למה עברת מברלין לתל אביב? “אלכוהול”
“בארבע השנים שלי כאן, נדיר שפגשתי ישראלי בן גילי שלא היה מבולבל מההחלטה שלי לעבור לכאן והכריז שאני לא שפויה”, מספרת אנה ראו, בת 30, ברלינאית שעברה לחיות באזור בן-גוריון-בן יהודה בתל אביב, במאמר שכתבה ל-I24 News. בין מתנגדי מחאת המילקי יש כאלו שלא מבינים איך ישראלי מסוגל לעזוב את ישראל, אבל לא פחות מעניין לדעת שיש כל כך הרבה ישראלים שלא מבינים איך גרמני מסוגל לבחור בישראל.
“זה מקום נפלא לפסק זמן מתי שאתה צריך פסק זמן בחיים”, אומרת דנה ארפ, בת 35, ברלינאית לשעבר שהתאהבה בישראל כשהגיעה לחופשה כאן לפני כארבע שנים, ומתגוררת היום עם שותפה ישראלית בין פרישמן לגורדון. “חזרתי לגרמניה וחשבתי, ‘למה לך לחכות עד שתצטרכי פסק זמן, עשי את זה עכשיו’. חשבתי איך אני יכול להעביר את החיים שיש לי בגרמניה לכאן. ארגנתי הכל, שאלתי את הבוס ‘היי, אני יכולה לעשות את העבודה שלי משם?’, כי אני עובדת בחברת אינטרנט ובישראל יש חיבור אינטרנט, לא תהיה בעיה, והוא הסכים”.
יוקר המחיה לא פסח עליה: “תל אביב סופר יקרה, וידעתי את זה מראש, כמובן. הייתי צריכה לחסוך כסף כדי שאוכל להרשות לעצמי את זה, וזה משוגע”. מי שכן הופתעה מהמחירים היא ליביה היינס (“כמו הקטשופ אבל עם הסמ”ך העגולה, משהו כזה, העגולה, זו שנראית כמו O, ה”א יו”ד יו”ד נו”ן ואז העגולה”, היא מכניסה אותיות בעברית לשיחתנו באנגלית), אקס ברלינאית בת 22, שהתאהבה במקום בגיל 16, בטיול עם אביה לירושלים. כשחיפשה דירה, היא מספרת, “ראיתי שבע דירות ביום, ונדהמתי מהמחירים ומהסטנדרטים שאנשים חיים בהם. אבל הדירה שמצאתי מאוד נחמדה, ואפילו די זולה, אני משלמת פחות מ-2000 שקל לחודש”. היא גרה עם שלושה שותפים ברחוב גאולה, “וזה האזור שבו אני מסתובבת, הברקספט, ההר סיני, הפסז'”.
ליביה היינס, דנה ארפ ואנה ראו. צילומים עצמיים
שטחה העירוני של ברלין הוא כ-892 קמ”ר, לעומת 52 קמ”ר בלבד של העיר תל אביב יפו. ההפרש הזה הוא יתרון, קובעת היינס. “בברלין, רוב הזמן לוקח חצי שעה לנסוע לאנשהו, אז אתה חושב יותר על לאן אתה הולך. בתל אביב אפשר ללכת לכמה מקומות באותו ערב, כי הם כל כך קרובים זה לזה. קניתי אופניים אז אני יכולה להגיע לכל מקום בעשר דקות, שזה מאוד שונה בשבילי. בברלין אתה צריך לתכנן את הדרכים והזמן, כי זה תמיד יותר מאשר פה. אנשים פה אומרים שאת גרה רחוק מהם, וזה כולה 20 דקות. בברלין, אם אתה חי 20 דקות ממישהו זה כמעט כמו להיות שכנים”.
