חמישה ניידים שבורים

פוסט של ויטה קיירס

בחמש השנים האחרונות הייתי בחורה של שני מספרי טלפון: מספר אחד שנתנו לי המפעילות הסלולריות באופן אישי, ומספר אחר, מתחלף, שנתנו לי מעסיקי, ואז לקחו בחזרה כל פעם שהתפטרתי. מאחר ואני שייכת לעידן שבו הגשמה עצמית ופחד משעמום יותר חשובים מהתמדה ומסירות, בחמש השנים האלו היו לי לא פחות מחמישה מספרים כאלו. ועם כל מספר היה מכשיר משלו. וכל מכשיר מספר סיפור.

המכשיר הראשון עורר בי תחושה של גאווה שניסיתי להסתיר ולהחצין בו זמנית: אני חשובה! יש לי שני טלפונים! המכשיר הזה היה משוכלל מזה שיכולתי להרשות לעצמי, וכך הוא שידרג את מעמדי פעמיים. אני לא זוכרת מאיזה דגם היה המכשיר, אבל יכולה לספר לכם שהייתי צריכה למשוך את מכסה המקשים שלו כלפי מטה כדי לענות. וכשהוא היה מצלצל הייתי מרימה אותו תוך הבעת מיאוס מעושה, מדגמנת מבט מסוגת “לענות או לא לענות?” ובתנועת אגודל מיומנת מקפיצה את מכסה המקשים. כשהייתי יוצאת לשתות עם החברים של מי שהיה אז בן הזוג שלי (בתקופה ההיא לא היו לי חברים משל עצמי), הייתי מוציאה את הניידים ומערימה אותם אחד על השני, ומקנחת בחפיסת וינסטון לייט ועליה המצית. זו לא הייתה רק פירמידה של מוצרים – זו הייתה הכרזה.

המכשיר השני שימר את אוסף הטקסים הקטנים האלו וחיזק את מעמדי בתוך אישה חשובה. כמובן שיכולתי לבחור להשתמש במכשיר המשרדי בלבד ולהימנע מהעלות הגבוהה בעידן הקדם-כחלוני, אבל העדפתי לשמור על שני המכשירים זמינים כי זה אמר עלי שאני מישהי שאי אפשר סתם כך להחליף: אחרי הכל, תקציבאית במשרד פרסום!

במכשיר השלישי דברים התחילו להישבר. קודם כל, לכולם מסביבי כבר היה אייפון. אבל חשוב מכך: אני התחלתי לפתח תודעה מעמדית.

בזכות מבצעים מפוקפקים של חברות הסלולר, כמעט לכל החברים שלי היו אייפונים באפס שקל לחודש שווה ששת אלפים שקל סך הכל. המעסיק שלי, לעומת זאת, היה דלפון או קמצן, אני כבר לא זוכרת מה מהם, ולשם שינוי המכשיר האישי שלי, נוקיה 5230 רעוע, היה המביך פחות מבין השניים.

זה גם הרגע שבו הבנתי שהכל שקר: שהעובדה שמקום העבודה מספק לך טלפון זה לא מתוך תחושה של אהבה ואחריות משפחתית (מה אם תתקעי בשום מקום באמצע הלילה?) אלא כי הם רוצים אותך שלהם, זמינה ומוכנה לעשות הכל, גם אחרי שהצלחת לברוח מהמשרד. בזמן שהמכשיר האישי שלי יכול לשמור שבת, המכשיר המשרדי לא משדרג אותי למעמד של אישה חשובה, אלא משנמך אותי לתפקיד של סטאז’רית בחדר מיון. זה לא שיעשע אותי כשהבוס שלי אמר לי “אלא אם כן את מחרבנת, כשאני מתקשר את עונה לי”. טוב, בדיעבד זה די משעשע.

