“פיגוע”: שובן של התמונות הקשות ושל מה שהן מסתירות מאחוריהן
פוסט אורח של ניבה שושי
תחפושות של מחבלים מתאבדים. צילום: laurelfan, cc-by-sa
Suddenly the whole street was in commotion. There were yells of warning from all sides. People were shooting into the doorways like rabbits. A young woman leapt out of a doorway a little ahead of Winston, grabbed up a tiny child playing in a puddle, whipped her apron round it, and leapt back again, all in one movement. At the same instant a man in a concertina-like black suit, who had emerged from a side alley, ran towards Winston, pointing excitedly to the sky.
‘Steamer!’ he yelled. ‘Look out, guv’nor! Bang over’ead! Lay down quick!’
‘Steamer’ was a nickname which, for some reason, the proles applied to rocket bombs. Winston promptly flung himself on his face. The proles were nearly always right when they gave you a warning of this kind. They seemed to possess some kind of instinct which told them several seconds in advance when a rocket was coming, although the rockets supposedly travelled faster than sound. Winston clasped his forearms above his head. There was a roar that seemed to make the pavement heave; a shower of light objects pattered on to his back. When he stood up he found that he was covered with fragments of glass from the nearest window.
(מתוך 1984 / ג’ורג’ אורוול)
במכתב שכתבה סמדר הרן לחברי הממשלה תוארו חטיפות כ”פיגוע נמשך שגורם לסבל רב“. כמו “פגישה לאין קץ”, “פיגוע נמשך” הוא אוקסימורון – צרוף מילים שדווקא חוסר ההיגיון הפנימי שלו מעניק לו משמעות. “פיגוע נמשך” הוא כמו פגישה נמשכת – מה שאמור היה לתאר אירוע מפתיע וחד פעמי נמשך יותר משנתיים. הרן בחרה להצדיק את סירובה להתערב בשאלת שחרורו של סמיר קונטר באמצעות הנגדה בין “פיגוע רגיל” ל”פיגוע מתמשך”. “פיגוע רגיל” התחיל ונגמר מעצמו, בעוד ש”פיגוע מתמשך” יש לעצור באופן אקטיבי – באמצעות היענות לדרישות החיזבאללה. בדומה לאופן שבו “פגישה לאין קץ” משמרת לנצח את אווירת הפגישה, “פיגוע מתמשך” משמר לתקופה ארוכה את אווירת הפיצוץ, ובעיקר את הכאב והסבל הכרוכים בו.
בדבריה של הרן, ובשימושים היצירתיים הנוספים שנעשו בו לאורך השנים, הפך ה”פיגוע” מתיאור אירוע לתיאור אווירה, וממילה למטאפורה. בין האוטובוסים ובתי הקפה המתפוצצים של שנות התשעים לפיגוע החטיפה המתמשך, שימש ה”פיגוע” לתיאור מגוון גדול מאוד של אירועים ומצבים. “אירוע פלילי” הפך ל”פיגוע פלילי”; במקום “אירועים” ו”היתקלויות” שזכורות מימי לבנון שמענו על “פיגועים” כנגד חיילי צה”ל; ושאלת השאלות, “פיגוע” של חייל יהודי כנגד אזרחים ערביים: האמנם?
בחרתי לכתוב את המילה “פיגוע” במרכאות לא מתוך תפיסה צינית של אירועים שקרו או לא קרו, אלא כי מדובר במושג שראוי לברר. המילים שאנחנו משתמשות בהן לא (רק) משקפות את המציאות אלא גם מבנות אותה. לא מדובר בתיאור אלא בבחירה פוליטית של המשקפיים שדרכם אנחנו, או אלו שבוחרים עבורנו את המילים, רואים את המציאות. אם למשוך את מטאפורת המשקפיים עוד קצת, אפשר גם לומר שמה שרואים דרכם מסתיר, לא פחות משהוא חושף, את מה שניתן היה לראות אילו היינו משתמשים במשקפיים אחרים.
“פתאום היה בום”
מחיפוש בארבעה מילונים שונים עולה כי המילה “פיגוע” משמשת לתיאור ביצוע של פעולת טרור ואירוע חבלני בישראל מאז אמצע שנות התשעים (המילה מופיעה במילון אבן שושן החדש (2003), מילון אריאל (2007), מילון ספיר (1998) ורב מילים (1997), ולא מופיעה במילון אבן שושן מהדורת 1988). חיטוט בכותרות העיתונים מעלה תמונה דומה, לפיה מדובר, כנראה, במושג תקשורתי שהונחל לכתבים צבאיים באדיבות משרדי הממשלה וצה”ל ומשמש בעיקר כדי לספר סיפור, או, כמו שהם אוהבים, לספר סיפור קצר ופשוט בלי הרבה מילים גם (ובעיקר) כשהמציאות מורכבת – אבל למי יש זמן לזה. “פיגוע” הוא שם קוד בוער שכולל בתוכו “בום”; “נפגעים”; “כוחות הצלה”; וחלוקה מסודרת ל”טובים” ו”רעים”. “טובים” בהקשר הזה הם “אנחנו”, הנפגעים החפים מפשע, ואילו ה”רעים” הם מי שכל רצונם הוא לפגוע להזיק ולהרוס. אם תרצו, בני האדם לעומת אילו עם השערות על הפנים. בלי להיכנס לשאלה האם ואיזה סוג של טרור/לחימה לגיטימי באיזו מלחמה, השימוש במושגים כמו “טרור” ו”פיגוע” ממסגר, באופן אוטומטי כמעט, עולם לא בטוח שהפחד מפני הבלתי צפוי שולט בו. טרור, בניגוד למלחמה, נועד לזרוע הרס ובהלה החורגים בהרבה ממספר ההרוגים באירוע הספציפי. הפחד האמיתי איננו מפני מה שקרה אלא מפני מה שעשוי לקרות לנו בכל רגע נתון.
