נהג מונית: צדק או לינצ’טרנט?

אחרי אמין אסלנוב מניף החתולה ונהג אוטובוס שצעק על מהגרים הגיע נהג המונית שתורם לתרבות האונס. אתמול פרסמה ליאן רם בפייסבוק תמונה ופרטים של שמואל, נהג מונית ש”המליץ שאפזר את שערי כי זה נשי יותר, והעביר עלי מבטים ארוכים מלמעלה למטה, הציע שאשאיר את שמי ואת הטלפון שלי כך שיוכל לקחת אותי לנסיעה חינם לשמוע איתו מוזיקה, כל עוד אשב לצידו”. היא פרסמה את מספר הטלפון שלו “אם למישהי יהיה חשק להסביר לנהג האדיב למה בלתי נסבל לנו לעלות על מוניות, ואיזה תפקיד חשוב הוא ממלא בתרבות האונס”. באחת התגובות היא מסבירה:

אכן לא כתבתי כלום על הבחירות שלי בנסיעה, ועומדת מאחורי הבחירה להותיר את זה ככה, כי מבחינתי זה לא רלוונטי.

גם אם בחוק למניעת הטרדה מינית על המוטרדת להבהיר למטריד שהתנהגותו לא נעימה לה, ע”פ החוק שלי לאף גבר בעולם אין זכות לפלוש למרחב שלי, להתעסק בצורה שלי, להעביר עלי מבטים משפילים, או להציע לי זיונים כשאין כל סימן של עניין מצידי.

אם חוק המדינה היה מגן עלי, הייתי מסתפקת בו, מכיוון שמדובר באות מתה, בוחרת בכל פרקטיקה זמינה על מנת להפסיק את ההתעללות הזו. אם העברת מעל לשבוע בארץ, את בוודאי יודעת שלא מדובר בנהג מונית אחד יוצא דופן, ושההצעות האלה הן עניין יומיומי

התמונה זכתה לשיתופים של תומכים ומתנגדים.

אורי אפשטיין כותב,

“המילון החדש” חוזר, והפעם עם משהו שחוגג כאן בימים האחרונים – לינצ’טרנט. הכוונה היא ללינץ’ תקשורתי שעושים בבודדים אשר – לכאורה – עשו מעשים הראויים לכל גינוי. הבעיה, כמובן, היא שבד”כ למשתפי הפוסט אין כל דרך לדעת האם הכתוב בו הוא אמת.

התהליך בד”כ קורה כך:

1. מישהו עושה משהו רע לאשה, חתול, הומלס או כל יצור אחר החלש ממנו.

2. מישהו אחר מפרסם פוסט על זה, ובו תמונת המתעלל פלוס כל תמונת המתעלל + כל פרט מזהה אחר שהוא הצליח ללקט.

3. הפוסט משותף במהירות הבזק ברחבי הרשת, תוך תגובות מתלהמות הקוראות לחיסול המתעלל, כל תושבי איזור החיוג שלו וצאצאיו עד דור עשירי, ואז להיכנס בו עוד קצת.

4. עידוק וחורימבה מפרסמים פוסטים על זה.

5. שיבי, עבגד ושאר הממיסטים מפרסמים במשך יומיים ממים משעשעים בעניין.

5. המשטרה בתושיה נדירה מאתרת את המתעלל, כשכל מה שיש בפוסט זו תמונתו, כתובתו, מספרי הטלפון שלו, מספרי הזהות ושמות כל חבריו. כל הכבוד! מזמנים אותו לתחנה הקרובה ואומרים לו שלא יפה להתעלל.

6. מתפרסמים פוסטים וכתבות על האם לא הגזמנו בלינצ’טרנט, ככה להרוס את חייו של אדם (אשתו לא דיברה איתו יומיים!) רק כיוון שנהג לתלות זקנות מהמנורה בבית-האבות בו עבד.

7. כולם שוכחים מזה. חוץ מהמנורה שבסעיף הקודם.

