רענן שקד, לא הבלוגר הוא האויב שלך

פוסט של פחדן אנונימי

הבהרה: הפוסט לא נכתב על ידי עידו קינן, אלא על ידי עיתונאי שביקש לשמור על עילום שמו

הי, רענן שקד. תן לי לספר לך משהו על המקצוע הגווע שלך ושלי. כלומר – לא שלי. אני עורך באחד העיתונים ותמיד יהיה ביקוש למישהו שיש לו את הכישרון הזה, לתווך בין תוכנת הדואר האלקטרוני ובין מערכת הזנת התוכן. ובעצם, גם לא שלך. תמיד יהיה ביקוש למישהו שמבדר את ההמונים בכל מיני הלצות נחמדות ובלתי מאתגרות כמו “תראה, יש לך ג’וק על הרגל”. אבל אתה ואני מבינים למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים “המקצוע הגווע שלנו”, וכך גם כל השאר: מדובר במותו של העיתונאי ובהחלפתו ביצור חדש, אנמי, עכור-עיניים, מגמגם, עילג וישנוני: “איש התוכן”.

נראה לי שכל מי שקורא את הבלוג הזה יודע מה זה עיתונאי. ונדמה לי שכל מה שצריך כדי להבין מה זה איש תוכן ולמה זה לא עיתונאי זה לקרוא קצת בעכבר העיר. אבל אם אתה היית מוכן ללעוס את נושא הבלוגרים המחליפים את העיתונאים חזור ולעוס, כאילו השנה עדיין 1998, אני אשקיע עבורך ואלעס את הנושא הזה. עיתונאי נבדל מאיש תוכן בזה שהוא סקרן, חריף, והמניע שלו אידאליסטי: הוא רוצה לתפוס את הבני זונות. איש תוכן נבדל מעיתונאי בזה שהוא לא סקרן, לא יודע לערער על המציאות כפי שהיא מוצגת בפניו, והמניע שלו זה לקבל כרטיסים בחינם להופעה של מריאן פיית’פול. עיתונאי הוא אדם לא שקט: הוא תמיד מחפש לדחוף, לחטט, להזיז, לשנות, לדעת עוד. איש תוכן רוצה הסעה למסיבת העיתונאים וממנה. עיתונאי הוא מניאק בתשלום. איש תוכן מסתפק לעיתים בקרדיט. עיתונאי נעלב כשמציעים לו מתנות. איש תוכן נעלב כשלא מציעים לו. עיתונאי רוצה לשנות את העולם. איש תוכן חי בעולמו בשלווה הרמונית, יודע את מקומו ולא רב עם אף אחד. חוץ מהיחצ”נית שלא שלחה מתנה. בקיצור, עיתונאי הוא שחקן סוג א’. איש תוכן הוא שחקן סוג ב’.

רענן, אתה בעל טור. אתה לא עיתונאי. אני לא אומר שאתה איש תוכן, להפך. עשרות אנשים נהנים מההומור שלך. לפעמים גם נדמה לי שבתוכך מפעם הצורך הזה, לתפוס את הבני זונות. לכן אתה בטח מבין למה אני כל כך מתעצבן כשאני קורא את רוב התוצרת של רוב הכותבים ברוב המדורים ברוב העיתונים במדינה הזאת. גם את הדברים שאני נאלץ לפרסם. בעיקר את הדברים שאני נאלץ לפרסם. השתלטו עלינו השתלטות עוינת שחקנים סוג ב’.

איך זה קרה? הבלוגים שתו את כל האיכות מתוך העיתונים? יובל דרור הטיל קללה על “הארץ”? לא. קרה משהו אחר, יותר מעניין: העיתונים הפסיקו לשלם לכותבים שלהם. למה? גם הנושא הזה לעוס, וסיכמו אותו יפה לפני: הכלכלה שינתה את תנאי המשחק, לעיתונים נגמר הכסף, בלה בלה בלה. יש, עם זאת, נקודה קטנה אחת שצריך להבהיר. זה לא בדיוק שנגמר הכסף. מה שקרה זה שבעלי עסקים ממולחים, המכונים לעיתים בטעות מו”לים, השתמשו במשבר הזה שעובר על העיתונות כדי להפטר מעיתונאים ששכרם נאה, ולהחליף אותם בכל מי שמוכן לכתוב תמורת שקל וחצי, תמורת “קרדיט” (זה מילה נאה שפירושה “כלום”) ותמורת כרטיסים להופעה של מריאן פיית’פול. זה מה שבאמת קרה.

