Gossip Girl
פוסט של ניבה שושי, תלמידת מחקר במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת וירג’יניה
(שמועות על) שערוריה בבית ספר יוקרתי: זו שנותנת ואלו שלוקחים ובלי מילה אחת על אונס כי אסור
האמת היא שהרגשתי קצת לא נוח לקבל את האימייל הזה, שכולל את שמו של בית הספר שקבוצה גדולה מתלמידיו חשודים ב[הכנס כאן מילה שאסור להגיד] ואת תמונתו של החשוד העיקרי שצורפה אליו. איכשהו הצד הליברלי שלי מתקשה לוותר על הספק הסביר, ועל ההנחה שאולי אולי הם באמת רק ילדים, ואולי פרסום זה נשק לא הוגן כלפי קטינים כי דימוי זה משהו שקשה לתקן ונו לכל ילד יש זכות לשם טוב… ובכל זאת אני מתקשה לא להרגיש שאולי ככה בדיוק נראה צדק פואטי, או לפחות חלק קטן ממנו.
למיטב הבנתי המאוד לא משפטית, צו איסור פרסום כללי הוא צו האוסר על אמצעי התקשורת לפרסם שם ופרטים מזהים של קטינים שמיוחסת להם עבירה או שחיתות או שהם קורבנות של עברה כזו, ומטרתו להגן הן על הקורבנות והן על שמם הטוב של העבריינים. אימייל לעומת זאת, גם אם בתפוצה רחבה, דומה יותר לרכילות. רכילות מותר.
מי אמר אונס? ענייני נימוס
אז רכילות מותר. ואם נדבקים לעובדות, או לאלו שהחשודים והוריהם מודים בהם כמעט בלי להתנצל, אפשר כמעט להפוך את המעשים האלו לרכילות אמהות בבתי קפה ברמת אביב.
במקום לכתוב את המילה שאסור אפשר היה לכתוב, תלמיד תיכון השתמש במשך שנים במעמדו החברתי והקסם האישי שלו כדי לשכב עם תלמידה מכיתתו ולשתף את חבריו. בתהליכי הייצור של ההסכמה מעורבים מכות, מניפולציות צילומי וידאו וכיבוי סיגריות על גופה. חברים מספרים שהיא (הסכימה להיות) “כמו חיילת שלו”. רק שבמקום להגיד אונס רק מספרים מה קרה או מה הם עשו. הם כבר ממילא סיפרו את זה לחברים בשכבה.
לשון הרע ולשון הטוב
ברוב המקרים, רכילות היא כלי נשק שמופנה כנגד הקורבנות. שמועות על ההיא שנותנת, שמותר לעשות לה הכל כי היא אוהבת שמכאיבים לה, או האישה שתשכב עם מי שצריך כדי להתקדם, הפכו במשך השנים וממשיכות להפוך נשים לחפצים מהלכים. גם כאיום זה מתפקד לא רע, הנערה מקיבוץ שמרת למשל הסכימה תחת האיום ש”נספר לכל הקיבוץ שאת נותנת”. עורכי הדין של משה קצב וההורים של יובל מסנר אפילו השקיעו בבלש פרטי שיוכיח ש”היא כזו”. במקרה הזה הפרמידה התהפכה. היא לא נתנה, זה הם שלקחו רק כי הם יכולים, ואם נשים מתמודדות עם כיכר השוק הציבורית, אולי הגיע הזמן שהן לא יהיו שם לבד.
רכילות היא גם נשק מצויין במקרים שבהם החוק לא יכול להגן. פרקליטיו של יצחק לאור הנחשד במעשים האלו האלו וגם האלו טוענים שהם בוצעו לפני חקיקת החוק נגד הטרדה מינית. אולי. אבל גם אם זה באמת חוקי, או במקרים של התיישנות, או שמאיזו שהיא סיבה לא הוגשה תלונה, רכילות היא סנקציה חברתית. כשלא חורגים מהעובדות, אדם חזק הפעיל כוח על אדם חלש, מאפשרים לכיכר השוק הציבורית לשפוט ומחייבים את כל המערבים להתמודד.
אמא, עכשיו כבר מותר להגיד יובל מסנר?
בסוף רובנו הרי לא זוכרים שמות ופנים, פרשת אופיר בארי, צפריר צביסון והשלישי הזה הפכה לאונס בשמרת ואף אחד לא באמת זוכר בשביל מה יובל מסנר השתמש בחבלים. ואיכשהו האימייל הזה הוא נחמה טיפשית, עדות להתבגרות של השיח הציבורי ולמורכבות של השיח על אלימות מינית, כוח וניצול.
אם לשפוט על פי הטוקבקים, אף אחד, חוץ אולי מהעורך דין של הנערים והוריהם, לא באמת חושב שנעשה כאן אי צדק. ובכל זאת רציתי להגיד שזה משמח. גם בפעם הבאה שאני אקבל אימייל כזה אני אעביר אותו הלאה לכל החבר’ה.
ניבה שושי כתבה על זלזול והקטנה במצגת של איגוד האינטרנט בגיליון ינואר 2010
אינטרנט דרס אישה. מה הוא חיפש במטבח?
פוסט של ניבה שושי
פורנו עקרות הבית של הערגליות ושופרסל הזכיר לי שגם לאיגוד האינטרנט הישראלי יש אחד כזה. במצגת שנועדה למכור לנשים נגישות לאינטרנט מסבירים המחברים לקהל היעד מה הם יתרונותיו של האינטרנט ומדוע המיומנות בשימוש בו יכולה לסייע להן בחיי היום יום. לדברי המחברים, לשיפור הנגישות של נשים לאינטרנט יש חשיבות משום שהן הציר המרכזי במשפחה ומשפיעות על בני הבית, ואה, כן, גם בגלל שהן פלח שוק צרכני חשוב. הוא עובד והיא מבזבזת.
המצגת [להורדה: PPS, PPT] היא ניסיון לפנות לקבל היעד ב”שפה שלו” ולחבר את האינטרנט לחיי היום יום של האישה הממוצעת. יחד עם זאת, האופן שבו מתוארות הנשים, בשילוב עם הטון המתיילד של המצגת, מבטאים יותר מהכל זלזול והקטנה.
תכירו, זו שולה
כוכבת הקמפיין, שולה, היא למעשה שתי נשים. “שולה החדשה” שיודעת להשתמש באופן יעיל בשירותי האינטרנט ו”שולה הישנה”, האיטית, זו שהטכנולוגיה מרתיעה אותה. בשני המקרים ממדובר באישה מצויירת קרחת וכעורה. גופה המעוות משהו מורכב מראש גדול, גוף רחב ורגליים קצרות מדי. שולה לובשת שמלה צהובה חסרת צורה ומחייכת חיוך טפשי.
שתי השולות, עם הטכנולוגיה המתקדמת או בלעדיה, הן נותנות שירותים רב-תכליתיות. שגרת יומן מורכבת משירות, דאגה וטיפול. הן נשואות לעמי, ומועסקות כפקידה זוטרה במשרד לא מזוהה. השולות, חשוב לציין, הן נשים צנועות, ביישניות וחסרות ביטחון. לעתים קרובות, הן “חוששות שישאלו לדעתן כי הן לא מבינות בזה”.
יום שגרתי בחייהן של השולות מורכב מנסיעה בשני אוטובוסים למשרד, ניהול וסידור ניירת והשבה לפניות מסוגים שונים. בנוסף, השולות גם מועסקות במשמרת שנייה כמנהלות משק הבית של עמי. הן אומנם לא נוהגות, אבל משלמות דוחות תנועה, ואחראיות לחיפוש מתנה, שידוך ואפיית עוגה לאחותו הרווקה המסכנה של עמי, להתעדכנות במצב החשבון ולעריכת הקניות המשפחתיות בסופר. בשעות הפנאי הן מטפלות באימן החולה והנודניקית.
שולה החדשה לא באמת חדשה. אם הייתי יכולה לדמיין את הבוס של שולה, או את עמי בעלה, מתארים את השינוי שעבר עליה, זה בטח היה במונחים של מכוניות או טלפונים סלולריים. משהו כמו: “אחי, ראית את המודל החדש שלי? מהיר, יעיל, לא תופס הרבה מקום, לא מזיע, לא מבזבז חשמל ולא שותה הרבה דלק”. שולה היא לא אישה, היא בסך הכל טכנולוגיה. שולה החדשה היא טכנולוגיה משוכללת יותר – אותה עבודה בפחות זמן וכסף.
