רקבת ישראל

פוסט של Figgy


09:22 תחנת הרכבת חוף הכרמל, רציף 2, חום שלוציפר היה מתגאה בו, לחות 80%. כריזה: “רכבת ישירה לתל אביב ובאר שבע תצא מרציף מס’ 2. הרכבת תעצור בתחנות…”. הצצה לעבר האופק. אין סימן לרכבת.

09:33 רכבת נעצרת ליד הרציף, הדלתות נפתחות. איש על קביים נרמס בניסיון לרדת ממנה בעוד ההמונים נאבקים לעלות עליה.

09:35 עדיין עולים לרכבת. כבר אפשר להריח את הארץ המובטחת: מיזוג מעורב בצחנת צפיפות.

09:36 בפנים. משרכת דרכי בין מאות אנשים. סבתות עומדות במעברים, חיילים שרועים פרקדן על כל פיסת רצפה, אין מקומות ישיבה אפילו על המדרגות. מזוודות ותרמילים גודשים כל פינה. תאי המטען למעלה – ריקים לחלוטין.

09:37 מוצאת מקום עמידה פנוי ליד משפחה שקטה למראה.

09:40 שון ממשפחת שקטים-למראה, בן כ-3, מודיע בדמעות שהוא רעב. אמא שולפת במבה.

09:42 ירדן ממשפחת שקטים-למראה, בת כ-5, מודיעה בקולניות שהיא צריכה פיפי. אבא וירדן מנסים לפלס דרך לשירותים, סנדליה של ירדן דורכים על האנשים במעבר. איה.

09:45 רגליי כורעות תחת העומס. נכנעת ומתיישבת במעבר המטונף.

09:47 אבא וירדן חוזרים מהפיפי, מפלסים דרך במעבר. איה!

[הרכבת המהירה לתל אביב נעצרת באמצע שום מקום. ממתינים.]

09:48 שון משועמם, משליך את הבמבה, צווח ורוקע ברגליו. מרחבי הקרון ומעבר לו עונה לזעקותיו להקת פעוטות בזעקות ורקיעות הזדהות.

09:48 ירדן בוכה, שואלת מתי כבר נגיע ללונה פארק. זה מזכיר לרביד, הילדה ברביעיית המושבים הסמוכה, שגם היא ממש רוצה להגיע כבר ללונה פארק. אמא של רביד לא סבלנית כמו אמא של ירדן, ומאיימת להחטיף לה עם סנדל פלטפורמה מוזהב: “את באמת רוצה לנסות את הסבלנות שלי???”.

09:50 צחקוקים נשמעים משמאל. בחורה בשם זיו מאפרת את חברתה עומר ביד יציבה ומנוסה חרף טלטולי הרכבת. שיר, המביטה בשתיים תוך סידור המחשוף הרחב שלה, מהרהרת בקול: “למה אתם מתאפרות יא סתומות, ממילא תתרטבו במימדיון!!!1”.

09:52 מחלצת יד פנויה מבעד להמונים הדחוסים על רצפת המעבר, מצליחה להפעיל את נגן ה-MP4. בוחרת מוזיקה קלאסית מרגיעה, עוצמת עיניים.

09:53 מוצרט נחרד לקול זעקות השבר של עומר, שהמסקרה נזלה לה לתוך העין בגלל זיו הזונה הזותי שלא יודעת לאפר. עומר מפלסת דרך לשירותים לשטוף את העין, בעוורונה דורכת על כל היושבים במעבר. איה!

09:54 אלירן – החבר של שיר, מתברר – מפעיל את נגן הסלולר שלו לקול מצהלות חבריו, בעוד שיר מתיישבת על ברכיו. בטהובן מודה לאלוהיו על חירשותו. אני, לעומת זאת, שומעת את המוזיקה וגם את מצמוצי הנשיקות היטב מבעד לאוזניות הנגן שלי. אי משם משמיע נגן סלולרי אחר מוזיקה בערבית; אלירן מתעצבן על החוצפה של האנשים האלה. הדי פיצוצים נשמעים, אבל זה רק המסטיק של שיר.

09:55 שון וירדן מתקוטטים, אניצי במבה נושרים על קהל יושבי הרצפה. מחליטה לחפש מקום ישיבה אחר, ויהי מה. מתרוממת במעבר הדחוס כדי לקום, בדיוק ברגע שבו עומר חוזרת מהשירותים, דורכת על שולי החצאית שלי וחושפת את תחתוניי לסובבים. פרצי צחוק מסביב. נמלטת בכלימה.

[הרכבת המהירה לתל אביב נעצרת באמצע שום מקום. ממתינים.]