“זה פאקינג משוגע”, אומרת היינס, שלדבריה “אין לי אף דת”, על מצב הדת-מדינה אצלנו. “כמובן שבגרמניה יש חופשות כמו כריסמס וכו’, ואנשים חוגגים את זה, אבל זה לא כזה אינטנסיבי. פה זה ממש אינטנסיבי, יש כל כך הרבה חגים, וכל המדינה עובדת עם החגים. לדוגמה: למרות שאני לא יהודיה, אסור לי לקנות לחם בפסח. זה סופר-מוזר לי כי בברלין דבר כזה לא היה יכול להיות אפשרי בשום אופן”. גם המרואיינות האחרות לא יהודיות, מה שמקשה עליהן להתאזרח כאן. “אם אתה לא יהודי, זה משוגע להגיע לפה”, אומרת ארפ. “הממשלה מקשה להגיע לפה, להשיג עבודה. אני לא מבינה את זה. אני מבינה את נקודת המבט שהם חושדים ורוצים לשלוט במי נכנס למדינה, אבל אני גם חושבת שישראל מחמיצה הרבה הזדמנויות טובות”.
לראו (“בחברת החשמל חושבים שקוראים לי ‘רועי'”) יש קשר מיוחד לישראל – אביה הוא יוהאנס ראו, נשיא גרמניה ב-1999-2004 שנחשב ידיד ישראל, ובשנת 2000 היה לנשיא הגרמני הראשון שנאם בפני הכנסת – בגרמנית, למחאת חלק מהח”כים (הנאום בפדף). היא עצמה דוברת עברית כמעט שוטפת, שאותה למדה באולפן באוניברסיטה ומחברים. “אני מבקש מחילה על מה שעשו הגרמנים בשמי ובשם בני דורי, וזאת למען ילדינו ונכדינו, שאותם הייתי רוצה לראות בעתיד קשורים עם עתיד ילדי ישראל”, אמר הנשיא ראו בנאומו, שאנה לא יכלה להשתתף בו כי היתה אז בבית ספר. ביקורה הראשון בישראל היה באזכרה שנערכה לו בירושלים, “וזה גם קצת ללכת ב-footsteps שלו”, היא נדרשת באופן נדיר לאנגלית. בהמשך עברה לכאן לעשות מאסטר בהיסטוריה של המזרח התיכון והחליטה להישאר. למה? תשובה לא צפויה ממישהי שעזבה את גרמניה, מולדת האוקטוברפסט: “אלכוהול”, היא צוחקת. “לא יודעת, כתבתי את התזה, זה לקח לי זמן בגלל האלכוהול, זה קצת בצחוק אבל גם קצת נכון. יש לי פה הרבה יותר חברים, יותר כיף, יש ים”.
מה אומרים הברלינרים על חברתם שעברה לישראל? הם לא ממש מדברים על זה. “הם שמחים שיש להם מיטה פה”, היא צוחקת. “יש לי רק חבר אחד שממש רוצה לבוא לגור פה. חוץ מזה הם בסדר לבוא פעם בשנה ולהשתכר”.
למה את מתגעגעת בברלין?
“ללחם. אבל כל הגרמנים בטח אומרים את זה. הלחם בגרמניה הכי טוב בעולם, וגרמנים, לא משנה איפה הם, תמיד מתגעגעים ללחם. פה קצת… נֵה, אֵה”.
התפרסם ב”טיים אאוט”, 29.10.2014
ווטף: הסרת פטריות באופני-פרפר | תמונה שווה
צילמתי היום ליד דיזנגוף סנטר בתל אביב.
היה חתול בתמונה הזאת :(
ב-13 ביוני 2008 חלפתי על פני חנות הצילום של פרג’ בדיזנגוף פנת ארלוזורוב. בחלון הראווה מצאתי את מי שלימים התברר כג’ון.
ג’ון הלך לעולמו. פרג’ הקדיש חלון ראווה לזכרו, ומציע פיתוח מוגדל לתמונה של חיית מחמד שצילמתם, בחינם למשך שבוע, לכל הפונה.
____________________________________
תומר ליכטש הוא מתכנת ומשורר. ליכטש פרסם את שירלשה לום בגליון מאי 2011
אישור מההורים (תמונה שווה)
צולם ברחוב גאולה בתל אביב. צילום: מאור קשת.
