צעירי פתח תקווה
“מה, הם עברו לפתח־תקוה? כואב הלב, הם היו כל כך צעירים”, ניסתה חברה שמוכרת דירות לזוגות צעירים בתל אביב להצית פרובוקציה בשקל. ראש עיריית פתח תקווה, איציק אוחיון, אכל את הפתיון, כולל הקרס, המשקולת, המצוף, החכה והדייג, כשהגיב למודעה. מיינט מדווח שאוחיון טען כי שליש מאוכלוסיית העיר היא בטווח הגילאים 20-40, וכתב במכתב לחברה כי “די הופתעתי שקיבלתם בכזו שלוות נפש את הקמפיין מבלי שחשבתם על ההשלכות הנלוות לכך. ללשכתי הגיעו עשרות פקסים מתושבי העיר, שמחו על האסוציאציה המקוממת שבמודעה”*.
התכוונתי לתקוף את הסיפור הזה מהכיוון של האגדה האורבנית – עשרות פקסים בתחת שלי – אבל אז חשבתי על זה: אם עשרות תושבים מחזיקים במכשיר פקס ואף משתמשים בו כדי לשלוח לראש העיר שלהם תלונה על מודעה שאומרת שהם זקנים – מ.ש.ל.
___________________________
* “הנכם מתבקשים להפסיק את הקמפיין המרושע הזה, ולפרסם התנצלות על העוול שנגרם לעיר המונה 220 אלף תושבים גאים”, כתב אוחיון במכתבו. החברה מסרה בתגובה כי “לא הייתה בכוונתנו לפגוע בעיר פתח־תקוה, באיש מתושביה או בבעלי הדירות בה”. או במילים אחרות: אפשר לדעת לפי שפת הגוף שלנו מתי אנחנו משקרים – השפתיים שלנו זזות.
אייל מגד, יורם קניוק והקוראל של ידיעות
השקת הקורא האלקטרוני של ידיעות אחרונות – כתבה שלי באתר “העין השביעית”. מומלצת בחום השיחה בסוף הכתבה בין אייל מגד, יורם קניוק ונציגת ידיעות טכנולוגיות. קליקיטי קליק >>
(התמונות מההשקה, הגלריה המלאה כאן.)
ספוילר: בני ישראל יוצאים ממצרים, משה מת לפני הכניסה לארץ
אזהרת ספוילר: בערך על ליסיסטרטה בוויקיפדיה העברית יש אזהרת ספוילר.
סקס והעיר הגדולה 2: גומרים מהר
בפרפראזה על מיטש הדברג: אין לי חברה, אבל אני מכיר מישהי שמאוד תכעס כשהיא תקרא את הפוסט הזה.
לבעוט את הבריף: על הקמפיינים בעד עבודה עברית ונגד עובדים זרים
פוסט של איילת מוהר
טור שכתבתי לאחרונה לאתר “סלונה” על קמפיין כחול-לבן סיפק לי תירוץ לשוטט באתר לפ”מ, לשכת הפרסום הממשלתית. לא כל יום אני מוצאת את עצמי מנסה להתחמק כך, נואשות. לא עזר לי. כל פעם שנתקלתי בשתי הפרסומות ההן, זו שמנסה לעודד רכישת מוצר כחול-לבן וזו שמלינה על העובדים הזרים, היה ברור שאין מנוס.
