שגרה בטעמים

לא אוהבת דברים בטעם של עוד; לא מעוניינת להשמין ולא רוצה להתגעגע.

הדברים היחידים שאני יודעת בצרפתית הם להגיד תודה ולהתנשק.

אוטובוס. המקום בו לא הייתי מנשקת אף אחד; אוטובוס. נדמה לי שאני יושבת היכן שפעם, לא מזמן, מישהו השתין או נפח את נשמתו; אוטובוס. המקום בו רצוי להשען כמה שפחות; אוטובוס. הרכב שאוסף אנשים שאוספים בקבוקים; אוטובוס. כי חיי היו הרבה פחות מעניינים ועשירים לפני שהכרתי כל פינה בחולון; אוטובוס. גם אליו נכנסים רבי מאומן, רוסי שיכור ואיש עם שקיות, אבל אף אחד לא מספר על זה בדיחה; אני באוטובוס. מה סיבת היאוש שלך?

ליאוש אין קול, רק מבט סדוק עם אישונים שזולגים מתוכו.

פטמות הן האישונים של השדיים.

People will listen to your cleavage / Frozen May

חושפת טפחיים – מגלה עוד גלויה מהאוסף.

הִלה שלג, המכוּנה גם Frozen May, היא קופירייטרית, מוזיקאית וטקסטולוגית מומחית, ולא ממש אוהבת לדבר על עצמה בגוף שלישי, אז כדאי להפסיק את זה כאן.

ארכיון המדור “קצה הקרחון” >>

31 בינואר, 2013 | בנושאים: 404, קצה הקרחון | 3 תגובות

“שומרי הכסף”: שישה נגידי בנק ישראל לשעבר חושפים הכל

עידו קינן

בפעם הראשונה מדברים ששת נגידי בנק ישראל על שנותיהם בשירות האוצר הישראלי. הם מתארים את הנעשה בחדרי הכספות של ההנהגה הכלכלית והפיננסית של ישראל. שובר קופות, ובהן קופת המדינה.

“שומרי הסף”. לא תאמינו מה הכסף שלכם עשה היום.

30 בינואר, 2013 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

תשיר אותנו לבד

טל שפר

שיר 1

אני מביט בך
ורואה את עצמי
ככה זה
כשאתה עומד
מול מראה

שיר 2

ורגע לפני שהלכה לדרכה
לחשתי באוזנה
תחשבי חיובי, יהיה חיובי
ועכשיו היא ממתינה
לתוצאות בדיקת
האיידס שלה

שיר 3

יש בך משהו
שהופך אותך למיוחדת
כנראה שככה זה
כשיש לך
כרומוזום נוסף

שיר 4

ועינייך
הן מזכירות לי
את הים
גם בהן יש
שקיות

שיר 5

בלעדייך, כל דקה
נראית לי כמו שעה
אולי הגיע הזמן
שאלמד
לקרוא שעון

טל שפר: בן 28, קומיקאי ותסריטאי (איך לעשות דברים, ץ סופית) , מוזיקאי חובב, כותב בוואלה זון, כותב טור במגזין “תזה”, אוהב פתיתים

30 בינואר, 2013 | בנושאים: 404 | 4 תגובות

לכבוד עיריית תל אביב; אג”נ, הנדון: מזכר על מגדר

אפרת בן צור

היוש עיריית תל אביב, העירייה של העיר הכי גיי-פרנדלי במזרח התיכון!

אז בטח גם אצלכם שמעו את הבשורה המרעישה, שיש הבדל בין מין (נתון ביולוגי) ובין מגדר (הבחנה חברתית-תרבותית). ובגלל שאתם כל כך קוויר-פרנדלי, ובכלל פרנדלי, עם-הפנים-לתושב, טכנולוגיים, פוסטמודרניים, רדיקלפמיניסטים ואנטיהטרופטריארכיה, החלטתם שם בחלונות הגבוהים להתקדם אל עבר המילניום החדש ולפרק את הדקונסטרוקציה לפירוק מסדר חמישי, וכך יצא שבלי להתבלבל כלל, גמלתם בלבכם שתקיצו את הקץ על השאלה המעצבנת “מין: זכר/נקבה”. כמובן, משום שאתם כל כך אובר-מודעים לפריוולגיות שלכם ולאפשרות של זהות שאינה תואמת מין מולד.

