איך עוקפים את חוק הספרים? מחכירים אותם בליסינג
רותם סלע, בעל הוצאת “סלע מאיר”, הוא מתנגד אקטיבי לחוק הספרים, שאוסר מתן הנחה על ספרים בשנה וחצי הראשונות לצאתם. אקטיבי במובן שהוא מכר ספרים בהנחה לפני תום תקופת האיסור, עשה זאת במופגן בכוונה, נתפס ונקנס. סלע ממשיך להילחם בחוק כדי למנוע מהמדינה לקבוע לו באיזה מחיר למכור את הספרים, אבל עכשיו הוא עושה זאת באופן חוקי – במקום למכור את הספרים, הוא מחכיר אותם בליסינג.
“המדינה החליטה שטוב מדי לחיות פה – הציפורים מצייצות, הדשאים מוריקים, ברנפלקס, ביבי – אז היא העבירה חוק שהטיס מעלה את מחירי הספרים”, אומר סלע. 
“בעקבות האיסור על ההנחות, בשבוע הספר האחרון קבלתי 12,000 ש”ח קנס על מכירת ספרים בהנחה, לאחר שהממונה על חוק הספרים החליט שעברתי על החוק.
אני אזרח שומר חוק, ומצד שני מו”ל שמעוניין להנגיש את תוצריו להמונים – כך שהעתקתי פרקטיקה שנהוגה בענפים עסקיים אחרים בהם מוצרים יקרים: ליסינג – החכרה, כדוגמת ליסינג ברכבים או משכנתא בדירות. בענפים כאלו נעשה שימוש בפתרונות פיננסיים יחודיים שמטרתם לאפשר לציבור הרחב לרכוש אותם. במדינת ישראל, בזכות לימור לבנת, גם בשביל ספרים צריך ליסינג”.
איך זה עובד?
“הלקוח מקבל את הספר לתקופת זמן מוגבלת אך משמעותית – במקרה זה 3 או 5 שנים, ולאחר תקופת זמן זו יכול לבחור – שדרוג לספר חדש, רכישה במחיר השוק (על פי הביקוש שיהיה לספר באותו זמן) או מסירה בחזרה של הספר. הלקוח מקבל ספר, אני מקבל חבר במועדון לקוחות, מישהו לשמור איתו על קשר, ועל הדרך מגחיך חוק מגוחך ומרושע ומשקף את מטרתו האמיתית: העלאה מלאכותית של מחירי הספרים”.
כך הלקוח יכול לקבל את הספר לידיו בתקופה שבה החוק אוסר למכור אותו בהנחה, ובכל זאת לשלם עליו מחיר מוזל, וזאת מבלי שהמו”ל גובה את המחיר המוזל בתקופה האסורה. סלע מציע להחכרה בשיטה זו את התרגום הטרי לעברית לספר “הוא חזר” של טימור ורמש, שמספר על אדולף היטלר אשר מתעורר משינה ארוכה ב-2011 לגרמניה משונה מאוד עבורו. מחיר הספר על העטיפה (המחיר המוגן על פי חוק) הוא 69 שקלים, בליסינג ל-5 שנים ב-50 שקל ובליסינג ל-3 שנים ב-39 שקלים. בתום 3-5 שנים, ספק אם מישהו מהצדדים יטרח לבצע פעולה כלשהי בקשר לעיסקה, וזו ודאי הכוונה של סלע. למה לא לקבוע מראש את מחיר הספר ל-50 או 39 שקלים? כנראה כי למו”ל דרושה אפשרות לגמישות בתמחור – מחיר אחד כשהוא מוכר את הספר ישירות דרך האתר, ומחיר גבוה יותר כשהוא מוכר דרך חנות ספרים, שלוקחת ממנו עמלה; וכדי לאפשר לו להוריד את המחיר בהדרגה ככל שהזמן עובר.
סלע כל כך משוכנע שההאק המשפטי שלו יעבוד שהוא הציג אותו לאחראים על החוק. “הופעתי בנובמבר בפני ועדת רגב, שדנה בחוק ואשר אחד מחבריה הוא דני טל, הממונה על החוק. לפני שיצאתי, לאחר ההצגה של מחשבותי על החוק, עצר אותי טל ובפני חברי הועדה ביקש שאספר על הסדר הליסינג. פרסתי בפני חברי הועדה (ומר טל) את פרטי המבצע. מאז ועד היום לא קבלתי לא קנס ולא התרעה. בנוסף על ייעוץ משפטי שקבלתי ההצעה עומדת בדרישות החוק. אחרי הכל, עדיין מותר להשכיר ספרים בישראל (עם דגש על עדיין). מדינת ישראל אסרה למכור ספרים בהנחה מסיבות שמעבר לבינתי, היא לא אסרה להשכיר ספרים לטווח ארוך. נקודה”.
סטימצקי חייבים לי 136,498 שקל, מחלקים בונוסים לבכירים, רוצים שאדפיס להם עוד ספרים על חשבוני
אז לאחר שרשת “סטימצקי” הזמינה ממני לפני יומיים עותקים נוספים מספר הנוער החדש שלנו, “כעורים” (שהיה האחרון שסיפקנו להם לפני עצירת כל אספקה נוספת לרשת), שלחתי להם הבוקר מכתב המסביר מדוע, בשלב זה, לא נוכל לספק להם עותקים נוספים. הנה המכתב.
לכבוד רויטל ויסלזון, איציק שלו
הנדון: הזמנת עותקים נוספים מספר הנוער ״כעורים״שמחתי לקבל את הזמנתכם לעותקים נוספים של ספר הנוער המצליח כעורים. ספר זה הוא אחד מרבי המכר של הוצאת גרף, והעובדה כי אתם מזמינים עותקים נוספים מהספר מלמדת כי גם אתם מודעים לכך. מכירת ספר זה, כמו גם מכירתם של ספרים נוספים מבית גרף (כגון ספרי פרסי ג׳קסון ונוספים) תניב תזרים נאה הן לחנויות המוכרות את הספרים, ובהן רשת סטימצקי, והן להוצאת גרף המוציאה ספרים אלה ורבים נוספים לאור. הזמנה זו שימחה אותנו, בהוצאת גרף, במיוחד בימים אלה כאשר מתרבים הפרסומים בכל אמצעי התקשורת כי מצבה של רשת סטימצקי נמצא על עברי פי פחת, וכאשר רשת סטימצקי עצמה הודיעה לנו כי החוב שלה כלפי הוצאת גרף (העומד כרגע על 136,498 ש״ח, וזאת מבלי שהוספנו את מכירות שבוע הספר שמן הסתם יגדילו חוב זה באופן משמעותי) ישולם רק בחלקו (כרגע אתם טוענים כי תוכלו לשלם רק במידה ואעניק לכם ״תספורת״ של 30%) וגם את שארית זו תשלמו רק לאורך שישה חודשים, אם בכלל. שהרי אין יודע אם לא תיקלעו למצוקה תזרימית נוספת כבר בעתיד הקרוב, מצוקה שתחייב אתכם לבקש תספורת נוספת מאותם 136,498 ש״ח שאתם חייבים להוצאת גרף.
למרות כל הדברים הללו, נשמח לספק לכם את הזמנתכם עבור רב המכר כעורים. יחד עם זאת, כיון שהחוב שלכם כלפי הוצאת גרף עומד כרגע, כאמור, על 136,498 ש״ח וכל הפרסומים מלמדים כי מהכספים שאתם חייבים להוצאת גרף עבור הספרים שלה שמכרתם בחנויות סטימצקי בחרתם להעניק בונוסים נדיבים לאנשי ההנהלה הבכירה של סטימצקי, בונוסים שלטענתכם מוענקים על ניהול מוצלח ועמידה ביעדים, הרי שאין לי ספק כי במסגרת ניהול כה מוצלח זה והעמידה הכה איתנה ביעדי המכירות שהצבתם לעצמכם, הקצבתם גם את הסכומים המיועדים לתשלום להוצאת גרף, שהינה ספק ותיק שלכם מזה שנים לא מעטות. במידה ואכן כך הדבר, אני אשמח לקבל את תשלום החוב שלכם כלפי הוצאת גרף (חוב, שכפי שכבר הוזכר פה עומד כרגע על 136,498 ש״ח).
כמי שמצויים בעסקי הספרים זמן רב (מאז 1928 טוענים שלטי הפרסומת היקרים שלכם), וכמי שחולשים על נתח שוק משמעותי ביותר, אתם בוודאי יודעים ומודעים לכך כי הוצאות ספרים הפועלות בצורה שקולה וראויה מתבססות על תזרים מזומנים הנשען על החזר השקעה בתמורה כספית ולא על הגדלת השקעה ללא תמורה.
שהרי מימון הוצאת הדפסות נוספות של הספר כעורים אותו ביקשתם (כדי להגדיל את התזרים שלכם עצמכם) יחייב את הוצאת גרף בהוצאה כספית ניכרת נוספת. הוצאת גרף, שאמונה גם היא על ניהול מוצלח ואחראי, אינה מוצאת הגיון כלכלי כלשהו במימון מהדורות נוספות מספריה ללא שיתקבלו בקופתה תקבולי מכירות בגין מהדורות קודמות. ואם כבר עוסקים בהגיון כלכלי, הרי שהוצאת גרף לוקחת ברצינות רבה את התחייבויותיה כלפי הספקים שלה והלקוחות שלה, ולכן אין נוהגים בהוצאת גרף לקחת בונוסים שמנים או שכר גבוה ובמקום זאת מעדיפים להשקיע את התקבולים המתקבלים מהחנויות בהדפסת והפקת ספרים חדשים ומהדורות נוספות לרבי המכר המוכרים של בית ההוצאה.
כמי שמעורים בניהול עסקי מוצלח ואחראי אתם בוודאי מודעים לכך כי הוצאות כספיות קשורות קשר בל ינתק להכנסות כספיות מתאימות. לכן, כל עוד לא יכוסה החוב של רשת סטימצקי בקופת חברת ההפצה של גרף, לא נוכל – לצערנו – לספק לכם את ההזמנה האמורה.
