מדברים עלי אך לא איתי
פוסט של אייל בר חיים
אף אחד לא רוצה לקום בבוקר ולגלות שהוא מככב בסרטון אינטרנט. זה נכון לעידוק, ולאסף שגיא וגם לאישה הזקנה שצילם פרופ’ רונן שמיר בכיכר רבין:
האישה היושבת במרכז הכיכר – ראיתי שהיא גם ישנה שם בלילות – לא ענתה לבקשתי לצלם אותה אז צילמתי אותה בכל זאת.
או במילים אחרות, אדם ביצע פעולה על גופו של אדם אחר בניגוד לרצונו.
ברוב המקרים כשמתבצעת פעולה כזו, אנו נוטים להגדירה כאלימות. ואכן, צלמים רבים שואלים את עצמם האם צילום של אדם, ללא בקשת רשותו, הוא אקט מוסרי.
אנחנו עובדים קשה לבנות לעצמנו דימוי קוהרנטי. גם פנימי וגם חיצוני. זה יכול להתבטא בסגנון הלבוש בגיל 12, בדעות פוליטיות בגיל 18 ובהעדפות קולינאריות בגיל 32. ברור שהעדפות האלו אינן תוצר יש מאין וכי הן תלויות בהקשר החברתי, אך חשיבותן, מעבר לסימון מיקום חברתי ולתגמולים הנלווים לכך, היא בהקניית תחושת אוטונומיה ושליטה. אם אני משדר לאחרים דימוי קוהרנטי של עצמי, אני שולט במידה מסוימת ביחס אלי ומשיג עצמאות כלשהי בעולם. פירוק של הדימוי הזה מהווה פגיעה בתחושת האוטונומיה שלנו, בדומה לפגיעות אחרות שאינן פיזיות.
דוגמאות למצבים כאלו לא חסרות ותמיד התגובה אליהם קשה, אם כי לעיתים לא מובנת על ידי מי שאינם קורבנות של האירוע, פוגעים וצופים כאחד. חשיפת שמו של כותב בלוג, התייחסות לא עניינית אליו (“בלוג יפה, מוזמן לשלי”) או אפילו חשיפת בלוג באתר בעל תפוצה רחבה יותר, עוררו תמיד תגובות בסגנון זה מצד קורבנות החשיפה:
אני מרגישה כאילו שפרסמו צילום עירום שלי על שלט חוצות ענקי במרכז העיר.
לרוע מזלם של הקורבנות, בניגוד למקרים של אלימות מינית שכוללת צילום, החוק מאפשר לצלם אדם במרחב ציבורי כל עוד לא מדובר בתמונה משפילה. לכן, כביכול, צילום במרחב הציבורי אינו נחשב אלימות. הטענה הרווחת אומרת שקשה להפריד בין מי שהוא אישיות ציבורית לבין אנשים פרטיים, ובין אנשים שראוי שמעשיהם הנלוזים ייחשפו לבין בלוגרים שקמו בבוקר וגילו שהם מתנדבים להשתתף במסע פרסום.
הקוד האתי של אגודת העיתונאים, כמו גם של חוקרים במדעי החברה, עושה עבודה טובה בהקשר הזה. הוא לא אוסר על הכתיבה, אבל מחייב את הכותבים ליחס הוגן שמבוסס על מערכת יחסים ולא על החלטה כוחנית של מי שמחזיק מצלמה או מפרסם תוכנית טלוויזיה. אולי הגיע הזמן שמחלקת הפרומו של ערוץ 10 תאמץ קודים דומים.
אייל בר חיים הוא דוקטורנט בחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב
תגובות
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
פוסט מביך
מה אתה מציע, שאם אני מצלם הפגנה, אני אבקש את הסכמתם של כל 3000 המצולמים לפני שאני מפרסם את הצילומים?
