נגן הווידאו של BBC: אפשר להגביר את זה ל-11
הנגן של ה-BBC במחווה לספיינל טאפ.
נמרוד צפנת הלשין.
חשבתם שטייפקאסט של מחבל זה גרוע?
הפרופיל של אן סלורז באימדב מציין סרט אחד בלבד שהופיעה בו, בתפקיד “אישה שמרטיבה במכנסיים”.
(דרך b3ta)
פרשת עמנואל: הכוח (של הדג) הלבן
יוסי ש שלח לי כרזת דה-מוטיבציה על פרשת הגזענות בעמנואל והסבר: “הכוח הלבן לא התחיל בחצר בית הספר בעמנואל אלא במזרח אירופה אי שם בימי הביניים החשוכים. דורות של יהודים חירפו את נפשם למען הדג בעל ראש הגזר, ואפילו היו מוכנים לעמוד מול כיתת יורים בשבילו. הרדיפות ומתחריו המזרחיים רק הוסיפו למיתוס ולגאווה העדתית חסרת הטעם. די אם נזכר את הבדיחה בעלת הזקן הארוך: מה ההבדל בין דג חי לדג מת? לדג מת יש גזר על הראש”.
צילום גפילטע פיש: jeffkole (רשיון cc-by-nc-sa)
בקרוב: חוק ההרואין/קוקאין
אורן פרסיקו הצחיק אותי היום בסקירת העיתונות של העין השביעית:
במוסף “סגנון” של “מעריב” כותב איתי יעקב על ‘קשר השתיקה ארוך השנים בין תעשיית האופנה לסמים, מערכת יחסים שזוכה ליחס סלחני מאנשי התעשייה והתקשורת’. […] בין היתר מראיין יעקב את יחצנית האופנה שחף סגל-נייברוג שאומרת “זה לא סוד שהסמים שרצים בתעשייה הזו – קוקאין והרואין בעיקר – נחשבים כסמים מרזים, שחביבים בעיקר על דוגמניות שמתחזקות את הרזון”. עכשיו, אחרי שהפרלמנטרים הישראלים החליטו להוציא את הרזון המוגזם מחוץ לחוק, אולי יחליטו לאסור בחוק גם את השימוש בקוקאין והרואין.
תוגת המונדיאל: גבר הולך לאיבוד
פוסט של גבריאל גרמייז
פעם בארבע שנים גבר נזכר שהוא גבר ושהוא אוהב כדורגל. אז הוא הולך לחנות ובוחר את הטלוויזיה הכי פאקינג גדולה שהוא יכול למצוא והולך ומשתין עליה, כי לקנות אותה הוא לא יכול גם בתשלומי אד אינפיניטום. ואז הוא חוזר הביתה ותולש את הטלוויזיה מאותגרת האינצ’ים מהסלון ומסתגר איתה בחדר השינה ומתפטר ושם את הילדים על רטט ומפצח פיסטוק חלבי בשביל היוקרה ומקלל את השופט עם שריקת הפתיחה, ליתר ביטחון ולמפרע.
מכיוון שהוא גבר רק פעם בארבע שנים הוא צריך לרענן את זכרונו בחוקי המשחק ובשביל זה יש לו חבר טלפוני בשם גוגל, אבל גוגל לא אומר לו את מי הוא אמור לעודד, אז הוא בוחר לפי הדאו ג’ונס של האנטישמיות ולפי האינטואיציה הנשית של אשתו, שהסתגרה איתו בחדר, אישה מבינה ומקבלת שהיא, ומספקת פרשנויות מאלפות: תראה איזה יופי איך בלילה יש לכל שחקן ארבעה צללים, הם נראים כמו שפריריות. אבל מה זה נבדל לכל הרוחות? וגבר מסדר את הכריות על המיטה ומדגים לאשתו איך צריך להעביר פיסטוק חלבי בהתאם לחוקים שקבע גוגל באמצע המאה ה-19 ומרגיש כמו לורד בריטי שמביא את הבשורה לילידים. ורק דבר אחד לא מסתדר, שרצים הלוך ושוב ושוב ושוב ואפס אפס אפס אפס. התוצאות נראות כל הזמן כמו קוד בינארי שגוי. גבר מתרגז וזורק חפצים על המסך, בעיקר פריטי לבוש כדי לא להזיק למזבח, אבל בסופו של דבר גבר לא מחזיק מעמד בשיממון ההולנדי ונרדם וחולם: פלה ומראדונה ופלאטיני וואן באסטן וראובן עטר, שאלוהים יודע איך הסתנן לשם, כולם עומדים בתחנת ביקורת גבולות וממלאים טפסים. והפקיד עובר אחד אחד ומתקן את הסימונים ונוזף במראדונה שהעתיק מראובן עטר את שם האב ומכריח אותו להתחיל טופס חדש וזה נמשך ונמשך, אלוהים, וגבר מתעורר ורואה שעדיין אפס אפס ויוצא החוצה.
