משהו אחר בנוגע למתקפה על מיברג

פוסט של רועי צ’יקי ארד


אני לא חבר של רון מיברג. לא דיברתי או התכתבתי מעולם עם מיברג. אני אוהב לקרוא אותו פעמים רבות, אבל כלל לא מעריץ אותו. או של האחים אולמן. אם כבר, אני בצד של דודו גבע. מה שנקרא, מהפח אל הפחחח.

לפני חודש הציעה לי בירנית גורן לכתוב ב’אחר‘. זה החמיא לי מאוד. שאלתי אם מותר לי לפרסם את הטקסטים אחר כך בבלוג הזה, היא הסבירה שלא, כי הם רוצים לתת ערך למשלמי המנוי. שקלתי לכאן ולכאן. ובסוף החלטתי שמאה דולר אינם סכום מספיק כדי לוותר על חשיפה לקהל הרחב. אני בדרך כלל כותב דברים פוליטיים או חברתיים וחשוב לי שאנשים רבים ככל האפשר ייחשפו אליהם. חשבון הבנק שלי ימתין.

אבל שמחתי מאוד שקיים אתר כמו ‘אחר’. כל תוספת של אתר תוכן שלא שייך לגופי התקשורת הגדולים חשוב מאוד במצב התקשורתי של ישראל, ובמיוחד שמדובר כאן באתר שעיתונאי הוא המו”ל שלו, ולא יזם ציני שתר אחרי אקזיט מהיר בשמינטרנט. ‘אחר’ הוא אתר חשוב בכך שהוא הולך נגד מגמת התכנסות האתרים, כך שיהיו ראי של מפת העיתונות המודפסת.

אני לא משתגע על המודל הסגור של ‘אחר’, אבל הוא לגיטימי. זה המודל הסטנדרטי בעולם שקיים מחוץ לאינטרנט. מאז ומעולם, אנשים לא קיבלו מיונז חינם בסופר תמורת צפיה בפרסומות המודפסות על גבי המיונז, אלא שילמו את מחירו. יש אנשים שיש להם משהו עקרוני נגד המודל הזה יש מספיק עוולות בעולמנו ואני שומר את העקרונות שלי לדברים חשובים יותר.

כשאיתמר שאלתיאל, כותב שאני אוהב לקרוא, פרסם ש’אחר’ לא משלמים לו ולעוד משתתפים, היה ברור לי שהוא צודק. אבל הצטערתי מאוד. אני מכיר את הקושי בהרמת מפעלים כאלה, מהתנסותי ב’מעין’ שאני העורך והמו”ל שלו. להוציא מגזין ללא תמיכה של גוף תקשורת זה מעשה לא פשוט, וזה עצוב מאוד כשמפעל כזה נקלע לקשיים.

בטוקבקים ראיתי שכמעט כולם חובטים בהנאה במיברג החבול והשוכב על הרצפה. מיברג כאן אינו צדיק גדול, או אדם חכם: במקום שיארגן שליח עם צ’ק לשאלתיאל באותו בוקר פלוס דיסק של האחים אולמן, הוא הגיב אצל ולווט ולא ישירות אצל בעל החוב. זה נתן עוד סיבה לחבוט בדינוזאור הגווע.

קהילת האינטרנט הישראלית היא רגישה ולעתים אכזרית. יש לה קודים מיוחדים, שאני כבר למדתי. אבל קל מאוד להפוך לאויב שלה. אף שיש בה אנשים מוכשרים ומיוחדים, היא ממהרת לתעב כל מה שנראה כבדל מתקפה על התפישה החופשית של הרשת, או סתם להיות לא מעודכן. ראו איך רזי ברקאי הפך לבדיחה בגלל חוסר הכרות עם המדיום. דמיינו לכם אם היה חי ביננו היום גנדי והיה שולח בטעות מייל לחבריו על הפגנת-מלח נגד הבריטים, ושם את השמות של כולם לא בבי.סי.סי.