אינטרנט במקום יהלומים
יתכן שמצגת מהסוג הזה, בדיוק כמו הטקסט הפרסומי של שופרסל או של הערגליות, היא מניפולציה שיווקית מוצלחת, אולי אפילו ריאליסטית ומשקפת את הבעיות בהן נתקלות נשים בחיי היום יום שלהן. אבל להסביר לנשים שהאינטרנט יסייע להן למלא ביעילות תפקידי שירות לא רק שלא מקדם נשים, אלא גם מצרף את האינטרנט לחבריה הטובים האחרים של האישה – המיקסר, הפוד פרוססור ושואב האבק.
ניבה שושי היא תלמידת מחקר במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת וירג’יניה
שלא תגידי שלא אמרנו לך (לא להתרועע עם ערבים): על גבולות ופאניקה מוסרית בפרשת הרצח בתל ברוך
רצח סתמי הוא תמיד יותר קשה. אי אפשר להסביר אותו, לא ניתן היה למנוע אותו ומסובך נורא להפיק ממנו לקחים. רובינו מעדיפים את הרצח שלנו עם סיבות. אם לא סיבות פסיכולוגיות עמוקות אז לפחות הקשר חברתי שיסביר. כזה שיחזק את הגבולות ויבהיר שאצלנו זה לא קורה. שהילדים שלנו או של השכנים לא ירצחו ככה סתם נהג מונית, נער אחר שעבר במקום או נערה בבית הספר. גם הרצח המכונה לינץ’ בחוף תל ברוך היה רצח סתמי מהסוג הזה. ולמרות זאת הוא מוסגר כ”אירוע” חברתי סוציאלי שבמרכזו שתי צעירות יהודיות ש”הסתובבו” עם ערבים מג’לג’וליה.
לא משלנו: זו שמסתובבת עם ערבים
סיפור הרצח, כפי שהוצג בהארץ, וויינט ונרג’, הוא בעיקר סיפורן של שתי צעירות, כמעט נערות, בנות 17 ו-19, הסובלות מבעיות אישית חברתיות ומוסריות. ההתדרדרות שהובילה לרצח החלה, כפי שמספרים הוריה של אחת החשודות, כבר לפני זמן רב:
“בשנה האחרונה”, סיפרו, “היא הכירה קבוצה של נערים מג’לג’וליה והחלה להסתובב אתם. היא החלה לחזור הביתה מסוממת ושיכורה – רק בילויים היו בראש שלה – והם היו מבלים ביערות, בראש העין ובחוף הים, כשהם שותים כל הזמן”.
יותר מכך, כפי שסיפרה האם לוויינט, ההורים והמשפחה היו מודעים היטב למצבה הקשה, שעיקרו “התרועעות עם ערבים”, ואף דיווחה על כך למשטרה, אך שם “לא נתנו לה תשובה ואומרו שאין בזה שום דבר לא חוקי”.
לנרג’ סיפרו קרובי המשפחה כי ידעו שמדובר בבחורה שתסתבך:
“היא ילדה טובה שהלכה לאיבוד, נגררת”, סיפרה חברתה. “היא רק הייתה שומעת שהם מתקשרים, וישר היתה נדלקת, ישר רצה לפגוש אותם. האמת, ידענו שהיא תסתבך”.
קו הסיבתיות שהוביל למעשה ברור מאוד, הן לקרובי המשפחה והן לכתבי החדשות. נערות, אמנם לא “בנות טובים” אך גם לא נצר למשפחות פשע, סתם ילדות טובות, ששוליותן והמצוקה החברתית והנפשית שהן סובלות ממנה באה לידי ביטוי בקשרים עם צעירים ערביים, כאלו שנועדו לסבך אותן בבילויים ושתייה, ובסופו של דבר גם ברצח אכזרי.
.
חיזוק לאותו קו מביא גם הפסיכולוג שמתבקש להסביר כיצד קורה “דבר” כזה:
“הרבה פעמים נערים ונערות כאלה מתחברים לבני נוער אחרים שגם הם נפלטו ממסגרות, והרשויות הסוציאליות לא מצליחות להכניס אותם שוב למסגרות מתאימות. לפעמים נוצרות חבורות שיש בהן נערים ונערות מקבוצות שונות בחברה”.
ה”דבר”, או “השאלה המעניינת” , כפי שניתן להבין מהתשובה, הוא כמובן האינטראקציה הבלתי נתפסת בין יהודיות לערבים.
ביחס לשבעת הגברים החשודים ברצח, הסיפור פשוט הרבה יותר. מדובר בבני מיעוטים. ל”ערבים” או “תושבי ג’לג’וליה” אין שמות, גילאים או הורים וקרובי משפחה שיסבירו את המעשה. עצם הערביות היא סיבה מספקת. אפילו ראש מועצת ג’לג’וליה המבוהל, שמתאר אותם בראיון כ:
“בחורים נחמדים, הם צעירים בוגרי תיכון, שקטים וחלק מהם בעלי ממוצע של יותר מבינוני בבחינות הבגרות. חלק מהם נרשמו ללימודים באוניברסיטה וחלק עובדים עם הוריהם. המשפחות שלהם שקטות ואין להן סכסוך עם אף אחד”.
מצטייר יותר כדמות ערבית ממסדית סטראוטיפית, חנפנית ומצטדקת, מאשר כמי שבאמת מבקש להגן על מי שהוא מאמין שלא ביצעו את המעשה.
הבנאליות של הרוע: סיפור שאפשר היה לספר אחרת
אף אחד לא אוהב רוע בנאלי, בטח לא כשהוא מופיע בחצר הקדמית ומסכן כל אחת ואחד מאיתנו. המסגרת של “התרועעות עם בני מיעוטים”, יחד עם הפניקה המוסרית שנלווית אליה, היא פתרון מוכר. היא מסירה כמעט לחלוטין את האשמה מן הנערות היהודיות, שהן ה”אנחנו” הקולקטיבי, ומעבירה אותה אל מרחבים חיצוניים וזרים, משכנם של “הצעירים הערבים”, אלה שהם “לא משלנו”. קדמו לו אירועים דומים בהם היו נערות ישראליות מעורבות בקשרים כאלו ואחרים עם ערבים ישראליים ובדואים. גם במקרים הללו תפסה החרדה לכבוד האומה את מקומו של דיון ענייני במצוקות כלכליות וכשלים חינוכיים.
כקו הגנה פרטי של הנערות והוריהן, מדובר בכיוון כמעט לגיטימי. שיתוף הפעולה המוחלט של העיתונות עם קו ההגנה הזה, לעומת זאת, מטשטש משמעויות רלוונטיות אחרות שניתן היה לתת לרצח. אבל סיפור על אנשים מרושעים ואכזריים וחברה שהולכת ונעשית אלימה מיום ליום, או על גברים מפוקפקים שמדרדרים נערות במצוקה לסמים ואלכוהול, הוא סיפור מפחיד ומורכב הרבה יותר מהאזהרה הפשוטה “אל תסתובבי עם ערבים. זה ייגמר ברצח”.
ניבה שושי היא תלמידת מחקר במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת וירג’יניה
ידיעות חדשות, תמונות ישנות
פוסט אורח של ניבה שושי
עיתונאים אמורים לחפש את האמת ולדווח עליה, אבל לא תמיד מוצאים זמן או דרך לצלם אותה. בדיוק למקרים כאלו הומצאה שיטת צילומי הארכיון: בהיעדר תמונה אותנטית אפשר תמיד לגרד מהמחסן תמונה דומה, או לפחות כזו שהקוראים יניחו שהיא מתארת אירוע דומה לאירוע המתואר בכתבה.
