עליית העיתונות המקוונת, הזולה, הקצרנית, היחצ”נית
הבהרה: הפוסט לא נכתב על ידי עידו קינן, אלא על ידי עיתונאי אינטרנט לשעבר שביקש לשמור על עילום שמו
את ההידרדרות שלי לעיתונות אפשר לתאר כמו שהמינגווי תיאר את התהליך של פשיטת רגל ב”וזרח השמש”: בהדרגה, ואז בפתאומיות. אל תנסו לחשוף את האנשים ואת כלי התקשורת המוזכרים פה: פרטים שונו, טושטשו ועורבבו למניעת זיהוי. וזה גם לא משנה, הם רק דוגמאות מייצגות לענף שלם שאיבד את דרכו.
הייתי סטודנט ועובד בשכר שעלה רק בשקל על שכר המינימום. הכרתי מישהו שהכיר מישהו, כתבתי כתבה פה ושם כפרילנס, ותוך כמה חודשים זנחתי את המק-ג’וב לטובת משרה מלאה בתקשורת המקוונת בישראל. בהתחלה, כדרכן של התחלות, באתי עם המון מוטיבציה, ועל כך יכולים להעיד כמה מהעורכים שלי. התאמצתי כדי שטקסטים שלי יקבלו חשיפה נאותה. הרגשתי שאני חלק מקבוצה של אנשים שהינף העט שלהם יכול לתקן עוולות, לעצב דעת קהל, ושהשם שלי יחזיר יותר תוצאות חיפוש בגוגל מכל מי שלמד איתי בשכבה, כולל כוכבנית ריאליטי אחת שהייתה סגורה באיזו וילה לשבועיים והיום בודקת תיקים בנתב”ג.
כל האמביציות נעלמו. לאן? למרות שגדולים וטובים ממני מקטרים על מצב התעשייה הזו (לרבות רון מיברג, שאי אפשר לערער על כישוריו), אני עדיין תוהה לפעמים אם זה אני או הם.
אני נוטה להאמין שהבעיה היא גדולה ממני. העלייה של העיתונות המקוונת, הזולה, הקצרנית, היחצ”נית, היא חלק מתהליך השקיעה של מקצוע העיתונות בכלל ואולי של כל שוק התעסוקה של ישראל הסוציאליסטית לשעבר.
בהדרגה הוחלפו התותחים של מסדרונות המערכת בצעירים אחרים כמוני, שהיו חברים-של וידעו לחבר משפט בלי טעויות פיסוק קריטיות. לא אתיימר להתנשא – הרי הייתי אחד מהם. לא הייתה לי השכלה רלוונטית כשנכנסתי לתפקיד, וזה כנראה היה היתרון הכי גדול שלי בעיני המעסיקים. זה מה שאיפשר לכמה מהאתרים המובילים במדינה לשלם לי שכר התחלתי של 5,500 שקלים ברוטו. באחד מהמקומות זה אפילו היה 4,000 חודשי, אבל כפרילנס (תשע עד חמש במשרד), ללא יחסי עובד-מעביד. ז”א, אם היו מפטרים אותי, לא היו חייבים לשלם לי פיצויים בכלל.
בקרוב תוכלו להחליף אותי בתוכנה
אז מה בדיוק עושה עיתונאי באתר אינטרנט ישראלי? תתפלאו לשמוע, אבל משרתו של כתב באתרי האינטרנט בישראל כוללת מעט מאוד כתיבה. חלק גדול מאוד מהזמן, למעלה מ-90% ממנו, מוקדש לתפעול מערכות ניהול התוכן של האתרים השונים. העברת כתבה מהוורד לפורמט שאתם קוראים, עם התמונות והכותרות, ללא טעויות ההגהה, עם קישורים, זו פרוצדורה ארוכה לפעמים. קופי-פייסט לא מספיק. כתיבת כתבה של ממש, כזו הכרוכה בתחקיר ברשת או בעשיית טלפונים לכל מיני דוברים וגופים ועוד לחכות שיחזרו אלייך, היא עניין ממושך שיכול לקחת יום שלם עד כמה ימים. הכתבות האלו הן מיעוט.
את רוב הכתבות לוקחים מגורמים חיצוניים למיניהם: מגזינים, בלוגים של חובבים, אתרים שותפים של חובבי הז’אנר, שמוכנים לתרום כתבות תמורת החשיפה בלבד. כסף הם לא רואים מזה. שם המשחק הם להוציא כמה שפחות כסף על תוכן, גם במחיר של קבלת תוכן בינוני – הרי לכתוב כל ילד יכול, אז למה לשלם. אם רוב הכתבות נלקחות מבחוץ, מה תפקידו של העיתונאי, בעצם? התשובה היא להעביר את הכתבה מבלוג המעריצים של הזמרת איקס למערכת ניהול התוכן שלנו. כולה פקיד. תוך שנתיים תוכנה תוכל לעשות את זה, ואז אולי יחתכו את המתווכים לגמרי.
