עמיר שיבי, יצרן ממים | יוצרשת
מלחמה שהכריזו פעילי ימין קיצוני על עמיר שיבי הביאה לכמה השעיות שלו מפייסבוק. מה הרגיז אותם כל כך? “ממים”, יצירות שמורכבות מעיבודי תמונה וטקסטים, שבהם הוא מבקר ותוקף בארסיות, בעיקר משמאל, סוגיות אקטואליות.
“אין לי פרות קדושות, ומבחינתי כל אימג’ שקיים בתרבות הפופולרית ראוי ורצוי שיתייחסו אליו, פרט לפורנו אולי – אבל זה בקטע של טעם טוב”, אומר שיבי (גילוי נאות: אנחנו חברים). “ברגע שאתה מנסה להעביר מסר, ואתה מתעלם מדימויי שואה ושכול ומוות וכל הדברים האלה כי אתה פוחד לגעת בהם, עדיף שתתעסק עם משהו אחר. על אחת כמה וכמה במדינה שלדעתי המוות והשכול והטראומה של השואה עדיין פועמים בכל מקום. ברור שבמקום כזה, ברגע שאתה נוגע בדימויים כאלה ומשליך אותם להקשרים אחרים לחלוטין, אתה תחטוף אש. לדעתי הדברים שהכי הרגיזו אנשים היו דברים שנגעו בשואה”.
מה באמת הקטע שלך עם השואה?
“השוואה של אדם אינדיבידואלי לנאצי, או של המשטר בישראל לגרמניה הנאצית – האמירות הללו מטופשות לחלוטין. מה שחשוב לי זה לנסות להעביר באמצעות הדימויים הקשים האלו נקודה אמיתית – החרדות שלנו מהשואה, החרדות שהמנהיגים שלנו מנסים להכניס בנו מפני דברים דומים שעלולים להתרחש. זה שאני אדם חרדתי מטבעי מושך אותי פשוט לדברים האלה – זה ממלא גם אותי חרדה, מן הסתם, אני לא מחוסן”.
לפי שיבי – וקוראיו אולי יחלקו על כך – “אני משתדל מאוד להימנע משורה תחתונה חותכת. אנשים קוראים דברים והם תמיד רוצים עכשיו שורה תחתונה בהכל. זה ממש הקפטיליזם בהתגלמותו, אנשים לא רוצים להנות מן הדרך אלא רק להגיע למטרה”.
התקשורת והפרסום מנסים לאמץ את השפה הממיסטית, וגם שיבי קיבל הצעות בתחום, אבל הוא לא חושב שזה יכול לעבוד: “הז’אנר הזה קורץ למרכז בשביל רייטינג ועושה זאת באמצעות הומור, אבל הוא לא יכול באמת להיכנס לתוך המרכז או לפרסם דברים, מפני שאז הוא יסתור את עצמו. מטבע הדברים המיינסטרים מקהה כל דבר, והדבר הזה מספיק עדין, רך ונימוח, שאם תקהה אותו עוד יותר זה לא ייראה. אסור שבכל אמירה יסתתר איזשהו ‘כן, אני יודע שאני פוגע, אבל תבינו אותי’. אתה צריך להגיד את הדברים ולקחת בחשבון שתחטוף, לפעמים בצדק, לפעמים אתה תתקן ותשתפר, אבל בשום אופן לא תיקח את הצורה ותשנה את המסרים כך שהם ימכרו לך ביסלי או משבצות פרסומת בערוץ 2 או מה שזה לא יהיה”.
_________________________________________
הראיון המלא הגולמי:
איך הכל התחיל?
“במקרה לחלוטין. בחודשים האחרונים יש מין תעשייה כזאת של יצירת ממים. זה נראה כאילו זה היה ככה מאז ומתמיד, שהיו כמה עשורת חבר’ה שהם יוצרים ממים, והם עובדים בקונטקסט שהם יצרני ממים, וזה כרטיס הביקור שלהם בתוך העולם הזה. אני חושב שזו אשליה. הכניסה שלי לתוך הדבר הזה היתה לחלוטין אישית. אני מדמיין לעצמי היום ממיסט ימני – יש לו מין ארגז כלים של ממים. קשה לייחס לדברים שהוא עושה מקוריות או דרגה של חופש. הם מאוד מאוד תבניתיים ומאוד מאוד בעיתיים במובן הזה. כשאני מדבר על המקריות הזאת – לא ידעתי בכלל שהעולם הזה קיים, לא היה לי ברור שזה מה שאני עושה. זה הכי טריוויאלי היום שאתה לוקח תמונה ושם לה את הטקסט, ועושה את התחבולה והערטול, זה נראה כמו שבלונה שתמיד היתה קיימת. כשאני עשיתי את זה, אני אומר בכל הענווה, לא היה לי ברור שזה משהו שאני מתפרץ לדלת פתוחה. היתה לי תחושה שאני יכול להגיד איזה משהו באמצעות הדבר הזה.