דוגמא לבחירה כזו היא התמונה שהופיע בהארץ אונליין ב-5/1/2009 בכתבה על נפילת טילי גראד בדרום:
התמונה, צילום ארכיון של ניר כפרי, מתארת, לפי כיתובה, “נזק שנגרם מנפילת רקטה”, תיאור כללי שלא ניתן ללמוד ממנו על האירוע באשקלון, לא על הזמן והמקום שבו צולמה התמונה ולא על סוג הטיל שנורה והנזק שנגרם. בכותרת המשנה, שמתארת את המצב בזמן הפרסום (הכתבה התעדכנה בהמשך וכללה דיווח מפורט ותמונות אמת), מדברת על “ארבע רקטות נפלו בערים”, “נחתה רקטה בחצר בית באשדוד” ו”מהבוקר נפלו 26 רקטות בישובי הדרום”, כשהנזק היחיד המוזכר בכותרת המשנה הוא שהרקטות “גרמו למספר נפגעי חרדה”. התמונה, לעומת זאת, מדברת על נזק כבד לבית מגורים, אולי אפילו כתוצאה מפגיעה ישירה. לו היה נזק כזה בזמן פרסום הידיעה, ראוי היה שיופיע במפורש בכותרת או בכותרת המשנה, ולא יירמז בתמונה.
כמו תמונה של קבר בכתבה על ניסיון לרצח
תמונה היא חלק בלתי נפרד מתוכן. היא ממחישה את הטקסט, מציגה אותו באופן ויזואלי או מאירה ממדים שונים שלו. כאשר מדובר בתמונת עיתונות, ובוודאי בטקסט חדשותי, התמונה, במקרים רבים, היא צילום מן האירוע המתואר בכתבה. סוגים אפשריים אחרים של תמונות הן תמונות אילוסטרציה שנועדו לעטר את הטקסט או לפרש אותו, לעיתים קרובות באמצעות ציור או צילום שהם יותר אמנותיים מאשר אותנטיים, כמו צלליות שחורות של ילד קטן ואבא גדול בכתבה על אלימות במשפחה, או תמונות שנועדו לתת מושג כללי על האירוע, כמו איור שמתאר את מסלול המחבל ממחנה הפליטים לסנטר, או תמונות ארכיון שמתארות ארוע דומה שהתרחש בעבר.
שלא כמו תמונות אילוסטרציה, תמונות ארכיון נראות אותנטיות לחלוטין. הנחת היסוד של קורא ממוצע, כזה שחולף במהירות על פני הכותרת הראשית, היא שהתמונה היא צילום של האירוע. שימוש בתמונת ארכיון לתיאור התרחשות, מוסיפה, גם כאשר המילים לא נאמרות באופן ישיר, אינפורמציה שעשויה להיות נכונה, נכונה באופן חלקי או שקרית לחלוטין.
המדרון החלקלק
במקרה קיצוני יותר של שימוש בצילומי ארכיון במלחמה הנוכחית, נאלץ ערוץ החדשות הממלכתי הצרפתי פרנס 2 להתנצל. הערוץ הקרין תמונות המתארות “תאונת עבודה” (התפוצצות משאית של חומרי נפץ) שהתרחשה בעזה ב-2005, והציג אותן כאילו הן מתארות תוצאה של מתקפה צה”לית במסגרת מבצע “עופרת יצוקה”. לפי הדיווח בהארץ, העורכים הוּלכו שולל והוטעו לחשוב שמדובר בצילומים עדכניים.
בשונה מהמקרה של אתר הארץ, הרשת לא הבהירה מראש שמדובר בצילומי ארכיון. יחד עם זאת, גם אם הייתה ניתנת מראש הבהרה כזו, ניתן לשער שמרבית הצופים היו מניחים שהתמונות הן מעזה 2009, או לכל הפחות, שיש דמיון רב בין שני האירועים השונים כל כך.
אם אין תמונה אין סיפור?
על הרצף שבין אמת ושקר, נמצא המקרה הצרפתי הרחק מן המקרה שמתואר בהארץ אונליין. יחד עם זאת, עבור רוב הקוראים, הגדרת הצילום כ”צילום ארכיון” לא תורמת תרומה משמעותית להבהרת הקשר האמיתי שבין התמונה לתוכן הכתבה.
אם ניקח את הדיוק בהגדרת התמונה עד לאבסורד מוחלט, ניתן אפילו לומר שכיתוב שהיה משקף נאמנה את הקשר בינה לבין הידיעה, בנוסח “התמונה שצולמה לפני מספר שנים ומתארת פגיעה ישירה והרסנית של טיל בבית מגורים בנגב המערבי, בניגוד לנזק הקל שנגרם הפעם”, היתה מעלה תהיות על כישורי הבנת הנקרא של העורך.
שימוש בתמונות ארכיון יכול, אולי, להתאים לכתבה על פגישה של ראש הממשלה עם שרת החוץ האמריקאית, כאשר העניין המרכזי בתמונה הוא עצם הנוכחות של אחד האישים או שניהם. כאשר התמונה נועדה לתאר אירוע, והיא אינה תמונת אילוסטרציה או המחשה, מדובר בהטעייה של הקוראים.
ניבה שושי היא תלמידת מחקר במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת וירג’יניה
לא סופרים אותך: פסטיבל ההפלות ופרשנות של נתונים
אחת לכמה זמן נזכר משרד הבריאות להכריז על פסטיבל ההפלות. כמו פסטיבל העוני השנתי, גם פסטיבל ההפלות הוא אירוע תקשורתי רב משתתפים ונתונים. משרד הבריאות מספק את הסטטיסטיקה, כמה הפסקות הריון, למה ואיך, התקשורת מספקת את הבמה וכנסת ישראל את המופע של ניסים זאב וזהבה גלאון. את משרד הבריאות והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כמו גם את הלהקה הנודדת של מרצ וש”ס, קצת קשה להאשים. הם רק עושים את העבודה שלהם. התקשורת, לעומת זאת, בוחרת בפתרון הקל המכונה קופי-פייסט.
מה כמה?: מוכרים את הקניות מהסופר
אחת הביקורת הנפוצות על עבודה עיתונאית גרועה היא שימוש ישיר בחומרים יחצניים והעתקתם למאמר או כתבה באופן לא ביקורתי. פסטיבל ההפלות והדיווח על הנתונים לוקחים את העיקרון הזה צעד אחד אחורה ומגישים לא מציאות אינסטנט, אלא את הנתונים הלא מעובדים. בפרפרזה על הלוקשים המחוממים, לא מדובר בארוחה מקופסאות שימורים, אלא ממש בקניות מהסופר, כולל הניילונים.
בתיאום לא מפתיע (קופי-פייסט כבר אמרנו?) דווחו שלושת אתרי החדשות המובילים וויינט, אנרג’י והארץ אונליין על הדוח האחרון של משרד הבריאות בנושא הפסקות הריון. ארבע הסוגיות המרכזיות שזכו להתייחסות הן שיעור הבקשות המאושרות להפסקת הריון מכלל הבקשות (98%), העילה הנפוצה ביותר לבקשה כזו (יחסים אסורים על פי הדת היהודית או על פי הדין הפלילי בשליש הראשון של ההריון, ועובר פגום בחודשי ההריון האחרונים), שיעור הפסקות ההריון המבוצעות בבתי חולים פרטיים (40%) והחידוש האחרון, כמה הפלות בוצעו באמצעות הגלולה החדשנית מיפג’ין הנלקחת, כפי שחשוב מאוד לפרט, “דרך הפה” (25%).
בנוסף לנתונים היבשים, מדווחות הידיעות גם על שני נתונים השוואתיים: מספר הפסקות ההריון בהשוואה למספר הלידות נמוך משמעותית בישראל לעומת מדינות האיחוד האירופי; העובדה שישראל היא המדינה היחידה שאיננה מגבילה בחוק את גיל ההריון שניתן להפסיק.
אבל רשימת המכולת הלא מעובדת משאירה מאחורי הרבה מאוד סוגיות פתוחות, שניתן היה ללמוד עליהן אך ורק הודות לחוכמתן וניסיונן של הטוקבקיסטיות. מהנתונים אפשר היה להבין בטעות שישראל היא מדינה ליברלית ביחסה להפסקות הריון, וכן שמרבית הבקשות להפסקת הריון מאושרות כמעט בכל השלבים, או, כפי שהגדיל לפרש דן אבן מאנרג’י, “למעשה, החוק מאפשר בפועל כמעט לכל אשה למצוא סעיף מתאים לקבלת אישור להפלה”. בפועל, הנשים המגיעות לוועדה יודעות מראש מה הם התנאים החוקיים להפסקת הריון חוקית, ולכן גם עומדות בהן. מה עושות נשים נשים שאינן עומדות בתנאים החוקיים, ומה משמעותו של החוק לאיכות חייהן של נשים בישראל? תעלומה.
