ליחצנית אחת ממש נמאס מאיך שעיתונאים מתייחסים אליה וממה שהם חושבים עליה

יחצ”נית מתוסכלת שלחה את הטקסט הבא לפרסום בחדר 404.

בעילום שם? “יחצנית” וזהו? או שתאזרי אומץ ותחתמי בשמך?
“זה לא עניין של אומץ. זה רצון שישפטו את הדברים כפי שהם בלי שהשם שלי ישפיע על הכתוב. זה בשמם של כל היחצ”נים.. לא רק בשמי…”

היר גואוז:

מיומנה של יחצ”נית מתוסכלת

כתב/עיתונאי יקר,

כן, זה יפתיע אותך- יש לי תואר שני בתקשורת. אני יודעת להבדיל בין “שלוש” ל”שלושה” ואפילו מסוגלת לכתוב הודעה לעיתונות בלי שגיאות כתיב. אני לא מציקה לך, לא מתקשרת הרבה, באמת רק על הדברים החשובים שלרוב נוגעים לאקטואליה וחדשות. ובכל זאת, כשאתה שומע את צמד המילים “יחסי ציבור” אתה בד”כ מזדעזע וממהר לבקש שאתקשר “עוד שעה, שעתיים גג, אולי מחר כי אני ממש עמוס”. אתה מקווה בליבך שאני בטח אשכח להתקשר. האמן לי, יום יבוא וגם אני עלולה לשכוח להעביר אליך סיפור מוצלח.

איזה כייף זה שרודפים אחרייך? מחפשים אותך, מסמסים, משאירים ביפרים, מיילים, והכל בשביל שתתעלם. הכי טוב להתעלם. אתה הרי עסוק, כל היום מתקשרים אלייך ואין לך זמן לעוד יח”צנית שבטח לא יודעת לכתוב כותרות. זו הרי נקודת המוצא, לא? היח”צנים הם אנשים עם אוצר מילים דל, חוסר יכולת לחבר משפטים בצורה קוהרנטית ובעיקר ימכרו את אמא שלהם בשביל אייטם. אז אפתיע אותך בשנית- לא כולנו כאלה. רובנו אפילו בעלי השכלה אקדמית, חלקנו אף היינו בעברנו עיתונאים ויש בנו כאלה שיוגדרו כאינטליגנטיים ואנשי שיחה מעולים. ומה לגבי אמא שלנו? לא תודה, החלטנו להמתין עם מכירתה בשלב זה. כל מה שאנחנו מבקשים הוא אנושיות. לא מסובך במיוחד: להשתדל לענות לנו תשובה כנה, לתת לנו קרדיט כשאנחנו ממש מבקשים ולא לסנן אותנו במשפטי סרק רק כי שמעתם את המילים “יחסי ציבור”.

אנחנו לא אוהבים להרגיש מטרד, לא נהנים לשלוח לך את אותם פרטים שוב ושוב ושוב רק כי אתה מתעצל לשמור אותם פעם אחת כמו שצריך. לא מגיע שינתקו לנו בפנים, שיצעקו עלינו, שיגרמו לנו לחשוב 20 פעם לפני שאנחנו מרימים את שפורפרת הטלפון. אנחנו, בדיוק כמוך, מנסים לעשות את העבודה שלנו על הצד הטוב ביותר. באמת שאנחנו משתדלים.

בעיקר אנחנו משתדלים לכבד אתכם, הכתבים, לדעת שאתם עסוקים, להבין שאתם בלחץ, ולזכור שלא תמיד אתם זוכרים מתי, למה ואיפה. נשמח מאוד, אם לכמה רגעים תנסו גם לכבד אותנו. ואם אתם כבר מקשיבים והגעתם עד כאן אגלה לכם שחיוך אפשר לשמוע בטלפון. הוא לא עולה הרבה, ולא לוקח זמן, רק קצת חיוך לפעמים, שיזכיר לכולנו שאנחנו יחד בסירה אחת.