“הלחן הוא המימד הצורני, וזו הדרך שבאמצעותה אני מייצר את הדברים. הרבה פעמים אני פשוט רואה אימג’ מסויים ואני מנסה מה התמונה מנסה להעביר בצורה גולמית, מה הצלם ניסה להעביר, ומה התמנונה הזאת יכולה להעביר מעבר לברור מאליו, ומה אני יכול להוסיף לה בשביל להעביר את מה שאני רוצה להעביר. חשוב לי שיהיה לי חומר גלם ביד, אתה צריך משהו ללוש ביד ולבדוק אותו לפני שאתה עושה איתו משהו.
“המושג הזה של מם, נורא קל להשתמש בו – כביכול המון אנשים יודעים במה מדובר – זה משהו ויראלי, גרפי, הומור, ציניות, אבל זה נובע מכך שהמדיום הזה בארץ נורא נורא צעיר ולא התפתח עדיין אוצר מילים לתאר את כל הניואנסים שלו. אחוז הממים הקלאסיים שאני עושה הוא זניח, ביחס לשאר הדברים. אם אני מפרסם 10-15 דברים ביום, אולי 1-2 מהם עונים להגדרה של מם, וכל שאר הדברים – אני לא יודע מה זה פשוט”.
למה דווקא אותך הימין הקיצוני הפך לסמל והתנפל עליך?
“אין לי פרות קדושות, ומבחינתי כל אימג’ שקיים בתרבות הפופולרית, פרט לפורנו אולי – אבל זה בקטע של טעם טוב – ראוי ורצוי שיתייחסו אליו. מבחינתי דימויי שואה ושכול ומוות וכל הדברים האלה – ברגע שאתה מנסה להעביר מסר ואתה מתעלם מהם כי אתה פוחד לגעת בהם, אז עדיף שתתעסק עם משהו אחר. על אחת כמה וכמה במדינה שלדעתי המוות והשכול והטראומה של השואה עדיין פועמים בכל מקום. ברור שבמקום כזה, ברגע שאתה נוגע בדימויים כאלה ומשליך אותם להקשרים אחרים לחלוטין, אתה תחטוף אש. לדעתי הדברים שהכי הרגיזו אנשים היו דברים שנגעו בשואה.
“השוואה של אדם אינדיבידואלי לנאצי, השוואה של המשטר של ישראל לגרמניה הנאצית, האמירות האלה הן אמירות שהן מטופשות לחלוטין – אין כאן באמת מקום להשוואה. ומה שחשוב לי כשאני משתמש בדברים האלה זה לנסות – והנסיון הזה הוא גם עבור עצמי – אע”פ שאני חושב שאין מקום להשוואה ושתהום פעורה ביניהם, עדיין להצליח באמצעות הדימויים הקשים האלו להעביר איזושהי נקודה אמיתית, ושהבנאדם שיסתכל על הדבר שעשיתי זה לא יזרוק אותו ישר ל’אסור להשוות’ ולקטע של לקחת אדם ולהלביש אותו בבגדים של נאצי, שזה דברים מזעזעים ובזויים בעיניי, אלא לנגן על ניואנסים ודברים עדינים ביותר – החרדות שלנו מהשואה, החרדות שהמנהיגים שלנו מנסים להכניס בנו מפני דברים דומים שעלולים להתרחש. באופן כללי, החרדתיות שלנו מתבטאת לטעמי בצורה הטובה ביותר דרך הדימויים האלה. זה שאני אדם חרדתי מטבעי מושך אותי פשוט לדברים האלה – זה ממלא גם אותי חרדה, מן הסתם, אני לא מחוסן בפני הדברים האלה.
“לא צריך להיות עד כדי כך טריוויאלי, אבל ברור שהומור וציניות וגרוטסקיות ופארסה וכל הדברים האלו נועדו גם לשכך איזה כאב עצמי, להוריד מעמסה, ליצור קתרזיס, והרצון שלי באיזשהו מקום, לא בקטע אלטרואיסטי או אגומניאקי, הוא לשכך את החרדה אצל אנשים אחרים. כשבנאדם מגיע לטיפול אצל פסיכו’ והוא פוחד מדברים, אז אחד מהטיפולים הידועים ביותר עוד מהתקופה של פרויד זה לעמת אותו עם החרדה הזו, לא להרחיק אותו. אם הוא פוחד מקהל הוא יכנס לתוך הקהל. וזה הדבר שאני עושה מבחינה אישית.