בניגוד ליכולותיה של רשת סטימצקי ליטול כספים השייכים לאחרים, לעשות בהם כבשלהם ואז לדרוש עוד, להוצאת גרף אין את הרצון ועזות המצח לנצל את ספקיה ולקוחותיה באופן כל כך ציני. בשולי הדברים אציין כי גם את בקשתכם ל״תספורת״ של 30% שתלווה בפריסת שארית החוב ל 6 תשלומים חודשיים לא טרחתם ללוות בביטחונות מטעם הבעלים , למרות שנשאלתם על כך, והדבר תמוה כשלעצמו, בלשון המעטה.
כאמור: עם קבלת התשלום ע״ס 136,498 ש״ח הוצאת גרף יותר מתשמח להדפיס את העותקים שהזמנתם, לספק אותם לרשת סטימצקי במהירות האפשרית ובכך לתרום להגדלת תזרים המזומנים הן של סטימצקי והן של גרף.
כיון שבימים אלה נראה כי סטימצקי חפצה לצאת לדרך חדשה שכולנו מייחלים להצלחתה, הוצאת גרף תשמח אם החוב של סטימצקי לגרף יכוסה במהירות האפשרית על מנת שיתאפשר גם לנו, בהוצאת גרף, לתרום ולו במעט להצלחתה של דרך זו.
בברכת יום טוב ובהצלחה לכולנו,
רני גרף, מו״ל ועורך ראשי
גרף הוצאה לאור
רני גרף הוא העורך והמו”ל של הוצאת “גרף”, הוצאת ספרים עצמאית המתמחה בפרסום ספרי נוער, מדע בדיוני ופנטסיה וספרים טובים מכל סוגה שהיא. ההוצאה הוקמה בשנת 2004 ועד כה פרסמה למעלה מארבעים ספרים, רבים מהם שהו שבועות ארוכים ברשימות רבי המכר. גרף כתב על החלפת מבצעים תוך דפיקת המו”לים והסופרים בגליון יולי 2012
מעשה צומטסקי (ש”ע): הזמנת אלפי ספרים למבצע 3 ב-96 והחלפת המבצע ל-4 ב-100 תוך דפיקת המו”לים והסופרים | פולמוס צומטסקי
חודש סוער עבר על הוצאת גרף הקטנה במים הסוערים של המו”לות הישראלית. יוני 2012 ייזכר כחודש בו בחרה סטימצקי, אחת משתי רשתות חנויות הספרים, לפתוח במלחמת עולם עם הרשת המקבילה, צומת ספרים. ואת המלחמה הזו החליטה סטימצקי לעשות על חשבוני. כך ממש (ולא, אני לא כזה מיוחד: הרשת לא הפלתה מו”לים אחרים ועשתה זאת גם על חשבונם. או לפחות חלק מהם). כרגיל, כשמישהו מחליט שאני מספיק חשוב כדי לממן דרכי מלחמת עולם אני חש גאווה עצומה, וישר מכניס יד לכיס העמוק שלי (משרד האוצר והממונה על ההגבלים העסקיים, דיויד גילה, חושבים שיש לי כזה – ועל כך בהמשך) ומממן בגאווה את הקרב עם שיר חדש בלב. או כך, לפחות, סבורים בהנהלת סטימצקי. האם החליטה הנהלת סטימצקי לשבור את הכלים משום ש”הריחה” את חוק הספרים המתקרב ורצתה לעשות קופה רגע לפני שהחוק לא יאפשר לה לעשות זאת באמצעים לא הוגנים? האם החוק החל לעבור הליכי חקיקה ראשוניים משום שזעקת המו”לים על מעשה הגזל של הנהלת סטימצקי עלתה הפעם גבוה יותר מהרגיל ונפלה על אוזניים קשובות במסדרונות הכוח של הממשלה והכנסת? ביצה או תרנגולת? אין לדעת.
חודש יוני 2012 ייזכר גם כמועד בו חוק הספרים המדובר, או בשמו הרשמי “החוק להגנת הסופרים והספרות בישראל”, נכנס, סוף סוף, להליכי חקיקה. וטוב שכך. לו היה דיויד גילה, הממונה על ההגבלים העסקיים, ממלא את תפקידו כיאות, יתכן ולא היה צורך בחוק. אבל גילה בוגד בתפקידו ובציבור (ולאחרונה אף חטף על כך סטירת לחי מצלצלת משר התמ”ת, שלום שמחון, הממונה עליו) ובתנאים שנוצרו אין ברירה אלא להעביר את החוק, גם אם עדיין יש בו בעיות, כפי שטענתי בפוסט קודם שפרסמתי ממש פה רגע לפני פרוץ הסערה.
חודש יוני 2012 ייזכר, לפחות אצלי, כחודש בו נוכחתי במו עיני בפעולתה של מכונת הדיסאינפורמציה האדירה שמפעילים משרד האוצר והממונה על ההגבלים העסקיים כשנדמה להם שעומד לעבור חוק שהוא לצנינים בעיניהם. שר האוצר, יובל שטייניץ, אולי הכריז רפות שהוא בעד החוק (לא היתה לו ברירה, למסכן, לאחר שאדונו – בנימין נתניהו – הכריז על תמיכה בחוק ואף מיהר לפוטו אופ עם כמה סופרים פוטוגניים במיוחד), אבל באותם רגעים ממש החלו אנשי יחסי הציבור של האוצר ואנשי יחסי הציבור של הממונה על ההגבלים העסקיים לטפטף אמירות שקריות לתקשורת, ולפתע פתאום החלו להתפרסם מאמרי דעה “אובייקטיביים” כנגד החוק המתגבש. כולם מאת כלכלנים בכירים יותר ופחות. מאמרי דעה בעלי דעה הפוכה מאת כלכלנים התומכים בחוק (ויש כאלה לא מעט) דווקא לא התפרסמו. דוגמאות? בבקשה.
מי ישלם את מחיר חוק הספרים, שואלים בדה מרקר. וממהרים להשיב: אתם. כלומר: הצרכנים. מתעלמים לחלוטין מהעובדה שאם החוק לא יעבור, לצרכנים יהיו הרבה פחות ספרים לשלם עליהם. מתעלמים לחלוטין מהעובדה שתחרות (שהיא דבר מבורך) אין פירושה הבאה של יצרנים לסף פשיטת רגל ומעבר. פגיעה בצרכנים ובסופרים, ממהרים להכריז בגלובס. מזל שרון יניב, גם הוא מו”ל קטן (ובניגוד אלי, אף טרי) כתב מאמר תגובה בפייסבוק (וחבל עוד יותר שאף אחד בגלובס לא ראה לנכון להביא מאמר הנוקט בעמדה הפוכה). חוק הספרים הבולשביקי, לא פחות, מכריז נחמיה שטרסלר ב”הארץ”, וגורם לי לתהות אם הוא בכלל מבין את משמעות המושג בולשביזם. העובדה שכל מאמרי הדעה ה”אובקייטיביים” הללו מתפרסמים כמעט במקביל להצהרות המתנגדות לחוק מטעם משרד האוצר והממונה על ההגבלים גורמת לי לתהות אם היתה פה מעורבות של אנשי יחסי הציבור של אותם משרדים. העובדה שחלק לא קטן מכותבי המאמרים הללו (למשל, דוד תדמור) קשורים או היו קשורים למשרד האוצר ולמשרד הממונה על ההגבלים חייבת לגרום להרמת גבה, לכל הפחות.
הייתי פוצח פה בכמה מילים על הכלכלה של יצור ושיווק ספרים, אבל שותפתי לפשע, גילי בר-הלל, כבר עשתה זאת בפוסט בהיר ונהיר במיוחד, “למה ספרים עולים כסף“. עכשיו, לאחר שהבנתם והפנמתם את העקרונות, אפשר לפצוח בסיפור המעשה ולהבין מדוע גם אני, שסבור כי יש בחוק המוצע חורים רבים (שמתמעטים והולכים, כך נראה, לא מעט בזכותה של שרת התרבות לימור לבנת) חושב שחייבים שהחוק הוא צו השעה. וכמה שיותר מהר.
מ-3 ב-96 ל-4 ב-100 בעשר שניות
את שורשי הדרמה שהתחוללה בחודש יוני, אפשר כבר למצוא חודש לפני כן. בתחילת מאי יצאה סטימצקי במבצע 3 ספרים ב-96 שקל. לי כמו”ל לא נשאר הרבה בכיס במבצע רצחני שכזה. ואני עוד נחשב למו”ל מצליח, כזה שספריו נשארים שבועות ארוכים ברשימות רבי המכר. כאשר שתי רשתות הספרים יוצאת במבצע כזה (והן תמיד עושות זאת יחד, בתיאום מושלם, לתשומת לב הממונה על ההגבלים העסקיים או מי שזה לא יהיה שאמור לפקח על ביזור, תחרות ותיאום מחירים במשק הישראלי), יש בפניי שתי ברירות: להשתתף במבצע או לא. הבחירה היא תמיד שלי. לכל אחת מהאפשרויות יש השלכות. אם אני בוחר להשתתף במבצע המשותף של סטימצקי וצומת ספרים, ספריי יוצגו בשולחנות הכוח של מרכז החנות, יקבלו חשיפה גדולה עד אדירה, והמחזור הכספי שלי יעלה, גם אם על כל עותק אני אקבל מחיר סמרטוטי הקרוב למחיר הפסד. לפעמים אפילו מחיר הפסד של ממש. לו אבחר לא להשתתף במבצע, כל עותק ימכר במחיר מלא ואני אקבל מחיר רווחי, אבל ספריי לא יראו את שולחנות הכוח שבמרכז החנות, אלא ידחפו אל מחוזות העולם השלישי של המדפים האחוריים, והכמות שתימכר לא תהיה אפילו זעומה. היא תהיה אפסית. בערך 2-5 עותקים בחודש בכל הרשתות והחנויות גם יחד. שכרי יהיה בהפסדי. ושתי רשתות חנויות הספרים, אלו הידועות בשמן המשותף צומטסקי, עורכות מבצעים כל השנה. למעשה, קשה לזכור מתי קנה פה מישהו ספר במחיר מלא. פעם זהו מבצע “ממותן” של אחד ועוד אחד, פעם שלושה במאה, והרצחני מכולם עד כה: ארבעה במאה.