תפקיד נוסף הוא תרגום. ידיעות וכתבות רבות שאתם רואים באתרי האינטרנט מתורגמות מסוכנויות הידיעות. אם אין לגוף התקשורת הסכם עם הסוכנות הספציפית, פשוט לא נותנים להם קרדיט. “סופר מעריב”, “כתב ידיעות אחרונות” או “שירות הארץ” הוא התחליף המקובל. אחד העורכים שלי היה נוהג להתעקש שאחתום בשמי על הידיעות האלו. “תשנה פה ושם את המלל”, הוא היה אומר. אני לא אומר שזה פלגיאט, אבל זה סוג של הלבנת ידיעות. מעשייה ידועה הוא שסוכנות הידיעות AP רצתה לחתום על הסכם עם אחד מאתרי האינטרנט בארץ. טרם החתימה עיינו נציגי החברה באתר וגילו שאיזה קטע, כבר משתמשים בטקסטים שלהם מזה שנים ללא הסכם, רק בלי הקרדיט. הם הוסיפו לחוזה סכום שיכסה את השימוש הרטרואקטיבי, והעסקה התפוצצה.
אם נסכם, חצי מהיום מתבזבז על פירמוט כתבות ועוד חצי על תרגום כתבות של אחרים. אם יום העבודה מתחיל ב-9 בבוקר ומסתיים ב-6 בערב, רק בשעה 3 או 4 נגמרת המלאכה של פירמוט כתבות של אחרים. יש לנו שעתיים ביום נטו לכתוב כתבות שלנו, ואם אנחנו ממש רוצים את החשיפה ולראות את הקרדיט שלנו מתנוסס בדף הראשי, אנחנו מתבקשים להישאר שעות נוספות ללא תשלום. לא הרבה אפשר להספיק בשעתיים האלו, ונראה אתכם משיגים תגובות מחברות או ממשרדי ממשלה אחרי השעה 4.
שעות נוספות? מי סופר
השעות הנוספות הן עוד עניין: כמו שוודאי שמתם לב, אתרי החדשות הישראלים מתעדכנים בשוטף גם בסופי השבוע. בשביל זה יש כונן, שכמובן לא נהנה משום תוספת שכר על עבודה בשבת, כי זה מהבית, אז זה לא באמת עבודה בעיניי המעסיק שלך. לא משנה שאתה מסונדל לדירה התל-אביבית הסרוחה שלך לכל אורך הסופ”ש שאתה כונן, למקרה שאיזה סלג ישבור רגל וחייבים להעלות ידיעה דחופה. משתדלים להכין כתבות מגזין מראש לסופ”ש, אבל תמיד יש הקפצות, גם בשעות ביזאריות.
על מידת החשיבות של הידיעות שבשבילך מקפיצים אותך אפשר להתווכח. היו הקפצות ראויות והיו ידיעות על שטויות במיץ שלא הייתה סיבה לפרסם ב-3 בבוקר.
כשנכנס לתוקף החוק החדש של שלי יחימוביץ’, שמחייב רישום מדוייק של שעות עבודה, התחילו להחתים אותנו על שעון נוכחות. אבל בבית אין איך להעביר את הכרטיס הזה, ואף אחד לא היה מוכן לעדכן אותן ידנית, אז כל השעות האלו לא נספרו מעולם.
תנאים ואקסטרות לא היו. לחם, חלב לקפה במטבח ותלושים בשווי 300 ₪ לחג הראשון שלי בחברה. בשנים הבאות כבר קיצצו את הלחם, ובמקום התלושים לחג קיבלנו במקום חבילות שי עם וופלות, יין ישראלי וכו’. כתב חד-עין מהמשרד שממול שם לב שבאתר מופיע באנר לאותה חבילה בדיוק וחקר את העניין. “הם אפילו לא שילמו על החבילות. זה בארטר”, הוא סיפר לנו. בשנה השלישית כבר שמנו את כל החבילות בערימה הפגנתית בכניסה ואמרנו להם שיתרמו את זה למשפחות נזקקות. אז נזקקים, קבלו התנצלותנו. מקווים שלא העלבנו אתכם כמו שהעליבו אותנו. ההנהלה שלחה לכולם מייל תודה על נדיבות ליבנו.
קשר השתיקה של הטיסות
לקודקודים של אתרי החדשות לא באמת אכפת מה הכתבים שלהם כותבים. בעיניהם, מה שחשוב באמת, מופיע בעיתונים המודפסים. אנחנו רק היינו ממלאים את החללים הריקים בין הפרסומות.
לעיתונאים יש שני בוסים אמיתיים במקום העורך הראשי: הגולשים, שזה אומר הטוקבקים והרייטינג (מספר הצפיות של כתבה) מחד, והיח”צנים מאידך.
את הרייטינג אפשר לרמות בעזרת כותרות אטרקטיביות. הכניסו סקס לכותרת ואנשים יקליקו גם לכתבה על מקלונים לניקוי שעוות אוזניים.