“אני משתדל מאוד להימנע משורה תחתונה חותכת. אנשים קוראים דברים והם תמיד רוצים עכשיו שורה תחתונה בהכל. זה ממש הקפטיליזם בהתגלמותו, אנשים לא רוצים להנות מן הדרך אלא רק להגיע למטרה. אין לי שורה תחתונה, ואני משתדל להעלים את השורה התחתונה – או שלא תהיה לי שורה תחתונה או שיהיו לי עשרות שורות תחתונות. ומי שמחפש את זה ולא מוצא, זה גורם לאנטגוניזם עצום. אתה יכול ליהנות מהצורה, מההומור. אם אתה משתמש בדברים שהם טאבו, חד דינך – אתה מבצע פעולה של לשון הרע, אתה מעליב בכוונה אנשים וצריך לסתום לך את הפה”.
אפשר לבקבק אותך?
“זה נוסה מספר פעמים על ידי חברות מסחריות שהיו מעוניינות פשוט להפוך את המסרים שלהן מבחינה צורנית למשהו שהוא יותר מחוספס כזה שמדבר לרשת, שזה לא ייראה כמו פרסומת בוהקת שסה”כ רוצה להכניס לך את היד לכיס, אלא משהו עם הרבה הומור עצמי. זה לא עבד. לא ניסיתי גם מלכתחילה, זה סקרן אותי אולי מבחיהנה תרבותית, איך באמת ניתן לקחת את הז’אנר הזה ולהפוך אותו. הוא נוצר ועובד מהשוליים. הוא יכול לקרוץ למרכז, הוא קורץ למרכז בשביל רייטינג ועושה זאת במאצעות הומור, אבל הוא לא יכול באמת להיכנס לתוך המרכז או לפרסם דברים, מפני שאז הוא יסתור את עצמו”.
זה יכול להגיע לפריים טיים, לארץ נהדרת?
“הקטע האסוציאטיבי והנונסנסי וההומור הלא מתחשב, הדברים האלה מלכתחילה נלקחו קצת מהמיינסטרים. אבל אתה לא יכול באמת להעביר הכל למיינסטרים, כי הוא מטבע הדברים מקהה כל דבר, והדבר הזה מספיק עדין, רך ונימוח, שאם תקהה את זה עוד יותר זה לא ייראה, לא יהיה לזה זכות קיום. זכות הקיום של זה יכולה להימצא בבלוגים ובתוכניות לייט ניייט באמת אמיתיות, כאלו שמכבדות את עצמן. אסור שתהיה שם התנצלות. אסור שבכל אמירה יסתתר איזשהו ‘כן, אני יודע שאני פוגע, אבל תבינו אותי’. אסור שיהיה את הקטע הזה. אתה צריך להגיד את הדברים ולקחת בחשבון שאתה תחטוף, לפעמים בצדק, לפעמים אתה מגזים, אבל זו מין דרך כזאת. אתה עושה משהו, מבין שהגזמת ולא תעשה אותו שוב, אתה תתקן ואתה תשתפר, אבל אתה בשום אופן לא תיקח את הצורה ותשנה את המסרים כך שהם ימכרו לך ביסלי או משבצות פרסומת בערוץ 2 או מה שזה לא יהיה.
“זה ז’אנר שהוא על-זמני, זה ז’אנר שעובד לעומק. בטלוויזיה דברים עובדים כרונולוגית. זו לא רק בעיה טכנית, זו בעיה טיפה יותר עמוקה ובשיבל להעביר את המסרים שאתה מנסה להעביר בתמונה אחת, להעיבר את זה לדקה וחצי של מערכון, או אפילו סטריפ קומיקס, זה דורש ויתורים, אתה לא יכול לשמור על הכל. הרצון הוא לשמור על זה כטיפה מרוכזת ומרה שאתה יכול לשתות אותה, היא לא תהיה כ”כ טעימה. אתה יכול למהול אותה בכל מיני דברים ויתכן שהטעם שלה ישתפר, אבל משהו גם ילך בדרך”.
התפרסם במקור בטור “יוצרשת” במדור fi בגליון אוגוסט 2012 של מוסף פירמה של גלובס
תגובות
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
[…] כבר זכה לשני ראיונות ארוכים ומחמיאים ברשת. האחד בבלוג "חדר 404" של חברו עידו קינן והשני ב"חורים […]
[…] האינטרנטי היה פעם מאוד מילולי, טוויטים וכאלה. הממים הפכו אותו לפחות מילולי ויותר ויזואלי. כמי שבא מהתחום […]