צרות של נשים: הפסקות הריון בישראל
נשים בוחרות (או נאלצות) להפסיק הריון מהרבה מאוד סיבות, שרובן, כמו גם עצם ההריון, פרטיות ומשפחתיות, ענייני קריירה, יחסים בעייתיים עם בן הזוג, פיטורין, מחלה, מצב כלכלי ומגוון של נסיבות לא רצויות שהובילו להריון. החוק בישראל, לעומת זאת, מכיר רק בארבעה מצבים המצדיקים הפסקת הריון:
1) גיל האישה נושאת ההריון (מתחת לגיל 17 ומעל גיל 40).
2) הריון שהוא תוצאה של יחסים אסורים על פי החוק (גילוי עריות, אונס) או על פי ההלכה (הריון של אישה נשואה שלא מבעלה החוקי).
3) העובר או מצב התפתחותו מעידים על ליקויים, פגמים או מגבלות עתידיות.
4) נשיאת הריון עשויה לסכן את מצבה הבריאותי של האישה ההרה.
סעיפי החוק מתייחסים לנסיבות חברתיות. עובר “לא רצוי”, על פי ההגיון הזה, הוא עובר שהחברה הייתה מעדיפה שלא יוולד, ללא קשר למציאות חייהן המורכבת של נשים ולשאלת הבחירה ללדת. בעוד שבמרבית מדינות אירופה מותרת הפסקת הריון מבחירה ללא צורך בעילה מצדיקה, אך מוגבל גיל ההריון שניתן להפסיק (לרוב מדובר בשליש הראשון), החוק בישראל מאפשר הפסקת הריון כמעט בכל שלב, אך מגביל את הנסיבות המאפשרות. במילים אחרות, החוק מכיר בקיומם של עוברים “לא רצויים” אך לא בזכותן של נשים לבחור ולהחליט.
כפי שהראתה דלילה אמיר, הגישה הפטרונית באה לידי ביטוי גם בתהליך החינוכי שעוברות נשים בדרכן לאישור ההפלה. במסגרת הוועדות להפסקת הריון, שתפקידן לאשר או לדחות את הבקשה, נדרשות נשים לפרט מהן הנסיבות שהובילו להריון ומדוע הן מעוניינות להפסיק אותו. בנוסף הן זוכות להסבר חינוכי על אחריות, זהירות ושימוש נבון באמצעי מניעה ועל הסכנות הרבות שבהפסקת הריון. בשנים האחרונות מספרות נשים כי הבדיקה הגניקולוגית כוללת גם את צילום האולטרסאונד של העובר שניתן לאישה בלווי הבקשה “לחשוב על זה עוד קצת”.
נשים המעוניינות להפסיק הריון שלא במסגרת הנסיבות המאפשרות והוועדה נאלצות לבחור באחת משתי אפשרויות. הראשונה, לשקר לוועדה ולטעון טענה שיהיה קשה מאוד להפריך, שמדובר בהריון מחוץ לנישואין (ומכאן השיעור הגבוה יחסית של הפסקות הריון בשל “יחסים אסורים”). או, במידה שיש להן את האמצעים, לפנות להפסקת הריון פרטית לא חוקית במרפאה גניקולוגית.
לא מדובר כאן בהפלה לא חוקית בסגנון הקצביות שקיימות עדיין, לצערי, במקומות רבים כל כך. הפסקות היריון בישראל הן פרקטיקה פשוטה ובטוחה. יותר מזה, למרות העובדה שהפסקת הריון פרטיות הן עבירה על החוק, הן מצד האישה והן מצד הרופא/ה, החוק מעולם לא נאכף.
ובכל זאת, נשים שלא מעוניינות להמשיך בהריון נאלצות לעבור תהליך חינוכי משפיל, לחשוף את חייהן הפרטיים ולעיתים קרובות לשקר. מי שיש לה קצת יותר מזל ואמצעים מארגנת לעצמה, בשקט, הפלה יקרה בקליניקה פרטית.
כל מה שמעבר למספרים: יותר מסמנטיקה
הזכות לבחור להפסיק הריון מעולם לא עמדה על סדר היום הציבורי בישראל. הציבור הרחב, שלא נתקל בבעיה מקרוב ולא מכיר את הפרטים, מניח, קרוב לוודאי, שאם 98% מהבקשות להפסקת הריון מאושרות ואם נשים לא מדממות למוות בקצביוֹת, המצב בישראל מניח את הדעת. מי שנתקלו במציאות מקרוב, וכאן הכוונה גם לנשים וגם לגברים, עסוקים מידי בבעיה הפרטית שלהם/ן.
אבל פה בדיוק נכנס תפקידה של עבודה עיתונאית טובה, כזו ששואלת שאלות ומסבירה את הבעיה, ולא מאכילה את הקוראים ברשימות מכולת ממוספרות וחסרות משמעות. במקום פסטיבל מְסַפְּרֵי הַמִסְפָּרִים השנתי כדאי היה לברר, למשל, מדוע לא נבחנות מחדש הנסיבות שבהן מותר להפסיק בישראל הריון, מה מספר הפסקות ההריון המבוצעות בקליניקה פרטית, מה הוא הפיזור הגיאוגראפי של הוועדות להפסקת הריון וכמה רחוק נאלצות נשים מהפריפריה לנסוע אליהן, ובאיזו מין חברה נשים (וגברים) צריכים תירוץ כדי לא להמשיך הריון שאינן מעוניינות בו.
ההבדל בין “הפסקת הריון” ל”הפלה”: הערה סמנטית אבל חשובה
באנגלית, אולי בגלל המודעות הפוליטית הגבוהה יותר לסוגיה, מקובל להבחין בין הפלה טבעית ומצערת (miscarriage) לבין הפסקת הריון יזומה (abortion). בעברית, לעומת זאת, כפי שעולה גם מן הכתבות והדוחות, וגם משמו העממי של החוק המסדיר הפסקות הריון, התקבע המונח “הפלה” לתיאור שני המקרים.
שימוש ב”הפלה”, שנשמעת כמו תאונה או תקלה מצערת (אופס..), לעומת “הפסקת הריון”, שהיא בחירה מודעת, מסייע לטשטש את ההבדלים בין שני המקרים ומצמצם עוד יותר את מקומם של המעורבים בהריון כסובייקטים שיש להם זכות לבחור בעצמם את עתיד ההריון. גם במקרה הזה בחרו שלושת הכתבים בהעתקה לא מודעת, ובעיקר לא מתעניינת, של חומרים לא מעובדים.
ניבה שושי היא תלמידת מחקר במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת וירג’יניה. הפוסט מבוסס על שני מאמרים בנושא שנכתבו על ידי שושי ודלילה אמיר ופורסמו בקבצים “עיונים במשפט, מגדר ופמיניזם” (דפנה ברק-ארז ושות’ עורכות, הוצאת נבו, 2007) ו”העצמה במשפט” (גיא מונדלק ומימי איזנשטדט עורכים, 2008, הוצאת נבו ואוניברסיטת תל אביב)
ווי אר אט וור. אר יו דואינג אול יו קן?
פוסט אורח של ניבה שושי
האי מייל הבא נשלח בתפוצת ספאם על ידי שגרירות ישראל בוושינגטון לסטודנטים ישראליים הלומדים באיזור.
שלום לכולם,
במהלך חודש ינואר יתקיים כנס עבור סטודנטים ישראלים הלומדים באזור וושינגטון, מרילנד ווירג’יניה .הכנס צפוי להיערך בשגרירות ישראל בוושינגטון ומטרתו להכיר את הסטודנטים ולחזק את שיתוף הפעולה בין הסטודנטים לשגרירות, בדגש על סוגיית ההסברה הישראלית בקמפוסים.הכנס יכלול הרצאות מפי גורמים שונים בשגרירות, גורמים יהודים המעורבים בקמפוסים וכן סיור באחד האתרים בעיר.הכנס יערך בשעות הבוקר ויסתיים אחר הצהריים. תאריכים אופציונאליים לקיומו הם:
אנא עדכנו אותנו בהקדם האפשרי מהו התאריך המועדף עבורכם.
נשמח לקבלת פרטי קשר של סטודנטים ישראלים נוספים הלומדים באזור.
