תיקונים והחומה הצינית: ספשל המשט לעזה
ההשתלטות על ספינות המשט בחסות מזגני אלקטרה (חדשות 2 באינטרנט, 31.5.10).
רוצים לראות עוד מטורקיה? (ynet, 31.5.10).
טוסו לטורקיה עם דיזנהויז (וואלה, 31.5.10).
המבצע הסתיים ב-50 פעילים פרו-פלסטיניים (ynet, 31.5.10).
כמה הרוגים היו על ספינות המשט? בחרו מספר, כל מספר.
תרמו: רותי אצקסון, ניצן גלוסמן, דניאל קרן, שי פרנס ובני.
סקס והעיר הקדושה
ארבע כוכבות הסרט “סקס והעיר הגדולה 2”, שמככבות על כרזה בשכונת מלחה בירושלים, לא קיבלו טיפול פנים חינם – ריסוס בשחור או חיתוך בסכין יפנית – אבל זכו לסקס מושחת, כשהאות האחרונה במילה “סקס” נחתכה ונתלשה. ידיעה שלי ב”העין השביעית” >>
משט השלום
סטיקר של ערן יעקובוביץ’ וארבל זינגר:
60 שניות על “בקיצר”
“בקיצר” היא תוכנית רשת של ניר יסעור ועידו שקדי, בכיכובה של נתלי פיינשטיין (לא מצוין שם משפחה), שמציגה נושאים בחיים בפחות מ-60 שניות ובצורה שקרית לחלוטין.
תוסף חיוני לאייפד: ולקרו
פוסט של ג’ייסון קוטקה
הצמידו ולקרו לגב האייפד שלכם ויש לכם מפת GPS ללוח המחוונים, טלוויזיה על התקרה, מדריך בישול על התנור או מסגרת דיגיטלית במבואה שלכם.
iPad + Velcro from Jesse Rosten on Vimeo.
ג’ייסון קוטקה הוא בונה אתרים וכותב הבלוג kottke.org, שם פורסם הפוסט במקור (cc-by)
התיקונים: בן טל דורש שיוויון, תשס”ע, הנס של דפי זהב
בן טל דורש שיוויון. צילום: מורן שריר.
ברכבת ישראל סניף חוף הכרמל המציאו שנה חדשה. צילום: חוה לוסטיג.
בדפי זהב עושים בדיקות נס, אל תגעו!
שלושה גרסאות היסטריות בלינקטון. דיווח: ליאור שין.
מתן מענה של תרבות
ירון אלקולומברה מעיר על עלגת כללית בעמוד האודות באתר סינמה סיטי:
האם ידעת שהסינמה סיטי הוא מתחם יחיד מסוגו בעולם והראשון בישראל? האם ידעת שהחזון הוא להפוך את הסינמה סיטי לצומת מרכזי לרכישת תרבות ולמתן מענה של תרבות?
מהנעשה בבלוגיה
• יקי בז’ה ב”מודיעין וואטש” מדווח על הצעת חוק SLAPP ישראלי למניעת הפחדה באמצעות תביעות דיבה. “חברי הכנסת שלי יחימוביץ’, אורי אורבך וניצן הורוביץ הגישו הצעת חוק למניעת שימוש לרעה בהליך משפטי. מטרת ההצעה להתמודד עם תביעות המכונות Strategic Lawsuit Against Public Participation או בקיצור SLAPP – תביעה אסטרטגית נגד מעורבות ציבורית. תביעת SLAPP היא תביעה המיועדת להפחיד, לאיים ולהשתיק מבקרים או יריבים על ידי העמסתם עם עלות הגנה משפטית שתגרום להם לנטוש את הביקורת או ההתנגדות שלהם”. קליק >>
• א’ מ”תיקון עולם” מציע להקים חווה חקלאית אמיתית שתנוהל על ידי גולשים דרך חווה וירטואלית דמויית פארמוויל, כמודל כלכלי חלופי לתחרות: “אני בטוח שאלפי משתמשים ברשתות החברתיות יסתערו על משחק כזה, וסביר מאוד להניח שהם גם יהיו מוצלחים בזה. […] הרווח שיופק מפרויקט כזה לא ייצבר בידיהם של כמה יזמים מוכשרים ובעלי ההון שהשקיעו בהם, כי אם יופנה לטובת כולם – מתכנני החוות והמשחקים שייהנו מעצם היצירה ויפיקו מכך סיפוק גדול, השחקנים שייהנו מהשעשוע שבמשחק, וכמובן כל אותן אוכלוסיות שייהנו משפע של מזון שייצרו עבורן אותן חוות”. קליק >>