אז החלטתם ללכת על מגדר. שזה אחלה, אם לא הייתם מותירים שם את אותן שתי הקטגוריות הבינאריות המולדות, זכר ונקבה (אגב, יש יותר משתיים כאלו, אבל עזבו, למה לסבך? ביולוגיה היא מדע, ומדע זה תמיד מדוייק).

אז בואו נעשה ביחד קורס מזורז ובסיסי במגדר:
זכר ונקבה: שתיים מתוך האפשרויות הביולוגיות המולדות לתינוקות חדשימות.
אשה וגבר: שתיים מתוך האפשרויות שכופה הסוציאליזציה על אנשימות.

אתןם מבינותים, מה שיפה בפירוק של השיח המגדרי הוא שניתן לצאת מההבחנה הביולוגית השטחית והרדודה (ואגב, הלא מדוייקת בכלל) של שני מינים בלבד ולאפשר מנעד ומגוון של זהויות מגדריות.

אז בפעם הבאה שתגדילו ראש ותכתבנה “מגדר” במקום מין, אנא מכןם, שנו את הקטגוריות והוספנה עוד כמה אפשרויות בהתאם.

30 בינואר, 2013 | בנושאים: 404 | 4 תגובות

מזג אוויר סוער, כיסוי ראש לנשים חובה

פוסט של אורן פרסיקו
העין השביעית

Tel Aviv Summer – concrete and nails. יוצרת: שרון פזנר (cc-by-nc)

בראש עמוד 18 של “ידיעות אחרונות” מדווח ראובן וייס על מצוקתה של ריטה מרגוליס, בת 26, שאינה מוכרת על ידי הממסד הרבני בישראל כיהודיה. “אני טובה למילואים, לא לנישואים”, נכתב בכותרת לידיעה, המבוססת על מכתב שפרסמה מרגוליס בעמוד הפייסבוק שלה.

במכתב מסבירה מרגוליס כי על אף שהיא חיילת מילואים פעילה, המתגוררת בישראל מגיל 4, נכדה לניצול שואה ובת לאב יהודי, מדינת ישראל לא מאפשרת לה להתחתן כיהודיה (אמה לא יהודיה). “מאז שהחלטנו להתחתן כל צו מילואים הפך להיות מעליב במיוחד”, כתבה מרגוליס. “אין לי מוטיבציה לשרת יותר. יש בהחלט סיכוי שלמילואים הבאים אני לא אגיע”. לידיעה של וייס נלווים שני תצלומים של מרגוליס. האחד מציג אותה כחיילת, נוהגת בג’יפ צבאי בעת שירות מילואים. השני מציג אותה כאזרחית, אוחזת בצו המילואים האחרון שקיבלה.

כתבת השער במוסף “24 שעות” של “ידיעות אחרונות” מוקדשת אף היא למצוקה על רקע אי יהדות מספקת. תלם יהב מביא את סיפורן של לוריין ולאה מזרוב, נכדותיו של נגן הג’אז מילטון מזרוב, אשר מבקשות להגר מבריטניה ולקבל ממשרד הפנים בישראל מעמד של עולות.

האחיות מזרוב מספרות כי סבן, שהיה מנגני הקלרינט היהודים הבולטים בסצנת הג’אז של תחילת המאה ה-20, הזדהה עם מצוקות השחורים בארה”ב והתחתן עם אישה אפרו-אמריקאית, שנים רבות לפני שהמושג נולד. כיום משרד הפנים מסרב להכיר ביהדותו, ועל כן עומד בסירובו להעניק להן מעמד של עולות.

“אנחנו רוצות להתיישב כאן ולעזור לישראל”, הן אומרות. “אנחנו אוהבות את ישראל ושום דבר לא ישנה את דעתנו. אנגליה היא כרגע לא מקום יציב לגור בו עבור יהודים ובכלל. בחלק מהאזורים בלונדון תקפים חוקי השריעה האסלאמית. כשנוהגים באזורים מסוימים יש שלטים לגבי חוקי השריעה, נשים לא יכולות להיכנס לשכונות מוסלמיות בלי כיסוי ראש”. לכתבה עליהן נלווים תצלומים של הסב מילטון מזרוב, לצד לואי ארמסטרונג וריי צ’ארלס.