תגובות

15 תגובות לפוסט “ליחצנית אחת ממש נמאס מאיך שעיתונאים מתייחסים אליה וממה שהם חושבים עליה”

  1. לא יחצנית on 2 במאי, 2012 21:08

    היא כבר התבכיינה פה על זה

  2. ת on 2 במאי, 2012 21:23

    בתקופה שכתבתי על מוזיקה עבדתי מול המון יחצ”נים, ורובם ככולם היו נודניקים שלא ברא השטן. אצל חלקם הגדול גם אינטליגנציה ורהיטות לא היו הצד החזק, אבל זה מילא. הבעיה העיקרית היתה שכולם היו מציקים באגרסיביות, מפעילים לחצים לא מתונים כלל ומבצעים מיני תרגילים מלוכלכים. לפחות בתחום המוזיקה, הסטיגמה לצערי נכונה, או לפחות היתה לפני כמה שנים.

  3. יוסי on 2 במאי, 2012 21:26

    “כיף” כותבים עם יו”ד אחת.

  4. אחד on 2 במאי, 2012 21:30

    עם כל הכבוד והחמלה לאדם שמאחורי היחצן, יחצנות היא מקצוע בזוי. זה כמו טלמרקטר לעיתונאים בלבד. מישהו אוהב לקבל שיחות מטלמקרטרים או מיילים מספאמרים? מישהו חושב שהם מוסיפים ערך לנמען? הם לא. הם שם בשביל הלקוחות שלהם במטרה להגניב פרסומות סמויות (ולכן לא מוסריות) לאמצעי התקשורת.

    יקירתי המוכשרת והמשכילה, מצאי עבודה ראויה יותר ולא תצטרכי לסבול את היחס המוצדק שבעלי המקצוע שלך מקבלים.

  5. דובי on 3 במאי, 2012 00:02

    העבודה של יחצ”ן היא לגרום לעיתון לבזבז את המשאבים שלו (זמן עבודה, מקום בעיתון) על פרסום חינם ללקוח, במקום שהלקוח יקנה שטח פרסום בעיתון על חשבונו. זה הכל. לפיכך, הטענה שיש איזו שותפות גורל בין היחצ”ן לכתב, או שהיחצ”ן עוזר לכתב לבצע את עבודתו, זה שקר גמור. היחצ”נות היא טפילה על כלי התקשורת, וכמו טפילים אחרים, היא מחלישה את הגוף הזה, הופכת אותו לפגיע יותר, רפה יותר.
    יחס מנומס צריך לתת לכל אדם, אבל כבוד? אל תצפי לכבוד כל עוד את עובדת בתחום שכל מהותו היא להתעלק על העבודה של אחרים.

  6. מזי וורצל on 3 במאי, 2012 09:45

    וואו איזו תותחית. הצליחה לזעוק את הזעקה של כולנו. כל מילה בסלע ממש. היא תיארה את מסכת הדברים שאנחנו עברים מדי יום ביומו וזה כלל לא נעים לרבות העובדה שחלקנו עד לפני כמה חודשים היינו בדיוק כמותם עיתונאים. קצת אנושיות, סימפטיה, הם לא קנו א
    העולם ולא יושבים על האולימפוס. חדל יוהרה היא רק מזיקה.

  7. אחת אחת on 3 במאי, 2012 10:52

    יחצנית לא אמורה ״לדעת לכתוב כותרות״. גם העיתונאי לא, אגב. זה בכלל תפקידו של העורך. הבעיה היא שעיתונאים רבים מדי מרוויחים מעט מדי ועובדים קשה מדי, אז כשמתאפשר הם מסתמכים יותר מדי על חומר מעובד לעוס ומוקא שמעבירים להם היחצנים. עיתון שמפרסם כותרת שכתב יחצן, ולצורך העניין כל טקסט שכתב יחצן כפי שהוא, הוא סמרטעיתון או ביטאון, אבל לא ראוי לשם עיתון.
    ולגבי קינת היחצנים, כמו שאני לא מרחמת על כינים, כך לא ארחם על מי שבחרו במקצוע שמהותו טפילית.