את היח”צנים אפשר לקנות בכתבות מפרגנות. התמורה עולה עשרות מונים על השכר החודשי: מתנות אינספור, סלסלות יין וסבונים, גאדג’טים, ארוחות צהריים (שזה גם אומר חצי יום חופש מהישיבה במשרד ופירמוט/תרגום! אחלה דיל), וכמובן, השיא – טיסות לאירועים בחו”ל, שם תוכל לפגוש עוד זונות-עיתונות כמוך מרחבי העולם, שמכרו את נשמתן בשביל טיול של יומיים לניו-יורק. כולם אומרים שחייבים לנסוע, כי אם אנחנו לא נהיה שם, אולי יקרה משהו חשוב והכתב של העיתון המתחרה יכתוב על זה. היחיד שהכרתי שהיה כן לגבי סיבות הטיסה שלו פוטר מתפקידו כשקיצצו. חבל. תכל’ס, הערכתי אותו – היו לו ביצים כדי לא להיות מוסרני לגבי זה. “נותנים, תיקח”, הוא היה אומר.
אחרי טיול אחד כזה למדתי שאין באמת מה לסקר שם, זה סוג של קשר שתיקה שלאף אחד אין אינטרס להתיר. איך אמרו ארקייד פייר, it’s a hollow play, but they clap anyway.
הייתה תקופה שהעורכים הראשיים ניסו לשים סוף לחינגת הטיסות ואסרו על נסיעה לחו”ל על חשבון יחצ”נים. התוצאה הייתה שהיחצ”נים איימו שהחברות שהם מייצגים יפסיקו לקנות באנרים באתרים שבהם יש חרם כזה, והעורכים התקפלו מהר מאוד.
הכרתי עורך אחד שהיה מדבר גבוהה גבוהה על השחיתות שבלקיחה מיחצ”נים, אבל הוא היה הראשון להתייצב לארוחות הבוקר שלהם והראשון לעלות על המטוס, גם לכבוד השקה של, WAIT FOR IT – מקרני שקופיות חדשים. בחיי שאני לא ממציא את זה. הוא תמיד נימק ואמר שזה נושא מאוד חשוב שמעניין את הקוראים שלו. בקושי ראינו אותו במשרד, מרוב שהוא היה עסוק בארוחות, השקות וטיסות. ויש כתבת ידועה אחת שהיא BFF עם כל ראשי חברות התקשורת בארץ, והיו לה יותר חותמות בדרכון מאייל פלד. אני יודע כמה היא היתה מרוויחה, אז אני לא מאשים אותה. את איש יחסי הציבור של חברה אירופית מובילה אחת היינו מכנים “סנטה קלאוס”. נחשו למה.
השורה התחתונה: לא שווה את זה
יכול להיות יותר גרוע, נכון, אבל גם מה שאתם מכנים כ”יותר גרוע” יכול להיות הרבה יותר טוב ממשרת עיתונאי. עבדתי בעבר למשך שנה אחת כפקיד בבית חולים. השכר שם היה דומה לשל כתב וזכיתי לכבוד מהממונים עליי. אף אחד מהם לא נתן לי את התחושה שאני מקבל הוראות מחאפר שלא יודע מה הוא עושה.
לא כולם בעיתונות המקוונת היו איומים: היה עורך אחד שהיה עיתונאי מוכשר מאוד וכתב בחסד שעבר לחיי פרילנס, והיתה עורכת מבריקה אחת שעבדה והשקיעה מסביב לשעון ועברה להייטק. היה טיפוס מבריק, פרשן פוליטי מעולה ומבוגר יותר, שהתעקש להישאר בתעשייה הזו כנגד כל הסיכויים. אני לא יודע איפה הוא היום, אבל אני מקווה שהוא יוציא ספר משלו. הרבה עיתונאים מוכשרים השתמשו בשנה-שנתיים שריצו באינטרנט כשלב זמני בדרך לטלוויזיה או להייטק. לא היו סביבי הרבה כתבים מעל גיל 30.
בארבע השנים בהן עסקתי בעיתונות למדתי שהשילוב הקטלני של שכר נמוך ושל עובדים צעירים וזמניים, שבורחים כשהם רק יכולים, יוצר לא רק מוקדי שירות לקוחות ומערכת חינוך גרועים, אלא גם עיתונות גרועה. היתרון היחיד בעבודה הזו היה הטייטל המכובד יותר. מהר מאוד הבנתי שהשיטה הקיימת מנסה להבהיר לי שאין עתיד במקצוע, ושבמקום שאשתפשף, ארכוש מיומנות ואטפס במדרגות השכר, עדיף שאדעך, אתעייף ואפרוש כדי לפנות מקום למישהו צעיר ושאפתן שיהיה מוכן לסבול את כל זה תמורת פרוטה.