09:56 מוצאת מקום ישיבה פנוי על רצפת קרון אחר, בקרבת אנשים מבוגרים רציניים למראה, חלקם נועצים מבט מזוגג בלפטופ שמולם. תוהה אם השמועה על חשיפתי כבר הגיעה לקרון הזה.

09:57 גבר רציני-למראה שולף סלולרי, פוצח ב”מה עניינים, איש? אז ‘תה בא ביום שישי?”. קולו – בריטון רועם. אפילו בטהובן כבר הרים ידיים, ואני מכבה את הנגן.

09:58 אישה רצינית-למראה עסוקה בהקלדה אטית של הודעת SMS ארוכה. כנראה אינה יודעת על האפשרות לבטל את צלילי המקשים, או לחלופין להנמיכם. רצף ארוך וצפצפני של לחיצות מלמד אותי שהיא גילתה טעות בהקלדה אי שם באמצע, מוחקת הכל ומתחילה מחדש.

09:58 גבר רציני-למראה 2 מקבל שיחה. מתברר שהעסקה של מכירת המכונית אולי לא תצא לפועל, כי המטומטמת לא מבינה שקילומטראז’ כזה הוא ממש נורמלי למכונית בת 11 שנה.

09:59 בת-אל, שיר-אל ואור-אל חולפים בריצה (איה!!), צווחים בגיל. אישה במטפחת מדדה אחריהם תוך צעקת שמותיהם, נוחלת כישלון חרוץ בלהסיע עגלת תינוק במעבר זרוע-האנשים. התינוק שולח יד מהעגלה, אוחז בחצאיתי ביד דביקה, מסרב להרפות.

09:59 דפיקות רמות אי שם במורד הקרון; עוד מישהו נתקע בשירותים.

[הרכבת נעצרת באמצע שום מקום בחריקת בלמים. אנשים מועדים בהמוניהם. ממתינים.]

10:00 אחד ממאבטחי הרכבת עובר בחיפזון, רומס את השרועים במעבר, צוחק צחוק וולגרי לתוך מכשיר הקשר. אישה שואלת אותו למה הרכבת נעצרה. אין תגובה.

10:05 בחורה מקיאה במעבר, האנשים סביבה מתפזרים בבהילות. סוף סוף יש פיסת מקום פנויה ברכבת.

10:07 מביטה מבעד לחלון לבדוק איפה אנחנו, אך כל שהעין רואה הוא הכרזות של Taster’s Choice שמודבקות על כל חלונות הרכבת. נו, כל פרסומת היא ברכה כל עוד הם משתמשים בכסף כדי לשפר את השירות לנוסעים.

10:13 חרדי נדחק בין ההמונים ושואל מי רוצה להניח תפילין. אני תוהה מה הוא יעשה אם אגיד “אני”.

[הרכבת מתקרבת לתל אביב. הכריזה האוטומטית מופעלת, מודיעה על עצירה בתחנת תל אביב אוניברסיטה. מיד מתחילה כריזה חדשה, מודיעה על תל אביב מרכז. מתחילה כריזה חדשה, מודיעה שמגיעים לתל אביב השלום. מבטים מבולבלים מסביב.]

[הכריזה הלא-אוטומטית מופעלת, מודיעה על התחנה הנכונה ומספקת עוד קצת אינפורמציה בשפה זרה שאני מתקשה לפענח – אולי זו עילגית.]

10:16 חיילים מתגודדים ליד דלתות היציאה. שניים – ששמותיהם, ככל שהצלחתי לקלוט מן השיחה, הם “גבר” ו”אחי” – מנהלים דיון מעמיק בעניינים שביטחון שדה יפה להם.

10:20 הרכבת המהירה לתל אביב מגיעה ליעד באיחור של כ-20 דקות.

עכשיו אני יודעת סופית שהזדקנתי, כי בראשי אני מבצעת יום יום את הספירה לאחור: רק עוד 13 ימים לסיום החופש הגדול.

____________________________
היה זה פוסט של Figgy, שהתפרסם לראשונה בבלוגה “שותף נולד

תגובות

תגובות

Powered by Facebook Comments

תגובות

18 תגובות לפוסט “רקבת ישראל”

  1. Richard Smith on 21 באוגוסט, 2010 14:15

    היתה בזמנו פרסומת לרכבת ישראל שבה מראים קלוז-אפ של פורשה שנוסעת באופן מגומגם, התמונה מתרחבת והצופה מגלה שמכונית העל תקועה בפקק…

    על זה נאמר: אין כמו אופנוע.