בחוץ חם, כמה חם, ושומם, כמו איזה סרט פוסט-אפוקליפטי, הכביסה התלויה הפכה צהבהבה וגם הכלב נתלה שם מהזנב מתוך פיזור הדעת של ארגנטינה-קמרון, והילדים מונחים על הרצפה עם הלשון בחוץ, ואיזה זיכרון חושי של לחות מניע אותם לאט לאט אל המקרר, שיש בו אבטיח, וגבר מוכן לחלוק אותו בנדיבות עם צאצאיו אבל קודם כל – כדור זה כדור. והוא מניח את האבטיח על הדלפק ומנסה לפצח אותו עם הראש ואומר לילדים: תראו, זידאן. אבל הרפרנס ההיסטורי לא מוציא מהם יותר מחרחור והוא נאלץ לחתוך על פי המסורת ולחלק כמו כרטיסים אדומים גדולים וחגיגיים, ואז חזרה למזגן ולאשתו שבוכה בתסכול ומנסה לדווח שהצפון קוריאנים הקטנים והחמודים הפסידו, אבל כישורי השפה שלה נמסו ונותרה ממנה איזו שלולית קטנה ופרימורדיאלית של יצרים, מה שאומר שהתובנות שלה לגבי המשחק הפכו דומות להפליא לאלו של שלמה שרף. וגבר מתחיל להרגיש איזה ריק פנימי נוראי, איזו תחושת דחיפות, שיש משהו חוץ מכל זה, חוץ מגול ואופסייד וכרטיסים צבעוניים, והוא מחייג למקום עבודתו, ועונה לו קול מבוהל של אישה, שמדווחת שהמקום נטוש ושהיא לא יודעת למי היא מגישה דוחות רבעוניים עכשיו. והוא מנסה להרגיע אותה בקול אבהי אבל אחרי דקה הוא שם לב שהוא פשוט מתאר לה מה מתרחש על המסך ושהיא ניתקה והוא נותר עם השלולית של אשתו מול המזבח והוא נאבק, אלוהים עדו שהוא נאבק, הוא בועט ומנפנף בזרועות כדי להשתחרר מאדי הטסטוסטרון ולחלץ משהו מהקליפה של השכל, המשט, המשט, את זוכרת שהיה דבר כזה? ותורכיה, ופוליטיקה, והיה משהו עם הכלכלה גם, אבל מה, מה, מה? והשיר הקצבי של המונדיאל משתלט לו על המחשבות, והוא נכנע ונרדם, כמו שהתעורר, מול בוני גינצבורג, וחוזר לחלומות בירוקרטיים, ובמעבר הגבול הוא דואג לסמן את מועד השיבה לארץ: 12 ביולי. ב-12 ביולי הוא יחזור ויתנער וכל שערות החזה ינשרו מרצונן החופשי והוא יחזור להיות נאור ופרודוקטיבי. בינתיים נא להשאיר פיצוחים ליד הדלת ולרוקן את בקבוק השתן, בברכת היידה מסי, תודה.
גבריאל גרמייז הוא תסריטאי בארון ואב גאה לשלל בלוגים מתים, כמו זה
קופיפייסט לפוסטר של איקאה
בימים האחרונים דיווחו לי כמה אנשים, ובהם גם אחת מסוג אמא, שפוסטר OLUNDA של איקאה מופיע בשלוש פרסומות שונות, של RC קולה, יטבתה וישראל מתייבשת. זה לא אותו משרד פרסום, אז אולי האשם הוא בסטייליסט, בחברת ההפקה, ואולי זו פשוט קונפורמיזם עיצוב-הפנים שקונים באיקאה ומרכיבים לבד.