החנונים האכזריים האלה, אנשי התרבות הדיגיטלית, הם החברים שלי, והקהילה שלי. עידו קינן הוא אחד הבלוגרים הנערצים עלי כבר שנים. אבל המעקב השוטף אחרי דימומו של ‘אחר’ לא מוסיף לו נקודות אצלי. גם יונתן כיתאין, שאני מאוד אוהב את טור התקשורת שלו בג’י של גלובס, המשיך וצחק על כמה אמירות כלליות של מיברג ב’הארץ’, שכל מרואיין יכול היה לומר ואפילו היה בהן הומור עצמי. הטקסט הזה הפך לנקרא ביותר בגרייפס.

כן, זה מעניין מאוד לראות גלדיאטור שעומדים להרוג אותו. אבל חבל שהגלדיאטור הזה, ששוכב שם, נלחם בשבילנו. אני מקווה שמיברג ואחר יקומו על רגליהם ויצליחו.

רועי צ’יקי ארד כותב את הבלוג צווחת שעון המחשב, שם התפרסם הפוסט הזה במקור (בלי הלינקים)

תגובות

תגובות

Powered by Facebook Comments

תגובות

12 תגובות לפוסט “משהו אחר בנוגע למתקפה על מיברג”

  1. עדנה on 14 ביולי, 2010 23:25

    והוא התכוון כמובן לאיתמר שאלתיאל, לא אורי

  2. אדם לב ארי on 14 ביולי, 2010 23:27

    אשמח לשמוע את מה שאתה אומר לגבי הנאמר.

  3. דני E on 14 ביולי, 2010 23:33

    מאוד מסכים עם זה, גם אני לא חובב מייברג מושבע, אבל החגיגה סביב הגופה שלו מוגזמת ולוקה קצת בשמחה לאיד, כאילו רק חיכו למפלה והנה היא הגיעה שוב.

  4. טעות ברשת on 15 ביולי, 2010 00:45

    הוא התכוון כמובן “כותב שלא ידעתי עד עכשיו שאני צריך להכיר”, לא “כותב שאני אוהב לקרוא”

  5. עידו קינן on 15 ביולי, 2010 01:17

    אל”א, אני, בניגוד לצ’יקי, כן מעריץ של מיברג. אבל זה לא נותן לו חסינות מפני סיקור, או אמפתיה אחרי שהוא עיכב תשלומים של כותבים.

    פרסמתי ידיעה אינפורמטיבית ודי יבשה על כך שהוא מתכוון לסגור את האתר במתכונתו הנוכחית מסיבות כלכליות. הוא בתגובה התחרע עלי. החזרתי לו בקטנה.

    קיוויתי בשבילו (ובשבילנו, כמו שצ’יקי הסביר) שהאתר יצליח, אבל לא היו לי ציפיות. כשאתה סוגר אתר לתשלום, אתה פוגע בחשיפה הוויראלית ובדיון סביב הטקסטים שלך. וכשאתה אתר חדש שצריך לאסוף קוראים, אתה לא יכול להרשות לעצמך את הפגיעה הזאת, אלא אם יש לך תקציב שיווק גדול. וגם אז לא בטוח שזה יספיק.

  6. איה on 15 ביולי, 2010 01:32

    אני לא מרגישה שמייברג נלחם את מלחמתי, או את מלחמת עיתונאי וכותבי הרשת.

    אני לא חושבת שהשמחה לאייד באה (רק) מאופיו של מייברג, אלא בעיקר בגלל שהפרוייקט הזה בא מתוך כל כך הרבה שחצנות ההתבטאויות של מייברג בהתחלה היו כל כך מטופשות, מעליבות ולא לעניין – וגם בסוף הסיפור (או לפחות בשלב ה”מעכשיו אפרסם פחות כי הקוראים אמרו לי שהם לא מספיקים לקרוא 5 איטמיים ביום בנחת”) היתה המון שחצנות, שום לקיחת אחריות (על חוסר התשלום לכותבים, על אי העידה בהתחייבות למנויים) ואף לא טיפה של ענווה או חרטה.

