אי אפשר לבחור בין קל ובין טוב
פוסט של יהונתן זילבר
יש מדד כזה לכמה הבלים כל מדיום יכול לסבול, אפשר לקרוא לו “מדד חם היום”. זה עובד ככה: האם במדיה נתונה ניתן לכתוב “כמה חם היום, חבריא” ושזה יתקבל בסדר? לחילופין, כמה עבודה צריך כדי להפוך את ההצהרה הזאת, שחם היום, לתוכן מתקבל? הנה למשל. טוויטר: כמה חם היום. [עובד יופי]. בלוג: וואו, כמה חם היום. הייתי בחוץ והייתה שמש. הלכתי לבקר את האבא החורג שלי, שיואו, כמה שאני שונאת אותו. [גם כן עובד יופי, בלי הרבה מאמץ]. טור יומי בעיתון יומי: היום, כך אומרים המומחים, היה יום חמישי החם ביותר זה חמישים ושש שנה, היום החם ביותר מאז החלו החזאים לתעד בספריהם את מדידות החום. זה לא פלא שדווקא ביום הזה התפוצץ הנסיון למשא ומתן היסטורי בין הישראלים, הפלסטינים, והמשלחת של הנשיא אובמה, המייבשת את זיעתה ברוח הקרירה הנושבת בין ירושלים לעזה. [עובד, אבל צריך לתת לקורא גם קצת תוכן]. מגזין בינלאומי טוב, כתבה של 15 אלף מילה: אתה יכול לכתוב שהיה לך חם היום ולנסות לצאת מזה לאיזה אלגוריה חכמה על מצב החבושים בגליל, אבל אלא אם כן גם אתה וגם העורך שלך גונזואים לאללה זה פשוט ירד בעריכה. פייסבוק: אפשר לכתוב שחם היום, אפשר להעלות תמונה שלך בביקיני. זה בערך כל מה שאפשר לעשות בפייסבוק. (אה, אפשר גם לתת לינק לקליפ של השיר “איזה חם היום” ביוטיוב).
כל זה זה לא מעניין, אלא אם כן אתה מושך בעט הסופרים וגם במקרה חם לך. מה שכן מעניין הוא שמדד חם-היום מודד יפה בכמה זבל (המכונה בנימוס רעש) הקורא נאלץ לדשדש בדרך לתוכן טוב בכל מדיה נתונה. הנה למשל, גם השנון והרלוונטי בטוויטראים ישתדל להשמיד את זמנך בכל מיני הלצות שעלו לו בחדר הנוחיות או תוך כדי שהוא התלוצץ עם חבר שלו ניר. גם הטוב שבבלוגאים יגלה מדי פעם שיש לו יום קשה היום וימשיך בפוסט שאינו שנון, אינו הגון או פשוט מבוסס על עובדות שהבלוגר שמע פעם בתור לקופה לסופר. וכן הלאה. ככל שקל יותר לכתוב שחם היום סביר פחות לשמוע בעיקר דברי טעם. לשון אחר: ככל שאתה מנוי על יותר מדיה שחם בה היום כך פחות סביר שאתה קורא דברים עם ערך תזונתי.
אנחנו מדשדשים לנו בזבל הזה – אולי סטטוס אחד מחמישים בפייסבוק הוא לא שטות מוחלטת של מישהו שאתה לא באמת מכיר, אולי טוויט אחד משלושים אינו בדיחה פרטית בין שני טוויטראים מגניבים ממך, אולי פוסט אחד מעשרים בקורא ה-RSS שלנו שווה קריאה – ומקללים. אבל זבל באינטרנט זה כמו יתושים בטבריה, אי אפשר להלחם בזה, עדיף לקלל.
גם ידידי ורעי טל גוטמן, שכמוני מחזיק בחשבון טוויטר, שנה על כך בבלוגו, תוך שהוא מצביע על כך שכמה שקל לעדכן בטוויטר, ככה גם קל להפליץ. והמטאפורה אינה בלתי ראויה.
