יחצ”ן האופנה הנעלב: קווים לדמותו
1. הוא תמיד יסביר לך שנבחרת בפינצטה: “אני, אני מביא רק עשרה בלוגריות מו-בי-לות”, הוא יאמר לך בשיחת הטלפון המקדימה וחמש דקות אחריה יאיים עלייך בתביעה אם לא תעתיקי את הקומוניקט מילה במילה. הוא בוחר קופי-פייסט בפינצטה.
2. הוא תמיד יסביר לך, עם חיוך, שזה מה יש ואז מה אם לא קיבלת קמצוץ של המידע שרצית: “אבל מאמי, זה בחברה החליטו. אני רק עושה מה שהם ביקשו ממני”, הוא יאמר לך כשתבקשי ממנו את מה שהבטיחו לך ולא טרחו לקיים, וחמש דקות אחרי זה יאיים עלייך בתביעה אם לא תעתיקי את הקומוניקט מילה במילה. הוא לא חייב לך כלום, זו את שחייבת לו.
3. הוא תמיד יגיב לך בצורה מגעילה: “הכותבת היא ללא ספק בורה ועמת הארץ, לא מבינה כלום באופנה/מחשבים/כפיפות בטן. איך היא יכולה לטעון שהמוצר לא עושה X? היא יודעת שהוא קיבל פרס עיצוב?!”, הוא יכתוב בחמת זעם וחמש דקות אחרי זה יאיים עלייך בתביעה אם לא תעתיקי את הקומוניקט מילה במילה. התגובות שלו – זה טוקבק לגיטימי, הביקורת שלך – זה לשון הרע.
4. הוא לעיתים נדירות יזכור את שמך: “מאמי! איזה כיף שבאת! אז תזכירי לי, איפה את כותבת?”, הוא יאמר בארוע ה-600 שלכם יחד וחמש דקות אחרי זה יאיים עלייך בתביעה אם לא תעתיקי את הקומוניקט מילה במילה. הוא זוכר אותך מצוין כשצריך להיעלב.
5. הוא תמיד יבקש שתכתבי על זה אתמול כי מחר אולי הלקוח יחליף אותו במשרד אחר: “בובה, תעשי לי טובה, כן? זה חייב להיות על הבוקר!”, הוא יאמר לך שנייה לפני שהספיקו להציג את המצגת בארוע הרלוונטי וחמש דקות אחריה יאיים עלייך בתביעה אם לא תעתיקי את הקומוניקט מילה במילה. באמת בשביל מה רצית לראות את הפלא בעיניים, היית יכולה להעתיק את החומר כבר אתמול מהמייל.
6. הוא תמיד יאיים עלייך בחרם, פסילה אחת ואת בחוץ: “לא רצית לבוא לארוע של X , אז לא. אני לא חייב להזמין אותך לדברים שלי!”, הוא יאמר ובכלל לא מעניין אותו שאין לך מה לומר על X וחמש דקות אחרי זה יאיים עלייך בתביעה אם לא תעתיקי את הקומוניקט (שאותו דווקא לא שכחו לשלוח לך) מילה במילה. הוא מחרים אותך רק כשזה מגיע ללתת לך משהו, בלקבל הוא מעולה.
7. הוא תמיד יסביר לך שלא הבנת כלום: “אני? אני אמרתי שאת תעשי ככה וככה? מה פתאום?! את לא הבנת! תתקני את הפוסט עכ-שיו!”, הוא יאמר לך כשתהיי ילדה טובה ותעשי מה שהוא ביקש וחמש דקות אחרי שתתקני יאיים עלייך בתביעה אם לא תעתיקי את הקומוניקט מילה במילה. ברור שאת לא מבינה כלום, מזל שלעשות קופי-פייסט את יודעת.
אני מניחה שהרעיון ברור.
(הבהרה: זהו פוסט סאטירי. מי שמוצא עצמו נעלב מהעניין עושה זאת על אחריותו).
שרון קפלן היא בלוגרית נעליים ב”נעלולה” ומוטרדת משאלות קיומיות וסוציולוגית של הצרכנות
אם יחצ”ן היה מאיים עלי, אפילו בצחוק, שעלי לפרסם קומינקט “אחרת הוא יתבע אותי”, או מורה לי לתקן ולו פסיק אחד בכתבה שלי, זו היתה הפעם האחרונה שהוא היה מדבר אתי. אני מרחמת על עיתונאים עצלנים, טיפשים וחסרי עמוד שדרה ובזה למיליונרים שמעסיקים אותם בשביל לעגל למעלה עוד עמודה בבנק. הם אלה שהפכו את היח”צנים למפלצות המריירות שאותן אנו מכירים היום.
אני דווקא הייתי שמח לקבל איומים מיחצ”נים, או יחס כלשהו. אבל למרבה הבעסה הבלוג שלי עוסק בתכנות…
אוי היחצ”נים האלו. מה הם חושבים לעצמם, חוצפנים!
מזל שהיחצ”ן של קראון פלאזה היה נחמד, אז הסכמתי לסוף שבוע שם עם “ששת וששת הבלוגריות”. זה בסדר, זה מאוד רלוונטי לבלוג הנעליים והבשמים שלי.
נעלולה אהובה…ללא ספק יש אנשים שהומור זה לא הצד החזק שלהם…הם צריכים יחצ”ן שיעזור להם לפתח אותו…
עלי והצליחי! אוהבת תמיד
[…] “נעלולה“, שם התפרסם הפוסט במקור. קפלן כתבה על יחצני אופנה נעלבים בגליון יולי 2010 28.07.2010 / 8:00 | בנושאים […]