במכשיר הרביעי – יודעים מה, עזבו. בואו נקפוץ ישר למכשיר החמישי. באוגוסט 2011 נזכרתי שאני בעצם לא אוהבת כסף והתחלתי לעבוד בגוף תקשורת שקר כלשהו. עם החוזה המפנק קיבלתי נוקיה C5 שהיה שייך לפני כן לעורכת המוזיקה המוכרת של האתר. ההחלטה להעניק לי את הטלפון נראתה לי תמוהה. אני הייתי הילדה החדשה בכיתה ואף אחד לא ידע מי אני. עורכת המוזיקה, לעומת זאת, הייתה הילדה הכי מקובלת ואף אחד לא הסכים לקבל את העובדה שהיא כבר אינה עמנו. כל יום התחיל ונגמר בשיחה שבה אמרתי את אותם דברים: “זאת לא אילת / אין לי מושג מה המספר שלה / אני לא יודעת מי מחליפה אותה / אין בעד מה, אתה בכלל לא מפריע לי! תמות בייסורים”.

הימים עברו, אף אחד לא אהב אותי, כולם המשיכו לחפש את עורכת המוזיקה, ולי כבר היה גלקסי אס 2 בחסות שקר שוק קפדני שסיפרתי לעצמי. את הנייד של העבודה קברתי במגירה ונתתי לו לגסוס מצמא לחשמל. ממילא אף אחד לא חיפש אותי, וגם הטינה שלי למכשירים משרדיים לא פסקה – למרות שבעוונותי נתתי את המספר האזרחי שלי לעורך שלי, וזה לא התעצל להקפיץ אותי באמצע הלילה כל פעם שהיה לו קצת קר לקום מהמיטה ולעדכן משהו.

“אבל למה את סתומה?” שאל אותי יפתח. “קחי את הסים של החברה ושימי אותו במכשיר שלך ותפסיקי לבזבז כסף על שיחות”. הסברתי לו שלהתחייב למונוגמיה עם המכשיר המשרדי זה צעד משמעותי ומחייב. “מה יקרה לכל האנשים שאני מכירה ביום שיימאס לי ואני אתפטר? האם אני אאלץ להדרדר לפתט ולשלוח סמסים של ‘היי, אתה לא זוכר אותי אבל המספר שלך בספר טלפונים שלי, תרשום לך מספר חדש?'”

כך עברה לה שנה וחצי, ובניגוד להבטחות, אף אחד לא פיטר אותי ולא התפטרתי. גופת הטלפון המשרדי הצחינה במגירה. אבל אז הגיע יום חמישי.

פם פה פם!

כחלק מהשנאה שפיתחתי כלפי חברת פלאפון בעקבות חיוב שגוי ומפורז ומאבקה בהתארגנות העובדים, עברתי יחד עם יפתח לגולן טלקום לפני כחודש וחצי. הזהירו אותי מפני תקלות בקליטה וגלישה איטית, אבל רציתי לתמוך בחברה הקטנה ששברה את שוק הסלולר והיתה הראשונה להציע חבילה ללא הגבלה ב-49 שקל. ביום שלישי, כשהרוחות סערו וסוף סוף הבנתי למה לאיילון קוראים נחל, נפסקה הקליטה במכשיר ועל הצג הופיעה הודעות “שיחות חירום בלבד”. הנציגה במוקד הטלפוני של גולן לא הצליחה לעזור לי, ואלוהים כבר לא יעזור לה, לכן החלטתי לחכות כמה ימים לראות אם התקלה תסתדר מעצמה ובינתיים להקים לתחייה את אותו C5 נשכח ומביך.

זה לא היה קל. הייתי צריכה לחבר אותו לחשמל ולסטור לו חזק שיתעורר. השיחה הראשונה היתה לעורכת המוזיקה. מישהי ביקשה לעדכן אותה שהיא שעוד מעט תשלח את המייל הזה שהיא כל כך מחכה לו. אחר כך קיבלתי הזמנה לקפה, כלומר “מותק” קיבלה, כלומר היא. אחר כך דיברתי שעה עם אמא שלי, שביקשה בין היתר המלצה לאיזו חברה סלולרית לעבור.