  7. יוסי on 15 ביולי, 2010 06:34

    איה כתבה יפה.

    מה שמפתיע אותי הם בעיקר המופתעים. ברוב טוריו וכתבותיו בעבר קל היה לראות שזהו האיש. עטוף בתחושת עליונות שנעה בין מגוחכת למעוררת חימה. אגב, אני מנחש שבסוף הוא עוד יודה בחצי-פה ביהירות וחוסר ההתחשבות שבה נהג. הוא פשוט מסוג האנשים שצריכים שפטישי ענק יכתשו אותם, ושיעבור זמן-מה שבו הם מנסים להכחיש בכל כוחם, לפני שלפתע יתפכחו מעט ויודו שאכן יתכן שבמקרה הזה הם היו קצת לא בסדר.

  8. באנדר on 15 ביולי, 2010 07:55

    אותי מרגיז שמיברג קורא לעצמו עיתונאי.
    הטורים הארוכים שלו שנמתחים מהפופיק שלו ועד המוזיקה שהוא שמוע מגיל 15 אולי מענינים (לא אותי) אבל הם וודאי לא עיתונות.

  9. אורלי on 15 ביולי, 2010 09:29

    למיברג מגיעה הרבה הערכה על נטילת הסיכון, אבל גם להכשל צריך לדעת איך. טוב לדעת שיש מחיר ציבורי כלשהו (מאוד קט, למען האמת) שהוא משלם בעקבות הלנת שכר וזלזול בעובדים.

    הזלזול הזה מרגיז במיוחד בגלל שמדובר בפרוייקט שהוא בעייתי מלכתחילה, והאפשרות שהוא לא ייצר הכנסות בחודשים הראשונים, או בכלל, הייתה מאוד מאוד מאוד סבירה. מיברג היה צריך להיות מוכן לתרחיש הזה, אבל הוא בחר לגלגל חלק מהבעיה הלאה, לפזר הבטחות והצהרות שווא ולהתרגז על מי שמעז לומר משהו. כן, הוא יותר מוכר ולכן סופג יותר אש, אבל בכל זאת התגובה ברשת הישראלית היא יותר מראויה.

  10. ראובן on 15 ביולי, 2010 11:14

    מסכים עם כל מילה.

  11. אסף שוחמי on 15 ביולי, 2010 16:01

    לי עדיין לא ברור העניין הזה שמיברג הגיב ב”ולווט” – אם הוא בכל זאת מעכב (מסיבותיו) את התשלום, הוא היה יכול להגיד את זה למעוכבים בפנים. לא משול הדבר להסתתרות מפני בריונים בבית של השכן – רואים אותך, במיוחד אלו המעוכבים.

    צ’יקי, העניין אינו לחבוט בגופתו של מיברג. אני גם לא חושב שהיו יותר מדי ציפיות. “אחר” הוצג כמיזם בעל יומרות ממיין ועד אילת – אם אני זוכר נכון – “להחזיר את הכבוד לעיתונות”. ליומרות כאלו, בין אם אתה מצפה מהן להרבה או לא, *חייב* להיות כיסוי (כשאני חושב על זה, במיוחד אם לא מצפים מהן להרבה).

    על כך לימדו אותי, עוד כשהייתי חייל בצבא ההגנה – “אל תיכנס לטרמפ שאתה לא יודע איך תצא ממנו” (משפט שמזכיר לי כיום את תמונתו של מיברג בסצינת חוץ, פזור שיער, כאילו ממתין לטרמפ שיקח אותו לאנשהו).

  12. דוד on 16 ביולי, 2010 20:40

    תכלס, שילם בסוף לשאלתיאל או לא שילם? במכתב אצל ולווט הבטיח שישלם. עמד בהבטחה?

פרסום תגובה