פולמוס צומטסקי | יש בגדים יפים. יש בגדים יקרים. יש בגדים מיוחדים. ספר אינו בגד
המשל הנו אחד הכלים הספרותיים העתיקים המוכרים לאדם. עוד בטרם כתבו ספרים סיפרו אנשים זה לזה משלים, בעיקר כדרך לחנך או לשם המחשת רעיון, לחיזוק מסר, לרוב על ידי שימוש בחיות או באנשים נחותים מאתנו, וזאת על מנת להביא את השומע או הקורא להבנת מוסר ההשכל. אך כדי שהמשל יוכל ללמדנו דבר על הנמשל (שהוא הנושא האמיתי של הסיפור כולו), עליו להיות שקול לו, דומה. לא כך הוא במקרה של הפוסט של רינה ארטשטיין “לספר הבא אזדקק לכסף, הרבה כסף“. ארטשטיין מספרת לנו סיפור על מעצבי הבגדים המפצירים בנו, הקונים, לרכוש את הבגדים בחנויות מעצבים בלבד. לא להתפתות לקניה ברשתות הזולות, הפוגעות בפרנסת התופרים, הגוזרים, מעצבי הבדים. ואנו, קוראי הפוסט, אמורים להקיש מכך על הנמשל – הסופרים שדורשים מאיתנו לרכוש ספרים ביוקר, בחנויות עצמאיות, לא אצל הרשתות הזולות.
ובכן משל אין כאן. אין דין סיפור אחד כסיפור שני. אלא אם כן (ואולי כך הדבר) משווה הכותבת בין בגד לספר. נכון, יש בגדים יפים, יש בגדים יקרים, יש בגדים מיוחדים, אך בגד בבסיסו הנו כסות לגוף. ניתן להגיע לאותה התוצאה – לא להיות עירומים – עם בגד זול ובגד יקר. ישנו כמובן עניין של העדפה אישית, נוחות, שיקולים של תקציב או תכתיבים חברתיים, אבל בסופו של דבר בגד זה… בגד. להשוות בגדים לספרים זה כמו להשוות אוכל למוזיקה. האחד מאפשר את החיים, השני הופך אותם יפים יותר, מלאים יותר, מעניינים יותר, מרגשים.
ולא נעצור כאן. אם נלך הלאה עם המשל, נאמר – רוצים אתם באמת להשוות את מצב העניינים בשוק הספרים הישראלי לשוק האופנה, נציג את הדברים כפי שהם. שתי רשתות אופנה, שמוכרות כמעט את כל הבגדים הנמכרים בארץ, שמכתיבות את המחיר שהן מוכנות לשלם עבור כל בגד שהן מוכרות בחנות, ללא קשר לאיכות, לרמת הגימור, לזמן העבודה שנדרש, למחיר החומרים. הרשתות רוצות למכור הרבה, ובזול, ולכן כל מי שבצר לו עוסק בעיצוב אופנה, בתפירה, בשיווק של בגדים, ימצא עצמו מחויב לשווק את מרכולתו ברשתות אלו, במחיר שהן מכתיבות, שהוא עבורם למעשה מחיר הפסד. וכך מתחילים המעצבים להשקיע פחות, לא להעסיק מודליסטים אלא לתכנן רק על הנייר, לתפור בבדים זולים, בתפירה מרושלת, להשקיע כמה שפחות זמן בכל בגד כדי להספיק לתפור כמה שיותר. משום שבמצב השוק שלהם כיום, הם עובדים בחינם. זו, אם תרצו, הצגה נכונה יותר של המשל.
ובכן, סופרים אולי אינם מורמים מעם, אבל הם בהחלט נמצאים בנישה מיוחדת. מה שנקרא – אמנות. ספרים נכתבים ונקראים לא מתוך צורך קיומי (אף שאני בטוחה שסופרים רבים ואף קוראים רבים יחלקו על אמירה זו) אלא מתוך רצון לתת לקיום משמעות, להכניס בו יופי, לבטא כאב, להעשיר, לרגש. אמנות היא הביטוי האמיתי של תרבות, ולאורך ההיסטוריה היה לה מקום מיוחד בחברה. אם אמנות, וספרות בתוכה, היתה צריכה להימדד על פי כללי השוק, כנראה היינו צופים כולנו באח הגדול וקוראים “ישראל היום”. מושגים כמו ניצול כסף אופטימלי אינם ראויים להיאמר בהקשר של צריכת אמנות. אם רוצים אתם ניצול מקסימלי של כספכם – קראו את ספר הטלפונים. הוא ארוך מאוד ומחולק בחינם.