השעה כעת חמישה לשמונה בערב, יום שבת. הטלפון הישן הזה עדיין פועל על אותה ההטענה מיום חמישי. נס פך הסלולר: כמעט שלושה ימים מלאים על אותה סוללה. לא מתבכיין, לא מבקש תשומת לב, לא מעדכן אותי שהוא עדכן בכוחות אפליקציה שאני בכלל לא משתמשת בה, כמו עובד חנפן שמדווח לבוס שלו על כל דבר שעשה מתחילת היום כדי לקבל חיזוק חיובי.

אני יודעת מה אתם חושבים עכשיו, “הו, עכשיו היא תפצח בנאום נוסטלגי על המכשירים של פעם, שאפשר להפיל אותם כל כך הרבה פעמים שאגודת אפרת נהיית חולה, והם עדיין עובדים בלי בעיה. שאפשר לנסוע איתם למקומות בהם האדם הלבן עוד לא שם שקע, ושם הם לא יציקו לנו עם צפצופים והתראות על כל ספאם שנחת בג’ימייל”.

אל חשש. אני רק רוצה לספר לכם שבשלושת הימים הללו, בהם הסתובבתי שוב עם שני מכשירים, האחד משמש אותי לתקשר עם העולם והשני מתחבר באופן תקין לאנטנות סלולריות, הרגשתי שאני עושה מעשה טוב, כמו מתנדב בבית אבות שמסתחבק עם פלמ”חניק שמספר לו על הימים של פעם, כשחפצים ואנשים לא היו נשברים בכזו קלות.

ויטה קיירס היא כתבת ynet מחשבים, אחראית האבטחה של חדר 404 וכותבת הבלוג “יותר קבוע מזמני“, שם הופיע הפוסט במקור. היא כתבה על עבודה מהבית בגליון ינואר

13 בינואר, 2013 | בנושאים: 404 | 3 תגובות

על מי אני עובדת כשאני עובדת מהבית

פוסט של ויטה קיירס

היום עבדתי מהבית וזה היה אחד הימים המאושרים בחיי. לא הייתי חולה או נשארתי לשמור על מיגרנה, פשוט עבדתי מהבית, כמו שחלק מהאנשים עושים.

עברתי עם הפיג’מה מהמיטה לסלון, דוחה את טקס שטיפת הפנים וצחצוח השיניים, והתיישבתי מול המחשב עם קנקן תה יסמין ופנים מקומטות משינה. ברקע שדרני רדיו התחרו על תשומת הלב שלי עם חלונות ההזזה הגדולים שהתנגשו אחד נגד השני בגלל הרוח.

עבדתי בשקט, ואם תשאלו אותי, גם ביעילות. אבל זה לא בגלל שבבית אין אנשים ולכן גם לא הפרעות, אלא כי איש לא הסתכל עלי.

אופן ספייס הוא מקום נורא לעבוד בו. ולא רק בגלל הרעש (בינינו, אני זו שעושה את הרעש רוב הזמן) או הצורך להתחשב באחרים. זה אפילו לא בגלל שכל מי שעובר מאחורי מציץ בלי ברירה אל עבר המסך שלי (כאילו שהוא יראה שם משהו שהוא לא פייסבוק או מערכת התוכן של ווינט). זו העובדה שבכל רגע נתון – יש מישהו שמסתכל (או לכל הפחות – רואה).

נונשלנטיים וחסרי מיקוד ככל שיהיו, מבטים זה דבר מאוד מתיש כי הוא מחייב חלק מסוים בתודעה שלי להיות כל הזמן ער, ועדיף גם בשליטה. בכניסה למשרד מרכיבים עלי חיישני תנועה, וכל תזוזה של קולגה מלפניי או מצדדיי מפעיל את האזעקה.

אני קופצת על הקשת האוטיסטית ומתגלשת אל עבר העצבנות והעייפות . וכשיום העבודה נגמר, כל היום נגמר. אין לי חשק לצאת ולראות עוד רואים, אז אני צופה בטלוויזיה עד חצות. המבט של אייל שני חודר, אבל לא את המסך.