צומת ספרים הגדילה עשות ויצאה במבצע משותף עם רשת רהיטים זולה ופופולרית: 3 ב-99 + 50 שקל מתנה לקניית מדף לספרים. יותר מכך: צומת יצאה במסע פרסום נרחב, שמן הסתם עלה לה הון: מודעות ענק בכל העיתונים ושלט עוד יותר ענק מעל נתיבי איילון.
בחזרה לסטימצקי: זו הזמינה ממני (ומן הסתם גם ממו”לים נוספים) הזמנה גדולה במיוחד לחודש יוני, הלא הוא “חודש הספר” ברשת המתואמת צומטסקי, הזמנה שכללה אלפי עותקים. כמות כזו של עותקים אינה שוכבת סתם כך במחסנים כמלאי יקר ערך שאינו מצוי בחנויות. כשמגיעה הזמנה כזו יש להדפיס. הדפסה בכמות כזו עולה הרבה מאד כסף. מאות אלפי שקלים.
סטימצקי אף הודיעה כי הספרים הללו מיועדים למבצע חודש יוני שלהם שיהיה זהה לזה של חודש מאי, 3 ב-96, כאשר אני, המו”ל, מקבל 20 שקל לעותק שנמכר. לאחר הורדת מע”מ ועמלת הפצה נשארים בידיי כ-12-13 שקלים, שמהם אני אמור לממן את עלות ייצור העותק: דפוס, תמלוגים לסופר, תשלומים למתרגם, עורך, מגיה, יחסי ציבור ועוד. בסופו של תהליך יישארו בידיי בין שקל לשניים מהם אני אמור לכסות גם את עלות העבודה שלי וגם להרוויח. כמעט בלתי אפשרי אבל כמעט מאוזן.
אלא שלא הייתי בטוח. ולכן ביקשתי מהנהלת סטימצקי הבהרה נוספת לפני שאני מוריד את הספרים לדפוס. ואכן הגיעה הבהרה מרגיעה כי זה המבצע והוא אינו עתיד להשתנות.
הדפסתי. שלחתי למחסני סטימצקי. שילמתי לספקים. אפילו הייתי רגוע. “המזל שלי”, כך אמרתי לעצמי, “שהספרים שלי מוכרים היטב. אלפי עותקים בחודש. חלקם אף ברשימות רבי המכר. סכנת ההחזרות מהחנויות קטנה למדי. ההשקעה תוחזר תוך חודש עד חודשיים, ואולי אפילו אצא ברווח זעום”. למותר לציין שלו הייתי יודע שהמבצע יהיה אחר הייתי בוחר שלא להשתתף במבצע ולא להדפיס כמות כזו של ספרים.
וזה היה השלב שבו הנהלת סטימצקי נכנסה לאמוק.
יום ראשון, ה-3 ביוני 2012, דווקא התחיל רגוע. הלחץ האדיר שלקראת שבוע הספר כבר חלף. בשבוע הקודם השלמתי את כמות ההדפסות האדירה שנדרשה לכסות את ההזמנות של חנויות הספרים, משתי הרשתות. הספרים כבר החלו בפיזור לחנויות צומת ונשלחו למחסן המרכזי של סטימצקי. הצ’קים ועליהם הסכומים הגדולים (מאות אלפים כבר אמרנו?) כבר סופקו לבתי הדפוס. ידענו מה המבצע ואף קיבלנו הבהרה מהנהלת סטימצקי שהוא לא ישתנה, ולא נותר אלא לחכות לפתיחת הירידים שלושה ימים מאוחר יותר. בחנויות כבר החלו מכירות שבוע הספר. אפילו הציפורים מחוץ לחלון ביתי צייצו. התחלה רגועה לחודש שבוע הספר. התחלה רגועה כמו שרק סרט אסונות בנוי היטב יכול לנפק. ואז הגיע צלצול הטלפון.
“הגיע מייל מסטימצקי”, מוסרים לי מההפצה. “הם שינו את המבצע ל-4 ב-100. התמורה על כל עותק למו”ל: 16 שקל (במקום 20)”. אני עושה חישוב מהיר בראש, והפאניקה מתחילה להזדחל במעלה הגב.
ב-16 שקלילעותק, מינוס מע”מ ועמלת הפצה, אני נשאר עם בערך 9-10 שקלים לעותק. עלות היצור: 10-11 שקל. כלומר: אני בהפסד. יש לי, כמובן, את הברירה שלא להיכנס למבצע (תמיד יש את הברירה הזו, חוזרים ומדגישים אנשי הרשתות, סטימצקי וצומת כאחד), אבל אז אפילו חלק מההשקעה לא יוחזר, והבור שאכנס אליו יהיה גדול עוד יותר.
אל הפאניקה מצטרף גם זעם: הרי ביקשתי הבהרה. ובדיוק מהסיבה הזו. לו היו אומרים לי בסטימצקי ישירות שהמבצע ישתנה, או עלול להשתנות, הייתי בוחר שלא להדפיס חלק מהספרים הללו. לא הייתי נכנס לבור חסר תחתית. התחושה היא של אונס ברוטאלי. חדירה עמוקה. הנהלת הרשת הכניסה יד לכיס שלי ולקחה משם כסף מבלי לבקש את רשותי. הוסיפו לכך את העובדה ששתי הרשתות, צומת וסטימצקי, משלמות בשוטף + 100 וכמה ימים, מנהג שמכריח אותי לקחת הלוואות על חשבון כספים עתידיים ולשלם הוצאות מימון בשווי של כ-10%, ותבינו את גודל המעשה.
שעתיים מאוחר יותר הודיעה הרשת המקבילה, צומת ספרים, על מבצע זהה. הפתעה אמיתית. רק בהנהלת סטימצקי, כך נראה, באמת הופתעו מהמהלך של צומת (הנהלת סטימצקי סברה, מן הסתם, שלאחר שצומת השקיעה הון במסע פרסום על המבצע שלה היא כבר לא תחזור בה. הנהלת סטימצקי חשבה, מן הסתם, שכך היא תלכוד – ברגע האחרון – את כל הלקוחות הפוטנציאליים של צומת לחודש שבוע הספר. הנהלת סטימצקי, שנמצאת בעסק הזה של מכירת ספרים כבר עשור או שניים, לא הסיקה מסקנות מכל מאות הפעמים הקודמות שבהן כל אחת מהרשתות מיהרה להשוות מבצע דקות לאחר שהאחרת הכריזה על אחד).
דיויד גילה, הממונה על ההגבלים – אתה קורא את זה?
זילות הספר, עכשיו במבצע
זה היה הרגע בו החלה החגיגה התקשורתית. מו”לים מכל הכיוונים התראיינו לכל כלי תקשורת אפשרי. אני עצמי מצאתי את עצמי פוקד אולפני טלוויזיה ומתראיין לעיתונים שכלל לא ידעתי שהיו מודעים לקיומי. פתאום כולם התעניינו במצבו של מו”ל קטן ודעתו על חוק הספרים. זה היה מחמיא. זה היה מעייף. וזה היה חשוב.
כי אם היה משהו שהמקרה הזה לימד, הרי הוא שחוק הספרים נחוץ מאין כמוהו. ובדחיפות. דעתי על החוק לא השתנתה: הוא זקוק למקצה שיפורים דחוף. העובדה שבגרסאותיו הקודמות הכיל מרכיבים חשובים שנעלמו ולא היו (ושוב אני חייב לחזור ולתהות: מי הלוביסטים האחראים לכך? מטעם מי הם פעלו?) מדאיגה ומתמיהה. אבל דבר אחד ברור: במדינה שבה השוק כבר אינו שוק חופשי; במדינה שבה מכריחים ספקים להפסיד או לפשוט רגל; במדינה בה הממונה על ההגבלים העסקיים אינו עושה דבר (ולא רק בתחום הזה) ואף סבור שמתקיימת תחרות בריאה וכי “המו”לים רק מחפשים רווח אישי” (משל לא היו אנשי עסקים), ומתעלם לחלוטין מהעובדות בשטח; במדינה בה אותו ממונה עושה יד אחת עם משרד האוצר ומתנגד חריפות לחוק (בניגוד גמור לדעתו של אחד מקודמיו בתפקיד); במדינה כזו יש צורך דחוף בחוק להגנת הספרות והספרים, גם אם הוא פגום.
ואכן, בלב אותה מהומה תקשורתית עבר החוק את המשוכה הראשוית של ועדת השרים לענייני חקיקה. האם זה קרה משום שהתעוררה סערה בעקבות מעשה הסחטנות של הנהלת סטימצקי? או שמא הנהלת סטימצקי מצאה את עצמה במצוקה כה גדולה (תזרימית? אחרת?) שניסתה לסחוט עוד כמה שקלים לקופתה המידלדת לפני שיעבור החוק?
על הפאניקה ששורה בהנהלת סטימצקי ניתן ללמוד מהראיון המוזר שהעניקה איריס בראל, מנכ”לית הרשת, לצליל אברהם במוסף 7 לילות של ידיעות אחרונות, שהתפרסם במהלך שבוע הספר (15.6.2012). ראיון שבמהלכו נאמרו אמירות מוזרות וסותרות , לפעמים אפילו באותה הפיסקה.
מבחר ציטוטים:
“לא ישנתי כל הלילה”, אומרת בראל. “פחדתי מה יהיה, מה יגידו המו”לים” (בצדק לא ישנה. ככה זה כשמבטיחים דבר אחד ואז לא מקיימים).