כותבת הגב’ ארטשטיין שהיא, בעבור כספה, “מעדיפה ללכת על בטוח”. לא רוצה לשלם כסף רב (80 שקלים חדשים זה הרבה כסף? סרט בקולנוע עם בן הזוג עולה לפחות כך, לא כולל פופקורן ובייביסיטר) ולהתאכזב. אבל עכשיו, לשמחתה, היא יכולה לרכוש ארבעה ספרים במחיר של ספר אחד, מתוך מחשבה שאולי אחד יקלע לטעמה. כשאדם הולך לסרט הוא יכול לדעת בוודאות שהוא יהנה ממנו? כשהוא יושב בקונצרט, בהצגה, נכנס למוזיאון? אנשים צורכים תרבות לא כי זה “הימור בטוח”, אלא כי הם מאמינים שקיימת האפשרות שירגשו אותם, יפתיעו, ירוממו את נפשם. וכן, לפעמים יש אכזבות. לפעמים עוזבים קונצרט באמצע כי הנגינה או היצירה אינם משביעים רצון. זו לא סיבה להתחיל ללכת רק להופעות של כוכב נולד בקניון…
אז הסופרים נשלחים לעסוק בכתיבה כתחביב. בזמנם הפנוי. שימצאו עבודה אמיתית, משמונה עד שש, כמו כולם, ואז, אחרי שהם מכינים ארוחת ערב לילדים שלהם ומחליפים שתי מילים עם בני זוגם, שישבו לכתוב ספרות גדולה, כזו שתהיה שווה את 25 השקלים שלנו. אינני יודעת, כי מעולם לא כתבתי ספר, אבל יש לי תחושה שזה לא ממש עובד כך. כתיבה היא מלאכה שמצריכה התמסרות, ואף התייסרות. זו עבודה סזיפית, של ישיבה אינסופית ומאבק פנימי, של פרצי כתיבה ותקופות קיפאון. לא כולם יכולים לעשות את זה, ואלו שכן משלמים בדרך כלל מחיר על בחירתם. אין בטחון בעבודה, אין קביעות, אין וודאות שקיים עוד סיפור שתוכל לספר. זו עבודה של בדידות, ופחד, ולעיתים סיפוק. וכמובן שרצונו הגדול ביותר של הסופר הוא שיקראו את ספרו. ולא שניים או שלושה קוראים מוערכים, אלא אלפים. שידברו על הספר, שהוא יעיר משהו באנשים, יצית את הדמיון. אבל לא בחינם. אף אחד לא רוצה לעבוד בחינם.
אדבר על משהו שאני כן מבינה בו קצת – תרגום והוצאה לאור. עבודת המתרגם דומה במידה מסוימת לעבודת הסופר. המתרגם יושב חודשים (כן, חודשים!) ליד המחשב, נאבק בכל מלה, בכל משפט, בכל פסקה, מנסה בכל כוחו להביא את הרוח, הניואנסים, ולא רק את המשמעות המילולית. המתרגם נלחם בכל רגע לבל ייקרא תרגומו כתרגום. הוא משקיע את נשמתו כדי שהחיים שהפיח הסופר בדמויות, בסיטואציות, בסיפור כולו, יעברו גם אל קורא התרגום. שלא תפגע החוויה, שלא תפגע האמנות. אחרי המתרגם, יושב העורך, ולאורך שבועות מתווכח עם המתרגם על כל משפט, על דקויות, עד שהם מסכימים על נוסח. ואז יש הגהות, וסידור לדפוס, והגהה נוספת, ופגישות עם גרפיקאים, ובחירת פונט, ושליחה לבית הדפוס. כל העבודה הזו נעשית על מנת להביא לך – הקוראת הביקורתית – ספר טוב ככל שניתן. כתוב בשפה רהוטה, נטול שגיאות, זורם וקולח, בפונט נעים לעין, בניר איכותי, בכריכה שתתגאי להניח בספרייתך. כל זה עבור…. 15 שקלים חדשים לספר. במקרה הטוב.
נחלק אפוא את הסכום הזה בין הסופר או המתרגם, העורך, המגיהה, הסדר, הגרפיקאי, הדפוס (כולל עלויות הדפוס). אחסוך מכם את התרגיל המורכב – כדי להצדיק את קיומו ספר צריך למכור סדר גודל של 5,000- 10,000 עותקים. אחרת, עבדת בהתנדבות, שילמת משכורות (רעב), ויצאת מופסדת.
וכל זאת למה? כי ספרים נמכרים במשקל.
אז נחזור רגע למשל של ארטשטיין, ונבין מה יקרה לאיכות היצירה אם המצב יוותר כמו שהוא, אם צומטסקי ימשיכו לנווט את הספינה הזו. האמנות טובעת. כל מה שיישאר זה ספרות זולה.