כשמדובר באירוע ביטחוני הכללים פשוטים. מדובר ב”פיגוע קלאסי” במובן שלצערי הרב מוכר לכולנו. “מחבל” במרבית המקרים חבר בארגון טרור רצחני/מוסלמי/פלסטיני מתפוצץ/יורה/פוגע באוכלוסייה אזרחית. “פיגוע” היא מילה שלא מסבירה, וגם לא צריכה להסביר הרבה. אחריה יבואו “התמונות הקשות”, “מספרי החירום”, “שמות ההרוגים” ולבסוף גם הארגון שנטל אחריות על האירוע, ושמו וכתובתו (במובן הרחב; מדובר לרוב במחנה פליטים) של המחבל/מפגע. ב”פיגוע” כזה יש טובים ורעים אבל אין נסיבות. מדובר במילה ממשקל פיעול הסביל (קרוב משפחה של ה”חישוף”) שאין לו מבצע ממשי, אין לו סיבה ובעיקר אין לו הקשר היסטורי, אבל יש לו נרטיב ברור שמתחיל ברגע הפיצוץ ונגמר בשגרת הפאניקה. פריצה אלימה למרקם החיים שלא נדרשת לשאלות “למה” או “איך”. התלישות של המושג “פיגוע” היא כל כך קיצונית עד שהתיאור האפשרי היחידי לו הוא “פתאום [מהשמיים, ללא הכנה מוקדמת, ללא סיבה נראית לעין, ללא גורם מסביר] היה בום [קול בלתי נראה ולא שייך למציאות]”. אם הייתי רוצה להיות צינית, הייתי אומרת שזה מזכיר קצת את חבילות ההפתעה של הדרדס החמוד קונדסון, רק עם הרוגים בפנים. השימוש במילה “פיגוע” בהקשר הזה משטיח את המציאות המורכבת של הסכסוך ומתמצת אותה לרגע אחד של “בום” אדיר ופוטוגני.
שני שימושים יצירתיים שנוספו ל”פיגוע” בזמן שלא התפוצצנו ברחובות הם (1) ה”פיגוע הפלילי”, מוצר חדש שנולד עם זליגתם של החיסולים בעולם התחתון למרחב הציבורי המהוגן, ו-(2) הפיגוע כנגד חיילי צה”ל, שהחליף, כאמור, את ה”היתקלויות”, ה”קרבות” וה”אירועים”. בשונה מן הפיגוע נגד חיילים, שהמטרה העיקרית שלו דומה בעיקרה לזו של “הפיגוע הקלאסי”, ומשרתת את ההקבלה האופנתית בין חיי חיילים במלחמה לחייהם של אזרחים במרכז העיר, “הפיגוע הפלילי” מתאר את פריצתם ה”מפתיעה” (ע”ע קונדסון), המסוכנת והבלתי נשלטת של ה”לא נחמדים” לחיי היומיום שלנו.
להרוג אנשים זה לא מנומס. צילום: Seth Anderson, cc-by-sa
יש ערבים טובים?
הפיגוע האחרון (“פיגוע הטרקטור” בירושלים) הוא מקרה מעניין, משום שהוא מביא לידי ביטוי גם את הדילמות וגם את המובן מאליו של האופן שבו מתוארים אירועים שונים בתקשורת. מה שניתן היה לתאר כהתפרצות אלימה ורצחנית של חולה נפש ברחובות ירושלים, אירוע עצוב ומזעזע, אבל פלילי, תואר כ”פיגוע” והפך לכדור שלג מתגלגל עם קיבוע מעמדם של הנפגעים כ”נפגעי טרור” (מעמד שמאז 1998 יש לו משמעות סמלית, חברתית וכלכלית שנופלת רק מזו של חלל/נכה צה”ל), הדרישות להריסת ביתו של המחבל והלגיטימציה לירות באדם ברחוב ועוד לצלם (ולשדר) את זה. מהרגע שהאירוע מוסגר כ”פיגוע”, לא היה לאף אחד מן הצדדים (למעט משפחתו האבלה של הרוצח) אינטרס ממשי לשנות אותו, אבל בחינה של הקריטריונים ששימשו את מי שהחליט לדווח על “פיגוע” מעלה כי ההגדרה שלו לפיגוע היא מפגן רצחני של אלימות ברחוב ירושלמי המבוצעת על ידי ערבי. כשמדובר ביהודי, היד קלה פחות, וראו למשל את הוויכוח בסוגיית הגדרתם של נפגעי עדן נתן זאדה כנפגעי טרור לעניין הפיצויים מביטוח לאומי.