למרגוליס יש היסטוריה של שירות במילואים, סבן של האחיות מזרוב היה ידוען. למהגרת אפריקאית הרה שנכלאה בישראל למשך חודשים רק משום שהגישה למשטרה תלונת שווא, אין מקדם חיבה לנפנף בו בפני התקשורת הישראלית. עומדת לזכותה היותה אדם, לא יותר.

עבור עיתון “הארץ” די בכך. טלילה נשר מדווחת בשער העיתון ועל פני כל עמוד 3 על השלכות נוהל “טיפול במסתננים המעורבים בהליך פלילי“, אשר מאפשר למדינה לכלוא לתקופה בלתי מוגבלת גם את מי שמעולם לא הועמד לדין.

הדוגמה המרכזית מחרידה במיוחד: לפני שלושה חודשים התלוננה מהגרת מאריתריאה כי גבר אנס אותה. כעבור שלושה ימים חזרה לתחנת המשטרה והודתה כי בדתה את התלונה. מתלוננת השווא ומואשם השווא, אף הוא מהגר מאפריקה, נכלאו. רק לפני ימים אחדים, לאחר פנייה של מוקד הסיוע לעובדים זרים לבית הדין לביקורת המשמורת והגשת ערעור על החלטתו הראשונה, הודיעה המדינה כי האשה תשוחרר. הגבר, לעומת זאת, יישאר במעצר, אף כי התלונה נגדו שקרית.

נשר מדווחת על מקרים נוספים, בין היתר על גבר אריתראי שהוכה בחגורה, פונה לבית החולים ונעצר כאשר ביקש להתלונן במשטרה על תוקפו, ועל אדם זר שנכלא משום שהתגורר בדירה שבה החזיק בעל הבית ציוד צבאי כדין.

“קמפיין בריטי מזהיר מהגרים: ‘קר אצלנו'”, נכתב בכותרת ידיעה מאת ניסן צור ב”מעריב”. לפי הידיעה, בימים הקרובים אמור לצאת לדרך מסע פרסום מטעם בריטניה, המיועד להרתיע תושבי בולגריה ורומניה מלהגר למדינה. “בריטניה קרה ורטובה מדי עבורכם, אין מספיק משרות פנויות והמדרכות אינן מצופות בזהב”, יובהר למהגרים בפוטנציה. אולי כדאי לבריטים להוסיף למסע ההסברה שלהם גם את האזהרה של האחיות מזרוב: אנגליה היא לא מקום יציב, ישנן שכונות שנשים לא יכולות להיכנס אליהן בלי כיסוי ראש.

ולידיעת האפריקאים שמבקשים להגר לישראל: לפי תחזיות מזג האוויר המתפרסמות הבוקר בעיתונים, בימים הקרובים הטמפרטורות תרדנה ויהיה סוער. כמו כן, המדרכות אינן מצופות בזהב וישנן שכונות שנשים לא יכולות להיכנס אליהן בלא כיסוי ראש.

אורן פרסיקו הוא כתב אתר ביקורת התקשורת “העין השביעית”, שם התפרסם הטקסט במקור ב-29.1.2013 כחלק מסקירת העיתונות היומית

29 בינואר, 2013 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

“צ’פר אותי, אני מהאינטרנט” // הכרטיס שיכתים את ביקורות הצרכנות ברשת

עידו קינן

משפיעני הרשת הם הסלבים החדשים, ובראד ניומן מחלק להם כרטיסי חבר, שיוכלו לדרוש קינוח חינם במסעדה.

ניומן הקים את ReviewerCard, חברה שמנפיקה כרטיס שמעיד שנושאו כותב בקביעות ביקורות באתרי ביקורת-צרכנות-המונים כדוגמת Yelp (מקביל לביקורות גולשים בזאפ ורסט, למשל). מחזיקי הכרטיסים אמורים לנופף בהם בפני ספקי שירות, כמו מלצרים במסעדות ופקידי קבלה במלונות, במעין התראה-התרעה: אני הולך לכתוב עליכם ביקורת, כדאי מאוד שאני אקבל שירות מעל ומעבר למעולה. בראיון ללוס אנג’לס טיימס הסביר ניומן: “אני הולך לכתוב עליהם ביקורת בכל מקרה, אז למה לא להודיע להם מראש? זה לא פוגע באף אחד”.