לא נרדמת תל אביב, כסאמאמק ארס
אנונימי מדווח:
צילמתי מחלוני את המראות והרעש המטורף של אבן גבירול בשלוש וחצי בלילה, והעליתי ליוטיוב. נראה לי שיש בכך עניין לתושבים אחרים של תל אביב. הווידאו כלל לא ערוך, הרעש הזה אמיתי לחלוטין.
מסלולי אופניים בתל אביב: הפרסומת מול המציאות
דיברנו פה לא פעם על ההומור של עיריית תל אביב בנוגע לשבילי האופניים. הנה דוגמה עדכנית: השוו בין רכיבה מדומיינת בקמפיין של עיריית תל אביב לבין רכיבה במסלולי האופניים האמיתיים שעיריית תל אביב אמורה לתחזק נקיים ממכשולים.
|
|
|||||||||||||||
רקבת ישראל
09:22 תחנת הרכבת חוף הכרמל, רציף 2, חום שלוציפר היה מתגאה בו, לחות 80%. כריזה: “רכבת ישירה לתל אביב ובאר שבע תצא מרציף מס’ 2. הרכבת תעצור בתחנות…”. הצצה לעבר האופק. אין סימן לרכבת.
09:33 רכבת נעצרת ליד הרציף, הדלתות נפתחות. איש על קביים נרמס בניסיון לרדת ממנה בעוד ההמונים נאבקים לעלות עליה.
09:35 עדיין עולים לרכבת. כבר אפשר להריח את הארץ המובטחת: מיזוג מעורב בצחנת צפיפות.
09:36 בפנים. משרכת דרכי בין מאות אנשים. סבתות עומדות במעברים, חיילים שרועים פרקדן על כל פיסת רצפה, אין מקומות ישיבה אפילו על המדרגות. מזוודות ותרמילים גודשים כל פינה. תאי המטען למעלה – ריקים לחלוטין.
09:37 מוצאת מקום עמידה פנוי ליד משפחה שקטה למראה.
09:40 שון ממשפחת שקטים-למראה, בן כ-3, מודיע בדמעות שהוא רעב. אמא שולפת במבה.
09:42 ירדן ממשפחת שקטים-למראה, בת כ-5, מודיעה בקולניות שהיא צריכה פיפי. אבא וירדן מנסים לפלס דרך לשירותים, סנדליה של ירדן דורכים על האנשים במעבר. איה.
09:45 רגליי כורעות תחת העומס. נכנעת ומתיישבת במעבר המטונף.
09:47 אבא וירדן חוזרים מהפיפי, מפלסים דרך במעבר. איה!
[הרכבת המהירה לתל אביב נעצרת באמצע שום מקום. ממתינים.]
09:48 שון משועמם, משליך את הבמבה, צווח ורוקע ברגליו. מרחבי הקרון ומעבר לו עונה לזעקותיו להקת פעוטות בזעקות ורקיעות הזדהות.
09:48 ירדן בוכה, שואלת מתי כבר נגיע ללונה פארק. זה מזכיר לרביד, הילדה ברביעיית המושבים הסמוכה, שגם היא ממש רוצה להגיע כבר ללונה פארק. אמא של רביד לא סבלנית כמו אמא של ירדן, ומאיימת להחטיף לה עם סנדל פלטפורמה מוזהב: “את באמת רוצה לנסות את הסבלנות שלי???”.
09:50 צחקוקים נשמעים משמאל. בחורה בשם זיו מאפרת את חברתה עומר ביד יציבה ומנוסה חרף טלטולי הרכבת. שיר, המביטה בשתיים תוך סידור המחשוף הרחב שלה, מהרהרת בקול: “למה אתם מתאפרות יא סתומות, ממילא תתרטבו במימדיון!!!1”.
09:52 מחלצת יד פנויה מבעד להמונים הדחוסים על רצפת המעבר, מצליחה להפעיל את נגן ה-MP4. בוחרת מוזיקה קלאסית מרגיעה, עוצמת עיניים.
09:53 מוצרט נחרד לקול זעקות השבר של עומר, שהמסקרה נזלה לה לתוך העין בגלל זיו הזונה הזותי שלא יודעת לאפר. עומר מפלסת דרך לשירותים לשטוף את העין, בעוורונה דורכת על כל היושבים במעבר. איה!