חוץ מהיום. היום כאמור היה אחד המאושרים בחיי.

ויטה קיירס היא כתבת ynet מחשבים וכותבת הבלוג “יותר קבוע מזמני“. היא כתבה על ילודה בגליון דצמבר 2012

7 בינואר, 2013 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

ילדים זה רעיון לטור בעיתון

פוסט של ויטה קיירס
“יותר קבוע מזמני“

אני בת 30 וחודשיים ואין לי ילדים. לא רק שאין לי אותם, אני לא בטוחה שאני רוצה ליצור כאלה בשנים הקרובות. תל אביבים שעשו ילדים אחרי גיל 35 מרגיעים אותי ואומרים “למה את רצה, יש לך עוד זמן”, ומספרים לי היתרונות הרבים של הורות מאוחרת. לעומת זאת, הפריפריאלים בנפשם מביטים עלי בחצי זעזוע – חצי רחמים ורומזים בעדינות, “טיפולי הפריה זה לא משהו שאת רוצה לעבור. זה לא טבעי לגוף להתעבר אחרי שלושים”. לאור העובדה שביציות התחילו להתגלש מהחצוצרות שלי בגיל 12, והגוף חשב שזה טבעי כבר אז להיכנס להריון, לא הייתי סומכת עליו במיוחד בקבלת החלטות כל כך משמעותיות.

כשאני מנסה להבין למה כלבלב עושה לי את זה יותר מתינוק, אני מגיעה לשתי מסקנות. הראשונה והברורה מאליה, היא שהחיים שלי טובים מידי. אני ישנה בין שמונה לתשע שעות בלילה, יכולה לא לעשות שום דבר מתי שבא לי, יכולה לפתח את עצמי מבחינת עבודה וקריירה ולחשוב על תואר שני, המקרר שלי יכול להיות ריק שבוע וזה לא יפגע בכושר השרידות שלי, אני יכולה לפגוש את החברות שלי בכל יום ולא רק ב”יום היציאה היחיד של אמא”, השדיים שלי עדיין נהנים מתהילת האטרקטיביות של חוסר התועלת – במקום להיות בלוטות של מזון ורק השנה הייתי בשלוש חופשות בחו”ל (“הו כמה נפלא”!).

בחודשים האחרונים יש איזו יוזמה של השכבה שלי מהתיכון לנסות לערוך פגישת מחזור. לטובת הסיפור הזה נפתחה כמובן קבוצה בפייסבוק, שם נשים זרות בנות שלושים מעלות סטטוסים כמו “הו, איזה רעיון נפלא! זה זמן טוב להכיר גם בין הבעלים שלנו”. לתוך תמונת הפרופיל של חמישים פיקסלים, הצמודה למשפטי ה”כמה נפלא”, הן מצליחות לדחוף את עצמן, בני זוגם ושלושה ילדים, שלושה! מתי הספקתן לחיות?

הסיבה הנוספת שבגללה המחשבה על תינוק לא מעוררת בי תשוקות צרכניות לרכישת נעלי פורנרינה קטנות במיוחד, ולשמה התכנסנו כאן, היא בעלי הילדים עצמם. למרות החיבה הטבעית שלי לכנות, הורים צעירים היום לא מתביישים לספר, ואפילו להבליט, את הצדדים המדכאים של גידול ילדים. “אני אוהבת את הילדים שלי, ושמחה שהבאתי אותם לעולם אבל…”: החיים ברמת גן הם לא אותו דבר, אני לא זוכרת מתי ישנתי לילה אחד נורמלי, הם הרגו לי את הזוגיות, אחרי החיתולים והגנים – אין לנו כסף לכלום, אני לא אומרת שאני רוצה להרוג אותם, אבל לפעמים קצת כן, הגוף שלי בחיים לא יחזור להיות אותו דבר.