אלא שזה כן פוגע. הכרטיס מפעיל על בעלי העסקים סחיטה עדינה באיומים כדי שיתנו לנושא הכרטיס יחס טוב יותר מזה שהם נותנים לאחרים – כי במציאות, הסיסמה “אצלנו כל לקוח מועדף” משמעותה “אצלנו היחס לכל הלקוחות זהה, כך שאין באמת לקוחות מועדפים”. יחס מועדף כזה הוא, למשל, הנחה של 50% שניומן מספר שקיבל במלון בז’נבה כשהציג את הכרטיס והבטיח בתמורה ביקורת אוהדת באתר ביקורת התיירות TripAdvisor; זה פוגע בלקוחות האחרים, כי היחס המועדף שמקבל בעל הכרטיס מגיע על חשבונם, כמו האנשים שחיכו בתור במסעדה בשיקגו כשניומן הציג את הכרטיס וקודם לראש התור; זה פוגע באתרי הביקורות, שבעלי כרטיסים כאלו ימלאו אותם בביקורות מוטות, שהושגו באמצעות איום/סחיטה; זה פוגע במבקרים שאין להם כרטיס ניומן, אבל המוניטין שלהם כמבקרים עצמאיים מוכתם על ידי מאכערים מסוגם של ניומן ולקוחותיו; וזה פוגע במשתמשי אתרי הביקורות, שמסתמכים על ביקורת של לקוח שקיבל יחס מועדף, יחס שהם לא יזכו לו, אלא אם ירכשו גם כן כרטיס מבקר מניומן.

אה, אולי זה המודל העסקי שלו: במקום שתשלמו למספר רב של בתי עסק עבור שירות VIP, תשלמו לו פעם אחת על הכרטיס ותקבלו יחס VIP מכל בית עסק. ב-100 דולר לכרטיס, זו עסקה משתלמת בשבילכם וביזנס מצוין בשבילו. ניומן טוען שהוא מעביר את מבקשי הכרטיסים תהליך סינון כדי לוודא שהם אכן מבקרים פוריים, ושעד כה הנפיק למבקשים כ-100 כרטיסים (הכנסה של עשרת אלפים דולר לכיסו).

בשנים האחרונות יש כוח עולה בעולם הצרכנות, השיווק והיחצנות – הבלוגרים, הפייסבוקרים, הטוויטריסטים, הגוגלפלוסאים, הילפרים ושאר המשתמשים שצברו כוח ברשת וגילו שהם יכולים לנצלו לטובתם, אם בגזר (בקשת יחס מועדף תמורת פרסום חיובי) ואם במקל (איום בפרסום שלילי אם לא יקבלו את מבוקשם). ניומן הנפיק מיוזמתו 400 כרטיסים ושלח לבלוגרים, טיילים, משווקים ועיתונאים. האחרונים, לפחות, כפופים לכללי אתיקה שהשימוש בכרטיס עומד בסתירה להם (יש מבקרי מסעדות ששומרים בקנאות על אלמוניותם, כדי שבעלי מסעדות לא יזהו אותם במסעדה ויתנו להם יחס מועדף כדי להשפיע על הביקורת).

בעלי עסקים לא צריכים לחכות שמשפיעני רשת ישלפו כרטיס ניומן כדי להתחנף אליהם – הם יכולים לאתרם דרך מדדים שונים, כמו שירות קלאוט (Klout) המדרג את השפעתם של פעילי רשתות חברתיות, ולהציע להם לקבל שירות בזול או בחינם ולקבל בתמורה ביקורת חיובית או המלצה בפני קהל גדול של גולשים, שאמינותה בעיני הגולשים גבוהה מזו של מודעה (זו הסיבה שפייסבוק מוכרים למפרסמים את האפשרות לפרסם את עצמם באמצעות לייקים של החברים שלנו בפייסבוק – סביר יותר שניתן תשומת לב למודעה של דף פייסבוק מסחרי אם נראה שם מוכר שלייקק את הדף).

