פון ושלטון: אפל וארה”ב נגד גיזמודו וְוויקיליקס
באמצע אפריל האחרון פרסם בלוג הגאדג’טים גיזמודו סרטון שבו העורך ג’ייסון צ’ן מציג לראווה אבטיפוס של אייפון 4, הדור החדש של הטלפון הסלולרי מבית אפל. שבועיים לפני כן חשף וויקיליקס את “Collateral Murder“, סרטון וידיאו ממתקפה של שני מסוקי אפאצ’י אמריקאיים בבגדד, שחיסלה 12 אנשים ופצעה שני ילדים. וויקיליקס המשיך להכות באותה שנה עם סרטון דומה מאפגניסטן, מסמכים צבאיים אמריקאיים מעירק ואפגניסטן, ואלפי מברקים דיפלומטיים מסווגים של ארה”ב.
למרות השוני וההבדלים הברורים, מעניין לנסות ולעמוד דווקא על נקודות דמיון בין החשיפות של שני האתרים. בשני המקרים, מקור שהשיג מידע בדרכים מפוקפקות העביר אותו לפרסום באתר אינטרנט; הגוף שהמידע שלו נחשף בניגוד לרצונו הפעיל את התותחים הכבדים נגד האתר המפרסם; העורך הסתבך עם רשויות החוק; וההתרחשויות חייבו דיון בעצם הגדרתו של האתר המפרסם ככלי תקשורת.
מפרי עץ הדעת לא תאכל
בעולמם של הגיקים, האבטיפוס של אייפון 4 הוא סיפור גדול. הפרסום של גיזמודו הגיע יומיים אחרי החשיפה בבלוג הגאדג’טים המתחרה אנגאדג’ט, שפרסם תמונות ראשונות של האייפון 4. שני הבלוגים דיווחו כי המכשיר נמצא על רצפה של בר בקליפורניה (אולם מיקמו אותו בערים שונות). בגיזמודו סיפרו בהמשך כי המכשיר אבד למהנדס תוכנה בחברה, גריי פאוול, בזמן שבילה בבר. המוצא, בראיין הוגאן, טען שניסה לאתר את הבעלים וליידע את אפל, ומשלא הצליח מכר את המכשיר לגיזמודו תמורת 5000 דולר. הצרה של הוגאן ושל צ’ן היתה שהחוק הקליפורני קובע שמי שמחזיק ברכוש שמצא ועושה בו כבשלו, למרות שהוא יודע מי עשוי להיות הבעלים החוקי, כמוהו כגנב.
כמו אפל, הצבא האמריקאי אוהב לשלוט במידע שהוא מחזיק בידיו. סוכנות הידיעות רויטרס, ששניים מההרוגים בהפגזה בבגדד הועסקו אצלה כעיתונאים, ביקשה מהצבא האמריקאי להעביר לה את סרטוני התקיפה לפי חוק חופש המידע, אולם סורבה. ככל הידוע, ולא הכל ידוע, וויקיליקס קיבלו את הסרטון, יחד עם שאר המסמכים הצבאיים והדיפלומטיים שנחשפו אשתקד, מטר”ש בראדלי מאנינג, אנליסט מודיעין של הצבא האמריקאי בעירק. למאנינג היתה גישה למסמכים דרך רשת מחשבים צבאית מסווגת, ובצ’ט עם ההאקר האמריקאי אדריאן ליימו הוא התוודה שצרב אותם לדיסקים והעביר לוויקיליקס. ליימו הסגיר את מאנינג לרשויות.
התפוח המכני
אפל חשאית מאוד במהלכיה ואוהבת לחשוף חידושים במגרש הביתי – כנסים בכיכובו של המנכ”ל הדומיננטי סטיב ג’ובס (אייפון 4 הוצג רשמית בכנס המפתחים השנתי של החברה בחודש יוני). מגזינים ממוסדים נוהגים לא לקלקל את המסיבה, מקפידים לעבוד בצורה מסודרת מול אפל ועושים לה כבוד בכתבות שער מתלקקות.
לאורך השנים פעלה החברה באגרסיביות נגד בלוגרים וכלי תקשורת עצמאיים שניסו לחשוף את סודותיה, כשהיא מנצלת את חולשתם לעומת כלי תקשורת ממוסדים, והמקרה של חשיפת האייפון 4 לא היתה שונה. אפל דרשה וקיבלה את האבטיפוס מגיזמודו ללא ויכוח, אולם לא הסתפקה בכך, והתלוננה במשטרה. אנשי סוכנות האכיפה המשטרתית ריאקט (ראשי תיבות של Rapid Enforcement Allied Computer Team), בידיהם צו משופט מבית משפט קליפורני מערכאה נמוכה, פרצו לביתו של עורך גיזמודו והחרימו מחשבים ושרתים. אתר מרקטווץ’ חשף כי בוועדת ההיגוי והפיקוח של ריאקט, שבה יושבים נציגי ענקיות עמק הסיליקון, חבר גם נציג אפל.