לפעמים, בשבתות, כשיפתח עוד ישן ואני כבר מתחילה להיות קצת רעבה (בכל זאת, כבר כמעט שתיים), אני מסתכלת עליו וחושבת לעצמי “אני כל כך אוהבת אותו, אולי נגשים את אהבתנו באמצעות יצירת אדם”. שלוש שניות אחר כך המחשבה הזו מתחלפת ב: “אני כל כך אוהבת אותו, למה להרוס את זה עם אדם נוסף שיכנס למערכת היחסים הזו וימלא אותה בחרא ובכי ודרישות?”

***

היום, לא רק שההורים הצעירים כבר אינם חוששים להגיד את האמת, נראה שכל התרבות מעודדת אותם לכך. ולא רק בגלל שלשחק בתחרות התלונות זה כיף אשכנזי, אלא כי האמת היא השחור החדש. הדרך הטובה ביותר להצטייר אנושי ולהתבלט ולהתנגד לזיוף הסכריני של הטלוויזיה, הפרסום, הקולנוע ומשפטי ה”כולנו משפחה אחת גדולה” בתפוצת המייל בעבודה היא להגיד את האמת.

לואי סי קיי לא היה מיליונר אם לא היינו מואסים בפוליטיקלי קורקטיות ובשקרים שאנחנו מספרים לעצמנו. רק בימים בהם המציאות ההורית מוצאת לאור באופן לגיטימי יכול קומיקאי לדבר על האופן בו הוא מנקה שאריות צואה מהוואגינה הקטנה של בתו כשהוא מחליף לה חיתול. האמיתות הללו היו קיימות גם מקודם, אבל סי קיי עטף את התובנות בהומור והפך אותן לנגישות כמעט לכולם. במילים אחרות, הוא תרם לאופנה, לא רק התפתח על רקע קיומה.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=nqRh9IToskA[/youtube]

בזירה המקומית, סביר להניח שדנה ספקטור לא היתה טאלנט של ידיעות אם היתה מספרת לנו את מה שאנחנו רוצים לשמוע על זוגיות והורות, ועמוס רולידר (“תגידו לילד שלכם, ‘מתוקי שלי, תוציא את היד המזוינת שלך מהשקע לפי שאני כורת לך אותך ועושה לך פיסטינג'”) לא היה אורח פאנלים קבוע אם הורים לא היו רוצים מידי פעם להתנקש בנושאי הגנים שלהם. אגב, את סופר נני אני לא מכניסה לקטגוריה הזו, כי מדובר שבהפקה שבוחרת באופן מכוון במשפחות שהיו צריכות לבחור מלכתחילה בהפלה.

***

יום שישי אחר הצהריים. אני שוכבת במיטה, חולה. מסביבי קליפות תפוזים, כוס תה, פתיתי טישו משומשים ומוסף סוף השבוע של הארץ. בעמוד 14 אני פוגשת את סייד קשוע, שבדרך כלל מצחיק אותי, בוחר גם הוא לשלוף שוב את האמת על הורות:

“זה כל כך קשה. ואם כבר סוף שנה ומסקנות, אז אל תביאו ילדים, ואם כבר החלטתם אז אחד, ואם כבר הסתבכתם אז תסתפקו בשניים. אבל תעשו לעצמכם טובה ואל, פשוט אל תעשו תינוק כשיש לכם ילד או ילדה מתבגרים בבית. המרדף אחר תינוק זוחל מצד אחד, וללכת מכות עם מניאק בחטיבה מצד שני, זה פשוט סיוט שלא ברא השטן”.

“והנה אני, עוד מעט בן 40”, הוא ממשיך, “את התוכניות לעתיד החלפתי בתוכניות למצוא כמה רגעי שינה. אם פעם שאפתי שיום אחד יהיה לי זמן לעסוק רק במה שמעניין אותי ובוער בקרבי, היום אני מייחל רק לכמה שעות שינה, ללילה אחד בו ארגיש שישנתי טוב. אוי אלוהים, מתי היתה הפעם האחרונה שלא התעוררתי בגלל ילד בוכה או קופץ על המיטה?”