“ביני ובין המו”לים יש ברית דמים. ויחד עם זה הם צריכים להבין את המצב שלי”, ממשיכה בראל ואומרת. ומה עם המצב שלי, גב’ בראל? מדוע שאני אבין את הבעיות שלך אם את מסרבת להבין את שלי? מצטער, לא משתתף בצערך. ואגב, גם לא בצערו של מנכ”ל הרשת השניה. אם במשך שנים את משלמת לי בשוטף רצחני שמכניס אותי לסיחרור תזרימי, גב’ בראל, מדוע שאעניק לך קמצוץ של הבנה? אם הנהלת הרשת שאת עומדת בראשה מבטיחה דבר אחד ואז לא מקיימת, באיזה זכות את מבקשת את ההבנה שלי?
בהמשך הכתבה ממשיכה בראל ואומרת כי סטימצקי אינה רשת קמעונאית (כך ממש): “אני לא מציעה… קמעונאות. אני מציעה… את סטימצקי”. רגע: סטימצקי זו לא קמעונאות? אז אם כך מדוע סטימצקי מתנהגת כתגרנית בשוק? מדוע סטימצקי ממהרת להשוות מבצעים? ואם זה לא מספיק ברור בתשובה לשאלה: “אז כמה שצומת יירדו את תרדי יותר נמוך?” עונה בראל: “כל דבר שהם יעשו אני אעשה יותר טוב”.
והפיסקה הסכיזופרנית מכולן:
“ש: אז יש בעיה של זילות הספר?
ת: חד משמעית. חד משמעית.
ש: לא תעשי ספר בשני שקל?
ת: אני אעשה כל דבר למען הלקוחות שלי”
ואני תוהה מה תעשה בראל כשיהיו הרבה פחות ספרים למכור ללקוחות שלה. האם תשתמש במיקומים המצוינים של חנויות סטימצקי ותהפוך את הרשת לחנויות ממכר הלבשה תחתונה או עליונה? הרי אין ספק שהלקוחות שלה זקוקים גם לפריטים האלה.
ועכשיו שיבואו שר האוצר (שגם כך לא מוכיח בזמן האחרון הבנה גדולה מדי בכלכלה חברתית) והממונה על ההגבלים העסקיים ויאמרו שבשוק הספרים מתנהלת תחרות בריאה. אה, הם כבר אמרו את זה.
אז מה עם החוק?
אין ספק שאין בו את המרכיבים החשובים שהיו צריכים להיות בו, ועיקרם:
1. חנות או רשת שחפצה לערוף מבצע, שתתכבד ותעשה זאת על חשבונה שלה, ולא על על חשבון המו”ל. גם מהיום הראשון שהספר יוצא לאור.
2. פירוק הבעלויות הצולבות (ברשת אחת) ואיסור על הסכמי העדפה להוצאות ספרים מסוימות (ברשת השניה).
3. החלת החוק המחייב לשלם בתאריך הוצאת החשבונית גם על שוק הספרים.
אבל גם ללא המרכיבים הללו, לפחות יש בחוק איסור על העדפה בתצוגת ספרים להוצאות מסוימות. ועוד, הודיעה לבנת (ונקווה שתקיים) שתכניס תיקון האוסר על חנויות הספרים לגבות עמלה מעל גובה מסוים. שהרי מה יועיל החוק אם הרשת תגרוף לעצמה 60-70-80% ממחירו של ספר גם בזמן תקופת ההגנה המדוברת?
ועכשיו לא נותר אלא לשבת בסבלנות ולראות אם יעבור החוק, או שמא שוב תהיה ידם הארוכה של לוביסטים, משרד האוצר והממונה על ההגבלים, שיעשה הכל כדי לא לבצע את התפקיד המוצהר שאליו נבחר, על העליונה.
ואולי, בכלל, תהיה זו איריס בראל שתנסה לטרפד את החוק? רמז לכך ניתן למצוא כבר עכשיו בראיון שהעניקה: “זה לא החוק שחשבנו שצריך… אנחנו די חוששים מהחוק הזה”.
וכאשר באותו ראיון עצמו מצהירה בראל כי היא עצמה מימנה לוביסטים להתאחדות המו”לים כדי לקדם את החוק, חייבים לתהות למי היתה נאמנות אותם לוביסטים נתונה, ואיזה סוג של חוק הם ניסו להעביר? על כך, כמובן, אין תשובה בראיון.
רני גרף הוא העורך והמו”ל של הוצאת “גרף”, הוצאת ספרים עצמאית המתמחה בפרסום ספרי נוער, מדע בדיוני ופנטסיה וספרים טובים מכל סוגה שהיא. ההוצאה הוקמה בשנת 2004 ועד כה פרסמה למעלה מארבעים ספרים, רבים מהם שהו שבועות ארוכים ברשימות רבי המכר. גרף כתב על הפגמים בחוק הספרים בגליון אפריל 2012
הפרקים הקודמים של פולמוס צומטסקי בחדר 404:
• לספר הבא אזדקק לכסף, הרבה כסף // רינה ארטשטיין
• חוק הספרים המחורר יפגע במו”לים ובסופרים // רני גרף
• סופרים, תבעטו בצומטסקי ובמו”לים // יהונתן קלינגר
• ספר אינו בגד // ענת קרמנר וינשטיין
• ביקור ב”דוקטור ספר” // יהונתן זילבר
• מבחר תרגומי מכונה מספרות המופת בעולם, חינם אין כסף // אלכס אפשטיין
• על מה אני מדברת כשאני מדברת על קריאה // ציפי גוריון
• ל’,צ’עכש3 9מ65ףרךק // חגי גילר
• בשבוע הספר הקרוב לא אקנה ספרים באיקאה // אלכס אפשטיין
• חורחה לואיס בורחס ודניאל סטיל: סיפור אהבה דיגיטלי // אלכס אפשטיין
• מהמודעה של צומת ספרים ואיקאה לתחשיבים הכספיים של הקמת הוצאת עם עובד // אורן פרסיקו
• כולם מדברים על צומטסקי, אף אחד לא מדבר על אמזפל // שחר מ”תודעה כוזבת”
• שבוע הספר: איריס בראל ואבי שומר חותמים על ספרם “4 ב-100″, עכשיו בדוכני צומטסקי
• שבוע הספר והביסלי, סיכום בתמונות // עידו קינן
איור פלסטלינה: טופי סטולר.
שבוע הספר והביסלי, סיכום בתמונות | פולמוס צומטסקי
אני יצאתי משם עם מילון. ב-240 שקל קיבלתי את כל המילים שיש בכל הספרים האחרים ביחד. 4 ב-100 מיי אס!
הפרקים הקודמים של פולמוס צומטסקי בחדר 404:
• לספר הבא אזדקק לכסף, הרבה כסף // רינה ארטשטיין
• חוק הספרים המחורר יפגע במו”לים ובסופרים // רני גרף
• סופרים, תבעטו בצומטסקי ובמו”לים // יהונתן קלינגר
• ספר אינו בגד // ענת קרמנר וינשטיין
• ביקור ב”דוקטור ספר” // יהונתן זילבר
• מבחר תרגומי מכונה מספרות המופת בעולם, חינם אין כסף // אלכס אפשטיין
• על מה אני מדברת כשאני מדברת על קריאה // ציפי גוריון
• ל’,צ’עכש3 9מ65ףרךק // חגי גילר
• בשבוע הספר הקרוב לא אקנה ספרים באיקאה // אלכס אפשטיין
• חורחה לואיס בורחס ודניאל סטיל: סיפור אהבה דיגיטלי // אלכס אפשטיין
• מהמודעה של צומת ספרים ואיקאה לתחשיבים הכספיים של הקמת הוצאת עם עובד // אורן פרסיקו
• כולם מדברים על צומטסקי, אף אחד לא מדבר על אמזפל // שחר מ”תודעה כוזבת”
• שבוע הספר: איריס בראל ואבי שומר חותמים על ספרם “4 ב-100″, עכשיו בדוכני צומטסקי
איור פלסטלינה: טופי סטולר.
שבוע הספר: איריס בראל ואבי שומר חותמים על ספרם “4 ב-100”, עכשיו בדוכני צומטסקי
(ויטלי מיז’יריצקי)
(לריסה דרצ’לר ואלי לוין)
(סבא ברוור ואלי לוין)
(איה פלשקס)
(איה פלשקס)
הפרקים הקודמים של פולמוס צומטסקי בחדר 404:
• לספר הבא אזדקק לכסף, הרבה כסף // רינה ארטשטיין
• חוק הספרים המחורר יפגע במו”לים ובסופרים // רני גרף
• סופרים, תבעטו בצומטסקי ובמו”לים // יהונתן קלינגר
• ספר אינו בגד // ענת קרמנר וינשטיין
• ביקור ב”דוקטור ספר” // יהונתן זילבר
• מבחר תרגומי מכונה מספרות המופת בעולם, חינם אין כסף // אלכס אפשטיין
• על מה אני מדברת כשאני מדברת על קריאה // ציפי גוריון
• ל’,צ’עכש3 9מ65ףרךק // חגי גילר
• בשבוע הספר הקרוב לא אקנה ספרים באיקאה // אלכס אפשטיין
• חורחה לואיס בורחס ודניאל סטיל: סיפור אהבה דיגיטלי // אלכס אפשטיין
• מהמודעה של צומת ספרים ואיקאה לתחשיבים הכספיים של הקמת הוצאת עם עובד // אורן פרסיקו
• כולם מדברים על צומטסקי, אף אחד לא מדבר על אמזפל // שחר מ”תודעה כוזבת”
איור פלסטלינה: טופי סטולר.