נועה ארו כותבת,

אגבבבב בואו לא נעשה מלינץ’ פייסבוק יותר ממה שזה באמת – זה לא שמישהו יזכור את הפרצוף מה-מם מחר כשהוא יעצור מונית לרמת החייל, יתיישב במושב האחורי ויקווה שהנהג יסתוםםםם

דורה קישינבסקי כותבת,

טוב דווקא לא התכוונתי להגיב לזה אבל אם כבר תייגו אותי ושלחו לי הודעות ועניינים (ניג’סים) — יש כאן כמה אישוז:

1. האם התגובה שלה מוצדקת — על פניו נשמע שהוא לא עשה שום דבר מפחיד, אז אני מבינה מה את אומרת, אבל מצד שני אפשר לחשוב איזה “לינץ'” זה, היא כולה שמה את התמונה שלו באינטרנט. היא לא כתבה שהוא שורף חתלתולים או משהו, היא כתבה בדיוק את מה שקרה ומי שמתעצבן יכול להעביר ומי שלא מתעצבן יכול להגיב כמו שאת הגבת. נשמע לי סופר-הוגן. ואני מקווה שאנשים ימשיכו להעלות דברים כאלה בפייסבוק בין אם הם קטנים או גדולים, לא יזיק להכניס אלמנט חינוכי של בושה לרחוב הישראלי.

2. זה שהוא כולה התחיל איתה וכו’ והיא מתעצבנת רק כי הוא זקן ולא אטרקטיבי — אני הולכת להגיד משהו שהוא אולי לא פוליטיקלי קורקט ואני לא יודעת אם הוא מייצג הרגשה של מישהי חוץ ממני, אבל: מבחינתי כל הדור הזה של הגברים (הדור של האבאים שלנו) הוא דור דפוק בשכל בצורה מפחידה. הם נולדו לפני הפמיניזם והם בטוחים שהם אדוני העולם, ואם הם צברים אז בפרט אדוני מדינת ישראל, ולמה לא, הם צודקים, הרי אנשים כמוהם מנהלים את הממשלה והצבא וקונים את ים המלח, לא נשים כמוני. יש להם יחס מאוד פשוט לנשים צעירות — מבחינתם אנחנו סוג של חיית-רחוב קטנה שאפשר ללטף או לאלף. בין אם זה אינסטלטור או נהג מונית או מרצה באוניברסיטה או מנכ”ל או הנשיא קצב, הוא לא יפספס שום הזדמנות להזכיר לי שאני קטנה ומטומטמת ושתפקידי להיות קישוט ליום שלו ושאני צריכה לחייך ולעשות משהו עם השיער.

אני בכלל לא רואה בזה “התחלה”, כאילו בד”כ הבן אדם ממש לא נשמע כאילו הוא רוצה/מצפה ברצינות שאני אשכב איתו. הוא סתם רוצה לסמן עליי טריטוריה. אז אם הוא הבוס או המרצה שלי הוא יכול להתנכל לי ולהזיק לי, ואם הוא אלים כמו קצב הוא יכול אשכרה להתקיף אותי, ואם הוא שרברב או מוסכניק הוא יכול להסביר לי כמה שאני מטומטמת ולא מבינה עניינים טכניים ואיפה הגבר במשפחה, ואם הוא נהג מונית הוא יכול סתם לזרוק הערות על המראה שלי שהן כאילו חיוביות ולהמשיך למרות שברור שאני לא מגיבה באופן חיובי ולהנות מאיך שאני יושבת במושב האחורי מכווצת באי נעימות ולא מעזה להגיד כלום ומחכה שהנסיעה תיגמר.

אז כשא’ דיברה על הסיפור עם קצב היא אמרה גם שהתגובה הראשונה שלה היתה “למה שאני אלך איתו, אני צעירה ויפה”, וירדו עליה על זה, וגם אני הגבתי באותה צורה כשהבוס שלי בגיל 20 שם לי יד מתחת לחולצה (“למה לעזאזל הזקן המכוער הזה חושב שאני ארצה לגעת בו?!”), וכעסתי על עצמי על זה, אבל רבאק, האנשים האלה באים אלייך בבוז ובהתנשאות ובניצול אז כן — את רוצה לצעוק עליהם שהגיל שלהם והמין שלהם לא מרשימים אותך ולא הופכים אותם לדמויות סמכותיות/אבהיות/נערצות שתרצי לשכב איתן, להיפך, הם רק הופכים אותם לסבאים מג’ויפים ומסריחים מסיגריות שאת לא תגעי בהם עם מקל.