אני כבר לא עיתונאי, ואם היה אל הייתי אומר עכשיו “תודה לאל” על זה. חדלי האישים שחילקו לי הוראות סרק בסוף יפנו את הכיסא שלהם, בדרך כזו או אחרת. אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן, כמו שאמר לינקולן, גם אם זה עולה לעיתון כזה או אחר של המדינה בזיל הזול.
אמי מדענית בכירה בשירות המדינה, וגם היא רוטנת לפעמים שלמרות הטייטל המפואר היא צריכה לעסוק במטלות שחורות, אבל לפחות השכר והקביעות שלה מצדיקים את זה. דודתי סובלת לא מעט כמורה, אבל יש לה שנות שבתון, חופשות ממושכות, קרן השתלמות וארגון עובדים חזק שהופך שולחנות כשצריך.
מה שניסיתי להגיד כאן זה שאם העיתונות המקוונת באמת עומדת לרשת את מקומה של העיתונות המודפסת, כפי שזה נראה, אבדנו. אני מקווה שאני טועה.
הבהרה: הפוסט לא נכתב על ידי עידו קינן, אלא על ידי עיתונאי אינטרנט לשעבר שביקש לשמור על עילום שמו
[תיקון 29.7.2010: המשכורת של 5,500 שקלים היא ברוטו, ולא כפי שנכתב במקור. הטעות תוקנה בטקסט].
תגובות
42 תגובות לפוסט “עליית העיתונות המקוונת, הזולה, הקצרנית, היחצ”נית”
פרסום תגובה
עליך להתחבר כדי להגיב.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
דבר ראשון, אולי כדאי לשקול את סגנון העבודה בגוגל… פעם בשבוע לכתוב על דברים אחרים ולא לעסוק בשגרה… כן, ממש יתממש…
דבר שני, יש התאמה די רבה בין הכתבות המודפסות לכתבות באתר, לפחות ממה שראיתי ב”הארץ”. כמובן באתר יש עידכונים רבים. לפני כמה זמן מערכת “גלובס” קיבלה איזה סקופ בסופ”ש. הם החליטו לחכות לעיתון המודפס של יום ראשון ולאבד את הראשוניות… כמובן זה לא מונע מהם ומאחרים לכתוב “פרסום ראשון” על סקופים שהופיעו שבועיים לפני במקומות אחרים…
דבר שלישי, העיתונות המודפסת תמות בסוף… אבל אנשים יצרכו את החדשות בעזרת “נייר חכם”, קורא אלקטרוני כגון ה”קינדל” וכו’, לא בהכרח ברשת. כלומר הסגנון יהיה דומה יותר לזה של העיתונות המודפסת. לפחות נקווה שכך.
דבר רביעי, מבחינה כלכלית, ככל שהתרבות מפותחת יותר, ככה משקיעים פחות בקניות פיזיות ויותר בקניות של מידע. אפשר להשוות את העני בארה”ב לעני באפריקה… אאל”ט, חציון ההכנסה הוא כ-45K$ לשנה בארה”ב ולכן 22.5K$ ומתחת זה עוני, אבל הכנסה של כ-7,000 ש”ח בחודש זו הכנסה יפה בארץ… בכל מקרה, בחזרה לדיון, עם הזמן כספים רבים יותר מופנים לספקי המידע… ולכן נראה שיפור בעיתונות המכוונת בעתיד.
מדויק. שאפו
עצוב.ומשום מה לא מפתיע.
מי שהיה צריך לפקח ולדאוג לעיתונאים היא אגודת העיתונאים. לצערינו כל מה שהיא עושה מסתכם בהענקת פרסים אחד לשני.
כמה מדכא. מזכיר לי את “כאן בצד זה כל הזמן הולך ומחריף”.
מאמר מעולה. למרות הפסימיות שלך, איני מודאגת. עצם הקיום שלך ושל כותבים מוכשרים אחרים שיוצרים כלי תקשורת עצמאיים הם העתיד. אמנם במצב זה, נכון להיום, צריך לגלות יצירתיות ותושייה בשאלה “מאיפה לעזאזל משיגים כסף”, אבל אתה מתבקש לא לאבד את המוטיבציה.
אני לא כל כך מבין מה הקשר בין תנאי השכר של העיתונאים לבין הטענות לטובות הנאה המובעות בפוסט הזה.
ההחלטה אם לקבל מתנות, לרדת לזנות של העתקת קומוניקטים או לכתוב רק כתבות ליקוקין תהה נעוצה באופים של הכותבים, ולא בתנאי שכרם.
רוצים לומר לי בכנות שלו הייתם מרוויחים כפול, ומביאים הביתה 12K נטו הייתם מסרבים להזמנה לסופ”ש באילת לרגל השקת שקר כלשהו? מסופקני.
בכל השקה הוליוודית ניתן לראות כוכבים המרווחים מליונים מגיעים לדקה ומראים את פרצופם, רק כדי לקחת מתנה בשווי של כמה מאות דולרים, סכום זעום עבורם. למה? משום שרוב האנשים אינם חסינים בפני מתנות, תהה הכנסתם אשר תהיה. מספיק לראות את עם ישראל שמגיע ביום שיש לסופר כדי להעמיס עגלה בשווי כמה מאות שקלים, כיצד הוא מתנפל על אריזת טעימה של יוגורט ב-3 ש”ח, כדי להוכיח את טענתי.