לחלק מהעיתונים יש כסף. קבוצת ידיעות עושה רווחים נאים, למשל. למעריב הזרימו עכשיו מיליונים. זה לא משנה. לבעלים ניתנה ההזדמנות להוזיל מאוד את עלות העבודה, והם עשו את זה. צעד עסקי נבון, שמתבטא בעובדה שמיליוני דוברי עברית בארץ ובתפוצות ממשיכים לקרוא חדשות, להתבדר ולגלות מה הנושאים שעל סדר היום הלאומי בעיתון המוביל, באתר המוביל, בערוץ הטלוויזיה המוביל ובתחנת הרדיו המובילה. צעד עסקי נבון. באותה מידה, אם חברות הרכב היו מגלות שהציבור מוכן להמשיך לרכוש רכבים גם אם מערכות ההיגוי והבלמים לא תמיד היו עובדות, זה בדיוק מה שהן היו עושות.

עכשיו, מי מוכן לעבוד תמורת שכר רע? אתה צודק. שחקנים סוג ב’. כאלו שיקחו קומוניקט, יורידו ממנו את מספר הטלפון של היחצ”נית בסוף, יוסיפו את שמם שלהם למעלה, והופ! כתבה. כאלו שילקקו ללקוח של היחצ”ן שמפנק אותם בצ’ופרים. כאלו שהעורך שלהם יגיד להם, אל תכתוב על חברת כך-וכך, יש לנו שת”פ איתם, והם יגידו בסדר. עזוב אותך מהדוגמאות האלו, בוא ניגש לעצם העניין: אנשים שכותבים רע. זה מי. שחקנים סוג א’ דורשים תגמול נאה עבור עבודתם, ולכן מי שאולי היה הולך להיות עיתונאי ב-1961 יבחר, ב-2011, להיות איש פרודקט בחברת הייטק. אז השוק מלא בשחקנים סוג ב’; בשחקנים שסוג ב’ זו באמת מחמאה בשבילם; ובקומץ הבודד והטיפש הזה של עיתונאים טובים שפשוט לא מצליחים להבין עניין וללכת להיות אנשי פרודקט בחברת הייטק.

ועכשיו יש לי שאלה אחרת: איזה סוג אנשים כותבים בחינם?

זו לא שאלה זהה לקודמתה. להפך. האנשים שכותבים ללא תמורה הם כאלו שפרנסתם מובטחת להם במקום אחר ושהכתיבה באה על חשבון הזמן האישי שלהם, זה סוג אחר של אנשים. חלקם כותבים בלוגים מחורבנים ולא שווה להרחיב עליהם את הדיבור. אבל חלקם כותבים בלוגים מצויינים, ממש כמו שאמרת. לכתוב בלוג טוב זה לא עניין קל או טריוויאלי, ומי שמסוגל לייצר כזה זה לא אותם אנשים שמוכנים לכתוב “תמורת קרדיט” במדור יחסינו-לאן של טוקבק דוט כלום. להתמיד ולכתוב בלוג טוב בזמן שאתה עובד 12 שעות ביום במשהו אחר – זה אפילו עוד יותר לא טריוויאלי. זו הקרבה. עושים את זה אנשים שאני, לפחות, מעריך מאוד. עושים את זה שחקנים סוג א’.

האנשים האלו לא הורגים את הפרנסה שלך, רענן. הם גם לא הורגים את המקצוע. את זה עושים כל מיני כוחות כלכליים, שהחשוב והמשמעותי ביותר מביניהם הוא תאוות הבצע של המו”לים. הבלוגרים המוצלחים הם רק האלטרנטיבה, זאת שמזל שיש אותה.

אבל רגע, אתה אומר, אם כל כך חשוב להם לכתוב, למה הם לא כותבים לעיתון וזהו? אל תהיה מגוחך, רענן. העיתון שלך מציע להם שכר מביך – וזה יותר גרוע מלא לקבל כסף בכלל. וחוץ מזה, כשהטקסטים שלהם יגיעו לעיתון הם ייטבחו בידיהם הלא-בטוחות של כל מיני “אנשי תוכן”. לפעמים יספרו להם שאסור להם לכתוב על חברת כך-וכך, כי יש להם שת”פ מסחרי איתה. בעלי העיתונים לא יכולים לוותר על אף קורא – זה לא צעד מסחרי נבון – ולכן הנבזיים והעלובים שבדמויי-האנוש יורשו להשתלח בכותב בטוקבקים, בשל חופש הביטוי (של המפרסמים). לפעמים יחתימו את הבלוגרים על כל מיני חוזים שמספרים להם שאם יתבעו על משהו שהם כתבו, הם צריכים לשפות את העיתון ולא להפך. עזוב אותך, רענן, העיתון לא מציע לבלוגרים כלום.