• ובינתיים, בעולם האמיתי: הראל עילם מדווח ב”140″ על מבצע של Green Giant, שתעניק לקוני הירקות האורגניים שלה כסף וירטואלי לפארמוויל במתנה. קליק >>
• ירון אורנשטיין תוהה ב”the.co.ils” למה צה”ל מכיר בספורטאים, מוזיקאים ורקדנים מצטיינים, אך לא ביזמי הייטק: “דניאל הוא בחור ירושלמי כבן 18 […] לפני כשישה חודשים הוא ארז מזוודה וביחד עם חברו שי נסעו לסיליקון וואלי ע”מ לנסות את מזלם ולהתקבל לתוכנית היזמים של ה-Y Combinator. לאחר הצגת המיזם (Greplin.com) בפני פול גרהאם וצוותו הם קיבלו בהפתעה את הבשורה שהם אכן התקבלו לתוכנית ובנוסף את ההשקעה הראשונה בגובה של מספר אלפי דולרים. […] במקום לשמוח ולהמשיך את תנופת הפיתוח, גיוס מסוג אחר מטריד אותו הרבה יותר – הגיוס לצה”ל. דניאל מנסה בימים אלו לקבל דחייה לשירות הצבאי”. קליק >>
• עדנה אברמסון ב”במחשבה שנייה” מתפלצת מהפנינג של מטרנה, שמבקש לערוך תחרות זחילה בין תינוקות: “תחת מטרייה גדולה ומרשימה של דאגה לתינוק ולהוריו (סליחה, אמא שלו – כל העלון מופנה ל”אמהות ותינוקות”, “ילדך ואת”), במטרנה דואגים להביא את התחרות הזאת אל הקצה. אני כבר מתארת לעצמי מקבץ אמהות מעודדות, כמו שהוצע להן לעשות בעלון, עומדות ומוודאות שהתינוקי שלהם מגיע ראשון, הגאון. תסלחו לי, אבל זה מזעזע. תינוקות זוחלים משתייכים פחות או יותר לקבוצת הגיל 12-6 חודשים, ואין שום סיבה בעולם להעמיד אותם על מסלול זחילה ולהאיץ בהם לזחול מהר לאמא או השד יודע לאן, כדי שאמא תהיה גאה וגם תקבל פרס. שום ספורט אין כאן, אלא רק הישגיות, תחרותיות ושעשוע שמשיגים על חשבון תינוקות שלא יכולים לבחור בכך. זוהי לא תחרות לספורטאים קטנטנים, אלא לאמהות קטנטנות”. קליק >>
• וב”הרפובליקה הספרותית” תוהה אברמסון על הרכיבים המופיעים בכל ספרי הפעוטות שהיא מכירה: “פרפר | חתול | בובה | אמא | מישהו שהולך לישון (בובה, שמש, ילד – ומזרזים אותו [‘שכב נא, שכב לישון מהר!’]) | ארנבת (או שפן שלצדו כמובן איור של ארנבת)”. קליק >>
• ניר יניב ב”גבר” מתמודד עם הדרישה להביא ילדים לעולם: “אני לא רוצה ילדים. לא בא לי. לא מתחשק לי. אני לא חולם בלילה על איך יראו הילדים שלי, אני לא מתפעל מילדים של אחרים ורוצה גם, על שאיפות הנכדים של ההורים שלי אני לא שם דג מת, אם ארצה משרת לעת זקנה פשוט אשלם למישהו, המאזן הדמוגרפי יכול לחפש את החברים שלו, ואם אני בזוגיות שצריכה ילד כדי להדק אותה, הרי שעדיף לזרוק את הקשר לפח ולהתחיל מחדש. לא, אני מעדיף להיות חופשי ומאושר, בלי העול הנפשי והכלכלי הכרוך בילד, בלי האחריות העצומה הזו. כולם אומרים לי שאני לא מבין, שברגע שנולד ילדך הראשון חייך משתנים. אני יודע את זה, אבל החיים שלי ממש בסדר כרגע, ואני לא מעוניין שהם ישתנו. לא בכיוון הזה, בכל אופן. טוב לי ככה”. קליק >>