כולם מדברים על צומטסקי, אף אחד לא מדבר על אמזפל | פולמוס צומטסקי
לפני כמה שבועות התחוללה בחדר 404 סערה מהסוג שפעם היתה חלק בלתי נפרד מהנוף של הבלוגוספירה העברית, פוסט נכתב בתגובה לפוסט אחר, ואחריו באו נוספים. זה כבר לא קורה כמעט. לפני שאגש לעניין עצמו אני חושב שראוי לחשוב מעט על השינוי הזה, הבלת נמנע, ככל הנראה, ואולי להצטער עליו מעט.
ראשיתו של הפולמוס בקול קורא שפרסם הסופר אלכס אפשטיין ובו קרא לחובבי הספרות העברית להחרים את הדואופול הדורסני של סטימצקי ושל צומת ספרים (להלן צומטסקי) ולבכר קנייה בחנויות העצמאיות הספורות שעוד נותרו. הקול הקורא של אפשטיין זכה, ובצדק, ללא מעט תמיכה והפצה בפייסבוק, אבל גם, ובצדק, לקולות של ביקורת.
אחת המבקרות האלה, רינה ארטשטיין, בחרה לפרסם את הביקורת שלה כפוסט בחדר 404, וכך נולד הפולמוס (בקישור הזה תמצאו את כל הפוסטים שנכללו בו, לרובם לא אתייחס כאן).
הפוסט של ארטשטיין, זה שהפך את הפולמוס לפולמוס כאמור, התחיל מנקודת המוצא המעצבנת והמוצדקת במידות שוות לפיה אין הבדל בין הקריאה של אפשטיין לבין קריאה מקבילה לקנות אך ורק בגדי מעצבים יקרים.
בסופו של הפוסט פנתה ארטשטיין לסופרים וביקשה להתוות כיוון הגיוני יותר למאבקם (ההדגשות שלי).
צאו וראו מה קרה לתעשיית המוזיקה בשנים האחרונות, תהליך שקורה גם בתחום הספרות. כשכל אחד יכול לפרסם בפורמט דיגיטלי ולמכור בחנות מקוונת – פתאום מגלים את הזנב הארוך. פתאום אפשר להחזיק גם ספרים קצת יותר ישנים במלאי, כי המלאי הוא כמה ביטים על שרת, ולא ספר שתופס מקום יקר במחסן. פתאום אפשר להגיע כל אותם צרכנים מבודדים שרוצים משהו איכותי שאינו במיינסטרים. ובאופן מפתיע – הם מוכנים לשלם. כמה הם מוכנים לשלם? דולרים בודדים במקרה הטוב. אבל כשאין את כל מנגנוני השיווק, החנויות, המוכרים, המחסנים וכל גוזרי הקופונים בדרך, מסתבר שזה מספיק.
אז תתאגדו, תחתמו על חוזים יותר מוצלחים, תפתחו הוצאה לאור משלכם, תמכרו באינטרנט. אל תבואו אל הרשת הגדולה, שמטרתה – כמוכם, היא להרוויח ותגידו לה להרוויח פחות. ובוודאי אל תבואו אל הצרכן ותגידו לו שהוא שווה פחות מכם, ולכן הוא צריך לקנות ביוקר מוצר זהה, רק כדי שמישהו אחר ירוויח על גבו.
יש לי כמה בעיות עם ההצעות האלה.
הזנב הארוך חוזר לנשוך
על הזנב הארוך כתבתי כאן כבר כמה פעמים, החל מימיו המוקדמים מאוד של הבלוג “תודעה כוזבת”, ואף על פי כן נדמה לי שיש נקודה אחת שאני נאלץ לחזור אליה פעם אחר פעם. נקודה שיצא לי פעם לשאול גם את כריס אנדרסון עצמו לגביה ולקבל אישור לתפישה שלי. מדובר, אני חושד, בנקודה שניצבת במרכז הפולמוס הנוכחי.
שוק המו”לות הישראלי, אני טוען, כבר גילה מזמן את הזנב הארוך, וזה בדיוק מה שחונק את היוצרים שאמורים (גם הם) להתפרנס ממנו.
כי תיאוריית הזנב הארוך, אני מבקש להזכיר, נולדה כשאנדרסון נתקל בהצלחות הגדולות של כמה מהחנויות המקוונות הראשונות, ובעיקר, חשוב לזכור, ברווחים העצומים שהן גרפו ממכירה של מוצרים שכל אחד מהם בפני עצמו דווקא היה כשלון מסחרי (שירים שהורדו פעמים ספורות במשך חודשים, ספרים שמכרו עותקים בודדים). הזנב הארוך נולד ברגע שמוצרים אכן כבר “לא תפסו מקום יקר במחסן” (או לפחות אפשרו להגלות את המחסן הזה לאיזו שממה עם שכירות אפסית ולהסתמך על הזמנות מקוונות).
נכון, גם אנדרסון התאהב בכמה סיפורי הצלחה שהתרחשו בזכות הזנב הארוך, אבל לא סיפורי ההצלחה האלה הם שהופכים את הזנב הארוך למודל עסקי משתלם עבור נטפליקס או אמזון, עבור צומת ספרים וסטימצקי, וגם, חשוב לא פחות, עבור הוצאות הספרים הישראליות.
הקורא הישראלי חי במציאות של זנב ארוך, הוא צורך את הטלוויזיה והקולנוע שלו בשרותי VOD, בהורדות ובסטרימינג (בין אם באופן חוקי או לא), ככה גם עם מוזיקה. הוא מצפה, באופן טבעי ואולי גם מוצדק, לצרוך את הספרות שלו באופן דומה. אז זה מה שהוא מקבל, בכפוף לכמה אילוצים ומגבלות.
שוק הספרים הדיגיטלי בעברית אינו קיים (עוד אגיע בהמשך לשאלה עד כמה זה יכול לשנות את המצב) והמכירה עדיין מתבססת על מודל מיושן לכאורה של חנויות קטנות ובהן מדפים עמוסי ספרים, על כל הכרוך בכך. הזנב הארוך, במתכונתו הקלאסית, אם כן, לא יכול להגיע לשוק הספרים הישראלי. אבל זה מה שהצרכנים רוצים, וזה הכיוון שאליו צועדת התרבות העולמית, אז מאלתרים על הנושא.
כותרת המשנה של The Long Tail היתה Why the Future of Business is Selling Less of More, וזה בדיוק מה שקורה לנגד עינינו גם בעולם הספרות הישראלי. גם ההוצאות וגם הרשתות יודעות שהציבור אינו מוכן לשלם “יותר מידי” על פריט תרבות בודד, אבל הן יודעות גם שאפשר להרוויח על-ידי מכירה בזול של פחות עותקים כל עוד ימשיך הזרם העצום של כותרים לשטוף את השוק.
אז הוצאות הספרים פולטות עוד ועוד כותרים, סטימצקי אפילו הפכה למיני הוצאה שעושה על זה עוד קצת כסף, החנויות מחליפות את המלאי בקצב גובר ומוכרות במבצעים קיצוניים, והסופרים מוצאים את עצמם מצטופפים לאורכו של אותו זנב ארוך, כשלונותיהם האישיים (מסחרית, גם אם לא אמנותית) מצטברים להצלחה ארוכת הזנב של המו”לים והרשתות.
כשארטשטיין מציעה לסופרים את הזנב הארוך כאפשרות להיחלץ מהמשבר הנוכחי היא מפספסת את העובדה שהזנב הארוך כבר כאן, שהוא חלק מרכזי מהמשבר ולא הפתרון שלו.
אף אחד לא יעז לשבור את הדינמיקה הזו, אף הוצאה גדולה לא תחליט לקצץ בחדות את מספר הכותרים שהיא מוציאה בשנה, כי אז היא תפסיד לאחרות. עוד ועוד ספרים שלא אמורים היו להתפרסם יגיעו לחנויות לביקור קצר של כמה שבועות, יימכרו מעט במבצע וייעלמו.
כולם מדברים על צומטסקי, אף אחד לא מדבר על אמזפל
אבל אתה מוציא את דבריי מהקשרם, תטען ארטשטיין בכל הנוגע לדיון הזנב הארוך, ומתעלם מהפתיחה: “כשכל אחד יכול לפרסם בפורמט דיגיטלי”. גם אפשטיין חזר בימים האחרונים ופרסם פוסט בנושא המו”לות הדיגיטלית, פוסט שנחתם בפסקה הנבואית
מבצעים של קנה ספר וקבל עוד שלושה מאבדים מחינם בספרות דיגיטלית, מהסיבה הפשוטה שקבצים דיגיטלים הם לא מתנה מספקת לימי הולדת – אי אפשר לעטוף אותם בנייר מרשרש. ומי שמתכוון להמשיך להוזיל את ערך הספר ויוצריו ימצא את עצמו בקרוב במשחק אחר לגמרי: זהו משחק שבו לכל ספר יש רק עותק אחד, וכולם מורידים אותו בחינם אין כסף. והפיראטיות, אם למדנו משהו מעסקי המוזיקה, פוגעת לאורך זמן במתווך הרבה יותר מאשר ביוצר. כולנו יודעים למי ניתנה הנבואה, כמובן, אך כאן בכל זאת אסתכן: בעוד פחות מעשר שנים גם צומת ספרים וגם רשת סטימצקי יטעמו מהתרופה המרה שטעמו בגללן רבות מחנויות הספרים הפרטיות בארץ עד שנסגרו, ויעברו למכור בעיקר כלי כתיבה.
יכול להיות שאפשטיין צודק, זה אפילו סביר מאוד. אם אנשי צומטסקי לא יתעוררו בזמן הם יגלו שמישהו גנב להם את השוק עם קורא דיגיטלי ייעודי, אפליקציות טובות לטאבלטים והסכמים עם המו”לים הגדולים. מי שמבקש לראות בצומטסקי אויב יוכל להיות מרוצה מההפסד העתידי שלהם. אבל מבט זריז אל מעבר לים יוכיח שאין סיבה של ממש להתמוגג מהאפשרות הזו.