ויש עוד עניין. באמת שלא רציתי להזכיר את זה, רענן, אבל קצת הכרחת אותי, אז היר גואוז. לעיתון אין באמת מקום עבור הבלוגרים האלו. אנחנו תמיד רעבים למי שמוכן לבוא ולעשות עבודת רגליים, לעשות עיתונות הארד-קור. כל מי שרוצה מוזמן. אבל זה דורש המון זמן פנוי, והאנשים האלו, כאמור, מתפרנסים מניין-טו-פייב במקום אחר. לבעלי טור, לעומת זאת, יש לנו מקום מוגבל. והמקום הזה שמור עבור, ובכן – איך נאמר זאת בעדינות – עבור מי שהוא עממיקו, ולא מאתגר את הקורא, ומוכן להחניף לבורות ולשוביניזם הלאומי שלו על בסיס קבוע, ולא מציג רעיונות חדשים מדי או מפחידים מדי. יאיר לפידים, רענן שקדים. והאמת? אין כל כך הרבה בלוגרים מהסוג הזה.

הבהרה: הפוסט לא נכתב על ידי עידו קינן, אלא על ידי עיתונאי שביקש לשמור על עילום שמו

• עוד בנושא: עליית העיתונות המקוונת, הזולה, הקצרנית, היחצ”נית

__________________
היה זה פוסט של פחדן אנונימי

תגובות

20 תגובות לפוסט “רענן שקד, לא הבלוגר הוא האויב שלך”

  1. קפטן נימו on 2 בנובמבר, 2011 08:34

    פוסט נפלא. נקודה.

  2. דבורקה on 2 בנובמבר, 2011 08:37

    טקסט מעולה וטוב שנכתב.

  3. איתמר on 2 בנובמבר, 2011 08:43

    מצחיק זה שאני קורא את הפוסט הזה כשברקע הטלוויזיה מציגה את אורלי וגיא בהתחנפות הקבועה שלהם לאורחים השנויים במחלוקת.

  4. אילת on 2 בנובמבר, 2011 09:19

    כל מילה!

  5. טליה on 2 בנובמבר, 2011 09:22

    מעולה. ועצוב.

  6. אורי on 2 בנובמבר, 2011 09:32

    מצוין. אולי התגובה הכי טובה שראיתי עד עכשיו לרענן שקד.

  7. יעל קלבה on 2 בנובמבר, 2011 09:39

    היסטרי. למרות שאני בטח בקטגוריית שחקנית ב מבחינתך :)

  8. אוהד on 2 בנובמבר, 2011 09:52

    אבחנה יפה ומדוייקת וטובה, אבל אנשי התוכן השתלטו על העיתונים הרבה לפני שהם הפסיקו לשלם. למה? כי הם יכולים, כי יותר קל להיות עצלן, כי כוח משחית, כי מתנות זה סבבה. מה שהורג את מקצוע העיתונות הם העיתונאים עצמם, הרבה יותר מהמו”לים.

  9. ג'ניה on 2 בנובמבר, 2011 10:51

    אני מרגישה חובה לתקן טעות היסטורית קטנה כאילו כותבים לא בתשלום הם חייה חדה . כותבים “פולטיים” שכותבים כי יש להם מה להגיד היו תמיד . בנג’מין פרנקלין לא קיבל אגורה שחוקה על הכתיבה הפוליטית שלו ונעלץ להתפרסם ככותב ג’ינגלים ( ברצינות ) . אנחנו משלמים או אמורים לשלם לא על הכתיבה אלה על הסינון של תכנים ( לעיתון ) ולתת לאדם פנאי לכתוב ( לעיתוני או איש הדעות ) . אף אחד מאלה כרגע לא מבצע את תפקידו . העיתון לא מסננן בשיט את התכנים שהוא מגיש ובהתאם לזה הכותבים הם … וול מה שהיתה מצפה מאדם כמשלמים לו לעושת חצי עבודה בדיוק כמו עבודה שלמה .

  10. בלוב on 2 בנובמבר, 2011 12:49

    טקסט חריף, מצוין ומדויק. תודה רבה.

  11. רונה on 2 בנובמבר, 2011 13:43

    פוסט מעולה וחשוב. תודה!