בברכה,
[השמטתי את שם השולחת]
אבל אני לא פראיירית.
שלום אפרת,
ראשית, תודה על ההזמנה אך לא אוכל להגיע לכנס.
מעבר לזה, היתי מעדיפה לא לקבל יותר אי מיילים מהסוג הזה, שכן למיטב הבנתי אי מיילים בתפוצה כזו למי שלא ביקשו והסכימו מראש לקבל אותם הם “דואר זבל” ,מה גם שרשימת האי מיילים של כל המכותבים המופיעה למעלה היא פגיעה בפרטיות. ניתן היה לפרסם את הכנס באמצעים אחרים כמו מודעות בקמפוסים השונים או בתי הילל או לפחות לשלוח אי מייל שכתובות המכותבים האחרים אינן גלויות בו.חנוכה שמח וכנס מוצלח
ניבה.
ניבה שלום
לצערנו, לא ניתן לפרסם את הכנס באמצעים אחרים מלבד אימיילים מטעמי ביטחון של השגרירות.
בכל מקרה הסרנו את שמך מרשימת הסטודנטים הישראלים שברשותנו.
שיהיה שבוע טוב ובהצלחה.
ניבה שושי היא תלמידת מחקר במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת וירג’יניה
אין חדשות טובות: על חשיבות של הזמן בכתיבה עיתונאית ועל העלמת מהדורת הדפוס מאתר “הארץ”
[הבהרה: הפוסט נכתב על ידי ניבה שושי. בגלל חוסר שימת לב הוא הועלה תחת שם אחר, והעניין תוקן]
פוסט אורח של ניבה שושי
אגדה אורבנית מספרת על אישה שבכל בוקר כשהגיע העיתון, נהגה לשלוח את המשרת לאחסן אותו במחסן לחצי שנה ורק אז לקרוא אותו. אותה אישה טענה שרק אחרי חצי שנה אפשר לדעת מה חשוב באמת. נזכרתי בסיפור הזה שוב לפני כמה שבועות כשאתר הארץ הודיע לקוראים על שינויים שמשמעותם מעבר ממהדורת אינטרנט, שהיא שיקוף של מהדורת הדפוס, לאתר אינטרנט חדשותי רגיל, דומה לוואלה, וויינט ונרג’ הוותיקים.
בעבר התקיימו באתר הארץ אונליין שתי מהדורות זו לצד זו. אתר הארץ אונליין תפקד כאתר אינטרנט חדשותי רגיל וכלל עידכונים שוטפים לצד מהדורה מקוונת של עכבר העיר (עכבר העיר אונליין) ותכנים נוספים על אלו שהופיעו במהדורה המודפסת, ומהדורה מודפסת שהיא גליון דיגיטלי של העיתון המודפס וכללה, בנוסף לתכנים המלאים שהופיעו בו, גם חלוקה דומה (והגיונית) למדורים, לצד האפשרות לקרוא בנפרד את כותרות העמוד הראשון ואת כל כותרות היום. המהדורה המודפסת עודכנה, בדומה לעיתון מודפס, פעם אחת ביום, לאחר שעברה הגהה ועריכה והוצגה בפורמט סולידי בצבעי שחור, לבן וכחול. מתיחת הפנים שעבר האתר כוללת איחוד מלא של שתי המהדורות, כך שהאתר החדש כולל בתוכו, בנוסף לתכנים ייחודיים לאתר האינטרנט, גם את תכני המהדורה המודפסת ללא אבחנה ברורה ביניהם. באתר החדש מוצגים כל התכנים בפורמט אינטרנטי מלא הכולל חלוקה שונה (ומשתנה) למדורים, עדכונים שוטפים, ואפשרות לכתיבת תגובות לכל אחת מן הכתבות המופיעות בו.
אתר החדשות “הארץ און ליין” זוכה כבר שנים לביקורות, בעיקר על נוחות השימוש בו והפרזנטציה, אבל גם על ההפרדה המלאכותית בין מהדורת הדפוס למהדורת האינטרנט. סמנכ”ל התוכן של קבוצת אתרי הארץ גדי להב אמר באחרונה בתגובה לביקורת שהאתר בפורמט הישן נתפס כ”לא מתעדכן”, “לא דינאמי” ו”לא כולל תכנים נוספים”. עם חציה הראשון של הביקורת אני נוטה להסכים. מקור הידיעה, או מקום העבודה הספציפי של מי שכתב אותה (אינטרנט או פרינט), באמת לא משנים. ל”זמני העדכון” או “מידת הדינאמיות” כמו גם ל”כמות התכנים הנוספים”, לעומת זאת, יש השפעה אדירה על השאלה “מה חשוב באמת”, והם עשויים להיות בעיה אמיתית דווקא בפורמט החדש של האתר.
מעבר לביקורת ולמחאה המוצדקות כשלעצמן על נוחות השימוש באתר החדש, ישנם הבדלים מהותיים בין אתר חדשות/עיתון אינטרנטי לבין עיתון מודפס. בניגוד לפורמט שהמהדורה סופית שלו מתפרסמת בשעה קבועה, עיתון אינטרנטי מצופה להתעדכן כל הזמן, ולכלול בתוכו כמות עצומה של תכנים ואינפורמציה. כל זה על חשבון האפשרות לסנן, למיין ולערוך.
הגודל קובע: טלוויזיה על סטרואידים ולא רק
חוקר התקשורת ניל פוסטמן טוען שהאינטרנט הוא בסך הכל טלוויזיה על סטרואידים. מבט באתר החדש של הארץ, כמו בכל שאר אתרי החדשות האינטרנטיים, מראה שמדובר בהרבה יותר מסתם טלוויזיה או עיתון שהתנפחו. הוא גם על ספידים.
הצורך לעדכן באופן שוטף, לצד התחרות בין אתרי החדשות השונים, מביאה לויתור כמעט מוחלט על עריכה. התוצאה, לעיתים קרובות, היא ידיעות שבמקרה הטוב כתובות באופן רשלני, מבולבל, מעורפל או לא קריא או סתם בעברית עילגת (או הכל ביחד), ובמקרה הרע מתפרסמות מבלי שאומתו.
בעיה שניה היא עומס התכנים. גדי להב מסביר כי מטרת השינוי היא “להוסיף מדורים”. בנוסף במדריך למשתמש שפורסם באתר החדש נכתב:
בחלוקה החדשה. באפשרותכם לגלוש במדורים השונים ולקרוא בהם את החומרים שפורסמו בעיתון, לצד העדכונים השוטפים של החדשות והחומרים הבלעדיים לגולשי הארץ און ליין.
לכאורה, אין רע בתוספת תכנים. בפועל, הצורך “לחדש” הופך את אתר האינטרנט לפח הזבל של סוכניות הידיעות. כל מה שיש הופך באופן אוטומטי לראוי לפרסום, ללא קשר לשאלה האם מדובר בידיעה חשובה או בעלת משמעות כלשהי לציבור הקוראים. לא מדובר כאן רק על כפילויות מיותרות שהן, נניח, חלק מחבלי הלידה הטכניים של האתר החדש, אלא על עומס של תכנים מיותרים. דוגמה ל”תוספת התכנים” היא למשל ידיעה מאת “סוכניות הידיעות” (מי זה?) על מצבם הבריאותי הירוד של 97.5% מהעיתונאים בסין, אינפורמציה מיותרת שהייתי שמחה לו הייתה נחסכת ממני.
קוצר הזמן בא גם לידי ביטוי באופי ובהקשר הכללי שבו מוצגות החדשות. בשונה ממהדורה מודפסת, אתר חדשות אינטרנטי מצופה להתעדכן בכל רגע נתון. בכך נמנעת למעשה האפשרות לעריכה שלוקחת בחשבון את התמונה הכללית שבה משתלב התוכן, ובעיקר את הצגתו בהקשר ראוי, או לפחות מתקבל על הדעת. העמוד הראשון של אתר הארץ בקטגוריית “העולם”, שאמורה לכלול חדשות בינלאומיות, כלל בוקר אחד לצד דיון בבחירות בארצות הברית ובהפגנות נגד ברלוסקוני באיטליה גם ידיעה על מועדון ריקודים בהולנד שמספק אנרגיה ירוקה בעזרת קפיצות הרוקדים. מסוג התכנים שהתפרסמו בעבר במדורים בשם “מוזר ומעניין” לצד סיפור על אנשים שנשכו כלבים ברוסיה.