זוכרים את הסרט “הסנדק”? באחת הסצינות הדון ואנשיו מדברים על השופטים והעיתונאים המקבלים מהם שכר, ומה צריך לעשות עימם. כמעט ארבעים שנה חלפו מאז, וזה רלוונטי בדיוק באותה מידה.
בקיצור, לא מסכים עם הטענה שתנאי שכר מחורבנים מקלים על היחצ”נים למכור את מרכולתם הסרוחה. זהו אופיים של המקבלים שמקל עליהם את העבודה.
בגלל זה טבעתי את המושג עיתונוזאור. טוב שאחרי שישים שנה מישהו מבפנים חושף את הסימולקרה שנקראת עיתונות המונית. עיתונות המדיה החברתית תחליף את כל הארץ, ידיעות, מעריב וכו. אין אמת כשהכל מיוחצן
כפי שאמרו לפני – עצוב אבל בכלל לא מפתיע. וזה שלא שהמצב בעיתונות המודפסת שונה.
אני לא מהברנז’ה העיתונאית ואני אפילו לא עוסק כלל בתוכן או במשהו שקרוב אלי. אפילו אני מזהה עם השנים ירידה הולכת וגוברת באיכותה של העיתונות בארץ בכל סוגי המדיות. זה לא פלא, כיוון שתנאי עבודה כאלו לא מאפשרים לאף אחד ליצור תוכן עיתונאי שהוא מעבר לקומוניקט משודרג. זו אולי הסיבה שאני (וגם אחרים) קוראים ורואים פחות ופחות חדשות עיתונאיות.
מהצד התכנותי – עם קצת יותר תקציב, אפשר היה לאפשר מערכת הזנת תוכן נוחה מאד. מערכת הזנת תוכן מסורבלת היא ממש לא כורח המציאות. אבל כנראה שיותר זול לבקש מהעיתונאים להתייסר בהזנת התוכן מאשר לשכור מתכנתים שיעבדו קצת יותר על WYSIWYG נורמלי יותר.
זה נכון לא רק לגבי עיתונאות האינטרנט. עולם התקשורת בארץ מבוסס על כמויות גדולות של עובדים צעירים ברי-החלפה שעובדים בשכר זעום גם אם הם אקדמאים, וגם אם הם בעלי כמה שנות ניסיון מאחוריהם, ומספר קטנטן של בכירים וטאלנטים שמרוויחים הון.
בכל פעם מחדש אני מזדעזעת כשאני רואה בסטטוס של אחרי מחברי העיתונאים בפייסבוק ש”מחפשים אצלנו חבר’ה מוכשרים עם ניסיון כתיבה ורצון לתת את הנשמה” תמורת 4,000 ש”ח לחודש.
כולם צריכים בסוף להתפרנס ממשהו ושאין ממה גם זנות היא עבודה. אולי איון עם זה בעצם בעיה חוץ מלעיתונאים עצמם.
אף אחד הרי לא מחזיק מזונות כמודלים לחיקוי כנראה להיפך.
זונות האינטרנט כמו שאתה קורה להם שותפים בדיוק לאותו מעגל בעלי האתרים מתנהגים כסרסורים שתפקידם לסחוט המעיתונאי את מירהב הרווח האפשרי במינימום מאמץ. היחצנים צריכים את זונות האינטרנט לסיפוק מיידי בטח לא מאהבה וזונות האינטרנט צריכים בסך הכל לגמור את החודש ואחרי זה עוד מתפלאים שתדמית המקצוע בשפל. בשפל ובצדק מכל הסיבות הנכונות. עוד לא פגשתי חברה שבה הזונות או כל מי שהיזנה את עצמוומשלח עצמו זוכה להערכה. שוב בצדק.
לכן גם אין להתפלא שלזונות האינטרנט אורך חיים קצר. הקידום לא קיים ובמקצוע הזה נשרפים מהר ויש הרבה פריירים שמוכנים להחליף אותך בהזדמנות הראשונה.
אין מה לעשות הטכנולוגיה אשמה לא מעט בהרס העיתונות ואולי הרבה מאוד וזה בלתי ניתן לתיקון אולי כדאי שנודה בזה. ההיסטוריה המפוארת של העיתונות הולכת ונקברת מידי יום בידי אנשים שספק היו זוכים להיות מחלקי עיתונים בעיתונות של פעם.
בתור אחת שמנסה להכנס למדיה…סיפרת בדיוק מה שקורא בא.מילה במילה.
המשרה הזו בבית חולים עדיין פנויה?
אז מה אתה עושה עכשיו?
לאן עוברים מכאן?