09:54 אלירן – החבר של שיר, מתברר – מפעיל את נגן הסלולר שלו לקול מצהלות חבריו, בעוד שיר מתיישבת על ברכיו. בטהובן מודה לאלוהיו על חירשותו. אני, לעומת זאת, שומעת את המוזיקה וגם את מצמוצי הנשיקות היטב מבעד לאוזניות הנגן שלי. אי משם משמיע נגן סלולרי אחר מוזיקה בערבית; אלירן מתעצבן על החוצפה של האנשים האלה. הדי פיצוצים נשמעים, אבל זה רק המסטיק של שיר.
09:55 שון וירדן מתקוטטים, אניצי במבה נושרים על קהל יושבי הרצפה. מחליטה לחפש מקום ישיבה אחר, ויהי מה. מתרוממת במעבר הדחוס כדי לקום, בדיוק ברגע שבו עומר חוזרת מהשירותים, דורכת על שולי החצאית שלי וחושפת את תחתוניי לסובבים. פרצי צחוק מסביב. נמלטת בכלימה.
[הרכבת המהירה לתל אביב נעצרת באמצע שום מקום. ממתינים.]
09:56 מוצאת מקום ישיבה פנוי על רצפת קרון אחר, בקרבת אנשים מבוגרים רציניים למראה, חלקם נועצים מבט מזוגג בלפטופ שמולם. תוהה אם השמועה על חשיפתי כבר הגיעה לקרון הזה.
09:57 גבר רציני-למראה שולף סלולרי, פוצח ב”מה עניינים, איש? אז ‘תה בא ביום שישי?”. קולו – בריטון רועם. אפילו בטהובן כבר הרים ידיים, ואני מכבה את הנגן.
09:58 אישה רצינית-למראה עסוקה בהקלדה אטית של הודעת SMS ארוכה. כנראה אינה יודעת על האפשרות לבטל את צלילי המקשים, או לחלופין להנמיכם. רצף ארוך וצפצפני של לחיצות מלמד אותי שהיא גילתה טעות בהקלדה אי שם באמצע, מוחקת הכל ומתחילה מחדש.
09:58 גבר רציני-למראה 2 מקבל שיחה. מתברר שהעסקה של מכירת המכונית אולי לא תצא לפועל, כי המטומטמת לא מבינה שקילומטראז’ כזה הוא ממש נורמלי למכונית בת 11 שנה.
09:59 בת-אל, שיר-אל ואור-אל חולפים בריצה (איה!!), צווחים בגיל. אישה במטפחת מדדה אחריהם תוך צעקת שמותיהם, נוחלת כישלון חרוץ בלהסיע עגלת תינוק במעבר זרוע-האנשים. התינוק שולח יד מהעגלה, אוחז בחצאיתי ביד דביקה, מסרב להרפות.
09:59 דפיקות רמות אי שם במורד הקרון; עוד מישהו נתקע בשירותים.
[הרכבת נעצרת באמצע שום מקום בחריקת בלמים. אנשים מועדים בהמוניהם. ממתינים.]
10:00 אחד ממאבטחי הרכבת עובר בחיפזון, רומס את השרועים במעבר, צוחק צחוק וולגרי לתוך מכשיר הקשר. אישה שואלת אותו למה הרכבת נעצרה. אין תגובה.
10:05 בחורה מקיאה במעבר, האנשים סביבה מתפזרים בבהילות. סוף סוף יש פיסת מקום פנויה ברכבת.
10:07 מביטה מבעד לחלון לבדוק איפה אנחנו, אך כל שהעין רואה הוא הכרזות של Taster’s Choice שמודבקות על כל חלונות הרכבת. נו, כל פרסומת היא ברכה כל עוד הם משתמשים בכסף כדי לשפר את השירות לנוסעים.
10:13 חרדי נדחק בין ההמונים ושואל מי רוצה להניח תפילין. אני תוהה מה הוא יעשה אם אגיד “אני”.