כתחליף לעריכת תוכן אמיתית מציע אתר ‘הארץ’ המחודש
קובייה מיוחדת בשם “סוף שבוע” שתפנה לתכנים מגזיניים מהמוספים השונים של עיתון הארץ. חלק מהתכנים בקובייה זו יהיו ממוסף הארץ. כתבה על תרופה חדשה ומהפכנית, למשל, תהיה במדור בריאות, תחקיר על שחיתות ציבורית ימוקם במדור משפט ופלילים.
מחדשות כל שעה לחדשות עד מוות: הבעיה היא לא במדיום
חדשות הן סוג תוכן שונה מאוד מתכנים אחרים. בתפיסה הפופולרית, חדשות נחשבות לתחום “רציני”, ולמעשה לגרעין הקשה של העבודה העיתונאית. צרכני החדשות מניחים כי מה שמוגדר כחדשות הוא “מה שחשוב באמת”, ונוהגים להתעדכן בהן בקביעות בפורמטים השונים.
האינטרנט הוא מדיום האפשרויות הבלתי מוגבלות, בטח במובן של היכולת לדווח על חדשות כמעט בזמן אמת. קל להאשים את המדיום, ולטעון שזו הטכנולוגיה ואין ברירה אחרת, כפי שטענה למשל ענת ברשקובסקי מוויינט בשיחה עם סטודנטים לתקשורת: “לי אין פריבילגיה כמו בעיתון. הדד-ליין שלי הוא מיידי. אני כותבת את הידיעות בעצמי או מכתיבה לקלדנית שיושבת במערכת”. אבל האמת היא שזה שאפשר, לא אומר שצריך. חדשות חשובות באמת מספיק לרובנו לצרוך פעם אחת ביום, אחרי שעברו עריכה ומיון. מהדורת הדפוס האינטרנטית בפורמט הישן היא אולי מיושנת במונחים טכנלוגיים אך שפויה, רגועה והגיונית הרבה יותר לקוראים.
אפילוג: הערת שוליים על הקיצוצים בוואלה
הדיווח על הקיצוצים בכוח האדם בוואלה מזכיר לי שעריכה טובה היא לא רק עניין של זמן אלא גם של כסף. המשמעות האמיתית של קיצוץ בכוח האדם היא פחות כתבים, פחות עורכים והרבה יותר תכנים מיותרים וכתבות שנכתבו על ידי יחצנים. חבל.
ניבה שושי היא תלמידת מחקר במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת וירג’יניה
נבי פודרה
פוסט אורח של ניבה שושי
פיקציה על בחירות ויועצי תקשורת:
אומרים שיועץ תקשורת הוא הדבר הכי חשוב במערכת בחירות. אחי הגדול הוא יועץ כזה. אפילו די מוצלח, אני חושב. הוא אומר שיועץ טוב יכול להריץ אפילו את החברה העקומה שלי למלכת היופי, ולנצח. בכלל, לדעתו הכל בחיים זה עניין של כיסוי תקשורתי, שיווק נכון, ותדמיות.
ב-96′ הצבעתי בבחירות בפעם הראשונה. היינו בצבא במקום שנקרא במקור נבי מוסה, על שם משה רבינו, אבל אנחנו קראנו לו נבי פודרה, על שום הפודרה החולית שהקיפה אותנו רוב הזמן. אחר כך ספרו לי שבצרפתית פודרה זה אבק שריפה. היו ימים שכל כך הרבה פודרה כיסתה אותנו שאי אפשר היה להבדיל בינינו. בטח שלא לראות מטר קדימה. אפילו את עצמנו לא הצלחנו לזהות במראות האלו של חייל שפר הופעתך. חוץ מאוהלים ופודרה לא היה שם כלום. אה, וגם פונדק אחד שלא ברור מי עבר בו חוץ מהחיילים בבסיס. עבד בו טבח עולה לא חוקי מתאילנד שהכין בגט עם עוף תאילנדי מוקפץ ורק אצלו הייתה טלוויזיה. בלילה של הבחירות שמרתי וכשירדתי חזרה לפונדק סיפרו לי שנתניהו ניצח.
ריצ’רד ניקסון הפסיד לקנדי כי לא קיבל את ההמלצה של היועצים שלו להשתמש בפודרה בעימות וככה האמריקאים יצאו מווייטנאם. אני לא יודע למה פרס הפסיד, בסך הכל רציתי לחזור הביתה, או לפחות להתקלח.
ניבה שושי היא תלמידת מחקר במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת וירג’יניה
איך אומרים “וואלה!” בערבית?
פוסט אורח של ניבה שושי
מעניין מה היה קורה אילו בכניסה לאתרי אינטרנט היו מוצבים שלטי “ליהודים בלבד”. לצערי, כללי הפוליטיקלי קורקט וחוקי מדינת ישראל לא מאפשרים לעשות את זה. עדיין. כלומר לא מאפשרים לעשות את זה באופן ישיר ומופגן ובלי להתנצל על גזענות, אבל כן מאפשרים להתעלם מקבוצות חברתיות שלמות. למעשה, כשמסתכלים בחלק גדול מאתרי האינטרנט העבריים, נראה שלמרות ההתקדמות הטכנולוגית והזמן שעבר, חלק גדול מהתכנים ממשיכים לשנן את המנטרות של שיעורי מולדת בשנות השמונים בבית ספר יסודי בבנימינה: בארץ ישראל יש רק יהודים, חול וכולרה. גם באינטרנט.
קחו למשל את אתר האינטרנט מוטק’ה. האתר מיועד להיות בית וקהילה לקשישים בישראל, בין השאר באמצעות היוזמה, היפה כשלעצמה, של איסוף זיכרונותיהם. במסגרת “מפקד 48′” מזמינים פרנסי האתר את הקשישים, או כפי שהם מגדירים זאת “מי שהיה כאן ב-48′”, לספר את זיכרונותיו.
לכאורה “מי שהיה כאן” הוא ביטוי מכיל שמתייחס למרחב הגאוגראפי המכונה “ישראל”. הייתם כאן? אתם מוזמנים לחלוק זכרונות ולהפוך לחלק מן הזיכרון הקולקטיבי. בחינה של תקנון האתר, לעומת זאת, מעניקה פרשנות מדוייקת יותר למילים המעורפלות:
מטרת המפקד: פניה לאוכלוסיה המבוגרת בישראל, לצורך קבלה ואיסוף פרטים, מידע וסיפורים אישיים מאת אנשים שהזדהו והיו שותפים ליסוד והקמת מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, ונכחו בה ביום הכרזת המדינה, וזאת לרגל מלאות ששים שנה לקיומה.
במילים אחרות, האתר מזמין זיכרונות מאת קשישים יהודיים.
אפשר היה לעבור הלאה ולקבל את הטענה שלכל קהילה יש זכות מלאה להחליט מי הם החברים שהיא מעוניינת לקבל אלמלא העובדה שהאתר מיועד להיות
חלק מפרויקט קהילתי רחב-יריעה שמטרתו הנחלת האינטרנט לקשישים, גימלאים, מרותקי בית ונכים בחוגי חינם ובמחירים מיוחדים לאוכלוסייה זו.
הפורטל מהווה כלי קשר ראשון מסוגו בארץ לקהילת המבוגרים, באפשרו להם ליצור קשרי קהילה, למצוא עבודה, חברים או בני-זוג, לקבל תמיכה מקוונת מאנשי מקצוע בכל נושא שהוא, לשוחח עם מומחים בפורומים, להעלות אלבומי תמונות אישיים, יומנים אישיים (בלוגים), ועוד.
כל זה, כאמור, ליהודים בלבד. או לערבים שהם במקרה גם ציונים נלהבים.
המשך מטריד לא פחות להתעלמות מאוכלוסיית הקשישים הערביים נמצא גם במסמך שפרסמה מחלקת המחקר והמידע של הכנסת. במחקר, שמתיימר להיות “סקר בנושא האינטרנט ושימושי המחשב בקרב הגיל השלישי בישראל”, ומגדיר קשיש כ”מי שמלאו לו 65 ומעלה”, בחרו החוקרים להתעלם לחלוטין מקיומם של ערבים (וערביות) בני 65 ומעלה שיש או אין להם מחשב וחיבור לאינטרנט. טבלת האוכלוסיה המצורפת למחקר אומנם מציינת סעיף “ערבים” אך לא טורחת לציין שום נתון אחר שקשור אליהם למעט הסימן הלא ברור “—“.