  2. th on 21 באוגוסט, 2010 14:48

    ועדיין, המסר הסופי הוא שצריך להשקיע עוד ולטפח תשתית תחבורה ציבורית (+ רכבת!) במדינתנו.

    כמי שמסתובבת הרבה בכבישים, מראות של פקקים מורטי עצבים נפוצים יותר בדרכים ומעכבים אותי בהרבה יותר מ-20 דקות

  3. יו on 21 באוגוסט, 2010 16:24

    אני מקווה שזה יגיע למנהלי הרכבת.
    עאלק “תודה שבחרתם לנסוע ברכבת ישראל.” כאילו שיש לנו ברירה.

  4. יואב on 21 באוגוסט, 2010 17:24

    עצם זה שילדים הצליחו לנוע בחופשיות יחסית מלמד שלא באמת זכית לחוויה המלאה של רכבת ישראל. אני מדבר כמובן על להיות דחוסים בעמידה בסגנון דכאו ליד הדלת איפה שאין מזגן, כשאין יכולת לגרד באף מבלי להטריד מינית את החיילת שדבוקה אליך מצד ימין וכמובן לחטוף כל כמה דקות מרפק תועה במפשעה מהילדה בת ה7 של המשפחה החרדית הצעירה (6 נפשות) שגם חולקים איתך את המטר הרבוע שאליו נקלעת.

    תנסי לנסוע ביום ראשון בבוקר מתל אביב לחיפה, בחיי שאם בפעם האחרונה שעשיתי את זה לא הייתי חייב להיות איפשהו, מיד עם הירידה מהרכבת הייתי עולה על רכבת לכיוון השני (או אולי אוטובוס), בורח הביתה, מתקלח פעמיים ומתחבא מתחת לשמיכה.

    נ.ב.
    עצה של מקצוענים: אוזניות In-ear טובות בשילוב עם עצימת עיניים מצליחות לגרום לך לשכוח לרגע איפה את נמצאת עד לרגע שבו מגיע משהו שמוציא אותך מהחלום המתוק הזה כמו מרפק למפשעה או מזוודה שנשמטת על הרגל שלך (דווקא ביום שאני לובש סנדלים).

  5. אגנוס on 21 באוגוסט, 2010 21:27

    ומה בפעם הבאה? חוויות מקניה במכולת?
    אני מחכה כל יום לארבעה אוטובוסים (וגם באוטובוס חם בקיץ וקר בחורף, וצפוף. מעניין.), ומשום מה לא חשבתי לשתף אף אחד בחוויה המרתקת הזאת.

  6. מיכל on 21 באוגוסט, 2010 21:29

    כשקראתי את כל זה, אמרתי לעצמי שאין מצב שכל זה אמיתי.

    ואז נזכרתי שכשהייתי בצבא זה היה גרוע יותר. כן, זה אפשרי

  7. sus on 21 באוגוסט, 2010 21:44

    מזתומרת לא אמיתי? בטח שזה אמיתי. אני הייתי שם.
    או אולי יום למחרת כשקרה בדיוק אותו דבר.

    לדעתי, צריך להוציא איזה חוק שמגביל בילויים בצורה משמעותית. כל עוד אנשים נוסעים לצרכי עבודה או חיים תקינים, הכל בסדר. הבעיה מתחילה כשאנשים יוצאים לבלות, קרי לעשות משהו כדי לבזבז זמן – כמה שיותר זמן – ולכמה שיותר אנשים. באותו רגע מתחילים פקקים, הרכבת מאחרת, הילדים צורחים, המבוגרים רוטנים, ולבחורות נופלות החצאיות (קרן האור היחידה בסיפור; אני חייב לציין).

  8. דובי on 21 באוגוסט, 2010 22:05

    הנה קמפיין לרווחת הציבור שרכבת ישראל צריכה לקדם:
    קודם נותנים לאנשים לרדת (מהאוטובוס, הרכבת, או מה שלא יהיה) ורק אחר כך נכנסים.
    ואני לא מדבר בכלל על רעיון העוועים של לעמוד בתור מהרגע שמגיעים לרציף (כך שמי שהגיע ראשון יכנס ראשון גם אם הוא לא גדול ומאיים), ולא “מסתדרים” ב”תור” בצורת משולש ברגע שהאוטובוס/רכבת מגיעים — זה משהו שגם לי קשה ליישם עד היום…

  9. קש וזפת on 22 באוגוסט, 2010 04:34

    ח”ח. צחקתי רבות, וסתם למען הידיעה אני אדם רציני למראה.