עבגד יבאור כותב,

שתי אגורות על נהג המונית: האשה שיתפה סיפור שעומד לשיפוט אנשים ברשת החברתית שנחשפים אליו. אם נהג המונית לא עשה שום דבר רע – מי שיקרא את הסיפור פשוט יחשוב שהיא מגזימה (ורבים חושבים כך), אם הוא כן – אז הוא יקבל כמה טלפונים נזעמים.

בנוסף, לגבי המם – לפני שאתם מתעמתים עם החלק הזה בדבריה של האשה שהוטרדה לכאורה, בואו נוודא שכולנו מדברים על אותו הדבר (נגיד בויקיפדיה).

דור צח כותב,

חלומו הגדול של מארק צוקרברג כולל נהג מונית שמנסה להתחיל עם חתולה אתיופית מחוץ לסניף הביטוח הלאומי בזמן שהוא מצטלם לאלבום תאילנד כשרק הלוגו של סטטוסים מצייצים לגופו. כל זה, אגב, קורה באיראן.

רחלי רוטנר כותבת,

טוב, קצת הגזמנו. עכשיו מפיצים תמונה שמישהי העלתה של נהג מונית, והיא מתארת בכיתוב המצורף ש”אחרי שהמליץ שאפזר את שערי כי זה נשי יותר, והעביר עלי מבטים ארוכים מלמעלה למטה, הציע שאשאיר את שמי ואת הטלפון שלי כך שיוכל לקחת אותי לנסיעה חינם לשמוע איתו מוזיקה, כל עוד אשב לצידו. אם למישהי יהיה חשק להסביר לנהג האדיב למה בלתי נסבל לנו לעלות על מוניות, ואיזה תפקיד חשוב הוא ממלא בתרבות האונס, זה המספר שלו”, והמספר.

די כבר. בהתחלה זה באמת היה מלהיב שאפשר לצלם כל עוול חברתי ולהעלות לפייסבוק ולהעניש את הפושע על ידי חרם / הטרדה קולקטיבית / תיוג משטרת ישראל, הרגשנו חשובים ומשפיעים וצודקים ולפעמים זה אפילו הגיע לחדשות ודיברנו עם גיא לרר. באמת נחמד. אבל באמת, נהג מונית התחיל איתך? אמר לך שיותר יפה לך פזור? זה מה שמצדיק את הפרסום הווירטואלי שלו בתור אנס (סליחה, “תורם לתרבות האונס”) והצפת הטלפון הפרטי שלו במאות שיחות אנונימיות זועמות?

אה, הוא עשה את זה “במסגרת התפקיד שלו”, בזמן שהוא היה אמור רק להסיע אותה. בגלל זה זה היה כל כך נורא. נכון, אנשים לא יוצרים אף פעם קשרים חברתיים כשהם במסגרת העבודה שלהם. כלומר, אלא אם כן הם ברמנים חתיכים ואז זה מגניב. אבל נהג מונית מבוגר? איח! איך הוא מעז בכלל לנסות את מזלו איתי! שלא לדבר על להסתכל על הגוף שלי ישירות!

בתור מישהי שעברה הטרדות מיניות בחיים שלה מאנשים שבאמת מסכנים את המרקם האנושי העדין של החברה שלנו, אני אומרת: יאללה יאללה.

בן מאירי כותב,

זה קירי, הקיר שמחזיק את הגג שלי ברחוב הרצל.

אתמול, כאשר הלכתי לתומי לכיוון הסלון שלי מחדר השנה, תקף הקיר את הזרת ברגל ימין שלי. למרות שלא התגריתי בו או לבשתי לבוש חשוף מדי.

אם למישהו יהיה חשק להסביר לקיר למה בלתי נסבל לנו ללכת ולחטוף מכות ברגל, ואיזה תפקיד חשוב הוא ממלא בתרבות האונס של הרגליים, זה המספר שלו: 03-5XXXXXX

שתפו תמונה זאת כדי שכולם ידעו להיזהר מהקיר הזה.
משטרת ישראל העמוד הרשמי

נמרוד צוק כותב,

הבנתי שהטרנד עכשיו זה לארגן לינץ’ פייסבוק נגד מישהו שעשה משהו לא יפה, ואני לא רוצה לצאת לא בעניינים, אבל הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו זה להתבכיין על השכנה הלסבית הערסית מקומת הקרקע שכבר כמה פעמים צעקה על החתול שלי “יא בן שרמוטה” וכדומה, והשמיעה מיני איומים, אחרי שהוא גרם לכלב המצ’וקמק שלה לנסות לתקוף אותו בכך שטייל לתומו בחדר המדרגות (אין פה אנלוגיה לסכסוך הישראלי-פלסטיני או הישראלי-אירני).