ניומן לא המציא את שיטת ניצול כוחם של משפיעני הרשת לקבלת צ’ופרים, אבל הוא השכיל למצוא דרך להפוך אותה למקור הכנסה. כל עוד נושא הכרטיס לא איים במפורש שיכתוב ביקורת רעה אם לא יקבל את מבוקשו, לא מדובר בסחיטה באיומים. אולם פרסום ביקורת בלי לציין שהיא נכתבה בהשפעת צ’ופר עלולה להיות עבירה על כללי רשות הסחר הפדרלית (FTC). זו פרסמה ב-2009 כללים שמחייבים סלבים ובלוגרים שמפרסמים ביקורת חיובית או המלצה לציין אם הם מקבלים על כך תמורה, בין אם בכסף ובין אם במוצרים חינם. כך, סלב שנבחר לפרזנטור של משקה קל לא יכול להמליץ בטוויטר על המשקה בלי לציין שמדובר, למעשה, בפרסומת.

הרעיון ל-ReviewerCard עלה במוחו של ניומן בשנה שעברה, כשטייל בצרפת, הזמין ארוחת בוקר במסעדה וזכה ליחס גס רוח מהמלצר כשביקש תה ירוק במקום תה רגיל. או כמו שקוראים לזה בצרפתית, שירות לקוחות. הוא אמר למלצר שיכתוב ביקורת שלילית ב-TripAdvisor. המלצר מיהר להביא את מנהל המסעדה, שהתנצל והציע להעניק לניומן את הארוחה בחינם. “אם המלצה היה יודע מלכתחילה שאני כותב הרבה ביקורות, הוא היה מתייחס אלי כמו לבראד פיט”, הבהיר ניומן, למי שעדיין היה לו ספק שמדובר בדושבאג. אני לא אתפלא אם הדמות של הדוור ניומן מ”סיינפלד” מבוססת עליו.

מי שלא השתכנע מוזמן לצפות בסרטון הבא. הוא נראה פארודי, אבל זה הסרטון הרשמי של ReviewerCard, שמסביר איך הכרטיס עובד.

ReviewerCard from Brad Newman on Vimeo.

התפרסם במקור בגירסה שונה בוואלה טק, 27.1.2013

29 בינואר, 2013 | בנושאים: 404 | 2 תגובות

סקיינט כבר כאן

טל גוטמן

מערכת היחסים שלנו עם גוגל, או לפחות שלי עם גוגל, עברה שינוי משמעותי עם השנים. תחשבו על זה: מתי היתה הפעם האחרונה שהשלמתם את מלוא החיפוש בעצמכם, ולא נתתם ל-suggest של גוגל להשלים לכם אותו? אין ספק שמדובר בפלא, הסג’סט הזה. הרבה פעמים מספיק שאני כותב 3 אותיות והוא כבר מצליח לנחש אותי. יותר מזה, גם בפעמים שאני מחפש דברים שנחשבים לאיזוטרים (“קשירת צד במנשא מבד ארוג”), במילה השניה הוא כבר יודע מה אני רוצה. או כמו שאמר ריץ’ ג’ני:

The Web brings people together because no matter what kind of a twisted sexual mutant you happen to be, you’ve got millions of pals out there. Type in ‘Find people that have sex with goats that are on fire’ and the computer will say, ‘Specify type of goat.’

כדי למצוא את הציטוט המדויק, דרך אגב, כל מה שנדרשתי לו זה לכתוב בגוגל specify t. הוא כבר ידע לאיזה עז אני מכוון. אבל זה שאני לא פתית שלג ייחודי גיליתי מזמן, וזה לא מה שמטריד אותי. אני מרבה לדבר על מותו של המתווך, על disintermediation. על איך מערכות שתיווכו ביני ובין דברים – הזמנת טיסות, ביטוח, בנקאות, או מימון של מיזם כזה או אחר הולכות ומתמוססות, ומה שממוסס אותם, או מחליף אותם זה טכנולוגיה. זה דבר מדהים. לרוב. כי כמו הרבה דברים אחרים בחיים, לפעמים משהו מתחיל בדרכי נועם, עד שהוא לא. הסצינה הזאת, שבה HAL אומר לדייב, “I’m sorry Dave, I’m afraid I can’t do that”, לא רחוקה בחוויה היום יומית מאיתנו.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=ARJ8cAGm6JE[/youtube]