  8. דוד on 3 במאי, 2012 12:01

    עם כל הצער על היחצ”נית והמצוקה שלה, יכול להיות שהיא באמת אדם נדיר, אבל יחצ”נים הם לרוב המיץ של האתם יודעים מה. כל מיני אנשים שלא מספיק חכמים בשביל להיות עיתונאים (ובתקופתנו זה אומר הרבה דברים שליליים אם אתה לא מספיק חכם כדי להיות עיתונאי) ולא מספיק מודעים לעצמם כדי לפתח חוש בסיסי של בושה. לא שהעיתונאים טובים בהרבה, גם הם שוברים שיאי עילגות וחפפנות מדי יום, אבל לפחות האינטרס שלהם הוא לא טובת המפרסם בלבד.

  9. יוסי on 3 במאי, 2012 12:10

    להבדיל בין “שלוש” ל”שלושה” היא יודעת, אבל מהקורס האקדמי שבו לומדים ששפופרת כותבים עם רי”ש אחת היא ככה”נ הבריזה

  10. ygurvitz on 3 במאי, 2012 13:26

    די כבר. בתקופה שעוד הייתי צריך לעבוד מול יחצ”נים, הם היו כולם כאחד עלוקות חסרות נימוס שמתעקשות לא להבין “לא” מנומס ודורשות סירוב תקיף ועוקצני. לא ביקשתי שתתקשרי אלי, אל תתעקשי לספק לי מידע שאני לא צריך. אם אצטרך אותו, מה שלא סביר בהתחשב במה שאת משווקת, אפנה אליך.

  11. עידו קינן on 3 במאי, 2012 13:31

    אם היחצנים אדיבים, אני אדיב בחזרה (וזה לא אומר שאני אעשה אייטמים על הלקוחות שלהם). אם הם מטרידים כמו טלמרקטינג, אני אהיה לא אדיב בחזרה.

  12. אש on 3 במאי, 2012 14:36

    לדעת להבחין בין “שלוש” ל”שלושה” זה יפה ואפילו חשוב, אבל עוד יותר חשוב לדעת שלא כותבים “שפורפרת” אלא “שפופרת” (כמשקל קנוקנת).

  13. גל on 3 במאי, 2012 21:14

    חחח “שפורפרת”

  14. ת on 3 במאי, 2012 23:43

    @עידו – ברמה התיאורטית, אתה צודק. אם היחצ”נים אדיבים, צריך להיות אדיב בחזרה. ברמה הפרקטית, בשלוש השנים שבהן עבדתי מולם פגשתי את אותו מספר יחצ”נים אדיבים כמו מספר האוקיינוסים שיש בירושלים, או מספר ההרים שיש בהולנד, או מספר האיברים בקבוצה ריקה.

  15. יש לי אחות ואני יודע מה ההבדל בין “טורקיז” ל”תכלת”, אפשר את המספר טלפון שלך? | חדר 404 on 7 במאי, 2012 15:36

    […] בעיקר אנחנו משתדלים לכבד אתכן, הבחורינות. לדעת שלפעמים אתן צריכות לקום מוקדם בבוקר, שלפעמים אתן בזוגיות, למרות שזה לא קיר, ולזכור שלא תמיד אתן בעניין של לעזור לנו עם הבעיות שיש לנו עם ידידה שלנו. נשמח מאוד, אם לכמה רגעים שאנחנו מנסים להתחיל איתכן במקומות ציבוריים הומים, תנסו לכבד גם אותנו. ואם אתן מקשיבות והגעתם עד הנה, אפשר את המספר טלפון שלכן? מה יש, כולנו יהודים! […]

פרסום תגובה