. התעלמות צוננת.
ורק הערה קטנה: שהלקוחות שלך יחלקו את הרווחים שלהם (הלקוחות שלך בוודאי עושים מאות אלפי ש”ח/מליונים כל חודש לביתם) עם הציבור, אולי הוא יהיה קצת יותר משתף ונחמד ומנדב.
עד אז זו פשוט חוצפה לדרוש את זה מאנשים שאשכרה בקושי משלמים משכנתה כל חודש.
האם אין גבול? כנראה שאין.
במדינת ישראל שולטות 20 משפחות ב-40% מהכסף.
צריך לתת להן עוד מתנות בצורת כישרון ומשאבים?
האם לא די?!
צנועהו חסודה וקצת לחוצה יקרה שלום. למה מתעלמת ממך? עכשיו מול המחשב ועונה לך.
איפה להתחיל?
אולי בקראי את הפוסט לפני התגובות? כי אני באמת לא מבינה מה את רוצה ממני!
איםפשו כתבתי שאני מעבירה לאותם אנשים חומרים? איפשו כתבתי שאני לא רוצה מקצוענות? איפשו כתבתי בשפה אחרת ממה שחושבת או מתכוונת?
אני לא רוצהבלוגר שמתנהל כמו עיתונאי כי זה לא מענין.
עיתנואים יש למכביר.
אני לא רוצה בלוגר שפותח בלוג בשביל גודיז.
אני לא רוצה בלוגר שאוסף חברים וגולשים רק בשביל הזמנה למסעדה.
אני לא רוצה בלוגר שלא מבין במה שהחליט לכתוב עליו רק כי הוא בלוגר ומותר לו.
אני רוצה יצירתיות וחדשנות וערך מוסף. אם על זה לקוחות (ואני לא עוסקת בפרסום, כך שלא משלמת כסף לאף אחד) ירצו לשלם, אהלן וסאהלן. שיתפרנסו ובכייף אבל שיתפרנסו בגלל שמגיע להם ולא בגלל גרידיות וחוסר בושה.
אני לא יודעת כמה עוד יכולה להיות ברורה מעבר למה שכתבתי בפוסט ומעבר למה שכבר טרחנתי בתגובות.
בדויה. טוב שבאת..
עינת, עכשיו את קוראת לי נאיבית? מה יהיה הדבר הבא? תכני אותי נעלולה? :)
אני מסכימה עם הצנועה שהדרישה לצניעות אבסורדית כשהיא מגיעה מחברות שמגלגלות הרבה מאוד כסף ופתאום מחליטות שיש יותר מדי קופצים על עגלת ה”רוצים לשווק” שלהן.
אגיד שוב, בלי לגרור אותך לשום כיוון, שבלוגר שמבקש כסף או שווה כסף, זו זכותו, והבעיה מתחילה ונגמרת במי שמחליט לאפשר זאת לו ולכמה עשרות מחברי הפייסבוק הטובים ביותר שלו. א
גב, עבדתי במערכת מאוד מאוד מוכרת, לא נזכיר את שמה, שהקימה מגזינים אך ורק עבור מתנות החינם ושטחי הפרסום. התוכן היה משני במקרה הטוב. הבלוגרים, כמו שאלי אומר יפה, לא המציאו את השיטה, הם רק למדו אותה מהר.
אני מפנה אותך לחלק בתגובה של אלי שבחרת שלא לצטט, שבו הוא מציין שזו כנראה תופעה נדירה (ולא כמו שעשוי להשתמע מהפוסט שלך), ושלרוב הבלוגרים חשוב לעשות עבודה טובה.
קשה לי להשתחרר מהתחושה שכתבת מתוך נקודת הראות של משווקת ולא מתוך דאגה לפרצופה של הבלוגוספירה. אם המניע לכתיבה היה השני, אמנם אני (וצנועה וקלבה, ככל הנראה) לא רואה אותו בטקסט, אבל אני בהחלט מודאגת איתך.
נעלולית, ברור שזכותו של בלוגר לדרוש.
איך זה נראה מהצד? איך זה מציג אותו? זו שאלה אחרת (וחושבת שדווקא הטובים, לא מבקשים ובהחלט מקבלים ובצדק).. כאמור, אני לא אוהבת את זה.
ברור שהפוסט נכתב מזווית הראיה של מי שקיבלה את הדרישה, אבל אין ספק שהוא בא גם להציף אישיו שכובתים אחרים שעסקו בנושא בשבועות האחרים לא עסקו בו (לדעתי)וחבל.
אני לא מסכימה עם אלי שמדובר בתופעה שולית. הבלוגספירה עצומה ולא חושבת שיש מישו, גם לא אנשים שחיים באינטרנט 24X7 שיכולים באמת למפות את המס’ האמיתיים.
מבחינתי, כמי שנמצאת במקום שמענין בלוגרים, קיבלתי 2 פניות בוטות ועוד כמה פחות.. נכון שזה לא מובהק סטטיסטית, אבל בתחום הזה עובדים בעיקר על תחושות והתרשמויות זו האינדיקציה שלי.
וואי זה נעשה כזה cat fight
אני מדמיינת את קינן המטונף מזיל ריר as we speak..
:)
[…] ציבור וייעוץ תקשורתי לחברות טכנולוגיה. מירון כתבה על יחצנים, בלוגרים ותשלומים בגליון אוגוסט 2009 20.07.2010 / 11:00 | בנושאים 404, Press, Release, […]