העניין הוא שאני לא צריך להביא לכם ניתוחים של טראפיק ברחבי הרשת בשביל שתסכימו איתי לגבי איזה סוג של תוכן אנחנו צורכים יותר ואיזה תוכן אנחנו צורכים פחות. כמה מילים היו בכתבה ממוצעת ב-1989, כמה מילים בפריט תוכן ב-2009. מעניין לציין שהתכנים הטובים לא התמעטו, אבל הם איבדו את הבכורה לסרטונים קצרים, טוויטים קצרים, ציצים קצרים, פוסטים בבלוג של ההיא על המקרה המרגש הזה שבו היא מצאה את המסרגות של סבתא – מרגילים אותנו לתוכן שלא מכבד אותנו ולא נותן לנו כלום, מרגילים אותנו לרע. מרגילים אותנו לצרוך תוכן אגואיסטי, עסוק בעצמו, עצלני ובלתי מעניין, ואנחנו מתרגלים. למה אנחנו מתרגלים? במיוחד כשהאינטרנט הביאה לנו כזה עושר של מידע טוב ומעניין?
כי זה קל.
כי תמיד יש לך ראש לטוויט האחרון של מה-שמו, גם אם לא בא לך לשבור את השיניים על 15 אלף מילה באתר של הניו יורקר ועוד באנגלית (גם הכתבים ומערכות העיתונים מתעצלים, אבל כבר דשנו בזה דוש וחזור). לקרוא ספר? תעזוב אותך, חם היום. תמיד אפשר ללכת לשוטט קצת בפייסבוק ולקוות שמישהי שם לובשת ביקיני.
קל.
להבדיל מחקלאות שאינה בת קיימא, הלוואות בריבית סאב פריים ופליטת גזי חממה, החסרונות בצריכה תוכן אינסטנט גרוע מתגלות מיד: בואו נודה על האמת, פייסבוק משעמם, מרגישים את זה מיד, השיעמום הוא אינסטנט, כמו התוכן. תחושת האין מה לראות הזאת, שאנחנו רגילים לה מהטלוויזיה, הועתקה בשלמותה לרשת והיא אפילו עוד יותר מזוקקת וחריפה פה. ובכל זאת אנחנו נשארים לבהות בתוצאות החידונים של ההיא שהוספנו פעם כי חשבת שהיא למדה איתנו בחטיבה ולא הולכים לעשות משהו עם המוחות שלנו. באופן פרדוקסלי, ככל שמשעמם לך יותר, כך פחות סביר שתפנה לפעילות הדורשת העמקה. לזה אפשר לקרוא בשם ספירלת החם לי.
עידוק, פה תשים תמונה של ספירלה עם בר רפאלי בביקיני עליה. ותשאיר את ההערות שלי בגוף הטקסט, כדי שיבינו שאתה לא עורך את הטקסט שלי או מכבד את הקורא או מה שלא קישקשתי שם על מדדים.
טוב, מה הלאה? אני לא חושב שכולנו צריכים לסגור!!! את הפייסבוק!!! והטוויטר!!!!111 ולעבור לגור בבקתה מעץ ולקרוא פפירוסים. להפך, אני חושב שטוויטר הוא מדיום מענין עם המון פוטנציאל לא ממומש ושפייסבוק הוא ניסוי חברתי מלהיב שאולי יגדיר את הדרך שבה הילדים שלנו יתייחסו לכל מיני מושגים מיושנים כמו פרטיות. אבל אני כן רוצה שנשים לב למחיר של כל דבר שאנחנו עושים. כמו שאם באמת נקרא את פירוט כרטיס האשראי ששולחים לנו כל חודש אולי נבזבז פחות על פיצה ואולי גם נרזה יותר, אם נשים לב לכמה מעט תוכן מעשיר אנחנו צורכים על חשבון כל הטראש הזה, אולי נטרח להשקיע בעצמנו במוח שלנו ואולי נדע יותר, אולי אפילו נהיה יותר. אין סיבה להתנזר מפיצה, אין סיבה לא להנות מחתולים חמודים באינטרנט. אבל גם המוח שלכם צריך לאכול. אני אישית הבטחתי לעצמי להנות מעוד תוכן שעושה לי טוב, שמישהו השקיע מחשבה וידע (ועריכה) בכתיבה שלו, ולשמור את הטראש לרגעים של ניקוי ראש. זהו. ודרך אגב, אני לא יודע אם שמתם לב, אבל ממש נהיה קריר פה לאחרונה.
יהונתן זילבר כותב את הבלוגים זהלאזה וציטוטסגורציטוט ואת הפוסט שכרגע סיימתם לקרוא
תגובות
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
צודק.
I call bullshit.