אנחנו בתקופת בחירות, תקופה מצוינת להבטיח הבטחות לעתיד טוב יותר (וכפי הנראה לשכוח מהן כמאה ימים אחרי ה-23 בינואר). אני רוצה לפנות למחוקקים לעתיד ולזהיר אותם: אם לא תפעלו למניעת התפשטות האמת ביחס להורות – אנחנו נקלע לבעיה דמוגרפית חמורה בקרב חילונים ממרכז הארץ, וזו תהיה מכה קשה לכוח האלקטורלי של מצביעי השמאל.

***

אני רוצה ילדים ביולוגיים, ואם הייתי יכולה – הייתי עושה אותם בגיל חמישים או מבקשת מהודית נחמדה שתעשה לי אותם בגיל חמישים, אבל מאחר ופיזית זה לא כל כך אפשרי וכלכלית זה לא יתאפשר, אני מאוד מקווה בשבילי ובשביל הוריי שבשנים הקרובות יתחשק לי לעשות ילד כמו שבא לך פתאום לעשות פיפי, ששום דבר, לא משנה כמה כיפי הוא, לא יוכל לעצור את הדחף הזה. שארגיש שהטבע קורא לי ולא תהיה לי ברירה אלא לענות.

ויטה קיירס היא כתבת ynet מחשבים וכותבת הבלוג “יותר קבוע מזמני“. היא סיפרה כאן איך מסרה את האייפד של ג’וני לגנב בגליון ינואר 2012

29 בדצמבר, 2012 | בנושאים: 404 | 4 תגובות

שלום, אני איש גנרי ואני אהיה גנב האייפד שלך להערב

פוסט של ויטה קיירס

צלצול טלפון.

גנב: “שלום, ויטה?”

נכון.

“שלום לך, רציתי לעדכן אותך שאנו ניפגש היום, יש לי כוונה לרמות אותך”.

אבל רגע, איך אני אזהה אותך?

“מה זאת אומרת? אני אתלבש בשחור, מסכה תסתיר את פני, ואני מתכוון להיכנס לחדר על קצות האצבעות כשעל גבי שק גדול עם סימן של דולר”.

***

לפני כמה שבועות הגיע ג’וני, העורך שלי, בחזרה למשרד אחרי שבילה את כל היום בפגישות. אני כרגיל הייתי מול המחשב. ביד אחת כרסמתי כריך, ביד השנייה הקלדתי. כשהוא נכנס אפילו לא הרמתי את הראש כדי להגיד שלום, השעה היתה בערך ארבע, היו לי עוד שמונים משימות לפני שאוכל ללכת הביתה והייתי מאוד עצבנית.

“למה ניתקת לי את האייפד מההטענה?”

לפני שהספקתי לענות שלא נגעתי לו באייפד הוא כבר הבחין שהנרתיק ריק והאייפד איננו. אחרי שווידא עם העובדים האחרים בקומה שאף אחד לא לקח לו את האייפד , ג’וני חזר לתחקר אותי: “מישהו נכנס לחדר היום?”

כן, אנשים שעובדים פה.

“מי?”

לא יודעת, ג’וני, אני לא באמת מכירה כאן מישהו (כן, הייתי מאוד מעצבנת באותו יום). רגע, הבלחתי, ישב פה איזה בחור, אבל הייתי בטוחה שהוא עובד כאן.

“איך הוא נראה?”

רוסי.

“מה הוא עשה כאן?”

הוא איבד את הסלולרי שלו וביקש להשתמש בטלפון כדי להתקשר לעצמו.

ג’וני התקשר למשטרה והם אמרו שהם שולחים מז”פ. זה מאוד הרשים אותי, לא חשבתי שהמשטרה עושה CSI: דרום תל-אביב שלם בשביל טאבלט אחד מסכן. השתדלנו לא לגעת בכלום.