האתר של לפ”מ ידידותי, מסביר פנים ובלתי-מאיים. ועם זאת, הרי לכם דוגמה לגוף שאין לו שום מודעות עצמית, ודאי שלא אירונית: מבחינתה של לפ”מ, ישראל היא מדינה נורמלית לחלוטין ובעיות אקולוגיות ואלגנטיות מדאיגות את אזרחיה השלווים: זיהום אויר נכלולי, שמועה מדאיגה על מחסור עתידי במים, ניסיונות נואשים להגן על הילדים שלנו מפני יותר מידי סוכריות לפני האוכל, רשות האכיפה נאלצת לנדוד עד אי טרופי רחוק, מקום טבעי לישראלי לברוח אליו במקום לשלם מס הכנסה, אנשי רשות-הגביה לבושים בחליפות נהדרות של ארמאני שג’יימס בונד היה רק חולם עליהן, מילוי דו”ח המס השנתי הוא בכלל מסיבת פיג’מות עליזה וצחקקנית, ו… אף אחד – כן! אף אחד, לא משנה כמה הוא מקושר – לא מתחמק מתשלומים למס הכנסה! כל אלה גרמו לי לתחושה ברורה: נתמלאתי קינאה. גם אני רוצה לגור במדינה כ”כ שקטה ואסקפיסטית, מופת ליושר ולתקינות חברתית ומנהלית. איפה, איפה היא נמצאת, הממלכה המאושרת הזו, ונתיניה ברי המזל? היכן הגלובוס עליו תשוטט אצבעי עד שאמצע את המקום הקסום הזה?
אה, רגע.
אל תבזבזו את זמני
<וידוי> פעם, בעברי הלא רחוק, הייתי טראפיק סוערת במשרד פרסום גדול. גדול גדול. חלק די משמעותי מתפקיד הטראפיק הוא לוודא שמחלקת קריאייטיב, העמוסה ממילא, לא עובדת לחינם ולא מבזבזת זמן מיותר על פיצוח בריפים שאין להם אסטרטגיה ברורה. פלנינג רזה, קהל מטרה מעורפל או חוסר הסכמה באשר למסר שצריך להעביר/ לשווק / להעביר/ להחדיר – אחד משלושת אלה הספיק כדי שאחזיר את הבריפים לתקציבאות ואבקש חידוד ותיקונים אם הם רוצים שהבריף יכנס למחלקה ויקבל את העדיפות שלו. <\וידוי>
עוד לא נולד הבריף שאינו “דחוף! לאתמול!” ועוד לא נולדה הטראפיק שלא שמעה את המשפט הזה בכל רמות ההיסטריה, אבל אף קריאייטיב של אף משרד פרסום שמכבד את עצמו לא מוכן להיות חתום על קמפיין שאין בינו לבין המוצר המשווק או המסר המנוסח שום קשר. וההתפתלויות התמוהות שאנחנו נתקלים בהן לפעמים בפרסומות מעידות כי משהו, איפשהו לאורך השרשרת הזו, כשל. בדיוק כמו בפרסומת הזו של לפ”מ – “כשאתה קונה מוצר כחול-לבן אתה בעצם… תורם לשוק התעסוקה! כך שכולם, בעצם… עובדים אצלך!” פּארדון? ספרתי פה שלושה פליק-פלאקים לאחור, והאחרון הסתיים בהתרסקות אל הקרקע.
בשביל להסביר מה היתרונות ברכישת מוצר כחול-לבן, צריך פשוט… להסביר מה היתרונות. למשל: יש גוף מקומי ומוכר מאחוריו, זו תוצרת מקומית והתוצרת המקומית שלנו מצויינת ומבוקשת בכל העולם, וכמובן- זה תורם לכלכלה ויוצר מקומות תעסוקה, ולא צריך לעשות הקבלה מתנשאת של בעל-בית-ושפחה-גרומה כדי להעביר את המסר הזה, כמו שבחרו בלפ”מ לעשות. הסיסמה והמסר מסובכים מידי, לוקים בגסות רוח ובהנמכה של המפרסם והצרכן. או בקיצור: החמצה.
שיטוטיי באתר לפ”מ העלו גם את ההזדמנות לצפות שוב בקמפיין “עובדים זרים” שעלה לפני מספר שבועות בטלוויזיה, בשלטי החוצות, באינטרנט ובפרינט. סיפוריהם קורעי הלב של הישראלים שמוצגים שם העבירו מסר כזה: יש X עבודות, יש Y עובדים זרים, והמשוואה הפשוטה מראה כי העובדים הזרים לוקחים את רוב העבודות ומשאירים לישראלים רק עבודה בפרסומות של לפ”מ.