לפני כמה שבועות נשברו שלושה מו”לים גדולים בארצות הברית אל מול הלחץ של אמזון ושל הרגולציה. שני מו”לים נוספים, בגיבוי של אפל עוד מסרבים להרים ידיים, אבל נדמה שהקרב הוכרע. מה שעמד במרכז המאבק הזה, שלא במפתיע, מזכיר מאוד את הפולמוס המקומי, גם אם הוא מתחולל סביב ביטים וירטואליים ולא סביב כתמי דיו על דפי נייר.
התייחסתי בעבר בקצרה לסוגיית התמחור של ספרים דיגיטליים על-ידי אמזון, גם עכשיו אני לא מתכוון להיכנס לפרטים המדוייקים, ואסתפק בסקירה שטחית וקצרה. אמזון, עם השקת הקינדל, הכריזה על מדיניות של תמחור אגרסיבי במסגרתה ספרים חדשים נמכרו במחיר של כעשרה דולרים. בימים הראשונים אמזון הפסידה כסף על כל עותק כזה, אבל ידעה היטב שלא יעבור זמן רב עד שתוכל לכופף את זרועות המו”לים. זה אכן קרה. ואז התחילו חלק מהמו”לים להביע תרעומת.
לאמזון יש גם מודל מכירות אחר בקינדל, כזה שבו המוכר אינו אמזון עצמה, אלא המו”ל, אמזון משמשת כמתווך בלבד וגובה עמלה. זה מודל שלא מעט הוצאות קטנות עושות בו שימוש, כמו גם סופרים שויתרו על המו”ל ומנסים למכור את ספריהם ישירות לקוראים. ספרים שנמכרים במודל הזה הם לרוב זולים מאוד (דולרים בודדים). אבל המו”לים פנו אליו במטרה להחזיר לעצמם את השליטה במחיר שייקבע לספריהם, ולהעלות אותו מעט.
ספרים חדשים ונחשקים החלו להימכר במחירים של בין חמישה עשר לעשרים דולר (עדיין פחות ממהדורת הכריכה הקשה שלהם) עם הבהרה מטעם אמזון לפיה “המחיר נקבע על-ידי המו”ל”.
אבל אז נתפסו המו”לים המדוברים בסדרת פגישות במסעדות יוקרה בניו יורק (זה אף פעם לא מצטלם טוב) לצורך תיאום מחירים, והרגולטור התערב. אפל, שמרגישה איום מסויים מכיוון אמזון והטאבלט החדש שלה מיהרה להתייצב לצד המו”לים. נכון לעכשיו, כאמור, נדמה שזה לא עזר להם.
אמזון, במלים אחרות, הצליחה לעשות צומטסקי יותר טוב מצומטסקי. הרבה יותר טוב.
יש משהו מפחיד בתהליך הזה. הרגולציה מתקשה להסתגל למציאות דיגיטלית מטורפת שבה חברות שונות זו מזו לכאורה כמו גוגל (חיפוש), פייסבוק (רשת חברתית), אפל (חומרה סקסית), אמזון (קמעונאית רשת) ואפילו מיקרוסופט (תוכנה) מנהלות מלחמת גוג ומגוג שהיא גם מלחמת הישרדות של כל אחת מהן, על המשאב היחיד שיישאר מוגבל לנצח – תשומת הלב שלנו.
עם מו”לים שנפגשים בחשאי לתיאום מחירים קל להתמודד, עם ענק בינלאומי שלא ברור אם הוא חנות ספרים, ספריית וידאו עולמית, יצרן חומרה או ספק שרותים, קצת יותר קשה. לא ברור מה בדיוק קורה שם, מה מותר ומה אסור, ואם לחץ על אמזון בצד אחד לא יפקיר את כולנו בידי אפל בצד השני.
כל זה בא לומר שהספר הדיגיטלי בדרך לכאן מן הסתם, יכול להיות אפילו שזה יקרה דרך הוספת תמיכה בעברית לקינדל של אמזון, וכשהוא יגיע יכול מאוד להיות שהסופרים עוד יתגעגעו לצומטסקי.
ספרי T9
כדי להמחיש את הפגיעה של צומטסקי בספרות העברית פנה אפשטיין לתרגיל מבריק ומשעשע במסגרתו הוא מעביר קטעים מיצירות ספרותיות חשובות דרך התיווך ההרסני של שרות התרגום של גוגל.
התוצאות, ראוי לציין, נעות בין המשעשע למפחיד, בדיוק כמו שאפשטיין רצה. ההגיון של אפשטיין טוען שהלחץ הנוצר על-ידי מחירי המבצע של הספרים מחייב את ההוצאות לחשוב על דרכים חדשות לקצץ בהוצאותיהן, קיצוצים המתבטאים בשכר נמוך למתרגמים ועורכים, אולי אפילו בויתור על עבודתם של מתרגמים ועורכים מקצועיים, ואולי, עוד מעט, בהחלפתם בשרות תרגום מכונה חינמי כמו זה של גוגל.
אבל בינינו, מי בכלל צריך עורכים ומתרגמים כשיש גוגל טרנסלייט ואוטוקורקט של אייפון. כנאמר, פחחחח.
שואל אפשטיין בשם הוצאת קלאסי-ביס הדמיונית, ומזכיר לי משהו מן העבר הרחוק.
במקביל לימיו הראשונים של הבלוג “תודעה כוזבת” הרצתי בבלוגלי גם פרוייקט משועשע בשם שירי T9. שירים נבחרים היו מוקלדים אל הטלפון שלי אז דרך מנגנון החיזוי האוטומוטי שלו, ה-T9 (בו די היה ללחוץ פעם אחת על כל מקש, והמנגנון כבר היה מנחש לבד את המילה אליה כיוונת).
טענתי אז (וקצת בצדק) שהפרוייקט הזה חושף את התת-מודע הקולקטיבי של תקופתנו. חמש שנים אחר כך כל זה נראה מיושן כל כך. היום יש בדיחות אוטוקורקט.
מערכת היחסים בין שפה לטכנולוגיה היא מורכבת ודינמית מאוד, ממש כשם שלא היה טעם של ממש להיאחז ב-T9 כדי לייצר אמירה על התת-מודע הקולקטיבי, כך אין טעם להיאחז ביכולות התרגום הנוכחיות של גוגל לעברית כדי להעביר מסר כמו של אפשטיין.
יצא לי לקרוא לפני למעלה משנה מסמך מקצועי שנשלח אליי ברוסית משום מה, לפני שפניתי לחבר דובר רוסית לעזרה ניסיתי להריץ אותו דרך גוגל טרנסלייט. חשבתי שאזכה למעט צחוקים, אבל אולי אצליח להבין את המסמך בין עילגות אחת לאחרת. הופתעתי. לא רק שהמסמך היה קריא לחלוטין (למעט כמה מושגים טכניים שעברו תעתיק פונטי לא מוצלח במקום תרגום), הוא היה נקי משגיאות תחביריות מביכות, ובאופן כללי קשה היה לנחש שעבר דרך תרגום מכונה.
כן, תרגום של יצירה ספרותית הוא משימה מורכבת בהרבה מזה של מסמך טכני ששפתו דלה במתכוון, אבל השימוש שאפשטיין עושה בה נשמע לי הרבה יותר כמו נסיון לטעון שאין תחליף למתרגם האנושי, שמכונה קרה ומנוכרת לעולם לא תצליח להחליף את המגע האנושי החם והאוהב.
זה טיעון בעייתי מאוד, בעיקר כי בעוד כמה שנים הוא ייראה מגוחך, מגוחך לא פחות מקריאה לנתץ נולים מכניים שהם פרי-המצאת השטן.
איפה הכסף?
ניל סטיבנסון סיפר פעם על אירוע שבו נשאל ממה הוא מתפרנס. זו שאלה שלא מעט סופרים נתקלים בה, אני משער. אבל לסטיבנסון זה קרה במסגרת איזה אירוע ספרותי אליו הוזמן (אולי חלוקת פרסים, אני כבר לא זוכר) והשואל היה סופר אחר. “אני סופר” הוא ענה בתמיהה. “כן, גם אני סופר” השיב לו בן שיחו, “כולנו סופרים, אבל ממה אתה חי?”.
בהמשך הדרך מגלה סטיבנסון שהוא היחיד בין המוזמנים שמתפרנס מספריו בכבוד (ואף יותר מזה), ושהאחרים אוחזים כולם במשרות אקדמיות או מקבלים מענקים מקרנות.
זה היה עוד לפני הספרים הדיגיטליים, ועם סופרים הכותבים באנגלית, זה לא ממש רלוונטי, קשה מאוד להתפרנס מכתיבת ספרים. קשה כאן ועכשיו יותר משהיה קשה שם ואז, אבל קשה בכל מקרה.
בעולם המוזיקה אפשר לשמוע לא מעט קולות שכבר ויתרו על הכנסות משמעותיות ממכירת מוזיקה, מעדיפים לחשוב על ההפצה דרך הרשת (ושוב, פחות חשוב אם באופן חוקי או פיראטי) כעל אמצעי לקדם את ההופעות החיות מהן אפשר להמשיך ולהרוויח.גם בעולם הטלוויזיה (איזה שם אנכרוניסטי) מתגבשים מודלים כלכליים חליפיים, חלקם ייבחנו בשנה הקרובה עם הערוצים החדשים של יוטיוב.
אבל סופרים כלואים במצב בעייתי מאוד, אין להם הופעות למכור להן כרטיסים, אין להם דרך סבירה להרוויח כסף ממפרסמים. אין לי מושג מה בדיוק אפשר לעשות, אבל אפשר לקוות שבין כל המהפכות שיביא הספר הדיגיטלי, אולי יימצא גם מודל כלכלי חדש שיוכל לפרנס את הכותבים.