פרי העץ המורעל
בגיזמודו ובארגון הזכויות הדיגיטלי EFF טענו כי הצו להחרמת מחשביו של העורך צ’ן אינו חוקי, משום שהוא עומד בניגוד להגנות שהחוק הפדרלי והקליפורני מספק לעיתונאים כדי שיוכלו לבצע את עבודתם. מאחר שלגיזמודו יש עורכים, כתבים, תחום סיקור מובהק, סיפורים וסקופים, מו”ל (ניק דנטון) וקבוצת בלוגים שהוא משתייך אליה (גוקר מדיה), קל להגדירו ולהציגו ככלי תקשורת שזכאי להגנות הללו.
שני הצדדים ירדו מעץ התפוחים: באמצע יולי ביקש משרד התובע הכללי של מחוז סן מטאו מבית המשפט למשוך את הצו והשיב לצ’ן את חפציו, בתמורה להסכמת גיזמודו לשתף פעולה עם המשטרה ולספק את כל המידע והמסמכים שיידרשו להשלמת החקירה. המשטרה ניצחה בקרב. המלחמה נמשכת.
כמו אפל, גם אמריקה רוצה לספר את הסיפור שלה בתנאים שלה, ולא אוהבת כשמידע סודי שלה נגנב ונחשף לציבור. את מאנינג היא מחזיקה במעצר מאז חודש מאי. את מייסד וויקיליקס ג’וליאן אסאנג’ היא הפחידה עד שהדיר את רגליו מאדמתה מחשש שייעצר, ולטענתו היתה מעורבת ברקיחת צו המעצר האירופי שהוציאה שבדיה ואשר הוביל למעצרו באנגליה, בחשד לעבירות מין כלפי שתי נשים.
באתר וויקיליקס עצמו מטפלת ארה”ב ישירות ובעקיפין, באמצעות פניות לחברות והפעלת לחצים. ההישגים הבולטים: חברות האשראי פייפאל, ויזה ומאסטרקארד הפסיקו לסלוק תרומות עבורו (בוויקיליקס מדברים על תביעה נגדם); אמזון הפסיקה לספק לו שירותי אחסון; בצעד שהוא שערורייתי כפי שהוא אידיוטי, מאות אלפי מחשבים ממשלתיים בארה”ב נחסמו לגישה אליו, וחיל האוויר האמריקאי אף חסם במחשביו גישה לוויקיליקס ולאתרים שפרסמו את המסמכים, כולל אתרי החדשות של ה”ניו יורק טיימס”, “דר שפיגל” וה”גרדיאן”, ששיתפו פעולה עם וויקיליקס ופרסמו את המסמכים וכתבות המבוססות עליהם.
המלחמה בוויקיליקס הגיעה לאבסורד כשאפל הסירה מחנות האפליקציות שלה את זו של מתכנת בשם איגור ברינוב, שסיפקה גישה ישירה למסמכי וויקיליקס ולחשבון הטוויטר של הארגון (אף שאלה זמינים בחינם). ברינר הרוויח כ-4500 דולר בשלושת ימי חייה הקצרים של האפליקציה. בשיחה עם בלוג הטכנולוגיה טקקראנץ’ אמר כי יתרום את ההכנסות לוויקיליקס, אם כי לא ברור כיצד יעשה זאת לאור חסימת ערוצי הסליקה השונים.
עצים מתים
האם וויקיליקס זכאי להגנות של כלי תקשורת עיתונאי? האתר הוקם כפלטפורמה להדלפה אנונימית של מסמכים סודיים, אבל התפתח והשתנה מאז. במקרה של סרטון ההתקפה בעירק, למשל, לא הסתפקו אנשי וויקיליקס בפרסום חומר הגלם בן 38 הדקות – אסאנג’, עיתונאי בעברו, ערך עם אנשיו כתבת וידיאו המתארת את הנראה בסרטון בהקשר רחב יותר. האתר אף שלח שני כתבים לעירק לאמת עובדות, להשלים מידע חסר ולראיין עדי ראיה ובני משפחה של הנפגעים. במגזין “וויירד” נכתב אז כי חשיבות הסיפור היא בכך ש”הוא מראה איך אתר שיועד להדלפות אנונימיות הפך למקום למודל של עיתונות חוקרת מסורתית יותר”.