• עינת חורשי ב”מולדבסקי ובניו” מביאה את מרגרט ת’אצ’ר במחווה למונטי פיית’ון:
קליק >>
• יאיר גת ב”גבר” מתבאס מההופעה של מטאליקה: “באיזור שמול הבמה, שבשביל להיכנס אליו היה צריך לשלם משהו כמו אלף שקלים לכרטיס, לא היה מאוד צפוף, פרט לחלק המרכזי שלו, שבו התקיים שחזור אמנותי של מאורעות פסטיבל ערד 1995. […] ואז נפלה מערכת הסאונד. [ג’יימס] הטפילד מכר לנו קישקושים כמו “כולנו יחד בחרא הזה ונצא ממנו יחד”. כן גבר, רק שאתה תצא ללימוזינה שלך ולמלון ואני אצא עם אחת ההשקעות הכי מבאסות שעשיתי בחיים שלי”. קליק >>
• יובל דרור ב”מאבד תמלילים” מציג אנשים שמספרים סודות בפייסבוק ומבקשים “אל תספרו לאף אחד”, מה שמקל על מציאת הסטטוסים שלהם באמצעות מחרוזת החיפוש הזאת בדיוק. קליק >>
• רועי פלד ב”במחשבה שנייה” מחמיא לחוק וויקיפדיה, שישחרר תמונות של המדינה לשימוש חופשי. “היופי שבהצעת החוק הזו הוא שאי אפשר לדעת מה באמת יהיו השימושים שהיא תוליד. לאנשי ויקיפדיה היה את האינטרס המיידי בהעברתה, אבל מרגע שמאגר התמונות הממשלתי העצום הופך לנחלת הכלל, השימושים יכולים להיות אינסופיים. השאלה אם אתה מסתכל על ההתפתחות הזו בחרדה או בתקווה קשורה קודם כל לתפיסתך את טבע האדם”. קליק >>
• יאיר גת ב”גבר” בביקורת משולבת על הטעם של שנדי ועל אי-השירות הצבאי של הפרזנטור שלו, אושרי כהן. “שנדי בטעם לימון | זהירות: כשמוזגים אותו לכוס הוא נראה כמו בירה. את המגבות בחדר הכושר שלי מכבסים באבקה בעלת ריח לימוני דומה, והטעם הוא כשל סוכרייה חמוצה שבזמני אפשר היה להשיג בשק”ם. לידיעת הקורא אושרי כהן: שק”ם זה איפה שהחיילים קונים ממתקים והחיילות מקבלות תחת”. קליק >>
• אדולף היטלר לא נולד רטוריקן מוכשר, הוא התאמן על זה, מספר מיכאל זילברמן ב”טופס 630″: “השנה היא 1925. היטלר בן ה-36 מקשיב לנאומים מוקלטים שלו, ומתרגל את שפת הגוף שעליו לבצע בעת שינאם שוב. […] כבר אז, בשנות ה-20, הוא סירב להצטלם סתם כך בפוזות מקריות, ושכר את חברו הטוב הצלם היינריך הופמן כצלמו הבלעדי שדאג לצלם אותו במצבים מוצלחים ובזוויות מחמיאות בלבד. הוא החל להתאמן על כל תנועה שעליו היה לעשות כך שהיא תראה ספונטנית, אך למעשה לא היה במצבים הללו אף אלמנט טבעי. הכל היה מתוכן כמו הצגה טובה, הצגה יעילה ואפקטיבית. בעזרת הופמן ותצלומיו הוא בחן את התוצאה, וחזר, שיפר וליטש את הופעתו עד לשלמות. התוצאה המרשימה ידועה היטב, וניתן לראות אותה בכל נאום שלו”. קליק >>
• חיננית ההורסת ב”חומוס צ’יפס שאנל” משדכת בין סלבים לתאומיהם האופנתיים. למשל, עדי אשכנזי ומוישה אופניק: “הרווקה: עדי אשכנזי מסוגלת להפוך כל אאוטפיט אגבי לטרנדי בזכות גזרתה הקוקטית וההומור העצמי שלה. את הקונסטלציה – יותר נכון, הפריזור הסהרורי – היא הפכה מזמן למסמר הדאחקות במופעים שלה, המקיאג’ המוקפד תמיד חושף אפידרמיס שובה לב, שוז נהדרות מגביהות פיגורה מהודקת ואקססוריז נפלאים מפנשים לוקים מגובשים. שאפו. השידוך: מוישה אופניק, נו מה. למרות השורול המטונף, האטיטיוד הזועף והחיים במזבלה, אופניק הוא הנשמה התאומה של אשכנזי. חיננית מקווה שהיא תלמד אותו, כפי שלימדה את עצמה, אמירה אישית בפאשן מהי. מחזיקה לשניכם אצבעות, מתוקים”. קליק >>