***

אחרי ארבע שעות ג’וני התקשר שוב למשטרה לנסות להבין למה אף אחד לא הגיע. “הם לא העבירו את התלונה למז”פ, ואלה הלכו הביתה לפני חצי שעה”, ברבר ביורוקרטיה. “אם אני רוצה להגיש תלונה אני צריך להגיע עכשיו לתחנת רמת גן ולתת עדות. את באה?”

***

“ספרי לי כל מה שהיה היום עם החשוד מהרגע הראשון שראית אותו”.

יום חמישי, השעה כמעט תשע בערב. השבוע עבר עלי כמו עדר שוורים על אוגר. אני יושבת בחדר מואר פלורוסנטים מול שוטר שמקליד כמו רופא ומכתיבה לו את השתלשלות האירועים:

המפגש הראשוני שלי עם החשוד היה בערך בשעה אחת. הוא הסתובב בין חדרי המשרד, הכין לעצמו קפה ודיבר בטלפון. אני חדשה יחסית בחברה, ולא הכי חברותית, כך שיש הרבה אנשים שאני לא מכירה. הייתי בטוחה שהוא עוד עובד. באיזשהו שלב הוא נכנס לחדר של המחלקה שלנו. היא דיבר ברוסית ונשמע קצת לחוץ. הוא הסתכל עלי וסימן עם הידיים שהוא צריך משהו לכתוב איתו, נתתי לו עט ופיסת נייר והוא יצא מהחדר. אני חזרתי לענייני. אחרי חמש דקות הוא חזר, הודה לי שנתתי לו את העט והניח אותו על השולחן. נאנחתי מאושר. אנשים היום כבר לא מחזירים עטים. טוב, אחרי הכל הוא כמוני, אירופאי.

אחרי עשרים דקות בערך הוא חזר, הפעם נשען על הדלת ודיבר איתי קצת. שאל אותי האם אני דוברת רוסית וסיפר לי שגם אשתו לא נולדה בארץ וגם הרוסית שלה משובשת. הוא נראה נחמד, קצת נבוך. גם אני השתדלתי להיות נחמדה אליו. היה לו מבטא רוסי כבד והסקתי שהוא עולה חדש, לא הרבה אנשים נחמדים לעולים חדשים.

אחרי שהספקתי לשכוח ממנו פעמיים הוא שוב חזר לחדר, והפעם נראה ממש לחוץ. הוא שאל אותי האם במקרה ראיתי את הפלאפון שלו ושהוא לא מוצא אותו בשום מקום. רציתי להגיד לו שפלאפון זו חברה ולא שם גנרי, אבל זה נראה לי קצת חסר טקט. הוא ביקש להשתמש באחד הטלפונים בחדר כדי להתקשר לעצמו ואני כמובן הסכמתי.

הוא התיישב לא רחוק ממני והתחיל לחייג ולנתק, לחייג ולנתק. בשלב מסוים התקשר גם לאשתו, שאל אותה ברוסית אם נראה לה שצריך להתקשר לחברה הסלולרית ועוד כמה דברים (“אשתו עלק, סיפר לך מעשיות, אה?”). ניסיתי בכל דרך להתעלם ממנו, מתוך שמונים המשימות נותרו לי עוד 72 שלא מולאו וממש רציתי לסיים מוקדם וללכת הביתה.

“פעם אחת מנותק, פעם אחת תפוס, פעם אחת לא עונים. לא יודע מה לעשות. נראה לך שאני צריך להתקשר לחסום את הטלפון?” עזוב אותך, אמרתי לו, הגנבים היום לא מחפשים לעשות שיחות מהמכשיר שלך, הם רוצים למכור אותו. “לא יודע, הנה עכשיו שוב תפוס, אולי מתקשרים לחו”ל?” תקשיב לי, אם מישהו מנסה להתקשר זה בטח כי הוא מצא את הטלפון ומתקשר לאשתך. גנבים לא עושים שיחות, הם עושים מכירות. אם הלך אז הלך אז הלך, כפרות, ניסיתי לחשוף אותו לסלנג הנהוג במדינה.