תיאור נאמן למציאות. עצוב? אכן. אגב, העיתונות המודפסת היום כבר לא הרבה יותר טובה – גם היא רוויה בתוכן שיווקי, ומה שהוא לא פרסומת לעיתים קרובות מקורו באינטרס פוליטי.
אבדנו? אני לא יודע. כמו שאתה כותב, אי אפשר לשקר לכולם כל הזמן. אני מאמין שאנשים יידעו להבחין בין עבודה עיתונאית לעבודה יח”צנית, ואם לא יהיו אתרים חזקים שעושים עבודה עיתונאית טובה, האנשים פשוט יעברו לקבל את המידע שלהם ממקורות אחרים – אתרי חדשות מבוססי תוכן גולשים, בלוגים רציניים, אתרים בינלאומיים.
ואולי אני אופטימי מדי, ואנשים יעדיפו להיטפש מאשר להתאמץ.
כדי לאזן קצת את התמונה: משיחות עם עיתונאים שעובדים בעיתונים מודפסים, נראה שהמצב שם לא הרבה יותר טוב.
מרגיש שזה נכתב עלי
הפוסט מביש (וזאת למרות שהבעיה המוצגת בו חמורה אפילו יותר מהמתואר).
לעבוד באתר אחד ולכתוב בהכללה על כולם זה לא רציני. לא בכולם המצב זהה. רוצה לבקר, תכתוב באומץ באיזה אתר מדובר.רוצה להכליל – תבדוק קודם את המצב גם אצל המתחרים.
אבל מה מאזן את התמונה פה בדיוק ? זה לכל היותר אומר שמצבנו בקאנטים. מה שכתוב כאן מאוד דומה למה שאורן פרסיקו פרסם על מעריב לפני זמן מה – מצב שבו התוכן, האיכות והשכר נדחקים כלפי מטה, נראה בבירור על פני העיתון כמו שהוא נראה בעיתונות האינטרנט.
אגב, קומוניקטים לא באים רק מיחצ”נים ולא מפרסמים רק שמפו או שקר כלשהו, אלא גם ובעיקר מפרסמים ידיעות פח שמקורן במשרד ממשלתי כלשהו, צבא וכיו”ב. זה הקטע העצוב – ויותר מכניסתו של פרסום סמוי (לא, לא תוכן שיווקי, אלא פרסום סמוי. נקרא לילד בשמו ולא בשם שחברות הפרסום המציאו לו כדי לרכך את המכה) לעיתונות.
לי ולג’וני היה פעם דיון ארוך בנושא, שהתחיל עם פוסט שלי בשם
“זונה צריכה כוס, זונה לא צריכה להיות יפה”. המסקנה האישית שלי היא שהמצב לא הולך להשתפר, ושייתכן שתוכן וכתיבה כמערכת כלכלית נועדו להגרר לנקודת ה”זנות”. האלטרנטיבה, לדעתי, היא הפיכת הכתיבה לעניין של חובבים (ולא, כפי שתוקנתי שם, חובבנים), עם מדי פעם הבלחות נדבנות בסגנון עדות פטרוני הרנסאנס של פעם.
טל, לדעתי, הפיכת הכתיבה לעיסוק של חובבים לגמרי היא דבר בעייתי. יש יתרונות להתמקצעות ולמשאבים שהעיתונאי המקצועי משתמש בהם בשביל עבודתו.
כללי האתיקה העיתונאית הוגדרו בשביל לשמור על יחסים בין הציבור הרחב למושאי הסיקור. החובבים לא מחוייבים… אולי, למעט, שמירה על חוקי המדינה כגון הצנזורה.
יש המפרידים את העניין לשניים: צנזורה מונעת וצנזורה מענישה. למען הסדר הטוב, אני מאמין שראוי כי שני התחומים יבוצעו כנדרש. יש מידע שלא צריך לחשוף כגון הסיפור עם אדם שוב, העורך של המארקר קפה, שנחשד באינוס ויצא לחופשי מחוסר ראיות, כמדומני. לדעתי, לא צריך לפרסם את המקרה עד לאחר גזר הדין או ביטול המשפט.
תודה לכולם על התגובות. טוב לדעת שאני לא לבד, גם אם ברור לי שזה לא משנה את מצבי בהרבה. באשר לספקנים: ברור לי שלא הכל שחור, וידוע לי שיש פה ושם עיתונאים שעשו לימונדה מהלימונים המעופשים האלו, אבל כנראה שאני לא הטיפוס הזה. כשהחליפו את העורך הכשרוני והמבריק שגייס אותי באיזשהו חדל אישים בעל אגו מטורף, שהיה מוכן לעבוד בחצי השכר של הקודם ושם פסיקים אחרי פעלים (מי בעד להקים, מחנות חינוך מחדש לאנשים כאלה?), פשוט תליתי את הנעליים ואמרתי יפה שלום.
לזאתי ששאלה “מה עכשיו”: דרכון זר, בייבי. אני ממליץ לנבור באילן היוחסין.