היום כשאני שוגה בחיפוש שלי, דבר שקורה קרוב לחצי מהפעמים בערך, גוגל ברוב טובו לא רק מציע לי תיקון, אלא לוקח אותי באופן אוטומטי לערך המתוקן. הוא אפילו, כאלוהות פולנית נחמדה וארוכת-רוח, מאפשר לי ללחוץ על הלינק שיוביל אותי לחיפוש השגוי. לא ברור לו למה שמישהו ירצה לעשות דבר כזה, כמובן, אבל האופציה עומדת לפני. עד שיום אחד היא לא. כי מישהו בגוגל יחליט שהוא יודע יותר טוב ממני מה אני צריך. ובשביל 99% מהמקרים הוא אולי יהיה צודק. אבל לא במקרה שלך. ומול גוגל, אף אחד לא יכול לשמוע אותך צורח. בהתחלה ה-autocorrect של האייפון נראה לי קסם. אפל הרי משדרים לך כל הזמן שהם יודעים מה טוב עבורך יותך טוב ממך, וגם ככה הם צודקים. אבל אני זוכר את הפעם הראשונה שהוא תיקן אותי למשהו שלא רציתי, ואז תיקנתי אותו חזרה, והוא שוב תיקן אותי למה שהוא רצה. אחרי שלוש או חמש פעמים הוא נכנע לי, אבל היתה תחושה מאוד לא נוחה באוויר.

במשך שבועות הסתובבתי עם התחושה הזאת, שככה זה מתחיל, ה-SKYNET. הבינה המלאכותית שיש לה את הכוח להחליט מה טוב יותר בשבילך, מבלי שלך יהיה את הכוח להתערב. ומסתבר שאני לא לבד. אוהד סיפר לי לפני כמה שבועות שיצא לו לפגוש לפחות שתי חברות שהתיימרו לבנות מוצר דמוי SKYNET. החדשות הטובות הן שכל אותן חברות בחרו לעשות משהו אחר, בסופו של דבר, כך שייתכן שהשואה הגרעינית נדחתה במקצת. החדשות הרעות הן, שסקיינט כבר כאן.

כחלק ממשא-ומתן אל מול גוף שאיתו אני מנסה לעבוד, קיבלתי את הדרישה החוזית לויתור על סודיות רפואית. הצורה שבה זה מנוסח זה משהו בסגנון “טוב, עכשיו תחתום כאן ונוכל לחטט לך בתיקים הרפואיים מתי שרק נרצה.”. סרבתי. אשת כוח האדם, שמולה עבדתי, הסתכלה עלי בהלם. כי הם לא רגילים שאנשים אומרים להם “לא”. לקחתי את הזמן והסברתי לה מה המוטיבציה שלי, ויותר מזה, הצעתי לה הצעה אלטרנטיבית הגיונית למדי: אני מוכן לוותר על הסודיות הרפואית שלי לזמן מוגבל: שלושה חודשים, חצי שנה, כמה שהם צריכים כדי לעשות את הבדיקות שלהם. אחרי זה, פג הוויתור, ואם משהו מעניין אותם שישאלו אותי. אם אני לא עונה להם תשובה מספקת, הם מוזמנים לפטר אותי. אם הייתי נואם נאום בצ’רקסית, שבו אני מתאר איך בכוונתי להגיע למנכ”ל הארגון, לעטוף אותו בפילו ולמלא אותו בגבינה בולגרית, זה היה כנראה מתקבל ביותר הבנה. למרות שגם היא הודתה שמדובר בפשרה הגיונית שעונה על הצורך האמיתי של הארגון, הובהר לי חד משמעית שאין דבר כזה. פשוט אין דבר כזה. יש נוהל, וזה מה שכתוב, ואני מצטערת. יש סופה בחוץ והאפריקאים קופאים בגשם בתור למשרד הפנים? אני מצטער אדוני, הייתי מת להכניס אותם. אבל אלה הנוהלים.