הי אייל, הנושא הזה מעניין במיוחד ככל שתרבות השיתוף והקלות של פרסום תמונות ברשת הולכת וגדלה. אני מסכים עם ההבדל שהצגת בין דמות ציבורית לפרטית, אבל לדעתי בלוגרים רבי קוראים נכנסים במובנים רבים להגדרה של אדם ציבורי.
במילים אחרות, צריך להבדיל בדוגמאות שציינת בין שני סוגי בלוגרים ואנשים: אלו שמנהלים אתר אישי, וכשהם כותבים בלוג או מפרסמים תמונה ברשת מניחים שמעגל מצומצם של חברים יראה אותה (גם אם הדלת לחדר בו פרסמו עצמם לא נעולה ולכאורה כל אחד יכול להיכנס), מול אלו שבוחרים לקיים אורח חיים שהופך אותם לדמויות בעלות עניין לציבור.
אלו צריכים לפתח עור עבה יותר, הם נהפכו למייצגים של תרבות רשת – והפרסומת של ערוץ 10 במקרה זה מייצרת אמירה רחבה יותר ‘אנחנו תוכנית מערכונים שפונה למי שחי בתרבות הרשת בישראל’.
דוגמאות נוספות למעשה של ערוץ 10 הן הפרסומות לרשות השידור ברדיו, שבה חושפים את שמו של מפרסם ומנסים לפתות אותו (ומפרסמים אחרים) להקצות תקציב לרדיו. או הקישורים הממומנים בגוגל שפונים בד”כ למנהלים בכירים במשק בפניה להקליק עליהם. האם גם אלו פרסומות לא ראויות לדעתך?
נתאי, קוד אתי בניגוד לחקיקה קשוחה מבוסס על שיקול דעת כשאתה מצלם ומעלה לאינטרנט הפגנה של 3000 איש באירוע ציבורי לא צריך לבקש אישור, כשאתה משתמש (בחינם) בשמו של אדם לצרכיי פרסום של תוכנית טלויזיה אולי בכל זאת כדאי לבקש רשות. גם כשאתה מצלם הומלסית בכיכר או את החברה שלך בלי בגדים.
אסף, אתה מתמם. צילום הפגנה הוא אינטרס ציבורי שיכול לגבור על הפגיעה בפרטיות של המשתתפים, שגם יודעים מראש שהם מגיעים לאירוע מהסוג הזה, ולגבי הפרסום ברדיו אני לא בטוחה אם המפרסמים באמת לא יודעים שמשתמשים בשמם. במקרה של מקום לדאגה ערוץ 10 לא (רק) מייצר אמירה לצרכים אומנותיים אלא בעיקר מייצר רייטינג וכסף. אין לי בעיה עם העיקרון אבל עם מישהו מרוויח, למה בלוגרים צריכים לדגמן את ערוץ עשר בחינם?
לא השתכנעתי. מה שנעשה ברשות הרבים מותר לצילום וטוב שכך, כולל אישה שגרה בכיכר רבין.
דבר שני למה תגובה כמו בלוג יפה אתה מוזמן לשלי היא פוגענית או לא עניינית? בעיני היא בסדר גמור.
ההיסק הלוגי בין השימוש בשמות הבלוגרים למה שכתבת לוקה בחסר. מה גם שבלוגרים מוכרים כמו הקיננים אמורים לקחת בחשבון את השתתפותם ב”משחק התקשורתי” וככאלה הם חשופים לשימוש בשמם. כל זה אתי לחלוטין.
נוטה להסכים עם יוסי (עד כמה שאפשר להגיד “נוטה להסכים” על משפט בן שני מילים) – פוסט מביך. גם אם נניח לרגע שהטענה על בניית הדימוי הקוהרנטי בעלת משמעות, העובדה שאדם עמל במשך שנים על יצירת הדימוי מחייבת אך ורק אותו. האחריות על שמירת הדימוי הזה היא שלו בלבד, והרצון שלו “לשמור על קוהרנטיות” אינו מחייב אותי לכלום – כצלם, כבלוגר, או אפילו כבן אדם.