רציתי לצרף תמונה הולמת, אבל לא צילמתי את המאורע, וחיפוש “נאסטי לאסביין” בגוגל תמונות הביא רק פורנו, אז הנה תמונת אילוסטרציה של חתול מבוהל.

יואב אברמוביץ’ כותב,

תגובה שכתבתי בעניין נהג המונית, אך רלוונטית גם למשפטי ההמון בפייסבוק בכלל:

אני רוצה לחזור לבעיה המוסרית הבסיסית שבמתקפת הפייס[ב]וק על הנהג: ההנחה האוטמטית שהנהג (ששמו, פניו ומס’ הטלפון שלו פורסמו לעולם הרחב, עם הזמנה להטרידו) אכן אשם במשהו – אפילו לא מהבחינה העקרונית, אלא רק מבחינת קבלת אמיתותו ושלמותו של סיפורה של המאשימה. להזכירכם, זהו סיפור שתואר בפיסקה קצרה מאוד על ידי מישהי שלרובנו אין כל היכרות איתה.

בעוד שלרוב כולנו ספקנים בני-ספקנים, המחפשים את כל זויות הסיפור הנסתרות בידיעה עיתונאית או בדיווח דובר, מסתבר שתיאור אישי קצרצר עם צילום בפייסבוק מכשיר כל שמועה. אם זה פורסם בפייסבוק, אז זה חייב להיות אמת לאמיתה, ואף מצדיק פעולה עצמאית כנגד הנהג, אפילו בלי הצורך האלמנטרי של לתת לו להשמיע את גרסתו. אשמתו (בין אם היא פלילית או לא) כבר הוכחה למעלה מכל ספק.

אין לי ספק שמי שפרסמה את הסיפור חוותה חוויה קשה. עם זאת, לא כל חוויה קשה בהכרח משמעה שמישהו בצד השני אכן אשם, ואף ראוי לעונש. אני בכלל לא מתכוון לסוגיה החשובה של מיקומו של הגבול שבין הטרדה מינית לאיטראקציה אנושית לגיטימית – אני מתכוון למשהו הרבה יותר בסיסי. איך המאשימים יכולים להיות כל כך בטוחים שהסיפור מתואר באופן מדוייק ומלא? איך הם מוכנים לקבל בכזו קלות את האפשרות שהנהג יסבול הטרדות טלפוניות, ואולי אף פגיעה בחייו האישיים, בשמו ובפרנסתו, וזאת בכלל בלי העניין האלמנטרי לשמוע את גרסתו? פיסקה, תמונה – יש לנו אשם. בואו נעניש אותו!

ממים:

גיל ירדני:

תום מאירי ובן מאירי:

ושוב המאירים:

אריאל ויסמן:

עוד בנושא:
הישראלי המכוער בפייסבוק: אתם
הפייסבוקבקיסטים של ידיעות אחרונות לזוג הנאנס: תצמיחו ביצים
אספסוף רשת, האקר גזען ונער אחד מת
לייק לינץ’

תגובות

3 תגובות לפוסט “נהג מונית: צדק או לינצ’טרנט?”

  1. מה השאלה « האחות הגדולה on 14 באוגוסט, 2012 17:53

    […] נהג מונית: צדק או לינצ’טרנט? (עידו קינן, חדר 404) […]

  2. דורצח on 14 באוגוסט, 2012 23:24

    היי כתבתי גם פוסט רציני אני לא רק ליצן החצר שלכם!!!
    https://www.facebook.com/dor.zach/posts/10150985557570998

  3. הדס on 15 באוגוסט, 2012 00:27

    עדיין לא הבנתי איפה ה”לינץ'” כאן. ליאן רם עשתה שירות חשוב לציבור הנשים שלא רוצות להישאר לבדן במונית עם אדם כזה, שזו זכותן. כל הרחלי רוטנריות, שאין להן בעיה, מוזמנות להמשיך לנסוע במונית עם שמוליק ולקבל באהבה את הצעותיו.

פרסום תגובה