לא בטוח ששיתוף הפעולה הנוכחי בין צומת ספרים לבין איקאה הוא צעד בכיוון של מודל עתידי כזה, אבל הוא ללא ספק צעד שמשתלב במגמות כלכליות עכשוויות (אלה שכריס אנדרסון דיבר עליהן ב-Free). כן, גם אני, כמו הרבה חובבי ספר, לא הצלחתי להימנע מתגובה רגשית נרתעת אל מול זילות הספרות שמהלך כזה מייצג לכאורה. אבל צעד כזה, כמו כל צעד שיכול לגלגל את הנשיאה בהורדת מחיר הספרים לפתחם של גורמים מסחריים המסוגלים לשאת בה, הוא צעד בכיוון שראוי להתייחס אליו בכבוד ולא במחאה בעייתית כמו זו שקידם אפשטיין.
מה יהיה?
בניגוד למה שיכול להשתמע מהדברים שכתבתי עד עכשיו, אני דווקא מצדד במאבק העקרוני של אפשטיין, אני חושד גם שההשפעה ארוכת הטווח של צומטסקי במתכונת הנוכחית בהחלט יכולה להיות הרסנית.
יצא לי לבקר בבוסטון לא מזמן, זכרתי ביקור קודם לפני יותר מעשור, והנחתי שעשר דקות במרכז העיר תספקנה לי כדי למצוא איזו חנות ספרים גדולה ולשוטט בה. אחרי ארבע שעות נשברתי ושאלתי מוכרת בחנות נעליים. “היתה כאן בפינה חנות, אבל היא נסגרה לפני כמה חודשים” אמרה לי, “תנסה באזור של הרווארד או M.I.T”.
לא רחוק משם, בסמוך מאוד זו לזו דווקא מצאתי שתי חנויות גדולות לספרים משומשים ועתיקים, כאלה שכרכים מרופטים של ספרי מד”ב נמכרים בהן בדולר בודד, כשלצידם אפשר למצוא מהדורה ראשונה חתומה בכריכת עור במאות דולרים. המשבר הכלכלי בארצות הברית, ואיתו ההצלחה המהירה של הספרים הדיגיטליים הצליחו לפגוע אנושות בצומטסקי שלהם, אבל הותירו על עומדן דווקא את החנויות האלה, המיושנות במפגיע.
חזון החנות הקטנה, השכונתית, שמוכריה הם אוהבי ספר אמיתיים שיודעים להמליץ באמת ולומדים לקלוע לטעמו של כל לקוח, מרחף ברקע המאבק הנוכחי והקריאה להחרים את צומטסקי. זה חזון יפה, אפילו מרגש, הוא משתלב היטב ברצון המתעורר לחזור לערכים של קהילתיות ולהציב מודלים אחראיים יותר של צרכנות (ראו פוסט של ציפי גוריון בפולמוס). כפי שהביקור שלי בבוסטון מלמד, נדמה שיש לו זכות קיום, אפילו כאשר השוק החופשי מכריע את רשתות הענק. אבל כמו יותר מידי חלקים בהתעוררות החברתית הגלובלית, חשוב לזכור שזכות הקיום שלו מצומצמת, מוגבלת לכמה מרכזים תרבותיים בערים גדולות. טוב שיש מודל כזה, ראוי לעודד את המשך קיומו, אבל הוא אינו פתרון לבעיה האמיתית שהספרות והמו”לות ניצבות בפניה.
קשה לדעת לאן תתקדם הספרות, צריך לא מעט דמיון ומקוריות כדי לנסות להתמודד עם השאלה הזו, נדמה לי שאלה התכונות שמהן קורצו סופרים טובים מאז ומעולם.
שחר הוא, בדרך כלל, כותבו של הבלוג הלא ממש ממוקד נושאית תודעה כוזבת, שם התפרסם הפוסט במקור. שחר כתב על SEO למשחקי פלאש לילדים בגליון אפריל 2012
הפרקים הקודמים של פולמוס צומטסקי בחדר 404:
• לספר הבא אזדקק לכסף, הרבה כסף // רינה ארטשטיין
• חוק הספרים המחורר יפגע במו”לים ובסופרים // רני גרף
• סופרים, תבעטו בצומטסקי ובמו”לים // יהונתן קלינגר
• ספר אינו בגד // ענת קרמנר וינשטיין
• ביקור ב”דוקטור ספר” // יהונתן זילבר
• מבחר תרגומי מכונה מספרות המופת בעולם, חינם אין כסף // אלכס אפשטיין
• על מה אני מדברת כשאני מדברת על קריאה // ציפי גוריון
• ל’,צ’עכש3 9מ65ףרךק // חגי גילר
• בשבוע הספר הקרוב לא אקנה ספרים באיקאה // אלכס אפשטיין
• חורחה לואיס בורחס ודניאל סטיל: סיפור אהבה דיגיטלי // אלכס אפשטיין
• מהמודעה של צומת ספרים ואיקאה לתחשיבים הכספיים של הקמת הוצאת עם עובד // אורן פרסיקו
איור פלסטלינה: טופי סטולר.
מהמודעה של צומת ספרים ואיקאה לתחשיבים הכספיים של הקמת הוצאת עם עובד | פולמוס צומטסקי
על החלק החיצוני ביותר בחבילת “הארץ”, על הנייר שעוטף את קונטרס החדשות של העיתון, מודפסת מודעה מטעם צומת-ספרים. המילים הראשונות שבהן נתקל הבוקר קורא “הארץ” הן: “סוף סוף חדשות טובות”. כך נכתב מעל הבשורה כי לרגל “חודש הספר העברי” ניתן להשיג כעת בחנויות הרשת “3 ספרים ב-99 שקלים וגם 50 שקלים מתנה לקנייה באיקאה”.
במילים אחרות, המודעה מציעה לקורא, בעסקה אחת, שלושה ספרים ומדף להחזיקם לראווה. המשפט האחרון נועד להיות מלגלג, אבל קשה ללגלג על המסר הסמוי של המודעה כאשר המסר גלוי: במרכז המודעה תצלום של מדפי איקאה אופייניים ועליהם כמה ספרים (“הטיגריס הלבן”, “משחקי הרעב”, “פינת הגיהינום”, “מאושרת בדרכה”, “סיפור שמתחיל בסוף”, ואחרים).
מאחורי המודעה – קונטרס החדשות; ובתוך קונטרס החדשות – ערימת מוספים, בין היתר מוסף “הארץ” השבועי; ובתוך מוסף “הארץ”, מוסף “תרבות וספרות”; ובכפולת העמודים הפנימית היחידה של מוסף “תרבות וספרות”, בחלק הכמוס ביותר של גיליון “הארץ” שנחת הבוקר על מפתני דלתות המנויים, מתפרסמת רשימה מאת זהר שביט על אודות התחשיבים הכספיים שערך ברל כצנלסון לקראת הקמת הוצאת “עם עובד”.
” נקודת המוצא לתחשיב הכלכלי ולקביעת מחירו של הספר […] היתה שאין סיכוי שהוצאת הספרים תהיה רווחית”, כותבת שביט, על סמך מסמכים שמצאה בגנזך מפלגת העבודה בבית ברל. לפי רשימתה, “התחשיב קבע שכר סופרים, שיהיה שווה ערך לסך כל הוצאות הייצור של הספר […] לפי התחשיב היה בכוונת ‘עם עובד’ לשלם על אלפיים עותקים שכר סופרים בשיעור של יותר משש משכורות חודשיות של מורה”.
“צריך שידע אדם כי מחקר טוב ומדע וספרות קלסית אפשר למצוא לא רק בשפות-לועז, אלא גם בעברית”, מצטטת שביט מדברי כצנלסון. “[…] כך צריכה ההסתדרות, אשר בנפשה הדבר, בנפש הדור השני והשלישי שלה, להתאזר לקראת ביצורנו הרוחני. הוצאת-ספרים אינה יכולה להיות אלא חלק של התוכנית”.
אורן פרסיקו הוא כתב אתר ביקורת התקשורת “העין השביעית”, שם התפרסם הטקסט במקור ב-1.6.2012 כחלק מסקירת העיתונות היומית
הפרקים הקודמים של פולמוס צומטסקי בחדר 404:
• לספר הבא אזדקק לכסף, הרבה כסף // רינה ארטשטיין
• חוק הספרים המחורר יפגע במו”לים ובסופרים // רני גרף
• סופרים, תבעטו בצומטסקי ובמו”לים // יהונתן קלינגר
• ספר אינו בגד // ענת קרמנר וינשטיין
• ביקור ב”דוקטור ספר” // יהונתן זילבר
• מבחר תרגומי מכונה מספרות המופת בעולם, חינם אין כסף // אלכס אפשטיין
• על מה אני מדברת כשאני מדברת על קריאה // ציפי גוריון
• ל’,צ’עכש3 9מ65ףרךק // חגי גילר
• בשבוע הספר הקרוב לא אקנה ספרים באיקאה // אלכס אפשטיין
• חורחה לואיס בורחס ודניאל סטיל: סיפור אהבה דיגיטלי // אלכס אפשטיין
איור פלסטלינה: טופי סטולר.
חורחה לואיס בורחס ודניאל סטיל: סיפור אהבה דיגיטלי | פולמוס צומטסקי
גורמים רבים מעכבים את הגעתה של הספרות הדיגיטלית לשפה העברית: שמרנות ואי הבנה של התחום בקרב רבים מהעוסקים במלאכת המו”לות בישראל, הקושי המסויים ליצירת פורמט דיגיטלי אחיד התומך בטקסט מימין לשמאל, ובעיקר החשש העצום של המתווך, רשתות הספרים, לסכן את המונופולים הדורסניים שבנו בעמל כה רב על חשבון הוצאות הספרים, המתרגמים, העורכים והסופרים. אך כל מי שנוסע בתחבורה ציבורית בארץ מבחין שהספר הדיגיטלי כבר כאן: מספר האנשים שקוראים בקינדלים או במחשבי לוח כבר משתווה לאלה שאוחזים בידיהם ספר מנייר. הם קוראים באנגלית וברוסית, בעיקר. כמו לרבים אחרים בעולם, יתרונות הספר הדיגיטלי כבר ברורים להם היטב: היכולת לשמור במכשיר, ששוקל פחות מספר אחד, יותר ספרים מעשר ספריות אלכסנדריה; היכולת לקרוא ספר אחד, להפסיק ומיד לעבור לספר אחר; היכולת להוריד, בחינם או בתשלום, ספר תוך עשר שניות, בלי לעזוב את מושבך; וכמובן המבחר העצום של ספרים ישנים וחדשים.