• מייגן פוקס פוטרה מ”רובוטריקים 3″. אודי סייס ב”גבר” מבקש שתעזרו לה למצוא עבודה. קליק >>
• אליאב ליבליך כותבת כותב ב”הרחובות של ג’יין” על המלחמה בשכונות ודירות הרפאים: “לתופעת ‘דירות הרפאים’ יש שתי השפעות שליליות עיקריות, שמהוות ‘החצנת’ נזקים כלפי החברה בכללותה. ראשית, המרקם העירוני מתרוקן מתושביו, וכך ישנם פחות הולכי רגל ברחוב. כשיש פחות הולכי רגל, יש פחות פוטנציאל למסחר ברחוב, וכך הפעילות הכלכלית הולכת וגוועת. כשהמסחר ברחוב נפגע, המרוויחים הגדולים הם הקניונים – עובדה שתורמת להמשך מעגל הקריסה העירונית. שנית, קיומן של כל כך הרבה דירות ריקות בעת מצוקת דיור כה קשה, הוא עוול חברתי ממדרגה ראשונה. לא ייתכן שצעירים אינם יכולים להרשות לעצמם לשכור דירה בירושלים, ומנגד שכונות שלמות במרכז העיר עומדות ריקות. בעצם, כל העיר נופלת קורבן כדי לספק ‘בתי קיט’ לעשירי העולם, שמצדם כמעט ולא תורמים דבר לחיים העירוניים”. קליק >>
• ליבליך גם פונה לעזרה חיצונית בנושא הולילנד:
• ועוד על הולילנד: דורי בן ישראל ב”מזבלה” על מודעה מעולה של דפי זהב.
קליק >>
_____________________________________
יש לכם פוסט מעניין? המליצו עליו כאן• ארכיון “מהנעשה בבלוגיה“
צעירי פתח תקווה
“מה, הם עברו לפתח־תקוה? כואב הלב, הם היו כל כך צעירים”, ניסתה חברה שמוכרת דירות לזוגות צעירים בתל אביב להצית פרובוקציה בשקל. ראש עיריית פתח תקווה, איציק אוחיון, אכל את הפתיון, כולל הקרס, המשקולת, המצוף, החכה והדייג, כשהגיב למודעה. מיינט מדווח שאוחיון טען כי שליש מאוכלוסיית העיר היא בטווח הגילאים 20-40, וכתב במכתב לחברה כי “די הופתעתי שקיבלתם בכזו שלוות נפש את הקמפיין מבלי שחשבתם על ההשלכות הנלוות לכך. ללשכתי הגיעו עשרות פקסים מתושבי העיר, שמחו על האסוציאציה המקוממת שבמודעה”*.
התכוונתי לתקוף את הסיפור הזה מהכיוון של האגדה האורבנית – עשרות פקסים בתחת שלי – אבל אז חשבתי על זה: אם עשרות תושבים מחזיקים במכשיר פקס ואף משתמשים בו כדי לשלוח לראש העיר שלהם תלונה על מודעה שאומרת שהם זקנים – מ.ש.ל.
___________________________
* “הנכם מתבקשים להפסיק את הקמפיין המרושע הזה, ולפרסם התנצלות על העוול שנגרם לעיר המונה 220 אלף תושבים גאים”, כתב אוחיון במכתבו. החברה מסרה בתגובה כי “לא הייתה בכוונתנו לפגוע בעיר פתח־תקוה, באיש מתושביה או בבעלי הדירות בה”. או במילים אחרות: אפשר לדעת לפי שפת הגוף שלנו מתי אנחנו משקרים – השפתיים שלנו זזות.
אייל מגד, יורם קניוק והקוראל של ידיעות
השקת הקורא האלקטרוני של ידיעות אחרונות – כתבה שלי באתר “העין השביעית”. מומלצת בחום השיחה בסוף הכתבה בין אייל מגד, יורם קניוק ונציגת ידיעות טכנולוגיות. קליקיטי קליק >>
(התמונות מההשקה, הגלריה המלאה כאן.)