אתה יוצא מנקודת הנחה שאיכותי==טוב, וזה לא בהכרח נכון. לדוגמה, על כל בנאדם שנהנה מסרטי “איכות”, אני יכול למצוא לך 5 שיעדיפו סרט אקשן פשוט, או צי’ק פליק מטופש, או אפילו סרטון מיותר ביוטיוב.
אנשים היום לא מחפשים “להעשיר” את עצמם. הם מחפשים הנאות, בילויים, שעשועים. ואת זה הרבה יותר קל ונוח למצוא בטוויטר או בפייסבוק.
שניהם, אגב, נותנים לך את האופציה לא לקבל עדכונים מאנשים שלא מעניינים אותך. ובעולם שלי, לפחות, אם יש מישהו שרק אחד מתוך 30 טוויטים שלו מעניינים אותי, אני קורא לו “איש שלא מעניין אותי”.
נכון, קל לעדכן בטוויטר כמו שקל להפליץ. אבל קח בחשבון שיש הרבה אנשים שנהנים להפליץ.
אוף, כל פעם אני שוכח לשנות את הלינק לבלוג החדש. לא מפוקס. הכל בגלל הטוויטר הזה.
אני מודה שלא לגמרי הבנתי מה כוונת המשורר. לומר שיש הרבה שטויות בטוויטר? לומר שיש המון שטויות בפייסבוק? בשביל זה יש unfollow, או hide אם אתה ממש רוצה להיות מנומס.
ברמת המאקרו, זה- כמו כל דבר- שוק חופשי, ואנשים לא יצרכו (או ייצרו) תוכן איכותי רק כי תאמר להם שזה חשוב. הבחירה היא אישית לגמרי- הדבר היחיד שאתה יכול לעשות זה לבחור מה אתה צורך, ומקסימום להמשיך לכתוב פוסטים כאלה :) אחלה קריאה, באמת.
הסיבה:
לכל בן אדם יש מד “מצב רוח” (כן, כמו בthe sims). נגיד שבן אדם קם בבוקר עם 50% שתה קפה (עלה ל55%) נשפך עליו הקפה (45%)… העבודה גם הורידה לו, בסוף היום הגיע ל30%.
עכשיו לקרוא טוויט עולה לו 3% ויחזיר 3% (לא השקעה חכמה במיוחד), לקרוא פוסט מעניין יעלה לו 10% ויתן לו בסוף 20%. הוא בלי לחשוב יותר מידי קרא 10 טוויטים ובנתיים ירד לו 10% על עייפות (מצב נוכחי: 20%), עכשיו הוא חושב מה אפשר לעשות כדי לצאת מה”דיכאון” לקרוא פוסט? – זה כבר מאוחר מידי (אסור לעולם להגיע לאפס! זה מביא להתאבדות במקום) ולכן הוא ימשיך לקרוא טוויטים עד מחר.
צרך ללטש את התגובה כדי שתיהיה יותר מובנת, אבל זה הסיבה הכללית לכל הדברים האלה.
נ.ב. הסטטיסטיקה באתר מגלה שיש הרבה פחות גולשים באתר כשהשרת נופל – מעניין אם יש קשר…
[…] זילבר מבטיח לעצמו “להנות מעוד תוכן שעושה לי טוב, שמישהו השקיע מחשבה […]
יהונתן – מעולה. לקחתי לתשומת ליבי.
טרישי – אם אני מבין נכון את יהונתן, הוא מדבר בדיוק על הבחירות האישיות האלה. הוא לא אומר ‘אל תייצרו זבל בטוויטר, כי זה מטריד אותי’, אלא ‘אני מעדיף, אישית, לבחור לצרוך כתבות של 15,000 מילה בניו יורקר, ואני ממליץ גם לכם’.
לי לא משעמם בפייסבוק. יש לי בפיד מלא דברים טובים, כולל הפניות לניו יורקר (פעם ב, אבל בתכלס זה המינון שמתאים לי). יש לי שם פוליטיקה וספורט, וכן, גם כמה נודניקים, שברגע שהם מנדנדים מדי, אני מעיף אותם.
מקום טוב, הפייסבוק שלי, דווקא.
ואגב, “הניו יורקר” זה עשרה תווים. אחד עשר אם מקצים גם רווח של תו אחר המילה “יורקר”. מה שאומר שאפשר להכניס את הקלישאה הזו תריסר פעמים בתוך טוויט של 140 תווים.