סקיינט כבר כאן. מדובר במערכת שמשתמשת בבני אנוש כמכונות OCR ועיבוד שפה מתקדמות, כסנסורי קלט. כל הלוגיקה שלה, כל מערכת קבלת ההחלטות שמובילה לפלט, היא א-אנושית לחלוטין. לבני אנוש אין בה כמעט שיקול דעת. הם רק החלקים שלה. בינה מלאכותית, אם תרצו. קוראים לזה בירוקרטיה, אבל בעצם קוראים לזה אמריקה. אמריקה שיכללה לכלל אמנות את היכולת למדל את המציאות, להמציא מקרים ותגובות לכל מצב, לפרמל אותם לתקן, ולאמן את כולם לפעול לפיו. בדיוק לפיו. כמה שפחות שיקול דעת אנושי. אין מקום למשא ומתן, אין ועדת חריגים. יש שחור ולבן ברור. הייתרונות ברורים. הרבה פעמים, כשעושים את זה נכון, זה מאפשר צמיחה, מוצר אחיד, אפילו ייעול של תהליכים. התרגום של מערכות כאלה למחשבים קל. כמו ה-autocorrect וה-google suggest – מעטפת הסוכר, דרכי הנועם, ברורות. אבל ככל שיותר ויותר מהחיים שלנו הופכים לכאלה, לחלומותי מתגנב קול מנומס, זוהר באדום, שמתנצל באדיבות ומסביר לי שהוא מצטער, אבל את זה הוא לא יוכל לעשות.

טל גוטמן הוא היסטוריון פרילנסר, יועץ לעניינים מטופשים וכותב הבלוג קורות ממלכת עילם. באינטרנט. הפוסט התפרסם שם במקור

28 בינואר, 2013 | בנושאים: 404 | 2 תגובות

האוהד הזה הוא אני

יותם זמרי

ביום של משחק חשוב אני קם מוקדם, נותן לאשתי נשיקה על המצח ואומר לעצמי שלפחות יש לי אותה, ביום של משחק חשוב אני מניח תפילין ומצטער שאי אפשר גם בערב, ביום של משחק חשוב אני נותן להומלס שטר של עשרים, אני קונה דובי קטן מהחירש בבית קפה, אני לא אוכל בשר למקרה שאלוהים צמחוני, אני אוכל המון בשר למקרה שאלוהים קרניבור, ביום של משחק חשוב אני אומר לעצמי שגם דני נוימן צריך להתפרנס ובסוף הוא לא כזה גרוע, אני מתקשר 3 פעמים לאישתי סתם בשביל להגיד לה שאני אוהב אותה, אני נחמד לאנשים שאני לא סובל, אני צנוע, אני חושב להתחיל להתנדב בצער בעלי חיים, אולי ביום שישי נלך לאמץ כלב? או חמוס?, ביום של משחק חשוב אני שם שיר של עוזי חיטמן וחושב על כמה צעיר היה כשהלך, אני נותן לייקים לסטטוסים גרועים רק כי יש שם חשיבה, אני כועס על עצמי שלא דיברתי אתמול עם ההורים שלי, אני נזכר בשואה ובכמה קשה להיות יהודי ואין לנו ארץ אחרת, אני מסכים עם עצמי על שתי מדינות לשני עמים כי גם לפלסטינים יש זכות להגדרה עצמית, ביום של משחק חשוב אני מפרגן לשמאל הישראלי, אני מבטיח להשתנות לטובה, אני מזכיר לעצמי שזה רק כדורגל ומה כבר יכול לקרות, אני מנהל שיחה לבבית עם חבר שאוהד את הקבוצה היריבה ומנסה לשכנע אותו שאני באמת פסימי, אני חושב לעצמי כמה רעב יש בעולם ובמה לעזאזל אני מתעסק, אני אומר לעצמי שבסוף כולנו יהודים, חוץ מבני סכנין, וגם הם בני דודים ואין כמו משפחה. ביום של משחק חשוב אני הכי לא אני.

ביום שאחרי משחק חשוב אני בדיוק אותו יותם, רק שמח יותר, או עצוב יותר, או תיקו.