נו, באמת בעיה. אלא שלא על זה ביקשה לפ”מ לדבר. “הקמפיין קורא למעסיקים בבתי עסק ובבתים פרטיים שלא להעסיק עובדים זרים ללא אשרת עבודה”, נכתב באתר בטקסט שמתחת לסרטון. אני קוראת שוב, מוודאת שקראתי נכון, כי משהו לא מסתדר לי. נעה הסטודנטית (המציגה הינה שחקנית) לא מוצאת משפחה שרוצה להעסיק אותה! ורני כרמלי, שרוצה לעבוד במסעדה (למרות שהמציג: הינו שחקן), לא מוצא מסעדה שרוצה להעסיק אותו! ואלי שמש (המציג הינו שחקן מזרחי: מי אמר סטריאוטיפ ולא קיבל?) מציג את ידי הזהב שלו ולא מוצא בעל בית שרוצה להעסיק אותו. הדרמה מתעצמת: התמונה מאפירה, הפנים של נעה ורני ואלי מקדירות ונופלות. ואלי ישי (המציג אינו שחקן) יושב בלשכת שר הפנים המפוארת ואין לו מושג על מה הוא חותם. אמרו קמפיין, שיהיה קמפיין. נוציא עוד מיליונים, נרעיש ביחסי ציבור, נשחרר עוד כמה אמירות גזעניות, שלא יגידו שלא עובדים בממשלת ישראל.
אבל איפה המסר? מה הקשר בין חוק העסקת עובד-זר ברישיון בלבד, לבין שוק העבודה השחורה שכבר מזמן בעט את העובדים הישראליים אל מחוצה לו? מסעדות, קבלנים, חברות המספקות מטפלים סיעודיים- כל אלה יעדיפו להעסיק עובד זר על פני ישראלי. זה משתלם, בזכות ממשלת ישראל.
אף אחד לא אומר כאן “אל תעסיקו עובדים זרים, בכלל”. לפ”מ רוצה להעביר מסר בירוקרטי שנוגע לרשיון העסקת עובדים זרים, אבל כמו בקמפיינים אחרים שקדמו לו, גם זה מצליח לאבד מיקוד, להעביר מסר שונה לגמרי, ולהדגיש את החובבנות של לשכת הפרסום הממשלתית. לא צריך להיות מומחה כדי לראות את זה, מספיק לא להבין מה לעזאזל אתם מנסים להגיד. והעובדה שהייתם צריכים לגבות את עצמכם במודעות והסברים מעידה על כך שמדובר בפדיחת-על. אין לי ספק שמדובר בבריף שהייתי מחזירה חזרה לתקציבאות, רצוי בבעיטה קלה, ומאחלת להם המשך עבודה נעימה, ואל תפריעו לי ולקריאייטיב עד שיהיה לכם בריף הגיוני ביד, כזה שגם אפשר ליצור ממנו משהו.
אז נכון, אני לא פרסומאית מקצועית, אבל אני ידועה בין חבריי ומכריי כאדם שמבין מה מדברים איתו, ואין לי מושג מה לפ”מ מנסה להגיד. המסר היחיד שלפ”מ מצליחה להעביר (ולהבעיר) שוב ושוב הוא המסר הזה: ישראל היא מדינה גזענית, ולא חכמה במיוחד.
קלולס זה בעברית?
יערה יעקב ב”העיר” (14.5.10) ניתחה לאורך הטור שלה את הקלולסיות המוחלטת של תקציבאיות לפ”מ, ואת חוסר האונים שלהן מול עיתונאית שמנסה לאתגר אותן עם שאלות די פשוטות ומתבקשות, לו רק היה להן מושג איך. גם הן כנראה עוד לא פיצחו את הבריף המבלבל שניתן להן ע”י הלקוח. אחרת איך תסבירו את תשובתה של תמר קובנסקי-גבסו, התקציבאית, לשאלה הפשוטה מה הרעיון מאחורי הקמפיין: “זה לא קמפיין נגד העובדים הזרים, כי המדינה מאשרת הבאת עובדים זרים ועושה את זה”, אומרת קובנסקי-גבסו ומוסיפה: “פרסמנו מודעות בעיתונים שמבהירות במילים עוד יותר קטנות למי שלא הבין את התשדיר”.