  10. ירון on 22 באוגוסט, 2010 09:53

    בימי ראשון בקו לבירת הנגב גם מקום לעמוד אין. כבר קרה לא פעם שפשוט נשארנו עוד כמה נוסעים ואני על הרציף כי אי אפשר היה לעלות לרכבת. (וזה כמובן בהתחשב בעובדה שיש רכבת, כיוון שבכל חודש הקו לב”ש מושבת למשך שבוע)

    ועוד דבר, הרכבת משום מה נוטה לתרץ את העמידות הממושכות באמצע הדרך ב-“מפגש רכבות”, כאילו מדובר באיזה ארוע משמיים שלא ניתן היה למנוע.

  11. אבה גינדין on 22 באוגוסט, 2010 11:57

    אם זו נחמה, השנה האחרונה לימדה אותי שבגרמניה זה (כמעט) בול אותו דבר

  12. Figgy on 22 באוגוסט, 2010 12:38

    מיכל, הכל אמיתי לגמרי (אני נוסעת בקו הזה כמעט יום יום). נכון שלא הכל קרה באותה נסיעה, אבל ניסיתי להעביר איזו חוויה. יש עוד המון חוויות מרנינות ששכחתי להכניס :-)
    הבוקר, אגב, נסעתי מחיפה לתל אביב חינם. הרכבת פשוט איחרה ביותר מחצי שעה…

  13. Tweets that mention רקבת ישראל : חדר 404 • הבלוג של עידו קינן -- Topsy.com on 23 באוגוסט, 2010 00:13

    […] This post was mentioned on Twitter by Peter, michal weinstein. michal weinstein said: @aaddams http://room404.net/?p=33455 […]

  14. יעל (וזהו) on 23 באוגוסט, 2010 00:54

    אני טוענת שצריך לאמץ גם בארץ את שיטת “הקרון השקט” – קרון שנאסר בו להשתמש בסלולארי, להשמיע מוזיקה בקול (לדעתי, השמעת מוזיקה בסלולארי בתחבורה הציבורית היא עילה למאסר – מילא ההפרעה, זה הטעם המוזיקלי הנורא שמישהו חייב לשלם עליו), לשוחח או להכניס ילדים מכל גיל שהוא.

    נסיעה ברכבת בחול המועד היא הפרסומת הטובה ביותר בעד קשירת חצוצרות.

  15. ניר on 23 באוגוסט, 2010 14:27

    המפף. זה כלום לעומת ההתעללות שעברנו כאשר הייתה תאונה בבאר יעקב, והורידו אותנו בלוד. 5-6 פעמים הריצו אותנו מרציף אחד לשני. כשכתבתי על כך לתלונות הציבור, נעניתי ב”אתה רשאי לבקש החזר (כרטיס פיצוי)”. איזה החזר ואיזה נעליים, מי יפצה את מי שיש לו חופשי חודשי?

  16. באני on 24 באוגוסט, 2010 14:10

    מבריק! את כותבת נפלא :-)

  17. TBH on 24 באוגוסט, 2010 15:58

    שעה מחיפה לת”א..?
    אני עומדת לנסוע היום באוטובוס מת”א לת”א, מרחק 10 ק”מ מהבית שלי, וזה יקח חצי או שלושת רבעי הזמן הזה.

    אבל אני מסכימה שעניין הצפיפות לא בסדר.

    מצד שני, הייתי באנדרגראונד בלונדון, ונחשי מה? צפיפות. ועוד עם בתי השחי של כל מי שמחזיק למעלה. אנשים לחוצים לעלות לפני שהאחרים יורדים, גם בתחנות בהן פקח שולט על סגירת הדלתות וזה לא שאם לא נכנסים בזמן לא נכנסים. אחרי הופעה בO2 הבנתי למה יש קיר זכוכית בין הרכבת לרציף שם, אחרת אנשים יפלו על הפסים מרוב ההמון שהיה שם. ברכבת בין ערים היה מקום והיה שקט עד שמישהו החליט לשים בלפטופ בפול ווליום מוזיקה תורכית. שעתיים. אמרתי לו אח”כ שלהבא ישים אוזניות והוא ענה, “מה? זה הפריע?”, וזה בלי להזכיר את הרכבת השניה עם שתי משפחות סקוטיות מרובות ילדים ויום הולדת לאחד הצוציקים.

  18. שרה on 30 באוגוסט, 2010 15:15

    אני שונאת לנסוע ברכבת .
    שמחה לדעת שיש עוד אנשים שחושבים כמוני .
    כתבתי על זה בבלוג שלי :
    http://saraco22.blogspot.com/2010/01/blog-post.html
    אם למישהו בא לקרא :-) .

פרסום תגובה