הקושי להפרדה בין דמויות ציבוריות לאנשים פרטיים פשוט אינו רלוונטי, כל מה שצריך זה לדעת להפריד בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי. וכל מה שנמצא במרחב הציבורי, אם מדובר בדמות ויזואלית שניתן לצלם ברחוב, או בבלוג שפורסם לאויר העולם, הוא פשוטו כמשמעו, ציבורי. זהו חומר שנועד לצריכת ההמונים, *בכל צורה* שההמונים הללו ירצו לצרוך אותו. אכן, זה אומר שהאדם מאבד מידה מסויימת של שליטה. הוא אינו יכול לבחור בפינצטה איפה דבר-מה שקשור אליו יפורסם ואיפה לא. אבל לי, באופן אישי, לא ברור איך אפשר לפרש את הזכות לפרטיות, רחבה ככל שתהיה, כאחת שמקנה שליטה כזאת.
(כותב שורות אלו הוא מסטרנט בחוג למדעי המחשב בטכניון. אז מה?)
מאוד היה חסר לי קישור לקוד האתי שאתה מדבר עליו.
שחר
נתאי: כאשר אנשים באים להפגנה, הנראות שלהם היא הפעולה הפוליטית. אני חושב שזהו מקרה שבו ההסכמה ניתנת מאליה. עם זאת, הייתי נזהר שלא לצלם ב אופן שהמעשה הפוליטי ייעקר מהקשרו (נכחתי פעם בהפגנה שתמונה ממנה, זו שפורסמה בעיתון, הציגה את המפגינים כמי שקשורים למפלגה אחרת, כזו שהעיתון יותר תומך בה, אני חושב שתסכים איתי שצילום כזה הוא בעייתי)
אסף: אני חושב שעיקר ההבדל (וגם הבעייה) בפרסומות של “מקום לדאגה” לעומת פרסומות רשות השידור, הוא בפנייה: ברור שהפנייה של “מקום לדאגה” אינה ניסיון לדיאלוג עם הבלוגרים, כיוון שניכר מהוידאו שהדוברים לא קראו את הבלוגים שהם מדברים עליהם.
יש בנושא הזה לא מעט בעיות.
למשל: כשגרתי בגרמניה וצילמתי פעילויות מטעם ארגון מסויים, היו אנשים שניסו לטעון שאסור לי לצלם או לפרסם את הצילומים כלל, מפני שלא ביקשתי את רשותם של הנוכחים. אך האם אין בימינו בהגעה לאירוע של גוף מסויים הסכמה מובנית להופיע בצילומי אותו אירוע, לפחות כאלה שיופצו בתפוצתו הפנימית של אותו ארגון?
על אותו משקל, כאשר העליתי ליוטיוב סרטונים מהפגנה בעד ישראל ומאירוע דתי חשוב במינכן, שאל אותי מישהוא איך אני יכול להעלות חומרים שאינני יכול לשאול את כל המופיעים בו להסכמתם. אך הרי מובן מאליו שאם אדם הגיע לאירוע שבידוע שהוא משודר בשידור חי בטלוויזיה, אין שום מקום לטעון לחוסר-הסכמתו להופיע בתיעוד האירוע. מי שלא רוצה להופיע – שלא יבוא לאירוע ציבורי!
הגבולות כאן מטושטשים מאוד; למרות כל האמור לעיל, אני, למשל, הייתי תובע בלי לחשוב פעמיים את מי שהיה מצלם אותי ברחוב שלא בשעת אירוע מיוחד. אינני יודע להסביר בדיוק מהו ההבדל בין הפגנה לסתם קניון שבו מזדמן ל-youtuber הממוצע להסתובב עם מצלמה, אך ברור לכולם שכאשר אדם מסתובב בסתם רחוב שאינו התרחשות אין לו שום כוונה שפעילות זו תתועד.