אבל היי, למה שיבינו. הקמפיין שיצרתם פונה אל האנשים הלא נכונים. הוא לא מגובש אסטרטגית, לא מפולח נכון, לא מדבר אל מי שהוא צריך לדבר והפיצוח הקריאייטיבי שלו הוא אחד הדברים התלושים יותר שעלו במדיה הישראלית מזה שנים. מי שעומד מאחורי הקמפיין הזה, לא הצליח לקלוע לקהל המטרה: המעסיקים שעוברים על החוק. לא בטוח שאני מחדשת ללפ”מ משהו, אבל המעסיקים שעוברים על החוק, הבעייתיים מביניהם, הם אלה שמעסיקים עשרות עובדים זרים בתנאים משפילים ותת-אנושיים ומשלמים להם פרוטות, ולא מי שלוקחת עוזרת בית זרה בלי רשיון ולא משלמת לה ביטוח לאומי. את המעסיקים הבעייתיים לא מעניינת הפרסומת שלכם, היא לא מזיזה להם את קצה האצבע, וגם נעה, רני ואלי, השחקנים המציגים עם הפנים האפרוריות והדרמה, לא מזיזים להם.
“רצינו להוציא את זה לציבור בצורה שתיגע לו בלב!”, אומרת קובנסקי-גבסו. מה את רוצה מהציבור? לציבור יש מספיק על הראש שלו גם בלי שאלי ישי יתיישב לו על הרשתית וינסה לפרוט לו על המיתרים. אלי ישי, כבוד שר הפנים, יודע טוב מאוד שהציבור, עם ישראל שהולך בבוקר לעבודה ומשלם מיסים ותקוע בפקקים האינסופיים ומקטר מול החדשות בערב, הוא לא הבעיה שלו. אבל אלי ישי לא רוצה להתעסק עם מי שבאמת עושה את הצרות פה, כי אלה בדיוק האנשים שעושים לו את החיים קלים, ואת האג’נדה הגזענית שלו לגיטימית בעיניו.
בעיה חברתית
“בציבור צריך להבין שיש פה בעיה חברתית, מעבר לבעיה כלכלית ובטחונית”, אומרת תקציבאית לפ”מ תמר-קובנסקי גבסו ליערה יעקב ב”העיר”. ובכן, תמר, תרשי לי: המעסיקים שלך, ממשלת ישראל ופקידיה, הם אלה שאישרו הבאת העובדים האלה ויצרו בשוק העבודה מצב בו כל חברה תעדיף את עובדי הקבלן שלה זרים, אסירי תודה על משכורות פעוטות, לא מתווכחים, לא מנסים לעמוד על זכויותיהם וזמינים לגירוש בכל רגע, בבעיטה חופשית לכיוון עזאזל. אין שום דבר תמים או מקרי בעובדה שהעובדים הזרים שכבר נמצאים פה אינם מקבלים הארכות שהיה, ובמקומם מחולקות אשרות חדשות להבאת עובדים נוספים. הממשלה מרוויחה מזה הרבה מאוד כסף.
ארץ נהדרת
אני מעריצה את לפ”מ. צריך אומץ לב וכושר שכנוע בלתי נדלה כדי לעמוד מאחורי סבך הקמפיינים הזה ולהצליח לראות בו איזושהי גאווה לאומית. אני רואה שם בדיוק את מה שאני רואה בממשלת ישראל: לא ברור מי השמאל ומי הימין, אף אחד לא מבין למה המסר לא תואם את האג’נדה, ותמיד יש מי שילחץ על הנקודה הרגישה, למרות שברוב המקרים אין לה שום קשר לנושא ומדובר בלא יותר ממניפולציה (שכבר מזמן לא עובדת עלינו).
על דבר אחד אני מסכימה עם התקציבאית קובנסקי-גבסו: יש לנו בעיה חברתית. גם קמפיין “כך שכל אחד, בעצם, עובד אצלך!” זו בעיה חברתית. מקורה בעובדה שבלפ”מ חושבים, כנראה, שעם ישראל לא חכם כל כך, ולא קולט מה קורה סביבו. וזה קצת מעליב, האמת. כמו שנראים הקמפיינים האחרונים של לפ”מ, עושה רושם שמבחינתם יש קהל יעד אחד לפרסומות שלהם: הכותבים שמאחורי “ארץ נהדרת”, שקוצצים את הקמפיינים של לפ”מ דק-דק עד לקבלת משמעות אמיתית ומגישים אותם בארוחת שישי. אולי הגיע הזמן להרים אליהם טלפון ולהתייעץ איתם בנושאי אסטרטגיה.