יש פיגועים בפריפריה? דיון תיאורטי באפשרות לבחירה קצת אחרת
התחלתי את הדיון כאן בטענה שהמילים שאנחנו משמשים בהם הופכות למשקפיים שדרכם אנו רואים את המציאות. הצד השני והמתבקש של השאלה הוא מה האלטרנטיבה. במילים אחרות, אם פיגוע הוא כל הדברים שתיארתי למעלה, מה הם האירועים שאינם מתוארים כפיגוע, ולמה? האלטרנטיבה הראשונה קיימת בשפה הערבית, וקשורה כנראה למציאות הפוליטית והתקשורתית המורכבת במזרח התיכון, בניגוד מוחלט לאחידות השוררת באמצעי התקשורת אצלנו. המילה הנקייה ביותר לתיאור פיגוע בשפה הערבית היא “אינפיג’אר”, פיצוץ. במובנים רבים מקביל מאוד ל”פיגוע” שלנו, אך בשונה מפיגוע שהנרטיב שלו, כפי שראינו, ברור, אינפיג’אר משמש לתיאור אובייקטיבי של הפיצוץ במקרים שבהם הדובר איננו מעוניין לנקוט עמדה – הפעולה היא הדדית שכן האדם התפוצץ ופוצץ בו זמנית. שתי האפשרויות האחרות הן “אסתישהד”, התאבד, הפך לשהיד (“השתהד”?), מילה בבניין השמיני המקביל ל”התפעל” שלנו שפירושה אדם שביצע פעולה על עצמו (כמו התקלח, התלבש), במקרה הזה לטובת הכלל, המשמשת במקרים בהם הדובר מעוניין להזדהות עם מבצעי הפעולה; ו”אמלייה תחריביה”, זרע הרס, המיועד להביע הסתייגות מוחלטת מהמעשה.
אלטרנטיבה אחרת יש באירועים בעלי מאפיינים דומים שדווקא אינם מתוארים כ”פיגוע”. דוגמא בולטת היא אירועי ירי פרטיים – אדם לקח רובה וירה ללא אבחנה, אירוע שדומה דמיון מפתיע להחלטתו של ה”מחבל” האחרון לקחת טרקטור ולהפוך מכוניות ולהרוג אנשים ברחוב יפו, אבל כאן, כאמור, מדובר בערבי… אירוע מסוג אחר אפשר (בתיאוריה, כי בפועל לא משתמשים בהגדרה הזו) לכנות “טרור מיני”. סוזן בראונמילר טוענת שתקיפה מינית איננה אירוע יחיד, אלא היא אירוע טרור כנגד הנשים כולן. כאשר אישה נאנסת בסמטה אפלה, ממש כמו בטרור, האירוע חורג אל מעבר לאישה ולגבר המעורבים בו. הוא זורע אימה ופחד מאירוע דומה בקרב כלל הנשים, ואילו כלל הגברים הופכים באופן אוטומטי למפגעים פוטנציאליים. אונס בסמטה אפלה, בדיוק כמו פיגוע בבית קפה, יוצר אווירת פחד שתקשה על נשים להסתובב לבד בשעות דומות בסמטאות דומות ובכך תמנע מהן את חופש התנועה ותגביר את תלותן בגברים. ובכל זאת, אף עיתונאי לא יתאר אונס או תקיפה מינית כ”פיגוע” או “מעשה טרור”.
הבחירה להשתמש במילה אחת, “פיגוע”, לתיאור אירועים מסוג אחד, ולא להשתמש בה לתיאור אירועים מסוג אחר, מגבילה אותנו לנקודת מבט אחת ברורה על המציאות הביטחונית שבה אנחנו חיים. סכנתן הגדולה ביותר של ה”תמונות הקשות” היא בכך שבהגבלת המציאות מוגבלת גם היכולת שלנו לבקר אותה או לבחון אפשרויות תיאור שונות, ונקודות מבט אלטרנטיביות. כמו ב-1984 של אורוול, כל מה שנחשב להפרעה חיצונית הופך ל”מנוע קיטור”, אנרגיה עוצמתית מסוכנת ורותחת המטלטלת את המציאות הפוליטית, ביטוי שמנקודת מבט חיצונית הוא חסר משמעות ומבפנים הוא נשק רב עוצמה בידיהם של האחים הגדולים ואלו שבוחרים לשרת אותם.
ניבה שושי היא תלמידת מחקר במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת וירג’יניה
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