כך יוצא, לדוגמא, שאני מגדיר צילומי פפראצי כאלימות, אך מעלה צילומים שאני צילמתי באמצע רחוב לאינטנרט. הדגש אותו אני שם בשיקולי פרסום תמונה הוא האם היא מראה, למשל, נוף מעניין, או רק אנשים זרים. תמונות שבהם מרוב פפראצי לא רואים עניין כלשהוא אני מוחק.
אך במקרה זה ישנו גם השיקול הנוסף: כל האנשים אליהם הופנו הפרסומות הם אנשים שנוכחותם במרחב הציבורי האינטרנטי מופגנת. כך, למשל, אפשר לשאול האם חשיפת שמו של עידו קינן בפרסומת ל”מקום לדאגה” הינה ציבורית יותר מעצם הופעת שמו בכותרת האתר. אחרי הכל, גם מאזין שזכה בפרס בתוכנית רדיו נאלץ לסבול קודם את אמירת שמו בשידור.
[…] רק דיברתי, וכבר עוד מישהו קפץ. לא נסחפנו בכלל. פורסם על ידי זרש ביום ראשון, 8 […]
תגידו, אתם שומעים את עצמכם?! יושבת הומלסית זקנה בכיכר רבין, ניגש אליה צלם ושואל “סליחה, אפשר לצלם אותך?” אולי הוא מסביר לה שזה לצורך מאמר או פוסט על יום הסריגה הבינלאומי, או לצורך קמפיין הלבשה תחתונה או כל דבר אחר. אולי הוא אפילו מציע לה חלק מהתשלום שהוא אמור לקבל על הכתבה, אולי הוא גם מציע לתת לה קרדיט. אולי לא. בכל אופן, היא מסרבת. מהתיאור אפשר לדמיין שהמילים לא. אני לא רוצה שתצלם אותי, אני לא רוצה להצטלם. אם היא מדברת עברית אולי היא אפילו מנמקת ומסבירה שהיא לא רוצה שמכרים שלה יראו אותה זרוקה ברחוב. אולי אין לה בכלל מכרים בארץ והיא פשוט לא רוצה להצטלם ככה, כמו זקנה בלי בית סורגת בכיכר.
הצלם מקשיב בסבלנות. אולי הוא אפילו מגחך לעצמו. הוא יודע שאין לה סיכוי. יש לו מצלמה. וקביעות באוניברסיטה. הוא מצלם בכל זאת.
אולי זה חוקי, אבל זה מאוד מאוד לא מנומס.
וביחס לבלוגרים, קהל הוא משאב כלכלי. כשפרסומאים קונים פרסומות בתוכנית טלויזיה פופולרית הם קונים את הקהל שצופה ומשלמים הרבה מאוד כסף להפקה. עם עידו רוצה להשתמש בערוץ 10 כדי להרחיב את קהל הקוראים שלו הוא יצטרך לשלם. במקרה של מקום לדאגה הם החליטו לקחת בחינם.
שחר, לגבי הקוד האתי שהוזכר בפוסט, הנחת היסוד של מחקרים שעוסקים בבני אדם, אני יודעת בעיקר לגבי אנתרופולוגיה וסוציולוגיה אבל אני מניחה שיש דברים דומים גם בפסיכולוגיה, היא שכשאתה כותב מישהו (או מצלם, לצורך העניין זה אותו הדבר) אתה עושה פעולה כוחנית. אתה משתמש בסיפור החיים שלו או בחלקים ממנו כדי להגיד עליו משהו, לא בהכרח את מה שהוא היה רוצה להגיד. בנוסף, הכותב גם נהנה מהנחקרים שלו. הוא מקבל קידום באוניברסיטה ומפרסם פוסט מאמר או ספר.