איילת מוהר, שנת יצור 1972, שועטת בדרכים, פוחדת פחד מוות מקינואה, מעדיפה שוקולד. יש לי: כלב, אקס מיתולוגי, הרבה נעלי עקב ודעה כמעט על כל דבר. אין לי: אג’נדה פמיניסטית סדורה. אוהבת: אנשים, ספרים, מוזיקה, הרבה עיתונים ודברים שנעשים בהיגיון. פחות אוהבת: כל מי שחושב שיש רק דרך אחת לחיות את החיים. חלום: להתחתן עם מוטי קירשנבאום. מאותתת לפני עקיפה, אבל עוצרת בפתאומיות. פייסבוק, בלוג בסלונה, טוויטר
בקרוב סמס מהמשטרה: “ערה?”
משטרת ישראל מנסה להיות חברמנית בפייסבוק.
(הלשינה: עדית אדלה גבריאלי).
• מן הארכיב: ככה מדברים בטוויטר של gov.il
תמונות שאי אפשר להראות
יהונתן זילבר מצא את התמונות הללו במסגרת תחקיר לכתבה ב”גבר“. העליתי אותן פה בגירסה מצונזרת. מי שרוצה בכל זאת לראות, שיקליק על התמונה או ימשיך אחרי הקיפול.
רשיון לעצור: על קשקוש “הפקדת רשיון נהיגה שנשלל”
“לפחות 6,000 נהגים שרישיונם נפסל ממשיכים לנהוג ולסכן חיים”, קובעת כותרת הגג של הכותרת הראשית בידיעות אחרונות (21.5.10). זו הוקדשה לשני נהגים שלולי רשיון שהרגו שלושה אנשים. המספר 6000 חוזר שוב בגוף הכתבה:
לדברי ראש אגף התנועה, ניצב אבי בן חמו, בישראל יש כיום כמאה אלף נהגים שרשיונם נפסל מסיבות שונות. מנתוני משרד התחבורה עולה כי כ-6,000 מתוכם (6%)* מצפצפים על החוק וממשיכים לנהוג.
המספר 6000 חוזר בשלישית בכתבה, ומקורו מתבהר:
לפני כשנה הכריזו המשטרה ומשרד התחבורה על מבצע גדול שבמסגרתו קראה לנהגים שרשיונם נפסל לבוא מרצונם ולהפקיד אותו כחוק. מתוך 10,000 נהגים בפסילה שהיו רשומים, 4,000 נענו לקריאה. 6,000 המשיכו להתעלם
סיכום הנתונים: בישראל 100 אלף שלולי רשיון, 94 אלף הפקידו את הרשיון ו-6000 ממשיכים להחזיק ברשיון**. על הנתונים הולבשה הנחה לפיה כל ה-6000 שלא הפקידו את הרשיון ממשיכים לנהוג, וכל ה-94 אלף שכן הפקידו לא נוהגים. זו הנחה משונה: אם רשיונך נשלל, כנראה שעברת עבירת תנועה חמורה או יותר, ואם עברת עבירות תנועה חמורות, יכול להיות שנהיגה בלי רשיון בתוקף לא ממש מטרידה אותך. מאידך, העובדה שרשיונך נשלל אך לא הפקדת את הרשיון, הליך טכני מטופש (ותיכף נגיע לזה), לא אומרת בהכרח שאתה ממשיך לנהוג.
פתרונות:
– חיוב הנהגים להביא איתם את הרשיון לבית המשפט, ונטילתו מידיהם מיד אחרי שהשופט מחליט על שלילה.
– קניסת 6000 שלולי הרשיון שלא הפקידו אותו בקנס יומי, ממש כמו שבית משפט מטיל על אנשים וגופים קנס יומי על אי קיום פסיקה.
