ארז טל הסיר את אזהרת זכויות היוצרים, אבל למה לא חשפתי את הסטטוס המלא מלכתחילה?

ארז טל בתוכנית "האח הגדול", לצד הערת זכויות היוצרים שפרסם בפייסבוק. צילום: אורי צציק (cc-by-sa); עיבוד: חדר 404

שלשום סיפרתי כאן שארז טל פרסם לחברבוקיו בפייסבוק התייחסות לסוגיית שי חי, המתמודד האלים בשעשועון “האח הגדול”, וקינח באזהרה משפטית שלפיה מי שיצטט אותו מסתכן בהפרת זכויות יוצרים.

הגולש asaf הגיב:

בוא נניח שאף אחד לא מפיץ טקסט לפקינג 250 איש (שלא יהיה מופרך להניח שקשורים לתעשית התקשורת) ומצפה שלא יופץ. אז שני דברים א. ייתכן שזו בכלל הייתה הכוונה שלו במטרה לעורר את הדיון בקשר לתוכנית האח הגדול. דיון שאת עצם הקיום שלו ארז טל כבר יודע לתרגם לכסף יותר טוב מכולנו. ב. או (ואולי “גם”) רצה שוב להזכיר לחברים שלו ולכולנו פה מי הבוס הגדול. מי שולט בשיח הציבורי ומי במשפט סתום אחד בסוף טקסט קובע איזו אינפורמציה היא נחלת הכלל ואיזו אינה נחלת הכלל.

בכל מקרה. בכך שהסתרת את הטקסט, ארז טל הצליח. וזה מצער.

שנית, אתה כנראה פספסת את המהות של הדבר הזה שנקרא “חוק”. חוק, בין היתר, הוא כלל שמכתיב ומעצב את ההתנהגות האנושית.

בנתיים נראה שהמשפט שארז טל כתב בסוף הפוסט די עיצב את ההתנהגות האנושית שלך כעיתונאי. בעצם ההסתרה אתה זה שהמלכת את דבריו כ “חוק”. אז גם פה ארז טל הצליח. וזה אפילו עוד יותר מצער.

לגבי ההטרלה, לא כל תביעה קלושה היא הטרלה. ואם נניח שזו הטרלה ואם כל יש פה למעלה איזה עו”ד ואיזו עמותה שדאגו לקבל קרטיד ופרסום אז אפשר היה כבר לשלם לו/להם עוד קצת בשביל חוות דעת כתובה. והתחייבות ג’נטלמנית לעמוד מאחוריך במקרה של תביעה. כזו שגם תאפשר לפרסם את הפוסט ולישון בשקט בלילה. כי נכון, להיות אמיץ מאחורי טוקבק זו חוכמה קטנה מאוד.

אבל שעיתונאי לא יומר משהו מחשש להטרלה? זה אפילו מצער מאוד מאוד.

ודבר אחרון, מקובל שתכני הפוסט עצמו לא מעניינים ולא ממש רלוונטים לטיעון אבל פעולת ההסתרה היא כן רלוונטית והיא כן נוגעת בלב ליבו של מה שנכתב. ומהמקום הכי שנון ורפלקטיבי באינטרנט העברי היום היה ניתן לצפות לקצת יותר מודעות עצמית והתייחסות לפעולה הזו.

asaf, אתה כותב, “מהמקום הכי שנון ורפלקטיבי באינטרנט העברי היום היה ניתן לצפות לקצת יותר מודעות עצמית והתייחסות לפעולה הזו“. תודה על המחמאה, ולגבי ההתייחסות – התייחסתי לזה בטוקבקים כאן ובפייסבוק (אם כי בשלב מסויים באמת נמאס לי להתווכח על פחדנות עם מגיב כל כך אמיץ שבמקום לכתוב את שמו בחר בכינוי “יוסי האמיץ”, בחייאת רבאק). אתייחס גם כאן לטענות המאתגרות שהעלית.

[טל] רצה שוב להזכיר לחברים שלו ולכולנו פה מי הבוס הגדול. מי שולט בשיח הציבורי ומי במשפט סתום אחד בסוף טקסט קובע איזו אינפורמציה היא נחלת הכלל ואיזו אינה נחלת הכלל“. כן, בזה בדיוק עסק הפוסט שלי – האם הוא יכול לשלוט בשיח הציבורי באמצעות אזהרת זכויות יוצרים.

