לג’גל מחאה בקרקס // סמול טוק

מיכל פרמפשס וקסלר מקרקסת חיבור בין קהילות, מחאה חברתית והתנגדות פוליטית

איך התוודעת לעולם הקרקס?
“זה משהו שהיה שם על אש קטנה די מאז שאני זוכרת את עצמי. כשהיתי ילדה קטנה סבי המנוח לימד אותי לג’גל שלושה כדורים. כשהייתי טינאייג’רית אז נפתחה חנות הג’אגלינג הראשונה בארץ בשינקין, והייתי מבלה שם ימים שלמים עם המוכרים שילמדו אותי כל מיני טריקים. את ‘פעולה קרקסית’ התחלתי ממש לגמרי במקרה. מה שידעתי בתחום הקרקס כשהקמתי את ‘פעולה קרקסית’ הוא כלום מבחינת מיומנויות, לגמרי קפצתי למים בלי שום הכנה מוקדת, לא למדתי את זה בצורה מסודרת ושום דבר, אבל היי, קרקס זה קוד פתוח, רוב מה שלמדתי זה מחברים או מיוטיוב”.

מה זה ‘פעולה קרקסית‘?
“זאת סדנת ג’אגלינג אקטויביסטית נודדת. היא התחילה בתור קבוצה אקטיביסטית לפני ארבע שנים בערך, כשהזמינו אותי בתור פעילה ב’אנרכיסטים נגד הגדר’ לאיזשהו אירוע שבו רצו לבנות מחדש בית שהשלטון הרס, של קהילה מאוד עניה ומדוכאת בבקעת הירדן. ביקשו מתנדבים שרוצים ללכלך את הידיים בבניה בבוץ, וגם איזושהי הפעלה לילדים של הכפר, שלא יתרוצצו בין הרגליים. אאוט אוב ד’ה בלו הצעתי שנעשה סדנת ג’אגלינג, כי ידעתי קצת ג’אגלינג. במשך שבועיים חברים ישבו אצלי בבית, בנינו ציוד מחומרים ממוחזרים לפי מדריכים שמצאנו ביוטיוב. כשהגיע יום האירוע, ובאמת הדבר הזה קרה, אז אני ממש חוויתי התגלות, שאפשר לעשות התנגדות אמיתית, פוליטית וחזקה, מתוך שמחה וחיים ויצירה, ולא רק בכעס ומלחמות ואלימות. מאז זה נתן את הטון והכיוון לפעילות שלי. קראנו לדבר הזה ‘פעולה קרקסית’, והתחלנו להגיע לכל מיני אירועי מחאה ומפגשים קהילתיים וכל דבר שיכול לקדם את האג’נדה שאנחנו רוצים לקדם, שזה דמוקרטיה, שיוויון, זכויות אדם וצדק חברתי. כמה חודשים אח”כ פרצה המחאה של קיץ 2011, ופעולה קרקסית הסתובבה בין ומאהלי מחאה ומאהלי פריפריה ומאהלי אין ברירה וכל מקום שיכולנו לבוא ולהוסיף נופך של שמחה והשתתפות פעילה של ילדים. הדבר הזה מאוד עוזר באירועים כאלה ולמטרות כאלה, כי הוא מושך תקשורת, הוא מאוד צבעוני, הוא מספק לצלמים תמונות שקשה להם לעמוד בפניהן; הוא מביא לאירועים כאלה אנשים ומשפחות שאלמלא היתה האטרקציה של הקרקס לא היו מגיעים; זה מפנה זמן ואורך נשימה לאמהות חד-הוריות שבאות לאירועים שקשורים אליהן מבחינת פעילות פוליטית, אנחנו יכולים להשגיח על הילדים לפחות לזמן קצר”.