  12. עמיחי יעקבי on 2 בנובמבר, 2011 15:03

    עוד ב-2003 ניבאתי שמותו של איש התוכן קרוב ושהגולשים עומדים להחליף אותו. האגדה מספרת שאחרי שמרק צוקרברג קרא את הטור הזה הוא הקים את פייסבוק
    http://net.nana10.co.il/Article/?ArticleID=66930

  13. איש תוכן גאה on 2 בנובמבר, 2011 16:29

    כמי שאוהב מאוד את הבלוג שלך ועקרונית מסכים עם כל מה שכתבת… הרשה לי לבקש ממך לא לזלזל באנשי התוכן,
    שכן תפקידם היום דומה לאנשי מכירת מודעות הפרסום (שאגב, כעיתונאים אתם שונאים גם אותם!)
    עלינו לצעוד על התפר הדק שבין יצירת תוכן מעניין,
    (שלא פעם סותם חורים עד שהעיתונאים רמי המעלה יועילו בכבודם להביא איזה סקופ שערורייתי.)
    ובין למלא את הצורך של החברה המפרסמת אשר מתפקידנו “לפרגן” לה על כך שהיא פרסמה במדיה אשר ממנת את העיתונאי המזלזל.

    אגב, סוד קטן… לא פעם הם מעדיפים לשלם לאיש התוכן מאשר למודעה! אז דע שמי שעושה את הכסף שמפרנס אותך זה איש התוכן!

    סוד קטן שני, מוספי התוכן השיווקי, שכל אינץ’ בהם מכור ומספונסר, הם נקראים ופונקציונליים יותר מכתבות תחקיר מעמיקות! עם המוספים הללו, הולכים לתערוכות עיצוב, או יוצאים לקניות בסופר (עם החלק המערכתי עוטפים את הדגים)

    אני חס ושלום לא מזלזל בעיתונאי, ההפך!!!
    אך זה מגעיל לראות עיתונאי מזלזל בקולגה (סליחה שאני לרגע מעמיד זוג עבדי המקלדת והמילה באותה השורה) אשר מנסה כמוך לפרנס את עצמו ומערכת שלמה של נתמכי תוכן.

  14. יניב דויטש on 2 בנובמבר, 2011 19:35

    מצחיק שמי שכתב את זה חתם על זה בתור “פחדן אנונימי”. נסיון כושל לנטרל את העובדה שהוא אכן פחדן…

  15. המפצח on 2 בנובמבר, 2011 20:42

    מעולה.
    יתכן ומי שכתב את זה הוא אכן “פחדן אנונימי”, אך אין ספק כי הוא מכיר את המאטריה ויודע לנסח היטב את פרשנותו ואת תובנותיו ביחס אליה.
    תודה!

  16. חיים on 2 בנובמבר, 2011 21:13

    יופי של פוסט. אין ספק שבפרינט ממש אין מקום או כסף לכותבים טובים, ממש כמו שלחדשות בטלוויזיה אין זמן לאייטמים מעמיקים על דברים חשובים. אם לצטט את מקלוהן (אבוי, הקלישאה שבציטוט הזה): המדיום הוא המסר.
    הבלוג הוא האמצעי היחיד כמעט להביע עמדה ללא עריכה של גורם שלישי כך שתגיע לכמה שיותר אנשים, שאינם דווקא במעגל המכרים המיידי של מביע העמדה.
    אז כן, רענן צודק כשהוא מבכה את גסיסתו של הפרינט. בעיניי זה דבר נורא – אבל צודק הכותב כאן כשהוא אומר שאין קשר בין הבלוגים לבין הגסיסה הזאת.
    מו”לים, מפרסמים, עורכים שעסוקים בפינוק בעלי המניות במקום בעריכה נושכנית והרואית – אלו המושלים בכיפה. בקליפת אגוז אפשר לומר שגם התקשורת צריכה לדרוש צדק חברתי. עבור עצמה.

  17. ברווזית on 3 בנובמבר, 2011 09:52

    לאיש תוכן גאה-
    תגובתך, על שגיאות הכתיב שבה, רק מחזקת את טענותיו של פחדן אנונימי.

  18. אני חס ושלום לא מזלזל בעיתונאי, ההפך!!! : חדר 404 • הבלוג של עידו קינן on 3 בנובמבר, 2011 11:45

    […] של “איש תוכן גאה” לפוסט “רענן שקד, לא הבלוגר הוא האויב שלך“, שפרסם פה “פחדן […]

  19. ירמי עמיר on 3 בנובמבר, 2011 16:00

    הי לכולם, לא נותר לי אלא להמליץ בפניכם על הספר – “יש לי בלעדיות”, שכותרת המשנה שלו היא: “עיתונאי זה לא מקצוע, זה מצב נפשי”.

  20. הדס on 3 בנובמבר, 2011 17:24

    אויבתו של רענן שקד היא הכתיבה הטובה, ולא משנה באיזה מדיום.

פרסום תגובה