אבל היי, תמיד יש את האח הגדול.

הפרקים הקודמים של פולמוס צומטסקי בחדר 404:
• לספר הבא אזדקק לכסף, הרבה כסף // רינה ארטשטיין
• חוק הספרים המחורר יפגע במו”לים ובסופרים // רני גרף
• סופרים, תבעטו בצומטסקי ובמו”לים // יהונתן קלינגר
איור פלסטלינה: טופי סטולר. לוגו צומטסקי: אני (cc-by-sa).
תגובות
8 תגובות לפוסט “פולמוס צומטסקי | יש בגדים יפים. יש בגדים יקרים. יש בגדים מיוחדים. ספר אינו בגד”
פרסום תגובה
עליך להתחבר כדי להגיב.
את כותבת ש”אם צומטסקי ימשיכו לנווט את הספינה הזו. האמנות טובעת. כל מה שיישאר זה ספרות זולה אבל היי, תמיד יש את האח הגדול”
זה טיעון קצת בעייתי כי חלק מתופעות הלוואי של המבצעים האגרסיבים של צומטסקי זה שאנשים קוראים יותר. ספר הפך למתנה מאוד פופולרית, אנשים קונים גם לעצמם יותר ויש מאות יצירות מופת שניתן להשיג מאוד בזול.
ללא קשר ברורה לי הבעיה (“הרעבת” סופרים שלא נמכרים במבצע, תמלוגים נמוכים, ריכוזיות וכו’)
לפי הרטוריקה הזו הסופרים צריכים לקבץ נדבות.
אני ממליץ לכל מי שרוצה לתמוך ביוצרים (מכל הסוגים) ישירות לתמוך בהם. לדוגמה: http://flattr.com .
אבל יכול להיות שהרטוריקה הזו סתם מוגזמת.
טענה שלא ראיתי כאן – לרוב, דואפול מהסוג הזה גורם להעלאת מחירים, וכאן הוא דווקא גורם לירידת מחירים. כשהמחירים יורדים, גם החנויות מקבלות פחות. נראה, אם כך, שהמחירים כיום (ולא מדובר ב-25 שקלים, שהם מבצעים עיתיים על מספר מועט של ספרים, אלא לרוב בסביבות ה-40 שקלים לספר) הם המחיר שבו שוק הספרים מגלגל הכי הרבה כסף. כלומר, העלאת המחיר תגרום כנראה לירידה בתזרים המזומנים.
הבעיה, אם כך, היא כנראה בחלוקת ההכנסות בין החנויות לבין ההוצאה/סופרים. הפתרון הוא כנראה בערוצי הפצה אלטרנטיביים. חנויות ספרים קטנות הם פתרון לא זמין ונוח למרבית האנשים, אז אפשרות אולי מוצלחת יותר היא חנות אונליין טובה ותחרותית (בניגוד לחנויות האונליין המקרטעות של הרשתות). חנות כזו תוכל למכור את אותם הספרים באותו המחיר (40-50 ש”ח, ופחות לגירסא הדיגיטלית), אבל לגזור קופון הרבה יותר קטן (נניח 20-25 אחוז). החלק של הסופרים וההוצאות אמור לגדול מבלי להשפיע על העלות ללקוח.
אנונימוס, תבחין בין “אנשים מחזיקים בבעלותם יותר ספרים” לבין “אנשים קוראים יותר ספרים”.
פעם, אנשים קראו ספרים בספריות. הם שילמו פחות מ 25 שקל פר ספר. הרבה פחות. בכל זאת, כתבו ספרים, וקראו אותם.
אם ימכרו ספרים ב 80 ש”ח, אז אנשים יקנו פחות ספרים.
כי יש לי משהו אחר לעשות ב 80 ש”ח. אולי ספר של סופר ידוע שאני מחכה לו אקנה ב 80 ש”ח (כנראה שלא). סופר צעיר ומתחיל? בחיים לא.
[…] סופרים, תבעטו בצומטסקי ובמו”לים // יהונתן קלינגר • ספר אינו בגד // ענת קרמנר וינשטיין • ביקור ב”דוקטור ספר” // יהונתן […]
[…] • סופרים, תבעטו בצומטסקי ובמו”לים // יהונתן קלינגר • ספר אינו בגד // ענת קרמנר וינשטיין • ביקור ב”דוקטור ספר” // יהונתן זילבר • מבחר תרגומי […]
[…] • סופרים, תבעטו בצומטסקי ובמו”לים // יהונתן קלינגר • ספר אינו בגד // ענת קרמנר וינשטיין • ביקור ב”דוקטור ספר” // יהונתן זילבר • מבחר תרגומי […]