פרסום המסמכים הצבאיים והדיפלומטיים האמריקאיים בוויקיליקס כבר בוצע בשיתוף פעולה עם כמה מהחשובים שבעיתוני העולם, כדי שהמסמכים לא יעלו אבק וירטואלי אלא יקבלו טיפול עיתונאי, ילוו ברקע והסבר ויזכו לחשיפה תקשורתית. וויקיליקס החל גם להפגין אחריות מסוימת שהחליפה את הנייטרליות הקיצונית של חשיפת מידע בכל מחיר. אסאנג’ אמר שוויקיליקס מיישם “מדיניות של מזעור נזקים” ופונה לאנשים שמוזכרים בחלק מהמסמכים כדי להזהירם מראש (אך הודה כי חברי וויקיליקס עשויים למצוא את עצמם במקרים מסויימים “עם דם על הידיים”). האתר אף הביע נכונות מסויימת לשתף פעולה עם הפנטגון בצינזור מסמכים מסויימים לפני פרסומם, אולם זו לא הבשילה לשיתוף פעולה של ממש. אסאנג’ היה מעורב גם בניסוח וקידום חקיקה שתהפוך את איסלנד למדינה הידידותית והמגוננת ביותר בעולם כלפי עיתונאים.
אם וויקיליקס אינו כלי תקשורת, הוא מאוד רוצה להיות כזה כשיהיה גדול. ה”ניו יורק טיימס” חשף בחודש שעבר שינויים מעניינים בטקסטים באתר וויקיליקס המתארים את פעילות הארגון. הוא פירש אותם כנסיון של האתר למצב את עצמו כארגון חדשותי מהוגן יותר, כדי לחסות תחת התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, המגן על חופש הביטוי וחופש העיתונות. כך המשפט “שליחת חומר מסווג לוויקיליקס הוא בטוח, קל ומוגן על ידי החוק” הוחלף במשפט “שליחת מסמכים לעיתונאים שלנו מוגנת על ידי החוק בדמוקרטיות טובות יותר”, ועמוד קבלת המסמכים שונה כך שהוא מכיל כעת כ-20 מופעים של המילים “עיתונאי” ו”חדשות”.
ואסאנג’ עצמו – האם הוא עיתונאי? בצ’ט עם גולשי אתר ה”גרדיאן” בתחילת דצמבר הוא נשאל על כך והשיב: “הייתי כותב-שותף של הספר הלא-בדיוני הראשון שלי בגיל 25. מאז הייתי מעורב בסרטים תיעודיים, עיתונים, טלוויזיה ואינטרנט. עם זאת, לא הכרחי לדון אם אני עיתונאי, או כיצד אנשים מפסיקים באופן מסתורי להיות עיתונאים כשהם מתחילים לכתוב עבור הארגון שלנו. אף שאני עדיין כותב, מתחקר וחוקר, התפקיד העיקרי שלי הוא זה של מו”ל ועורך ראשי, שמארגן ומנהל עיתונאים אחרים”.
אבל כן מעניין לדון אם הוא עיתונאי, במיוחד לאור היחס האינסטרומנטלי שלו לעיתונות, שמודגם בסיפור שנחשף בפרופיל משותף של אסאנג’ ושל הגרדיאן בגליון פברואר של ואניטי פייר. הגרדיאן, שיזם את שיתוף הפעולה עם וויקיליקס, הסכים לאמברגו – כלומר, לכך שאסאנג’ יכתיב את מועד פרסום המסמכים שהעביר לעיתון. אלא שגורם אחר בוויקיליקס הדליף לגרדיאן חלק מהמסמכים, והעיתון ראה עצמו פטור מהאמברגו לגביהם. אסאנג’ הגיע עם עורך דין למשרד עורך העיתון ואיים לתבוע אם האמברגו יופר, בטענה האנטי-עיתונאית והמגוחכת להפליא שהמידע שייך לו ושיש לו אינטרס כלכלי בדרך ובמועד פרסומו.
אתר וויקיליקס לא התקפל מול המתקפה האמריקאית. האם הוא ישרוד גם את ג’וליאן אסאנג’?
_________________________
הפוסט התפרסם במקור במוסף פירמה של גלובס, 1.2011
תגובות
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
טענה אנטי־עיתונאית?
זה לא סותר את היותו עיתון. זה סותר את היותו גוף שלא למטרות רווח (בקשות תרומה, לדוגמה).
זו טענה אנטי-עיתונאית, כי עיתונאי לא אמור להסתיר מידע בגלל אינטרס כלכלי שיש לו בנושא. למשל: לא לדווח שנודע לו על כשלון תרופה במבחני ה-FDA בגלל שהוא מחזיק במניות חברת התרופות.
עותונאי מעריב מפרסמים מייד את כל הידיעות ולא משאירים חלק מהן למהדורת הדפוס?
השהית פרסום של מידע לא דחוף נראית לי שיקול מסחרי לגיטימי.
מסמכי וויקיליקס האחרונים ממילא עסקו בידיעות ישנות יחסית, מבחינת תוכנן.
יש בזה משהו. אולי הייתי צריך לתת שם עוד דוגמאות, כמו המידע על רופרט מרדוק שהוא אמר שיפרסם אם יאונה לו רע. הפואנטה היא שהוא עיתונאי ומאמין שצריך לפרסם (כמעט) הכל רק כשזה נוח לו ומסתדר עם האינטרסים שלו.