[…] באינטרנט: עידו קינן מפרסם סיפור של כתב אינטרנט לשעבר. למרות שידעתם שלכתוב […]
אני רוצה להציע השקפה שונה לחלוטין:
1) העיתונות המסחרית היתה תמיד משרתת נרצעת של אנשי העסקים, יחסי הציבור והפולטיקה
2) העיתונים והעיתונאים שבאמת השפיעו על ההיסטוריה פעלו בניגוד גמור לחוקי המקצוע, ובמקרים רבים סיכנו את חייהם, עבודתם ויציבותם הכלכלית
3) פקיד-אינטרט שאינו מבצע עבודה עיתונאית צריך להגיד תודה שיש לו עבודה, ואם הוא לא מרוצה – שיפרוש מבלי לקטר על מר גורלו. זאת סתם בכיינות.
4) דווקא הפקידונים של האינטרנט צריכים להגיד תודה רבה למדיום הזה, ששינה לחלוטין את חייהם והפך את איכות חייהם לגבוהה הרבה יותר. במקום להגיד תודה על לידת האינטרנט, הם מתעסקים בזוטות.
5) אם עיתונאי הופך זונה של יחצ”ן, הוא יכול להאשים אך ורק את עצמו, לא אף אחד אחר. זו בחירה מוסרית אישית, ובמקרים רבים זו גם הפרה גסה של כללי האתיקה. מי שלא רוצה לרדת לזנות, שיסרב לתחינות היחצ”נים וישמור על עצמאותו.
6) מצבם של העיתונאים מעולם לא היה טוב יותר – לא רק מבחינת שכרם ותנאיהם, אלא בגלל אפשרויות התעסוקה המגוונות כיום. עיתונאי-דפוס לפני כמה עשרות שנים עשו עבודה הרבה יותר קשה והרבה פחות משתלמת.
7) לכו ללמוד משהו רציני באוניברסיטה, לא תקשורת המונים וקשקושים אחרים.
מישהו כאן ממליץ על דרכון זר וחושב שבמדינות עם מסורת עיתונות מפוארת הוא יצליח להיות עיתונאי מכובד.
אין מה לעשות. אי אפשר כבר לעשות כסף מ”תוכן”, ולכן גם קשה יותר להתפרנס מכתיבה\נגינה\עשיית סרטים – אלא אם אתה מוכן לרדת לזנות ולהפוך להיות כלי שרת בידיהם של המפרסמים\יחצנים\דוברים.
התייחסתי לתופעה הזאת כאן – http://tikunolam.co.il/2010/04/27/003/, והפוסט הזה הוא פשוט עוד תיאור מהשוחות של הקרבות שמתנהלים בין העולם הישן – זה שרוצה לגבות תשלום על כל דבר – ובין העולם החדש, עולם של שפע שאי אפשר עוד לעשות בו כסף מיצירה.
העתיד של העיתונות הוא בבלוגים ובאתרים העצמאיים, בידיהם של אנשים שכותבים מתוך תשוקה לחשוף את האמת ולא מתוך רצון לעשות עוד כמה גרושים. זה אמנם אומר שאותם אנשים צריכים להילחם על ההישרדות שלהם (כן, לשלם שכר דירה, במיוחד בת”א זו מלחמת הישרדות), אבל זה לא יימשך לנצח.
כל מילה בסלע – כמו אותיות על מצבה
א’, עם הכנסה של US$1,843,201,268 מכל העולם, לפי IMDB, קמרון חולק עליך. עלות הסרט היתה כרבע מזה, כמדומני.
קל יותר להתפרנס מתוכן מאשר מעבודה שחורה…
לצורך העניין, עריכת דין זו גם התפרנסות מתוכן.
לדעתי, העובדה שאנשים מורידים תוכן כגון מוזיקה וסרטים, רק פוגעת בכולם. אילו התעשיה היתה מקבלת את האנרגיה בחזרה, היינו זוכים להנאה רבה יותר.
כפי שכתבתי קודם, יש גבול לכתיבה עצמאית. יש כמה יתרונות להתמקצעות.
באופן מעגלי, יובל דרור כתב אודות הפוסט הזה:
http://www.the7eye.org.il/DailyColumn/Pages/260710_Short_term_journalism.aspx
בהחלט יש צורך לחזור לחשיבה לטווח ארוך. להשקיע בהון האנושי.
אורי ברייטמן – אם המצב בתקשורת כזה סבבה, למה עזבת בעצמך את התחום לטובת SEO לפני כמה שנים? אז מה, שנגיד תודה לאיילי ההון שמחזיקים בשניים וחצי כלי התקשורת שיש בארץ, על זה שהואילו בטובם לתת לנו עבודה כדי שנוכל להאדיר ולפאר את שמם בפונט מהודר?
צפריר כהן – לא בהכרח עיתונות. יש מספיק מדינות שבהן מנקה רצפות מרוויח יותר מכתב בפורטל ישראלי. וכשמפטרים את המנקה, הפלא ופלא – הוא מקבל מכתב פיטורין ופיצויים. לא “סורי, היית פרילנס, למרות שישבת פה במשרד מ-9 בבוקר עד 6 כמו כולם”. מסתדרים.