יותם זמרי: קופירייטר, כותב, לא בהכרח בסדר הזה. הפוסט התפרסם במקור בבלוג הספורט “מצד שני“

28 בינואר, 2013 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

יאיר לפיד מבלבל בין מיכאל בן ארי למיכאל בן יאיר; בן יאיר מגיע להגיב

עידו קינן

מם יאיר לפיד והזועביז. יוצרת: אפרת בן צור

“אנחנו לא נעשה גוש חוסם עם חנין זועביז”, אמר יאיר לפיד והואשם בגזענות על ידי אנשים שמתנגדים לווטו שהטיל על חברת הכנסת הספציפית ומפלגתה, כאלו שיודעים שהוא הכריז שלא יעשה קואליציה עם אף מפלגה ערבית וכאלו שזיהו זלזול בריבוי “זועביז“.

אחרי שאוהדים של בית”ר ירושלים הניפו שלטים גזעניים כדוגמת “בית”ר טהורה לעד” בתגובה לכוונה לגייס לקבוצה שחקנים מוסלמים, הגולש רון קסלר כתב ללפיד: “מי שאומר ביום רביעי בערב ש’לא יעשה גוש חוסם עם חנין זועבי’ שלא ינסה אפילו לגנות את אוהדי בית”ר ביום ראשון”.

לפיד השיב: “אני מבין שאתה חושב שאין מספיק גזענים בארץ ואתה רוצה שיהיו עוד. אני לא מחרים ערבים, אני לא מחרים מפלגות ערביות, אבל לא אעשה גוש חוסם עם אנשים המחזיקים בדיעות כמו של חנין זועבי, כמו שלא אעשה גוש חוסם עם אנשים שמחזיקים בדיעות כמו של מיכאל בן יאיר ואיתמר בן גביר”.

הגולש חד-העין יניב הלפרין הבחין בטעות: “זה מיכאל בן ארי, אם כבר. מיכאל בן יאיר היה היועץ המשפטי לממשלה בתקופת ממשלת רבין השנייה”. ניר אילין תייג את בן יאיר וכתב:”אני לא בטוח איזה גושם חוסם רוצה מיכאל בן יאיר. כדאי לשאול אותו”.

ואז – ופה נהוג לומר שבגלל זה אנחנו אוהבים את האינטרנט – הגיע בן יאיר בעצמו והגיב: “הייתי מציע לכל אלה שמגיבים בפייסבוק לדייק בהתייחסותיהם. עובדות האמת מעולם לא הזיקו. הן רק הועילו, וממש קל לברר אותן ולאמתן. המעט הזה מצופה מפשוטי העם ונבחריו”.

[עדכון 18:46] מתברר שלפיד הוא טועה סדרתי בשמו של בן ארי:

* תודה, ניר אילין ואוהד מיכלגרוב.

27 בינואר, 2013 | בנושאים: 404 | להגיב זה מגניב

The Joint: מי נתן מגולגלת ל-The Voice?

עידו קינן

שתי האצבעות המונפות של הפסל של תוכנית הבידור ד’ה ווייס ליד בניין רשת ברמת החיל פשוט מתחננות לג’וינט, אז טל גרודר לא דגר. “הרעיון עלה לי מזמן, כשראיתי את הפסל הענק הזה באמצע הרחוב”, הוא מספר. “זה פשוט דרש את זה. לפחות בעיניי. כנראה שזה אחד היתרונות בלהיות מאובחן עם בעיות קשב וריכוז…”

לקום מוקדם בשבת בבוקר די מרשים בשביל מתיחה סטלנית. “שיתפתי חברים בעניין, אבל עשיתי את זה לבד, כי מי עוד מוכן לקחת חלק בדבר כזה שטותי בשש וחצי בבוקר ביום שבת?!”, הוא אומר. “גם לי לא היה חשק לקום בשביל זה בבוקר שבת, אבל אין ספק שזה היה שווה בשביל כל החיוכים שהצלחתי לעלות על הפנים”.

איך הוא לא נתפס? בקלות. “הגעתי לשם מוקדם, היה כמעט ריק, חוץ מכמה רצים שהתעסקו בעצמם. הצבתי את זה והתחלתי לצלם. פתאום הגיעה מונית עם שתי עובדות ‘רשת’. הסתובבתי, הן לא שמו לב והמשיכו לצעוד למשרד דרך ג’וינט בגודל של כמעט 3 מטר”.

כמה חומר יש שם?
“100 גרם נייר עיתון וקילו בריסטולים בשביל הפארש”.