רועי פרמפשס גבעוני ומיכל פרמפשס וקסלר, מפעילי "פעולה קרקסית". צילום: רועי פרמפשס גבעוני

הנוכחות שלכם הופכת את האירועים לפחות אלימים, הן מהצד של המפגינים והן מהצד של כוחות הבטחון?
“אנחנו כמעט לא מגיעים יותר להפגנות. היינו בהפגנה אחת, שבצורה שוברת לב לא עניין את הצבא שיש שם ילדים משחקים בחישוקים וכדורים, זה לא עניין אותם בכלל. וגם כי הפגנה, בתפיסה שלי, היא פעילות לכל המשפחה, זה לא משהו שאמור להיות אלים בכלל. לכן לפעולה קרקסית אין מה לעשות בכאלה אירועים. לעומת זאת, מקומות שבהם זה כן ממש קידם איזושהו מטרה אקוטית זה נניח בהתבצרויות נגד פינוי. משפחה שמאויימת ב פינוי מהבית שלה, למשל במקרים של בדיור ציבורי זה קורה הרבה, משפחה מקבלת צו פינוי והמשטרה אמורה לבוא ולפנות. יש לה כמה אפשרויות, ביניהן להתבצר בבית עם בלון גז ולאיים לפוצץ את כל הבניין אם המשטרה תיכנס. זה בדרך כלל עובד, אבל זה מאוד אפל ומסוכן. מצד שני, אפשר לארגן מזה קרנבל שלם ומוזיקה וקרקס, ואז כל הילדים של השכנים באים, ביחד עם כל השכנים והרבה פעילים אחרים, וכל ההתבצרות נהיית משהו שהוא קרנבל, הוא חיובי, קרנבל במובן של שובר היררכיות ושגרה, וזה גם משהו שהוא מאוד שמח ויכול להתמודד מול אלימות מתוך העוצמה הפנימית שהשמחה הזאת מייצרת. עוד דברים שהקרקס הזה יכול לעשות זה לחבר בין קהילות שהן לא תמיד הולכות ביחד – מזמינים אותנו לכל מיני מפגשי יהודים ערבים. היינו עכשיו במפגש ממש מקסים שארגנו תושבים מג’לג’וליה ביחד עם תושבים מחורשים השכנה, מפגש שכנים כמו שצריך להיות, שחבל שאין יותר”.

אתם לא מעלים מופעים.
“אנחנו עושים סדנאות, אצלנו העניין הוא של השתתפות של הקהל. כשאתה מביא מופע, אז המופיעים פעילים והקהל פסיבי. אצלנו כולם משתתפים וחווים את ההעצמה שהעיסוק בקרקס יכול להביא למי שעוסקים בו. אצלנו כולם חווים את החוויה שבהתחלה הם רואים משהו בלתי אפשרי, כמו לג’גל שלושה כדורים באוויר, ותוך חצי שעה או עשרים דקות שמתרגלים את הדבר הזה, פתאום זה מצליח. זה משליך מהיכולת הזו, לפעמים זו יכולה להיות חוויה משנת חיים. אני יודעת שלי זה שינה את החיים. בגיל שלושים ומשהו פתאום התחלתי לעשות דברים שלא חשבתי בחיים שאצליח לעשות אותם, וזה משפיע על ההתנהלות היומיומית שלי, ואיך אני מתייחסת לחלומות שלי, שהם משהו שאפשר להגשים אותו. אנחנו עכשיו חיים במין חלום כזה. כשפגשתי את רועי [פרמפשס גבעוני, בן זוגה], לרועי היה את החלום של לחיות בקרוואן ולעשות סדנאות ג’אגלינג, נפגשנו במקרה באיזה פסטיבל, אמרתי לו ‘היי, לי כבר יש סדנת ג’אגלינג’, והנה אנחנו חיים יחד במשאית צבעונית ויפהפיה, מטיילים בארץ, המשאית מזמינה, צבעונית, הדלת פתוחה ושקופה ממילא, המון אנשים נכנסים ואומרים, ‘וואו, אתם חיים את החלום – קרקס נודד’. זה חלום שעולה עשירית ממה שעולה דירה בישראל היום, וזה רק עניין של להחליט שרוצים לעשות משהו וללכת בעקבות הדבר הזה”.

עוד קרקסים: סתיו מישר מציעה לימודי יהדות באמצעות קרקס; אורית נבו רוצה להכיר לכם את הקרקס העכשווי; הקרקס של אופיר משבנק משמח ילדים מאושפזים בפורים


התפרסם במדור “סמול טוק” ב”מוסף הארץ”, 24.4.2015


תגובות

פרסום תגובה