הוא המשיך לנסות להתקשר לעצמו ואני המשכתי לנסות לעבוד, שאל אם הוא מפריע לי ואני עניתי שלא, אתה יכול לעשות מה שבא לך, אני לגמרי בתוך המסך. רעשי המקלדת שלי ולחצני הטלפון שלו הכניסו אותי לטראנס עבודה. קולות מהרחוב התפוגגו, החדר החל להיעלם ובסופו של דבר גם הוא. כשחזרתי להכרה הרוסי התחלף בג’וני, שואל אותי בלחץ איפה האייפד שלו.

***

סוף פלאשבק. בחזרה לחדר במשטרה.

הבנתי שיש לכם סוג של קלסתרון.

“לא בדיוק, א’ מהמחלקה הגרפית ראה אותו גם וניסה לצייר קלסתרון. אמנם יצא ציור מאוד יפה, אבל זה בעיקר נראה כמו פורטרט של דני שובבני בבגרותו. טוב, תצטרפי עכשיו למז”פניק, נסי לראות אם את יכולה לזהות אותו מתוך הרשימה שלנו”.

שוטר חתיך ליווה אותי לחדר עם מחשב ושני כסאות, לנסות לראות האם מחזיר-העטים נמצא במאגר המידע המשטרתי. כדי לעשות זאת הייתי צריכה ראשית לתאר את החשוד כדי לצמצם את הרשימה.

“חי/מת?”

אני לא יודעת מה מצבו עכשיו.

“גבר/אישה? טוב מן הסתם גבר. יהודי, לא יהודי?”

לא שואלים דבר כזה בסמולטוק.

“אמרת שהיה לו מבטא רוסי, נכון?”

אמרתי לו בן כמה הוא נראה בערך ומה גובהו, ובתמורה קיבלתי 132 תמונות של גברים רוסים. חצי מהם נראה כמו בן אדם אחד, החצי השני נראה כמו בן אדם אחר.

היה לי מאוד משונה לגלות שמרגע שהייתי חייבת להיזכר בתווי הפנים שלו, הם נמחקו מהראש שלי לחלוטין. לא רק שגנב, הוא גם לא השאיר שום מזכרת; לא אף בולט, לא קעקוע אפילו לא שומה. פנים גנריות שחלפתי על פניהן כבר מאות פעמים. לנסות לשרטט אותו בדמיוני היה כמו לצייר בחול, כשהגלים שוטפים כל קו חדש.

כל החיים מלמדים אותנו להיזהר מאנשים חשודים, אבל כדי שנדע לזהות אותם מוכרים לנו כל מיני תיאורים סטריאוטיפים מטופשים שבסופו של דבר רק גורמים לנו לפחד מגברים שחורים. אם הייתי יכולה לתת עצה לאנשים בתחילת דרכם היא ללא ספק היתה, תמיד תחשדו באנשים שאי אפשר לזכור את הפנים שלהם. במיוחד אם הם מחזירים לכם עט.

• עוד בנושא: גיאחה ותעלומת המחשב האבוד

___________________
ויטה קיירס היא עדיין כתבת ynet מחשבים. היא כתבה על משמר ההפלות בגליון אוגוסט 2011 ועל הקלקות על שלטי חוצות בגליון ספטמבר 2010

14 בינואר, 2012 | בנושאים: 404, חיי רשת ותרבות דיגיטלית | 8 תגובות

אל תפילי את הילדון

פוסט של ויטה קיירס

הפעם היחידה בחיי שלא אהבתי את ימי חמישי היתה כשהתגוררתי בירושלים, אז נערות דתיות היו אורבות לי ליד המשביר כדי להפיץ אותי בנרות לשבת. בתל אביב בינתיים אף אחד לא ניסה להחזיר אותי בתשובה, אך אם חלילה אכנס להריון בעיר ההורמונלית והמופקרת הזו, אני שמחה לגלות שיש מי שדואג שלא אעשה הפלה.