אנחנו ממשיכים לעשות את זה כי זה חשוב וכי זה מקדם את הידע האנושי וכי בני אדם ותרבויות מעניינים אותנו אבל המטרה של הקוד האתי היא למצוא איזון ראוי בין ניצול של יחסי כוח (אני יכולה לכתוב אותך כי יש לי משרה באוניברסיטה וכי הוצאות הספרים יפרסמו מאמר שלי, ואת סתם אישה זקנה או שבט נידח שאף אחד לא יקשיב לה) לבין שימוש הוגן. זה לא אומר שלא כותבים ושלא מעבירים ביקורת אבל זה אומר שכיחסי הכוחות בוטים וברורים מבקשים רשות, משמשים בשמות בדויים כדי שהפרסום לא יפגע בנחקרים ולעיתים קרובות משתפים אותם במסקנות, גם אם לא מתחייבים לשנות אותן. אותו איזון עובד גם הפוך כשהנחקרים הם אנשים חזקים (ובאופן לא מפתיע יש מעט מחקרים כאלו, בדיוק כמו שזקנות בכיכר מצולמות אחרת מבר רפאלי) שראוי לחשוף את מעשיהם ולבקר אותם מפעילים אתיקה אחרת. הרבה מאוד קשור לשיקול דעת ולאיזונים בין הצורך לפרסם לבין הפגיעה במי שקשה להם יותר להתנגד.
הקוד האתי של האגודה האנת’ לקח את זה מאוד רחוק ואתה יכול לקרוא כאן
http://www.aaanet.org/committees/ethics/ethcode.htm
לגבי עיתונאים אני לא יודעת הרבה נדמה לי שהקוד האתי קצת שונה אבל עדין יש דרישה לאחריות מסויימת של העיתונאי כלפי האנשים שהוא כותב. שוב הכל נתון לשיקול דעת ואולי לכבד פרטיות של הומלסים זה לא כמו לכבד את זכותו של הנשיא קצב (נניח) לתקוף את עובדות הלשכה שלו.
גם בכל פעם שאני יוצאת מהבית יש סיכוי שמישהו יעליב אותי / ישפיל אותי בפומבי / יבקר את מעשי או סתם, יהיה ממש ממש גועלי אלי. בכך שאני, כאדם, בוחרת לתקשר עם סביבתי בכל אמצעי שהוא, בין אם מדובר בבלוג או בלהגיד שלום ברחוב, אני פותחת את עצמי לשלל תגובות – חלקן מן הסתם, לא ימצאו חן בעיני.
באופן אישי, אני שילמתי מחיר מאוד יקר על כך שבחרתי לכתוב דברים בבלוג, ולא ביומן או לשמור בבטן. האחריות פה היא לא על מי שיבחר לכתוב או להגיב לבלוג שלי אלא עלי – אני בחרתי לפרסם, אני נושאת בתוצאות.
מצד אחד אתה מדבר על אדם שמצלם אישה לאחר שהיא ביקשה במפורש לא לצלם;
מדבר על “אדם ביצע פעולה על גופו של אדם אחר בניגוד לרצונו”;
אפילו מזכיר אלימות מינית;
ואת כל אלה אתה משווה לאמירת שמו של אדם??
באמת?
מצד אחד “אדם ביצע פעולה על גופו של אדם בניגוד לרצונו”, ומצד שני “אדם אמר בקול רם שם של אדם אחר”? איך זה נשמע לך בכלל בר השוואה?
איה: האם כאשר אדם מעליב אותך ברחוב, את מניחה שזו אשמתך כי יצאת מהבית?
רון: אני שמח שאתה מסכים איתי שצילום של אדם תוך התעלמות מרצונו היא חמורה, מסתבר שיש רבים שאינם חושבים כך. למה שאתה מכנה “אדם אמר בקול רם של אדם אחר” יכולים להיות הרבה מובנים. אם חלקם אני מניח שתסכים איתי שאינם לגיטימיים. אני משווה את ההתעלמות מהסובייקט העומד בפני מבצע הפעולה ומסביר למה היא בעיתית ולא את חומרת המקרים הספציפיים (לדוגמה, אני מניח שהצילום של רונן שמיר אינו חמור כמו אונס, למשל)
[…] בחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב. הוא כתב על צילום אנשים בניגוד לרצונם בגליון נובמבר 2009 22.07.2010 / 14:00 | בנושאים 404, עיתונות […]