בעולם דיגיטלי דרים בשלום זה לצד זה ספריית בבל של חורחה לואיס בורחס לצד רומן רומנטי של דניאל סטיל, וגם לזו ולזה אפשר להגיע בקלות רבה. קלאסיקה, וזו נקודה חשובה, זמינה מראש בחינם. יתרונות אלה ואחרים יהפכו בעוד כמה שנים את הספר הדיגיטלי לפורמט נפוץ גם בשפה שבה קוראים חלק ניכר מתושבי ישראל. במאמר מוסגר כדאי לציין שלושה דברים: א) כבר עתה, כמות ספרי הקודש בעברית הזמינה כאפליקציות למכשירי האייפון והאייפד היא אדירה. ב) הבורות בקרב חלק מהעוסקים בתחום היא כה רבה, שלפעמים יש להזכיר להם שפורמט דיגיטלי מאפשר לקורא לסמן עמודים, להעיר הערות שוליים, להעביר ספר ממכשיר אחד לאחר, להשאיל ספרים ועוד. ג) לספר דיגיטלי אין כמובן עובי פיסי: ההבדל בין רומן עב כרס ובין קובץ צנום של סיפורים קצרים או שירים אינו נראה לעין לפני שמתחילים לקרוא.
איש אינו יודע כיצד הפורמט הדיגיטלי על נגזרותיו ישנה את הדרך שבה ספרות נכתבת, אך כבר עתה, לאור המתרחש בארצות הברית, אפשר לשער שהשמועות על מותו של הסיפור הקצר, למשל, הן מעט מוגזמות.
אך באשר לעתידה הכלכלי של הספרות הדיגיטלית בישראל, יש לומר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: שני המתווכים הגדולים בעולם המו”לות בישראל, צומת ספרים וסטימצקי, המאיסו את עצמם לחלוטין על הרוב המכריע של הסופרים בארץ. החלוקה הלא הוגנת של התקבולים, זמן המדף הקצר, הדרה של ספרים ישנים והעדפה של ספרים מהוצאות “הבית” על הוצאות אחרות – כל אלה צריכים להתבטל לחלוטין במעבר לספרות דיגיטלית. והיה שלא יתבטלו – כמו שמתרחש בפרוייקט “עברית” של סטימצקי – לא ירחק היום והדור הבא של הסופרים, וגם אחדים מזה הנוכחי, ימצאו את ההוצאה לאור או הדרך שתאפשר להם לפנות לקהל הקוראים מעל לראשן של שתי הרשתות. כדי ללחוץ על לינק ולהוריד ספר לא צריך לעבור בקופה שלצידה דיסק, מחזיק מפתחות או צעצוע.
מבצעים של קנה ספר וקבל עוד שלושה מאבדים מחינם בספרות דיגיטלית, מהסיבה הפשוטה שקבצים דיגיטלים הם לא מתנה מספקת לימי הולדת – אי אפשר לעטוף אותם בנייר מרשרש. ומי שמתכוון להמשיך להוזיל את ערך הספר ויוצריו ימצא את עצמו בקרוב במשחק אחר לגמרי: זהו משחק שבו לכל ספר יש רק עותק אחד, וכולם מורידים אותו בחינם אין כסף. והפיראטיות, אם למדנו משהו מעסקי המוזיקה, פוגעת לאורך זמן במתווך הרבה יותר מאשר ביוצר. כולנו יודעים למי ניתנה הנבואה, כמובן, אך כאן בכל זאת אסתכן: בעוד פחות מעשר שנים גם צומת ספרים וגם רשת סטימצקי יטעמו מהתרופה המרה שטעמו בגללן רבות מחנויות הספרים הפרטיות בארץ עד שנסגרו, ויעברו למכור בעיקר כלי כתיבה.
אלכס אפשטיין (אתר, טוויטר, פייסבוק) הוא סופר שמפרסם סיפורים קצרצרים כסטטוסים בפייסבוק והוציא ספר כאלבום תמונות בפייסבוק. אפשטיין הוא מיוזמי המאבק ברשתות הספרים צומת ספרים וסטימצקי, ולא יקנה ספרים באיקאה בשבוע הספר
הפרקים הקודמים של פולמוס צומטסקי בחדר 404:
• לספר הבא אזדקק לכסף, הרבה כסף // רינה ארטשטיין
• חוק הספרים המחורר יפגע במו”לים ובסופרים // רני גרף
• סופרים, תבעטו בצומטסקי ובמו”לים // יהונתן קלינגר
• ספר אינו בגד // ענת קרמנר וינשטיין
• ביקור ב”דוקטור ספר” // יהונתן זילבר
• מבחר תרגומי מכונה מספרות המופת בעולם, חינם אין כסף // אלכס אפשטיין
• על מה אני מדברת כשאני מדברת על קריאה // ציפי גוריון
• ל’,צ’עכש3 9מ65ףרךק // חגי גילר
• בשבוע הספר הקרוב לא אקנה ספרים באיקאה // אלכס אפשטיין
איור פלסטלינה: טופי סטולר.
בשבוע הספר הקרוב לא אקנה ספרים באיקאה | פולמוס צומטסקי
בשבוע הספר הקרוב לא אקנה ספרים באיקאה.
ולפני שאתם מתקנים אותי, מה לאיקאה ולספרים, הנה, בלי להחסיר מילה, פסקה מתוך הודעה לעיתונות של צומת ספרים. ההודעה אינה מותרת לפרסום עד יום שלישי אחרי הצהריים, אבל כיוון שאיני עיתונאי, וממש לא מעניין אותי מה צומת ספרים יחשבו על הקדמת הפרסום הזו, הרי היא לפניכם, יצירת המופת:
לרגל שבוע הספר משיקה הרשת את שיתוף הפעולה הראשון שלה השנה: פסטיבל “על המדף” – חגיגה מיוחדת שתתקיים בשיתוף עם רשת הריהוט איקאה, ותיערך למשך חודש שלם. לדברי שלומי גבאי, מנכ”ל איקאה: “איקאה ממעטת בשיתופי פעולה וזהו אחד המקרים הבודדים שבחרנו לעשות זאת, מתוך מטרה להפוך את האירוע למסורת. החיבור בין צומת ספרים ואיקאה הוא טבעי מאחר והוא מתחבר לערך של בילוי לכל המשפחה שחשוב לשני הגופים”. פסטיבל “על המדף” יכלול עשרות אירועים ספרותיים לילדים ומבוגרים ב- 2 סניפי הרשת בראשון לציון ונתניה, לצד ירידי מכירה יתקיימו בתוך הסניפים, הצגות, החתמות סופרים וכדומה. המבצע שילווה את הפעילות יאפשר למי שרוכש ספרים בכל סכום שהוא, ליהנות מהטבה של 50 ש”ח לקניות באיקאה (בקניה של מעל ל 250 ש”ח). בראשון לציון אף יועמד שירות של שאטלים שיקח את התושבים ליהנות מהפעילות בסניף.המבצע ילווה בקמפיין בהשקעה של 5 מיליון ש”ח בטלוויזיה, ברדיו, בעיתונות ובאתרי האינטרנט השונים.
זו ההודעה. וזה פירוש רש”י: שלוש במאה + 50 ש”ח בקניה של 250 ₪ + 5 מליון ש”ח למבצע פרסום = אפס כבוד.
כאמור, בשבוע הספר הקרוב לא אקנה ספרים באיקאה. וגם לא בצומת ספרים.
אלכס אפשטיין (אתר, טוויטר, פייסבוק) הוא סופר שמפרסם סיפורים קצרצרים כסטטוסים בפייסבוק והוציא ספר כאלבום תמונות בפייסבוק. אפשטיין הוא מיוזמי המאבק ברשתות הספרים צומת ספרים וסטימצקי. אפשטיין הסביר איך לצייץ נכון בטוויטר בגליון נובמבר 2011
הפרקים הקודמים של פולמוס צומטסקי בחדר 404:
• לספר הבא אזדקק לכסף, הרבה כסף // רינה ארטשטיין
• חוק הספרים המחורר יפגע במו”לים ובסופרים // רני גרף
• סופרים, תבעטו בצומטסקי ובמו”לים // יהונתן קלינגר
• ספר אינו בגד // ענת קרמנר וינשטיין
• ביקור ב”דוקטור ספר” // יהונתן זילבר
• מבחר תרגומי מכונה מספרות המופת בעולם, חינם אין כסף // אלכס אפשטיין
• על מה אני מדברת כשאני מדברת על קריאה // ציפי גוריון
• ל’,צ’עכש3 9מ65ףרךק // חגי גילר
איור פלסטלינה: טופי סטולר.
ל’,צ’עכש3 9מ65ףרךק | פולמוס צומטסקי
חגי גילר הוא קומיקסאי. הקומיקס התפרסם במקור בעמוד “חגילר קומיקס“
הפרקים הקודמים של פולמוס צומטסקי בחדר 404:
• לספר הבא אזדקק לכסף, הרבה כסף // רינה ארטשטיין
• חוק הספרים המחורר יפגע במו”לים ובסופרים // רני גרף
• סופרים, תבעטו בצומטסקי ובמו”לים // יהונתן קלינגר
• ספר אינו בגד // ענת קרמנר וינשטיין
• ביקור ב”דוקטור ספר” // יהונתן זילבר
• מבחר תרגומי מכונה מספרות המופת בעולם, חינם אין כסף // אלכס אפשטיין
• על מה אני מדברת כשאני מדברת על קריאה // ציפי גוריון
איור פלסטלינה: טופי סטולר.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