(תודה צפריר ריהן, אמא, אלישיב לוין וניבה סימון).
תרכיז גיבורי-על
גיבורי-על קומיקסיים מורכבים ממאפיינים של צבע וצורה שאפשר לתמצת לתרכיז מינימליסטי. גידי ויגו יצר כרזות סרטים מינימליסטיות לסרטי גיבורי על (שאפשר לרכוש כאן).
וזה הזכיר לי את דמויות הלגו של גיבורי-העל של Meet The Chumbeques. חבורת המעצבים יצרה דמויות מזוהות במינימום פיקסלים, שבמקרה הזה מורכבים מלבני לגו.
דומיינים בעייתיים: המידענית והראפר
המידענית מיכל ספוז’ניק בחרה בשם המותג MIS (ר”ת של Michal Information Specialist). כדאי שהיא תסתכל מה יש למילון להגיד על הדומיין שבחרה, www.misinformations.com.
ראפר באנגלית זה Rapper. מקס מקסים, שהקים את www.raper.co.il, מתבקש גם הוא לעיין במילון.
מכירים עוד דומיינים בעייתיים של אתרים ישראליים? ספרו לי בטוקבקים או בת”ד 404.
(תודה לאור ברמץ).
אתר עיריית תל אביב משותק כבר שלושה שבועות
אתר עיריית תל אביב נפרץ והושחת בתחילת יוני על ידי האקרים טורקיים שמחו על תקיפת המשט לעזה. האתר נוקה, אבל אז נפרץ שוב והורד שוב מהאוויר. שלושה שבועות עברו מהפריצה הראשונה. האתר עדיין לא זמין, וכרגע יש בו הודעה זמנית (עמוד הטמל שיוּצר בוורד) שאומרת:
עקב פריצה של גורמים עוינים לאתר האינטרנט של עיריית תל-אביב-יפו,
אנו נאלצים להוריד את האתר עד לתפעולו מחדש בזמן הקרוב. אנו מתנצלים על אי הנוחות הזמנית.
יואב לרמן מדווח ממקורותיו שהאתר כנראה לא יחזור עד סוף השנה. היילי פרופשיונל.
אלוהים התקבל לשנה ג’ בבצלאל
ראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, עדי שטרן, שלח לסטודנטים פיליטון שחיבר על ציונים באקדמיה. קראו וצחקקו:
לסטודנטים שלום,
לקראת תומו של הסמסטר, אני מבקש להזכיר לכם את מדיניות מתן הציונים במחלקה, ולהעביר אליכם את תפיסתי בנדון. מסמך דומה הועבר למרצים.
הפרשנות המילולית המובאת כאן משקפת את משמעותו של כל ציון וציון במחלקה. חשוב שכולנו, מרצים וסטודנטים, נבין ונתייחס לציונים באופן אחיד.
95 ומעלה
הצטיינות יתרה. מקרים יוצאים דופן (יש האומרים כי החלק הזה של הסקאלה שייך לאלוהים בלבד).90-94
מדובר בסטודנטים מצטיינים, בעלי הישגים נדירים ויוצאי דופן. מתי מעט שהוכיחו עצמם במהלך הקורס בכל ההיבטים: נוכחות, מעורבות, השתתפות, רצינות, אחריות וכמובן עשייה יצירתית איכותית במיוחד.80-89
סטודנטים טובים מאד, יציבים, מבוססים ואיכותיים, אך לא יוצאי דופן.70-79
סטודנטים בינוניים. ממוצעים. לא מרשימים במיוחד ולא חלשים במיוחד.60-69
סטודנטים חלשים בצורה מובהקת.55-59
סטודנטים חלשים ביותר. כאלה המציגים הישגים גרועים, היקף עבודה זעום, העדרויות, אי השתתפות וכיוב’. תמרור אדום ואזהרה ברורה וחד משמעית.54 ומטה
סטודנטים נכשלים. כאלה שהישגיהם אינם מספקים. אלה שעבודותיהם ו/או התנהלותם אינם עוברים את רף המינימום הנדרש. סטודנטים שאינם מתאימים ללמוד במחלקה.בברכה הצלחה לכולכם,
עדי שטרן
ראש המחלקה
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