[הרכבת מתקרבת לתל אביב. הכריזה האוטומטית מופעלת, מודיעה על עצירה בתחנת תל אביב אוניברסיטה. מיד מתחילה כריזה חדשה, מודיעה על תל אביב מרכז. מתחילה כריזה חדשה, מודיעה שמגיעים לתל אביב השלום. מבטים מבולבלים מסביב.]
[הכריזה הלא-אוטומטית מופעלת, מודיעה על התחנה הנכונה ומספקת עוד קצת אינפורמציה בשפה זרה שאני מתקשה לפענח – אולי זו עילגית.]
10:16 חיילים מתגודדים ליד דלתות היציאה. שניים – ששמותיהם, ככל שהצלחתי לקלוט מן השיחה, הם “גבר” ו”אחי” – מנהלים דיון מעמיק בעניינים שביטחון שדה יפה להם.
10:20 הרכבת המהירה לתל אביב מגיעה ליעד באיחור של כ-20 דקות.
עכשיו אני יודעת סופית שהזדקנתי, כי בראשי אני מבצעת יום יום את הספירה לאחור: רק עוד 13 ימים לסיום החופש הגדול.
____________________________
היה זה פוסט של Figgy, שהתפרסם לראשונה בבלוגה “שותף נולד“
הפרדה בין נשים לגברים בדיזנגוף סנטר
בצהרי יום שישי (6.8.2010) נכנסתי לדיזנגוף סנטר משער 7, השער הדרומי על קינג ג’ורג’, ליד קסטרו ובורגראנץ’. בשער עמדו שני שומרים. הם דרשו מהנכנסים להתמיין לפי מין: נשים אצל השומר מימין, גברים אצל השומר משמאל (שנראה לי דתי בחזותו לפי הזקן, אבל אני לא יודע בוודאות). שעה מאוחר יותר יצאתי מאותו שער, והשומרים המשיכו בכך. מה העניין?
מדיזנגוף סנטר נמסר בתגובה: “עקב עומס גדול במיוחד שנרשם בשער 7 בכניסה לדיזנגוף סנטר, תגברה הנהלת הסנטר את שער זה ב-2 שומרים. על מנת להקל על כניסת העוברים והשבים בשער זה, ביקשו השומרים מכל מי שיש לו תיק להתרכז לתור אחד שייבדק ע”י השומר האחד, ולמי שאין תיק להתרכז לתור המקביל שייבדק ע”י השומר השני. מטבע הדברים, מי שנוהג לסחוב עימו תיק לכל המקום הוא המין הנשי, ולכן נוצר מצב מקרי לחלוטין ששני התורים שנחלקו בכניסה לשער זה, היו תור אחד של נשים ותור שני של גברים. אבקש לציין, כי מדובר במקרה חד פעמי לחלוטין, ולא מתוך מדיניות של הנהלת הסנטר”.
שוחחתי עם היחצנית והסברתי לה שההפרדה לא התבססה על נשיאת תיקים אלא על מין הנכנסים, ובהמשך נשלחה תגובה מעודכנת: “לא הייתה שום כוונה לבצע הפרדה בין נשים לגברים, אלא לרכז את נושאי התיקים בעמדת בידוק אחת (ובד”כ מי שנושאות תיקים הן נשים) ולמי שאין תיק להתרכז לעמדת בידוק מקבילה ומסלול מהיר יותר. זאת מודגש אך ורק על מנת להקל על באי הסנטר ולקצר את התור ולא משום סיבה אחרת. העירו את תשומת ליבנו כי אחד השומרים הפנה נשים לעמדה אחת וגברים לעמדה שנייה מתוך אותה הנחייה וכוונה. מייד שהעירו תשומת לבנו לכך, אחראי הביטחון הבהיר למאבטחים לא להשתמש במונח זה. יש לציין כי מדובר במקרה חד פעמי לחלוטין, ולא מתוך מדיניות של הנהלת הסנטר. ידוע כי הנהלת הסנטר מקדמת בברכה את כל באיה באשר הם ללא הבדל דת גזע ומין”.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