– מעצר/מאסר של אלו מבין 6000 השלולים שלא הפקידו את הרשיון בתום פרק זמן שהוגדר מראש.
אבל הפקדת הרשיון היא הליך טכני מטופש. הימצאות או אי-הימצאות כרטיס הפלסטיק שעליו רשום “רשיון נהיגה” בידי הנהג מעידה רק על עצמה, לא על כך שלנהג יש או אין רשיון לנהוג. היעדר הכרטיס יכול לנבוע מכך שלנהג יש רשיון אבל הוא איבד אותו או שכח אותו בבית, והימצאות כרטיס יכולה להיות תוצאה של אי הפקדת רשיון שנשלל, או של זיוף רשיון נהיגה. הדבר היחיד שמעיד על רשיון נהיגה בתוקף הוא רישום במחשבי משרד התחבורה. שלילת רשיון מתעדכנת שם בין אם הפקיד הנהג את הרשיון ובין אם לאו.
בכתבה מצוין כי “האמצעים שעומדים לרשות המשטרה כדי לתפוס נהגים בפסילה כוללים בעיקר הקמת מחסומים אקראיים בכביש ומידע מודיעיני (כולל הלשנות)”. כשנהג יעצר לבדיקה שגרתית או על עבירת תנועה, תעודת הזהות שלו תיבדק במסוף מול מחשבי משרד התחבורה וכך ידע השוטר אם יש לו או אין לו רשיון נהיגה בתוקף. גם בית המשפט והמשטרה הכירו בכך, ולפי הנחיה שהוציא אגף התנועה הארצי במאי 2009, “במקרים בהם הנהג טוען שהרשיונות תקפים ואינם ברשותו, השוטר יאמת דברי הנהג עפ”י בדיקה במסוף, אם אכן הרשיונות תקפים, אין לרשום לנהג דוח”.
פתרונות עדכניים:
– ביטול כרטיס הפלסטיק של רשיון הנהיגה.
– החרמת כלי רכב של נהגים שעברו עבירות תנועה חמורות. נהג עבריין בלי רכב פחות מסוכן על הכביש מנהג עבריין בלי רשיון.
– עונשי מאסר לנהגים שעברו עבירות תנועה חמורות. נהג עבריין בכלא פחות מסוכן על הכביש מנהג עבריין בלי רשיון/רכב. אבל בשביל זה צריך אקטיביזם שיפוטי, כלומר לחבוט בראשיהם של שופטים שמקלים בעונשיהם של עברייני תנועה חמורים וסדרתיים.
____________________________________
* ששת האחוזים הפכו בכותרת המשנה ל”אחד מכל 20 נהגים שרישיון הנהיגה שלהם נשלל ממשיך לנהוג למרות השלילה”, כלומר 5%. יפה לכם מתמטיקה, ידיעות.
** לפי הכתבה, “בקיץ הבא […] יהיה מבצע נוסף [להפקדת רשיונות שנשללו]”. כלומר, העבריינים שלא הפקידו את הרשיון, קיבלו עוד הזדמנות ושוב לא הפקידו את הרשיון, יקבלו עוד הזדמנות. ישו הגיש את הלחי השניה, המשטרה ומשרד התחבורה מגישים את הלחי השלישית.
• עוד בנושא: איך אני נוהג? חייג 100
מכונית למכירה (מודעה) לא אקטואלי, תודה!
זה צילום המחשה, אין לי צילום של המכונית :)
למכירה:
רנו 19 RN שנת 93′
גיר רגיל
129,800 ק”מ
טסט עד סוף יוני
יד שניה
3000 2000 שקל
לפרטים: דורית (אם אין תשובה, אפשר לסמס)
טוויטר-סטנדאפ של אהודק
אחד החלומות שלי הוא לעשות סטנדאפ, אבל אין לי אומץ. מסתבר שלאח שלי אהודק יש – הוא לקח בדיחות שפרסם בטוויטר והפך אותן להופעת סטנדאפ על במה פתוחה.
מה זה פה?
רוצה להפיק פודקאסט?
המלצת סייברסייבר (מ)
פרנסה