ייתכן שזו בכלל הייתה הכוונה שלו במטרה לעורר את הדיון בקשר לתוכנית האח הגדול“. לקחתי בחשבון שאולי אני פיון במשחק שלו, שהרי לא יכולתי לכתוב את הפוסט בלי לעורר דיון על התוכנית. אבל הוא לא צריך את הבלוג שלי כשכל הפאקינג תקשורת עוסקת בתוכנית הזאת בלי הפסקה, ואם כבר, זה הפוך – התוכנית היא זו שהביאה רייטינג לפוסט הזה, שזכה לחשיפה גדולה משמעותית מפוסטים אחרים, כי אנשים אוהבים לקרוא על התוכנית הזאת. אני רציתי לעסוק במשמעויות המשפטיות והציבוריות של דמות ציבורית שעל פניו מאיימת בזכויות יוצרים כדי למנוע דיון ציבורי, בפרט לאור העובדה שקשת, המעסיקה שלו, נוהגת באותה דרך בדיוק, וגם על כך כתבתי בעבר יותר מפעם אחת.

המשפט שארז טל כתב בסוף הפוסט די עיצב את ההתנהגות האנושית שלך כעיתונאי“. ברור שזה מעצב את ההתנהגות שלי – האנושית והמקצועית. עיתונות לא פועלת בוואקום, לפרסום יש השלכות, ומסוקרים לא מאיימים בתביעות כי משעמם לעורכדין שלהם, אלא כדי להשפיע על הסיקור. עיתונאי צריך לבחון את הסיכון מול התועלת ולקבל החלטה שתאזן ביניהם באופן שיאפשר לו לעשות את עבודתו. איומים בתביעות ותביעות זה חלק מהעבודה העיתונאית, מן הסתם יש לי ייעוץ משפטי ומן הסתם קיבלתי איומים בתביעות בעבר, התמודדתי איתם, ופעם אחת נתבעתי וזה עדיין לא הסתיים (עינב גנד גלילי נ’ חצי אינטרנט). לא היה דחוף לי להתמודד עם תביעה מצד טל – תביעה היא בזבוז של זמן, כסף ותשומת לב גם אם אתה בטוח שתזכה בה, ואתה אף פעם לא בטוח שתזכה בה. בפרשת ענת קם, הצנזורית סימה ואקנין-גיל טענה שהזהירה במפורש את “הארץ” לא לפרסם את המסמכים המקוריים, אלא רק להסתמך על המידע שיש בהם: “התרעתי בפני הארץ כי פרסום המסמכים בכתבה של [אורי] בלאו יוביל לחשיפת המקור”. האייטם היה עובד גם בלי המסמך. קרה לי מקרה דומה – פרסמתי כתבה על סכסוך בתאגיד מסוים, שהתבססה על הקלטה שתיעדה שיחה שעסקה בסכסוך הזה. יכולתי לצטט באופן נרחב מההקלטה או להעלות אותה לאתר, מה שהיה מוסיף גם תוכן וגם צבע לידיעה, אבל היועמ”ש של כלי התקשורת שעבדתי בו אמר: “אם תפרסם את ההקלטה החברה עלולה להגיש תלונה במשטרה על האזנת סתר, ואז אתה תצטרך לחשוף את המקור, או להגן על המקור ולהסתכן בהרשעה”. לא פרסמתי את ההקלטה. האייטם עבד גם בלי זה. להבדיל, האייטם על טל עובד גם בלי התוכן המלא של דבריו, שאת הצילומסך המוסתר שלהם הבאתי כאילוסטרציה. הטיעון שלי לא נחלש מהבחירה – אישית, עיתונאית, קרא לזה איך שתרצה – לא לפרסם את הטקסט המלא. עיתונאית, הטקסט המלא לא מעניין אותי – בלי האזהרה המשפטית, זה אייטם למדורי רכילות או תרבות, אולי למדורי ביקורת תקשורת אם אלו חושבים שטאלנט עתיר משכורת שמגונן על ההחלטות שלו ושל המעסיק שלו זה ניוז באיזשהו אופן.

זכויות היוצרים של ארז טל. תמונה: חדר 404

בעצם ההסתרה אתה זה שהמלכת את דבריו כ’חוק’“, “שעיתונאי לא יומר משהו מחשש להטרלה? זה אפילו מצער מאוד מאוד“. לא מדובר סתם בהטרלה, כמו גולשים שבאים לריב בתגובות בפייסבוק כי משעמם להם, אלא בתביעת סלאפפ, הטרלה שלא סתם עלולה, אלא מכוונת, להפחיד ולהשתיק ביקורת. הדברים שלו הם לא חוק אלא פרשנות שלו לחוק, וכאמור, התמודדות עם זה דורשת משאבים גם אם החוק והצדק לצדי.