לכל מי שחושב שהבעיה היא שאי אפשר לעשות כסף מתוכן, תפתחו וואיינט ותחטפו מכת פירסומות מטורפת לפנים, כולן של החברות המובילות במשק. אני מתקשה להאמין שהכיסים של מוזס באמת ריקים. עובדה שלכמה הכתבים הסטארים בפרינט משלמים פי 20 ויותר מלכתב בדסק החדשות המקוון שעושה משמרות לילה. הפערים ענקיים. אל תגידו לי שזה קשור להשקעה או כישרון בהכרח, אני בטוח שלבן-דרור ימיני אין אוברדראפט בבנק ומדובר בזוועת עיתונות.
[…] יובל דרור כתב ב”העין השביעית” על הפוסט של עיתונאי האינטרנט לשעבר: […]
יש משהו בכתבה הזו שמפריע לי. אולי זה קשור לנטייה הקלה שיש לי לתסמונת אספרגר, אז אני מתנצל מראש.
ראשית כל, המשלב הלשוני יורד ועולה לאורך כל המאמר. על כך איני מתלונן – יש שיאמרו שזה פשוט עניין של סגנון.
אך מה על שגיאות הדקדוק?
צ”ל “מכרו את נשמתן” (נושא המשפט הוא זונות-עיתונות)
צ”ל “היו לה יותר חותמות”
צ”ל “בארבע השנים בהן עסקתי”
יש גם חוסר אחידות בכתיב חסר/מלא.
והשיא: “היתה עורך אחד”.
אז המעגל הושלם ותוצאת מערכת החינוך הגרועה מונחת לפנינו.
שלד, תודה על התיקונים, הכנסתי אותם. אני לא חושב שארבע שגיאות קלות מעידות על מערכת החינוך הגרועה.
עידו, במחשבה נוספת, אתה צודק. אין קשר למערכת החינוך.
הנקודה שבעצם רציתי להעלות היא שהתבטאות בכתב היא אולי לא המהות של עיתונאי באותה מידה כמו אצל סופר או משורר, אך היא בהחלט כלי עבודה מרכזי. ומי שלא שולט בו ב-100% אולי באמת עדיף שלא יעסוק בזה.
אני מאמין שאם נחזור אליו עוד נניח 5 שנים ונשאל אותו על עזיבת המקצוע, נשמע רק דברים טובים על ההחלטה הזו.
אני עדיין לא מסכים איתך, שלד. שליטה בשפה היא דבר חשוב, אבל יש עוד הרבה תכונות וכישורים בדרך משולט בשפה לעיתונאי טוב. וגם העיתונאים הטובים ביותר זקוקים לעורך.
שלד, אומנם בהחלט כיף יותר לקרוא את כתביו של הבקיא בכתיבה ובעל אוצר מילים נרחב וכו’, אבל אני מעדיף כתיבה בעייתית ותוכן מעניין מאשר ההפך…
בארבע השנים שבהן עסקתי, אם מתקנים. שי”ן הזיקה.
שלד, אתה מדבר על אחד העיתונאים היותר מוכשרים ומבריקים שיצא לי להכיר, עיתונאי שבמדינה אחרת עם תקשורת אחרת היה עובר ליטוש אצל מקצוענים ותיקים ומגיע ליכולות גבוהות ולעמדת כבוד — גם אם לא תזיק לו (כמו לכולנו) עריכה לשונית לפני פרסום בעיתון. מדהים ומתסכל שתמיד כשבוחרים להתלונן על איכות הכתיבה העיתונאית או אתיקה עיתונאית או כל דבר אחר, יורים את החיצים על מי שהכי פחות מגיע לו ושלמעשה היה אחד מהילדים עם האצבע בסכר.
לגבי המשלב: יסלח לי כבודו אם אעיר כי באמ-אמא שך, עליות וירידות במשלב הלשוני הן חלק מהקול הייחודי של כותבים מסוימים ובהם הכותב הזה. במטותא. אצטגנין.
[…] סביב הנושא, ובשבוע שעבר הביא עידו קינן ב"חדר 404" עדות מגוף ראשון של כתב באתר אינטרנט ישראלי, שמתאר איך "עיקרון […]
אני גם עובד במערכת חדשות אינטרנטית גדולה, לא מזהה ניצול או את הדברים שאתה כותב שם.
[…] עוד על כסף וכתיבה: • עליית העיתונות המקוונת, הזולה, הקצרנית, היחצ”נית • בלוגרים למכירה 5.10.2010 / 8:00 | בנושאים 404, בלוגים, חיי […]
[…] על “הארץ”? לא. קרה משהו אחר, יותר מעניין: העיתונים הפסיקו לשלם לכותבים שלהם. למה? גם הנושא הזה לעוס, וסיכמו אותו יפה לפני: הכלכלה […]