![](http://www.room404.net/wp-content/uploads/2008/09/marry-arabs-make-pretty-children-graffitti-photo-alon-uziel-alonuzielflickr-cc-by-nc-sa-400x453.jpg "גרפיטי \\"תתחתנו עם ערבים תעשו ילדים יפים\\". צילום: אלון עוזיאל, cc-by-nc-sa")
אבל אולי המקום המפתיע ביותר למצוא בו הדרה של האוכלוסיה הערבית מן האינטרנט הוא השוק הקפיטליסטי, או במילים כלליות פחות, שוק הפרסום. סקר TIM של חברת TNS/טלסקר, שבודק חשיפה למותגי אינטרנט, מתייחס גם הוא אך ורק לקהילת הצרכנים היהודיים. לכסף אולי אין ריח אבל בהחלט יש לו צבע, ועדה, ודת.
שלוש הדוגמאות הן המחשה מצויינת להדרת האוכלוסיה הערבית לא רק מן הזירה הציבורית הפיזית אלא גם זו המקוונת. זהות קולקטיבית היא מכונה מסובכת שמורכבת מהרבה מאוד פרקטיקות ותכנים מודעים ולא מודעים שאנחנו סופגים לתוכנו ממקורות שונים שהאינטרנט הוא רק אחד מהם, ואולי הוא לא החשוב ביותר. יחד עם זאת, בהשוואה למדיומים תקשורתיים אחרים, האינטרנט הוא בעל פוטנציאל ההכלה הגדול ביותר. במקום ההדרה וההסתגרות, ניתן היה להשתמש במדיום האינטרנטי ובאפשרויות השיתוף הגלומות בו כדי להרחיב את גבולות הקהילה ולשתף בה קבוצות חברתיות חדשות. עד שזה יקרה, אנחנו נשארים עם החול והכולרה של שיעורי המולדת בבנימינה.
ניבה שושי היא תלמידת מחקר במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת וירג’יניה
גומרים – הולכים: הערה מתודולוגית/אתית על עיתונאים והסיפורים שהם מספרים לחבר’ה
פוסט אורח של ניבה שושי
אני לא יודעת איך עיתונאים קמים בבוקר וגם לא איך הם ישנים בלילה, אבל ראיתי על זה כמה סרטים. בגרסה ההוליוודית, כפי שהיא מוצגת, למשל, בסרט “27 שמלות“, העיתונאי מחפש סיפור טוב, מוצא (אותה), מתאהב בה, מבקש מהעורכת הביצ’ית לגנוז את הסיפור ומוצא את עצמו בבוקר שאחרי עם הסיפור המצויין מרוח בעמוד הראשון ועם סטירה מצלצלת מרוחה על הלחי שלו. אבל הסוף טוב. הוא תמיד טוב. הוליווד סולחת למי שמפרסם סיפורים בעמוד הראשון של הניו יורקר.
אלא שהתסריט הקצת משומש הזה הוא רק דוגמה לתופעה שמי שקורא וכותב נחשף אליה בכל פעם שהוא פותח את העיתון. אנשים אמיתיים וחיים אמיתיים מרוחים שם, ומאפשרים לעיתונאי שכתב אותם לעצב אותם כרצונו, ולקוראים לבלוע את הסיפור ולהעביר אותו הלאה.
האתיקה העיתונאית מקדשת את האיזון בין זכויותיהם של ה”מקורות”, לזכות הציבור לדעת. סוגיה נוספת המודגשת בתקנונים ובדיונים אקדמיים ואחרים מחוץ להם היא שאלת האבחנה הראוייה בין “עובדות” ל”דעות” ובין דיווח לבין פרשנות אישית. בשני המקרים, מדובר בדיון המתמקד במחוייבותו של העיתונאי ל”ציבור”, ישות כללית ומופשטת המורכבת מקהילת אזרחים ש”זכותה לדעת”. לעומת זאת, היחסים שבין העיתונאי למקורות שלו והמתודולוגיה שבה משתמשים לאיסוף החומרים זוכים להתייחסות אך ורק במידה שהם משפיעים על תפקודה הציבורי של התקשורת.
זה לא דיון על ה”תשקורת העויינת” ועל כתיבה עיתונאית שהורסת חיים שלמים. המחיר שאנחנו משלמים או עשויים לשלם על חשיפה עיתונאית הוא דמי שמירה הוגנים בהחלט על החיים החברתיים והדמוקרטיים שלנו, ועל הזכות לדעת. ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהמורכבות של מערכת היחסים בין מי שכותב למי שקוראת למי ולמה שנכתב.
משחקים עם מילים
עיתונאי טוב מביא סיפורים טובים, מעניינים וחשובים. אם הוא ממש מצויין הוא גם יודע לספר אותם ועל הדרך גם להגיד עליהם משהו בעל ערך. אפשר לקרוא לזה ביקורת תרבות או ביקורת בכלל, או אפילו נביחות שמירה על הדמוקרטיה, ואפשר גם לקרוא לזה ניצול ציני של סיפורים אנושיים. בשני המקרים התרגום של מציאות לטקסט הוא קשה ומסובך, וגם אם לא תמיד מסתכלים עליו באופן הזה, הוא מערכת יחסים בין כותבים, לנכתבים, לקוראים ולטקסט.
מערכת יחסים דומה מנהלים גם אנתרופולוגים. כמו עיתונאים, גם האנתרופולוגים נדרשים להביא סיפור טוב, לעבד אותו ולהעביר אותו למלל שנעים ומעניין לקרוא, וגם האתנוגרפיה האנתרופולוגית היא סיפור של ועל אנשים, ושל ועל אנשים אחרים שעושים מזה קריירה.
שיטת המחקר (מתודולוגיה) האנתרופולוגית זכתה לאורך השנים לביקורת משני סוגים. הסוג הראשון התייחס לסוג הידע המופק ולאופן שבו עצם נוכחתו של החוקר בשדה המחקר, כאדם לבן וכנציג השלטון, משמרת את יחסי הכוחות שבין התרבות החוקרת לנחקרת. בנוסף התנגדו המבקרים גם לאופנים שבהם פירשו החוקרים את התרבות הילדית/הנחקרת וטענו כי מדובר בשיבוש מפשט, משטיח, וכוחני. הסוג השני של הביקורת התרכז בשאלות האתיות הנוגעות לעובדהשהאנתרופולוגים למעשה השתמשו או “ניצלו” את החומרים/סיפורים שאליהם נחשפו – כאמור, סיפורים של אחרים, לרוב חלשים יותר, לצורך התקדמותם המקצועית.
אז איך באמת אתה ישן בלילה?
התנסיתי בעבר בתהליכי הייצור של טקסט עיתונאי. אחרי שהתנדבתי לסייע לידיד לפרסם תופעה בעייתית בעיתון, נחשפתי לראיון, או נכון יותר, לאופי מערכת היחסים בין הידיד המרואיין לבין הכתבת. השיחה הסתכמה בפחות מחמש דקות, שבהן הוא נדרש לתמצת את הבעיה ואת המיקום והעמדה שלו בתוכה. התוצאה היתה כתבה ארוכה ומפורטת הכוללת חלק גדול מהדברים שאמר וכתב. אי אפשר להגיד שנעשה כאן עוול. הכתבת פירטה את הבעיה, ביקשה בנימוס תגובות מהנוגעים בדבר ופרסמה את מה שראוי היה שכולם ידעו.
אבל משהו בכל זאת השאיר טעם רע. אולי זו העובדה שלאור ההיכרות שלי עם הסיפור, היו פרטים נוספים שראוי היה, לדעתי, לספר לעולם, ואולי זה בגלל שהם בכלל לא מכירים, הכתבת והידיד שלי, ובכל זאת היא מרשה לעצמה לגעת בחיים שלו. אי אפשר לבקש הכל, אני יודעת, אבל אי אפשר גם להתעלם מן התחושה שמייצרת מערכת יחסים שנכנסת כל כך עמוק לחיים, ובכל זאת, היא כל כך קצרה: אימייל אחד, חמש דקות ראיון, כמה תגובות, כתבה בעיתון פלוס תמונה ומונית הביתה באמצע הלילה.