יש פה למעלה איזה עו”ד ואיזו עמותה שדאגו לקבל קרטיד ופרסום אז אפשר היה כבר לשלם לו/להם עוד קצת בשביל חוות דעת כתובה. והתחייבות ג’נטלמנית לעמוד מאחוריך במקרה של תביעה“. אין סיבה שעו”ד יהונתן קלינגר מהעמותה לזכויות דיגיטליות יתחייב לעמוד מאחורי במקרה של תביעה – הוא מצוטט בפוסט כמומחה בנושא, לא כעורך דין שמייעץ ללקוח (גילוי נאות: קלינגר מייצג אותי ונתבעים נוספים של עג”ג במסגרת קליניקה של העמותה לזכויות דיגיטליות, שהוקמה באמצעות כספים שאנחנו הנתבעים גייסנו מהציבור להגנה המשפטית שלנו).

סטטוס הפייסבוק של ארז טל עם אזהרת זכויות היוצרים (מימין) ואחרי הסרתה בעריכה (משמאל)

אז גם פה ארז טל הצליח“. קודם ספיקלצת שהוא רצה לעורר דיון, ועל זה כבר השבתי; עכשיו אתה אומר ההיפך, שהוא רצה למנוע את הפרסום, ואני אשיב גם על זה: הצליח במה? פרסמתי את הפוסט, מי שביקש ממני עותק של הטקסט המלא קיבל אותו, הגולש מיכאל קורלנד פרסם את הטקסט המלא בטוויטר (ואני בעקבותיו), והיה גם רגע של צחוק כשאחד הקוראים שלח לי באימייל צילומסך של הסטטוס וכתב: “הפוסט של ארז טל כבר הופץ ברשת ו[הנה] תמונה שלו‎”. בעקבות הפולואפ של “צינור לילה”, טל החליט לפבלק את הפוסט ולהסיר ממנו את האיום המשפטי, יום אחרי הפרסום אצלי. עכשיו תחשוב שוב ותגיד לי מי הצליח.

טל מחק את אזהרת זכויות היוצרים מהסטטוס וצירף לו הסבר, שנפתח במילים “במקור הפוסט הזה היה סגור לחברים בלבד – לא רציתי שציטוטים חלקיים שלי יזינו את הדיון המתלהם”. אז במקום לפרסם את הסטטוס מלכתחילה כשהוא פומבי, כדי שכולם יוכלו לקרוא אותו במלואו ולא כציטוטים חלקיים, בחרת לפרסם אותו רק לחברבוקים ולהזהיר משפטית מפני שיתופו. Great success!

מה ארז טל באמת חושב על שי חי?הפוסט של ארז, שהוא לא רצה שתראו

Posted by ‎הצינור‎ on Tuesday, March 22, 2016



תגובות

תגובות

Powered by Facebook Comments

תגובות

תגובה אחת לפוסט “ארז טל הסיר את אזהרת זכויות היוצרים, אבל למה לא חשפתי את הסטטוס המלא מלכתחילה?”

  1. asaf on 23 במרץ, 2016 09:49

    תודה רבה על ההתייחסות העניינית.

    מקווה שברור שהנאמר נכתב מתוך הערכה לפועלך מהולה בכאב למצב ולכוחות שמכתיבים את השיח היום.

    כתבת “אישית, עיתונאית קרא לזה איך שתרצה” רק שיהיה ברור עידו אני לא יודע איך אתה מגדיר את עצמך אבל זה ממש לא משנה, אתה לא בנאדם אתה עתונאי. לא נאמר כעלבון (להפך!) לא בגסות ולא בכפיה, זה המצב – תתמודד :). מה שמותר לך (לסרב לחשוף מידע בחקירה וכן אולי אפילו האזנות סתר!) אסור לאחרים. מה שמוטל עליך (לפרסם סיפור טוב ורלוונטי שמגיע אליך ללא פחד – כמו שאתה עושה כדרך קבע!) לא מוטל על אחרים. אין לך מקצוע רגיל. אתה הרשות הרביעית. יש אולי אולי 4 מקצועות כאלו בעולם לך יש אחד מהם. אל תקרא לעצמך “בנאדם” כשאתה כותב. זה יש לנו מספיק לצערי.

    מעבר לזה ברשותך לא אגיב כי אכן נראה שהדיון די מיצה את עצמו אז נסכים שלא להסכים בהכל ולך יש בטח דברים יותר חשובים לכתוב עליהם. חוץ מזה שנמעס לי לחשוב על ארז טל…

פרסום תגובה