חם מאוד היום:
http://www.youtube.com/watch?v=VNifIB7P1V4
חשבתי שאני סתם מצרף קליפ עם שם רלוונטי – אבל בתכלס, התובנה בשיר – שדיבורים על מזג האוויר ובפרט על החום הם פילרים שאומרים כשאין מה להגיד היא תובנה שדי רלוונטית לפוסט.
אבל זה בדיעבד
צסכים. במידה מסוימת חוק ה80\20 בכל מה שקשור לתוכן איכותי אולי השתנה מעט ל97\3.
אני מאמין שיבוא יום שסוגים שונים של פילטור חכם יעזרו לנו להגיע למצב שבו אנחנו מקבלים המון מידע, אבל צורכים באמת רק את מה שבאמת טוב לנו.
נדמה לי שגם במקרה זה – כמו במקרים רבים – ישנה נטייה לייחס לאינטרנט שינוי מהותי יותר ממה שהוא באמת. לעניות דעתי הצנועה, גם לגבי מדד “חם היום”, המדובר בסך הכל בשינוי של כמות ולא בשינוי של איכות.
רוצה לומר: גם בעולם בחוץ – בעיתונים, בטלוויזיה, בשיחות הסלון, בשיח הפוליטי, ובעוד כמה מקומות – יש המון המון רעש ומעט מאוד (יחסית) אנשים המפעילים פילטרים לסינונו. אני, למשל, לא מתקרב עם מקל ל”ידיעות אחרונות” (שלא לדבר על “מעריב”), כיוון שאני יודע שכמה שלא אתאמץ לבור את התבן מן הבר – בקושי אצליח לגרד שבריר ידיעה מעניינת (אותי). לעומת זאת, ל”הארץ” אני עדיין שומר אמונים, למרות שגם שם יש כבר המון “רעש”. עם זאת, רוב האנשים קוראים ידיעות/מעריב ולא מתקרבים עם מקל ל”הארץ”, כיוון שהוא דורש מאמץ הרבה יותר גדול מבחינתם (להשארת הבר ולא לניפוי התבן ממנו).
כך גם בספרות – הרבה יותר אנשים קוראים את ה”רעש” (מי אמר רם אורן) והרבה פחות קוראים את ה”טוב” (דוסטוייבסקי, לצורך העניין). וגם אם אין באמת “טוב” ו”לא טוב”, “איכותי” ו”לא איכותי” – נדמה לי שאני מצליח להבהיר (לעצמי) את הנקודה.
בקיצור (ודי באריכות), אני רוצה לומר שהמצב באינטרנט הוא רק שיקוף (בעוצמה גבוהה) של המצב הכללי בחברתנו, וככזה – הוא מספק לנו מבט מעולה על מה שקורה מסביב ומאפשר לנו לחשוב על רעיונות לפתרונו, אם אנחנו חושבים שמדובר בבעיה כלשהי.
@עופר, גם אני מאוד אוהב טראש ואני אמשיך לצרוך אותו. אבל טראש הוא טראש, חסרים בו הרבה ערכים תזונתיים שחשובים לנו בתור ילדים גדלים.
@טרישי, תודה על המחמאות. הכוונה היא שבתוך מרחב הבחירה המאוד גדול שניתן לנו, מאוד קל, בלי שנשים לב, לוותר על מה שטוב ומעשיר לטובת מה שמשעמם לנו, אבל קל לצריכה – ואני חושב שככל שנשים לזה יותר לב, ככה נעשה את זה פחות.
TLDR
סתם, אחלה פוסט. באמת.
שיעממת אותי. כמה מלל מיותר, יא אלוהים. עדיף היה שתסכם בטוויט ותשאיר זמן לקרוא ספר טוב
אתה צריך חברים יותר מעניינים בפייסבוק, נראה לי
[…] אחד מהם הוא אוהד סמט, שכל פשעו, שבעטיו הוא מופיע בפוסט הנ”ל, הוא שהוא בחר לעטוף את עצמו בשלושה ציטוטים, שבמידה מסויימת מתכתבים, עם הפוסט הארס-פואטי הזה של ג’וני. […]
[…] זילבר כתב פה על הערך התזונתי הירוד של טקסטים באינטרנט. טל גוטמן משיב […]
[…] ההתפלפלויות שלי עם ג’וני בנושאי התוכן (האם הוא מת, האם הוא ג’אנק?) אני חושב שייתכן שזה הכיוון שאליו צועדת […]