תקנון האתיקה של אגודת העיתונאים מניח שיוויון, לכאורה, בין מראיינים/כותבים למרואיינים/נכתבים. התקנון דורש מן המראיין להתייחס למרואיין באופן הוגן, לא לצטט דברים שלא נאמרו, להגן על חסיון המקורות ולא להבטיח דברים שהוא אינו יכול או אינו מעונין לקיים. תפיסה חוזית כזו רלוונטית, אולי, למסגרות משפטיות מסויימות, אך העברה שלה לתחום היחסים החברתיים היא לא פחות מהתעלמות שקרית. לכאורה, הכללים ברורים וכתובים, וכולם מכירים את חוקי המשחק התקשורתי; ולמרות זאת, חוסר שוויון מתקיים בעצם העובדה שצד אחד מספר והצד השני כותב ומפרסם. לכך נוספים גם היבטים הנובעים מן ההקשר החברתי ומושפעים מהבדלים מגדריים, אתניים ואחרים, הבדלים המתקיימים אמנם ללא קשר למעמד הראיון, אך בלי ספק משפיעים עליו ומשתקפים בו. אף אינטראקציה חברתית, ובוודאי שלא ראיון עיתונאי, אינה סטרילית ואינה מתקיימת בחלל ריק. אובייקטיביות מוחלטת לא תתקיים במצב כזה לעולם, אך התעלמות ממרכיביו של החלל הרחב רק מחזקת ומנציחה את אי השוויון בין הצדדים השונים והיא אינה הוגנת כלפי אף אחד מהם.
ישן מצויין, תודה ששאלת: הצד הטוב של אילוצי מערכת/עורכת ביצ’ית
הדרך היחידה לכתוב על תרבות ולפרש אותה היא להתבונן מבחוץ. במונחים קצת פחות תיאורטיים מדובר ביכולת של הכותב, סופר, עיתונאי, אנתרופולוג או סתם טיפוס קצת ציני להתרחק מן המציאות החברתית כדי להבין אותה. כדי לראות טוב יותר מה אמיתי ומה לא, וכדי להבין באמת, צריך לצאת החוצה למקום שמאפשר לראות את האופציות האחרות, את הבחירות והמחירים. כתיבה עיתונאית אינה מחוייבת לספר “סיפור שלם” או את “כל הסיפור” מנקודת מבטו של המקור, אלא את מה שחשוב ורלוונטי מנקודת מבטו של העיתונאי.
אם זה נכון, ואם הזרות היא העמדה היחידה המאפשרת ביקורת אמיתית, אין לה תחליף. עיתונאית לא יכולה להיות חלק מ-, כי היא צריכה לכתוב על. עיתונאי לא יכול להרגיש מחוייבות למקורות כי אז הוא יהפוך לדובר. בנוסף לכך, מדובר במחיר משתלם: בתמורה לשימוש שנעשה בסיפורים אנחנו זוכים (נניח) לעיתונות חופשית וביקורתית. במושגים הוליוודיים, או בסיפור של הידיד שלי, אפשר לומר שסיפור טוב חייב להתפרסם גם במחיר של סטירה, ומי שרוצה שהסיפור שלו יופיע בעיתון לוקח בחשבון את הסכנות והנזקים שעשויים להיגרם לו. יותר מזה, בנסיבות המערכתיות שבהן יש חשיבות גם לתזמון שבו מתפרסם המאמר, והוא חייב להיות קצר וממוקד, ראיונות עומק ומערכת יחסים ארוכת טווח הם מציאות בלתי אפשרית ומיותרת.
הצעה לאפשרות אחרת, ניו ג’ורנליזם כנקודת פתיחה אתית: מה אני רוצה לקרוא בעיתון שלי
הזרם שמכונה “ניו ג’ורנליזם”, נסיון ליצור עיתונות מסוג אחר, החל את דרכו בשנות השבעים של המאה הקודמת. הנחת היסוד של הזרם היתה שהיות שדיווח אובייקטיבי אמיתי אינו אפשרי, הדרך לכתוב עיתונות הוגנת היא להתעלם ממנו, הן בסגנון הכתיבה שהפך לפחות פורמלי ויותר אישי, והן בתכני הדיווחים שהתרכזו יותר בחוויה ובפרשנות הסובייקטיבית של הכותב ופחות בניסיון לדווח באופן בלתי תלוי. התפיסה החדשה הדגישה, אמנם, את נקודת מבטו של הכותב אך התעלמה מההיבט האתי של היחסים בין כותבים לנכתבים. במילים אחרות, מדובר בניסיון לוותר לחלוטין על אובייקטיביות בנקודת המבט של העיתונאי על האירועים, תוך המשך הההתעלמות מחוסר האובייקטיביות ביחס למערכת היחסים שבין העיתונאים למקורות שלהם.
האנתרופולוגיה הפוסט מודרנית עברה בשנות השמונים תהליך דומה של ויתור על נקודת המבט האובייקטיבית, אך בשונה מן הכתיבה העיתונאית התמקדה הביקורת האתית/מתודולוגית בעיקר בשאלת היחסים שבין חוקרים לנחקרים. הפתרונות שנמצאו יכולים, בחלקם, ובכפוף להבדלים בין שתי סוגות הכתיבה, לשרת גם כתיבה עיתונאית מהסוג שהייתי רוצה לקרוא. הרעיון מאחורי האנתרופולוגיה ה”חדשה” אינו ביטול של יחסי הכוח או של ההקשר שבו מתקיימת האינטראקציה, אלא מודעות של הכותב, ושל הקוראים שלו לקיומם של הקשרים כאלו.
ברמה המעשית, הכוונה לכתיבה מודעת לעצמה. כתיבה שלא רק לוקחת בחשבון את חוסר האובייקטיביות של הכותב, אלא גם מחייבת אותו לכנות מלאה ביחס לאופי היחסים בינו לבין המרואיינים, ובעיקר להקשר שלהם. חשיפה מלאה של הכותב ושל עמדתו ומעמדו בראיון כחלק בלתי נפרד מן הכתבה לא תמיד אפשרית. אך המעבר ההדרגתי מדפוס למדיום האינטרנטי מספק חלק מן הפתרונות לקשיים המערכתיים בכתיבה כזו.
בלוגים עיתונאיים, למשל, מאפשרים לעיתונאי לחשוף את תהליך הכתיבה ולבחון באופן רפלקסיבי את ההתרחשות, וגם לחשוף אליהם, כפי שראוי לדעתי לעשות, גם את הקוראים. אפשרות נוספת היא עיתונות אינטרנט המאפשרת, בשונה מעיתון מודפס, לספק מידע נוסף, כמו הקלטות של ראיונות, סרטונים, מסמכים מלאים ולינקים, שבאמצעותם יכולים הקוראים לבחון בעצמם את חומרי הגלם המלאים של הכתבה. בשונה מן השינוי בשנות השבעים, שהיה אולי חשוב ומשמעותי לזמנו אך לא שינה באופן מהותי את את הזרם המרכזי של הכתיבה העיתונאית, מאפשרים החידושים הטכנולוגיים יצירה של כתיבה עיתונאית חדשה באמת.
להפוך את יחסי הכוחות: הסתייגות חלקית והערה על יחצנות, דוברות, ו”ייעוץ תקשורת”
הנחת היסוד של המאמר היא יחסי הכוחות המובְּנים בין עיתונאים למקורות ולמרואיינים שלהם. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהמציאות התקשורתית מורכבת יותר. יחסי הכוחות קיימים לשני הצדדים, ואולי טוב שכך. מרואיינים חזקים מיוצגים לעיתים קרובות על ידי דוברים ויחצנים מסוגים שונים וזוכים לייעוץ תקשורתי שהופך את היחסים שבין העיתונאי ליחצן למאבק כוחות יומיומי וגם שיוויוני יותר.
דווקא משום כך, עדיפה שיטת עבודה ומתודולוגיה עיתונאית שקופה ורפלקסיבית החושפת את הקוראים ואת הנכתבים להבטים רחבים ככל האפשר בתהליכי הייצור של הטקסט.
ניבה שושי היא תלמידת מחקר במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת וירג’יניה
מן הארכיב: “פיגוע”: שובן של התמונות הקשות ושל מה שהן מסתירות מאחוריהן
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
